סייג לפרסום ההליכים

סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"21. סייג לפרסום ההליכים (תיקונים: התשכ"ז, התשל"ט)
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית-המשפט, מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית-המשפט - לרבות וכתבי טענות כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק-דין כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט; ואולם לא יאסור בית-משפט ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או פסק-דין, אם התנגד לכך הנפגע; העובר על איסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר שישה חודשים או קנס 5,000 לירות."

ב- רע"א 2721/14 {פלוני נ' חברה פלונית, תק-על 2014(3), 10656 (2014)} קבע בית-המשפט:

"כשמדובר בתביעות לפי החוק, קיימת בנושא איסור הפרסום הוראה ספציפית המעוגנת בסעיף 21 לחוק. על-כן, בצד ההוראות הכלליות המצויות בסעיפים 68 ו- 70 לחוק בתי-המשפט, יש ליתן את הדעת גם להוראות סעיף 21 לחוק. לעניין הסעיף האמור ראו: ע"א 772/88 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חובב, פ"ד מו(5), 441 (1992), (להלן: "עניין מודיעין"); אורי שנהר דיני לשון הרע 447-445 (1997).
שנית, בכל הנוגע לבקשות לאיסור פרסום, כאשר אין מדובר בהליך שהדין קובע לגביו כ"ברירת מחדל" שיש לקיימו בדלתיים סגורות (כגון דיונים בעניינו של קטין או בבית-המשפט לענייני משפחה), אין בית-המשפט כפוף להסכמת הצדדים והוא רשאי לסטות ממנה במקרה המתאים. זאת, כיוון שלעיתים "נוח" לבעלי הדין שהדיון יתקיים שלא בפומבי. אלא ששומה על בית-המשפט לתת את דעתו גם לאינטרס הציבורי שבשמירה על עקרון פומביות הדיון. לא פעם נפסק שעקרון זה הוא "כלל יסוד בעל מעמד חוקתי על-חוקי בשיטתנו המשפטית... חריגה מעקרון הפומביות אפשרית, איפוא, רק על יסוד הוראה מפורשת בחוק, או על-פי החלטת בית-המשפט מכוח עילות מפורשות שנקבעו בחוק" (ע"א 2763/09 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 3 (21.02.13)). לפיכך, ככלל ראוי שבית-המשפט ינמק החלטתו בעניין זה, ולו בקצרה, גם בהיעדר מחלוקת בין בעלי הדין, ולא יסתפק באימוץ הסכמות הצדדים. יש לזכור כי איסור פרסום, אף בתביעות שעל-פי החוק, הוא החריג ולא הכלל ולא יינתן כדבר שבשגרה (עניין מודיעין בעמ' 445). מבלי לטעת מסמרות, אסתפק בהערה כי במקרה דנא אין זה מובן מאליו שיש מקום לאיסור פרסום.
שלישית, בתום ההליך ראוי בכל מקרה לשקול שוב את הסוגיה, שכן לעיתים נוכח תוצאת פסק-הדין משתנה מערכת השיקולים, לרבות האינטרס הציבורי, כמו גם האינטרסים של בעלי הדין. גם הוראת סעיף 21 לחוק קובעת הסדר ספציפי למצב בו פסק-הדין הפך לחלוט."

ב- בש"א (יר') 4524/08 {פרופ' יורם פינקלשטיין נ' ההסתדרות הרפואית הישראלית, תק-מח 2008(4), 3958, 3959 (2008)} נפסק מפי כב' השופט יעקב צבן כי "סעיף 21 בחוק איסור לשון הרע אכן מאפשר לאסור או לעכב זמנית פרסום ברבים של הליכי בית-המשפט, אך גבולותיו מפורשים, באשר עניינו הוא רק 'במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע'. עניינה של המרצת הפתיחה דנן אינה 'בשל לשון הרע', אלא במתן סעד הצהרתי למבקש כי קיום הליך בפני ועדת בירור הינו הליך פסול וכי כלל מסויים שקבעה הלשכה לאתיקה של המשיבה הינו בטל. לפיכך אין בסעיף הנ"ל משום עיגון מפורש בחוק לענייננו".

ב- ת"א (חי') 16660/04 {ליאור דץ נ' הטכניון מכון טכנולוגי לישראל ואח', תק-של 2008(3), 8598 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת חנה לפין הראל:

"א. צו איסור פרסום
צו איסור הפרסום ניתן על-ידי ביוזמתי מבלי שקדמה לכך בקשה מאת מי מהצדדים, וזאת על-פי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. מטרותיו מפורטות בהחלטה מיום 30.08.06.
'על-מנת למנוע את אפשרות המשך הפגיעה הנטענת בפרטיות, מחד, וחשש הנתבעים כי לכאורה התובע "ירוץ" אל התקשורת, יש בכוונתי להורות על איסור פרסום ההליכים בתיק, ובכלל זה כתבי בי-דין, אלא-אם-כן יתנגד לכך התובע.'
משהסתיימו ההליכים, ניתן פסק-הדין, ובו נקבעו ממצאים כי אמנם נפגע שמו הטוב של התובע, ונפגעה פרטיותו, אין מקום יותר להשאיר הצו על כנו.
עקרונות חשיבות פומביות הדיון בכלל ובתביעות לשון הרע בפרט, מפורטים ב-רע"א 3614/97 אבי יצחק עורך-דין נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 27 (1998), ואין לי אלא להסתמך עליהם.
פסק-הדין מהווה הגנה על-שמו הטוב של התובע, אשר נפגע וזכותו המלאה, כי הדבר יפורסם.
בנוסף, למעשה בהתאם לסעיף 21 הנ"ל, אין כבר כמעט שיקול-דעת לבית-המשפט להמשיך את איסור הפרסום משהתנגד לכך התובע.
יש טעם בדברי בא-כוח התובע, כי יש עניין ציבורי חשוב בפרסום פסק- הדין והמסר שבו למורים ולתלמידים, ולציבור בכלל.
המסר העיקרי של פסק-הדין הוא ניסיון כינון מחדש של ערכי יסוד של כבוד ביחסים שבין אדם לחברו, ובכלל זה בין מורה לתלמידו, אשר למרבה הצער קהו. כפי שציינתי בפסק-הדין, קיימים יחסים עכורים בין הפרופסורים השונים, והמלחמות ביניהם אשר הגיעו לידי תביעות הדדיות בגין חלק מהמכתבים נשוא פסק-הדין, ואילו משפיעים על תלמידיהם. המסר של פסק-הדין, כי כבוד האדם, כבוד הסטודנט ופרטיותו חשובים לא פחות מכבודם של הפרופסורים, ויש להקפיד הקפדה יתרה, ולהיזהר בכבודם ופרטיותם של אנשים צעירים - סטודנטים התלויים במוריהם, האמורים לשמש להם, לא רק מקור ידע, אלא מופת ודוגמה מוסריים. במקרה שלפניי היה כישלון. אולי פרסום פסק-הדין ישמש אות אזהרה או צלצול מעיר.
בא-כוח הנתבעים מפחיד מפני "ריקושטים" כלשונו - מרצים אינם רוצים להיות חברים בועדות. אין לכך שום סיבה, ובוודאי לא בגלל פסק-הדין. אדרבא, אם בגלל הצורך לנהוג בכבוד, בגילוי נאות של כל החומר הרלוונטי, לא לפגוע בפרטיות של סטודנט, לא להפיץ בדואר פתוח דברים משמיצים הם חוששים, אין ספק שפסק-הדין הוא במקומו ויש צורך לפרסמו.
אני ערה לכך כי הוגש ערעור על פסק-הדין.
הנני מורה על הסרת צו איסור הפרסום אשר ניתן על-ידי ביום 30.08.06. כתבי הטענות בזמנו לא היו חסויים והדברים התפרסמו בתקשורת. פרסומם בשנית עכשיו לאחר מתן פסק-הדין הקובע, כי היה בהם פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות יכול ויהיה הפרה נוספת של חוק איסור לשון הרע. דברים אלו נועדו להזהיר."

ב- ע"א 4963/07 {ידיעות אחרונות בע"מ נ' עורך-דין פלוני, תק-על 2008(1), 3413, 3421 (2008)} קבע כב' השופט ע' פוגלמן:

"14. בשולי הדברים נתייחס לטענת המבקש כי יש לאסור את פרסום ההליך מכוח הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, המסמיכה את בית- המשפט לאסור על פרסום ברבים של הליכים במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע. נטען כי בית-המשפט מוסמך לאסור פרסום ההליך מכוח הוראת חוק אחרונה זו, שכן בגדרי התביעה שכנגד שהגיש המבקש נכללות טענות לפרסום לשון הרע. אין בידנו לקבל הטענה, ולו משום שהמבקש לא פנה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לאיסור פרסום לפי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע; ובקשתו לאיסור פרסום הוגשה לבית-המשפט המחוזי עובר להגשת התביעה שכנגד."

ב- רע"א 5453/07 {ידיעות תקשורת בע"מ נ' יצחק רוכברגר - ראש עיריית רמת השרון, תק-על 2007(3), 279, 280 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת עדנה ארבל:

"4. על החלטת בית-המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. לטענת המבקשים, החלטתו של בית-המשפט קמא פוגעת בחופש הביטוי ובעיקרון פומביות הדיון שהוכרו כעקרונות חוקתיים. לטענתם, הנימוק עליו ביסס בית-המשפט קמא את החלטתו - סיום ההתדיינות בתובענה בבית-משפט השלום - הוא שיקול זר, ואין בו כדי להצדיק את הפגיעה בערכים החוקתיים. זאת, להבדיל מעיכוב ביטולו של צו איסור פרסום, שמטרתו לאפשר למי מן הצדדים למצות את הליכי הערעור.
בבקשה התייחסו המבקשים לנימוקים שהעלה בית-משפט השלום בהחלטתו. באשר לסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, טענו המבקשים כי הוא חריג שנולד בשל הרגישות שיש לפרסום הליכים בתביעות לשון הרע, מחשש מהנזק שעלול להיגרם עקב החזרה על דברי לשון הרע. בנדון דידן האמירות נוגעות לאמינותו של ראש העיר ואין הן נוגעות לתובענה עצמה, ומשכך, טוענים המבקשים, אין להן דבר וחצי דבר עם סיווגו של ההליך כהליך לפי חוק איסור לשון הרע. מוסיפים המבקשים וטוענים, כי אף הגדרת האמירות כ"אמרת אגב", אין בה כדי להצדיק את החלטת בית-המשפט המחוזי, שכן המחוקק לא מצא לאבחן בין סוגים שונים של אמירות בהוראות הנוגעות לפומביות הדיון.
5. חשיבותם של חופש הביטוי ועיקרון פומביות הביטוי זכו כאמור להכרה נרחבת בפסיקתו של בית-משפט זה, והם הוגדרו כזכויות יסוד של האדם בישראל (לעניין חופש הביטוי ראו למשל: ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 (1989) (להלן: "עניין אבנרי"). לעניין פומביות הדיון ראו למשל: ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 62 (05.04.06) (להלן: "עניין חברת החדשות")).
אל מול שני ערכים אלה ניצבת הזכות לשם טוב, שמהווה אף היא זכות יסוד (ראו למשל: עניין אבנרי, בעמ' 856, וכן רע"א 10520/03 בן-גביר נ' דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)), ויש ולעיתים היא תוביל לפגיעה בערכים האמורים. הדבר מקבל משנה-תוקף שעה שמדובר בפגיעה בשמו של עד, שכן פגיעה זו עלולה לחבל במוסד העדות, שמהווה את אחת מאבני היסוד של משפטנו (ראו למשל: בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-המשפט השלום, פ"ד נב(3), 721 (1998)). הכרעה בבקשה לאסור פרסום פרט מדיוני בית-משפט משקפת איזון בין ערכים אלה. בענייננו לא קמה עילה בחוק שתאפשר את הפגיעה בזכות לחופש ביטוי ובעיקרון פומביות הדיון (לעניין האיזונים ראו למשל: עניין אבנרי; עניין חברת החדשות; אורי שנהר דיני לשון הרע, פרק 1 (תשנ"ז)), שכן סעיפים 70-68 לחוק בתי-המשפט מאפשרים אמנם לאסור פרסומם של דיונים משפטיים, אך מדובר בנסיבות חריגות בלבד, שאינן מתקיימות בענייננו. אף סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע אין בו כדי להצדיק את צו איסור הפרסום שניתן, שכן, כפי שטענו המבקשים, אמירות בית-המשפט עליהן חל הצו אינן נוגעות לעילת התובענה, ומשכך לא מתקיים הרציונאל העומד בבסיס סעיף זה (ראו: רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26 (1998)). מכאן, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, נראה כי לא היה מקום לאסור הפרסום במקרה דנן."

ב- ת"א (נת') 5680/02 {פלונית נ' שניידר אליעד, תק-של 2006(1), 6231, 6246 (2006)} נפסק מפי כב' השופט יחזקאל קינר:

"71. על-מנת שלא לגרום לתובעת נזק נוסף ובהתאם לסמכות הנתונה לבית-המשפט לפי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 70(ד) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אני אוסר על פרסום שמה של התובעת וכל פרט מזהה לגביה שאיננו מצויין בפסק-הדין. פסק-הדין יוכל להתפרסם, איפוא, כלשונו, אך ללא ציון שמה של התובעת."

ב- ת"א (ת"א) 58406/04 {שושנה בייר נ' עיתון "ידיעות אחרונות", תק-של 2005(2), 30971, 30972 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה:

"1. זו בקשת המבקשים, התובעים, לאסור פרסום שמו של המדריך "קונסטנטין" וכל פרט מזהה לגביו.
2. בתיק העיקרי ת"א 58406/04 הגישו התובעים תביעת איסור לשון הרע בגין שלוש כתבות שפורסמו בשנת 1999, בעניין "כפר שמעון" בו חוסים חניכים הסובלים מאוטיזם או מהפרעות תקשורת חמורות, אותו הקימו התובעים. לטענת המבקשים, פרסמו המשיבים כי מדריכים בכפר - שאת פרסום שמותיהם מתבקש בית-המשפט לאסור - פגעו בחוסים וכי המבקשים 1 ו- 2 התעלמו מדיווחים אודות התעללויות ואלימות כלפי החוסים.
3. לשם הגנה על-שמו של אחד המדריכים "קונסטנטין", אשר המשיבים ייחסו לו בפרסומים מעשי התעללות, עותרים המבקשים להורות על איסור פרסום שמו ופרטים מזהים לגביו, ככל שיעלו במהלך המשפט, בכפוף להוראות סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. מדגישים המבקשים כי "קונסטנטין" זוכה מכל האישומים שיוחסו לו בפרשה זו ב- ת"פ (יר') 1143/00 (מחמת הספק).
4. פירושה של הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 הוא כי הערובה למימושו של עיקרון הפומביות הוא החופש לפרסם ברבים את המתרחש בין כתלי בית-המשפט. באיזון שבין עיקרון פומביות הדיון לבין הזכות לשם טוב - יש חשיבות לשאלה אם מדובר בפרסום אשר עניינו אינטרס ציבורי. מקום בו מדובר בהליך משפטי אשר יש בו אינטרס ציבורי מיוחד, שוקל האינטרס של פומביות הדיון משקל רב ממשקלה של הזכות לשם טוב. ראה: ע"א 772/88 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חובב, פ"ד מו(5), 441, 446-445 (1992).
5. בענייננו - המדובר בטענות על התנהגות בלתי-הולמת בחניכים חסרי ישע עד כדי התעללות של ממש. על-כן ברור כי יש עניין ציבורי בפרסום שמו של המדריך אשר נטענו כנגדו הטענות הנוגעות לאלימות שלכאורה הפעיל. כנגד אותו מדריך הוגש כתב אישום והוא זוכה ממנו לאחר-מכן מחמת הפסק בלבד. זיכוי מחמת הספק - אינו ערובה להצלחת המבקשים במשפט האזרחי, וקיימת אפשרות כי הגנת המשיבים כי הפרסום הוא אמת והיה בו עניין ציבורי תתקבל. על-כן - ישנה חשיבות ציבורית ראשונה המעניקה משקל רב יותר לאינטרס של פומביות הדיון לעומת האינטרס של הזכות לשם טוב.
6. אמנם על-פי הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, רשאי בעל הדין לבקש איסור פרסום שמו של אדם הנוגע במשפט - גם אם מדובר בעד ולא בבעל דין. אף לאחר שעמד העד למשפט פלילי פומבי - ההגנה על-שמו הטוב של המדריך הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם אשר ניתן לפגוע בה רק במידתיות לתכלית ראויה - ובאין אמצעי אחר אינה גוברת על האינטרס הציבורי שבפרסום שמו כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בגין לשון הרע שכן עיקרון הפומביות בשלב זה שלה דיון גובר כנגד הזכות לשם הטוב.
7. כל עוד אין קביעה של אחריות - יש לחזור לאיזון החוקתי הכולל - אשר האיזון של חוק איסור לשון הרע הוא חלק ממנו - המעניק משקל סגולי מיוחד לעיקרון של חופש הביטוי.
ראה: רע"א 3614/97 דן אבי יצחק עורך-דין נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26 (1998).
וראה גם: ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3), 840 (1989).
8. בכך אני רואה לשנות מן ההחלטה שנתתי ב- ת"א 16896/03, ב- בש"א 155124/03, מיום 09.02.03, והנני שבה ומורה בהסכמת הצדדים ב- ת"א 16896/03 וב- ת"א 58406/04:
א. על איסור פרסום שמות החניכים וכל פרט מזהה ביחס אליהם.
ב. על איסור פרסום שמו של המדריך א', וכל פרט מזהה ביחס אליו.
9. בטל צו איסור הפרסום אשר ניתן על-ידי ב- בש"א 155124/03 ב- ת"א 16896/03 ביחס למדריך קונסטנטין חרושצ'וב - והבקשה לאיסור פרסום שמו שב-ת"א 58406/04 נדחית בזאת."

ב- ע"א (ת"א) 2550/03 {איינשטיין אריק נ' תפוח מיכאל, תק-מח 2(2004), 8518 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת שרה דותן:

"ערעור זה מופנה כנגד החלטתה של כב' הרשמת יהודית שיצר, מיום 27.07.03 (ת"א 1143/03, בש"א 3092/03) הדוחה את בקשת המערערים למתן צו איסור פרסום.
העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן:
המערערים הגישו נגד המשיבים תביעה לפיצוי בעילה של פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות.
בד-בבד עם הגשת כתב התביעה, הגישו המערערים בקשה דחופה במעמד צד אחד למתן צו איסור פרסום ברבים של הליכי בית-המשפט הנסמכת על הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). או על-פי סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").
בתאריך 09.02.03 ניתן על-ידי כב' הרשמת שיצר צו איסור פרסום זמני אשר בוטל לאחר קבלת תגובות באי-כוח המשיבים. החלטה זו הינה נשוא הערעור שבפניי.
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן...
סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות מחיל את הוראותיו של סעיף 21 על הליכים משפטיים בשל פגיעה בפרטיות.
מלשונו של סעיף 21 עולה, כי שיקול-הדעת שהוענק לבית-המשפט להכריע בשאלת איסור פרסומו של הליך לפי חוק איסור לשון הרע, רחב יותר מזה שהוקנה לו על-פי סעיפים 68 ו- 70 לחוק בית-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 הקובעים רשימה סגורה ומוגבלת, של נושאים בהם יסטה בית-המשפט מעיקרון פומביות הדיון.
למרות האמור לעיל, פירשו בתי-המשפט את הוראותיו של סעיף זה תוך התחשבות בצורך לאזן בין זכות הפרט להגנה מפני פרסום פוגע מול עיקרון העל של פומביות הדיון.

כך נקבע על-ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- ת"א (יר') 1390/96 אייל זמיר נ' רשת שוקן בע"מ ואח', תק-מח 98(2), 1981 (1998) כי:

'עיקרון פומביות הדיון, הנקשר עם זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי הינו עיקרון מוסד בשיטתנו. הסייגים לו הם ספורים, מוגדרים ומפורטים בדייקנות בסעיף 68 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 ולסייגים אלה נוסף גם הסייג האמור בסעיף 21 האמור, סייג זה נועד, במקרים מתאימים, להעדיף את ההגנה על-שמו הטוב של אדם על פני אינטרס הציבור להבטיח זרימת מידע שוטפת לציבור באשר להליכים משפטיים המתנהלים, ולהבטיח בכך כי הליכים אלה יעמדו לביקורת ציבורית ולא יתנהלו בחדרי חדרים.
עם-זאת, גם אם חוק איסור לשון הרע בא לסייג את עיקרון פומביות הדיון לגבי הליכים הנוגעים ללשון הרע, הרי מדובר בחריג לעיקרון שהוא בעל מעמד חוקתי, ויש על-כן לפרש וליישם את החריג בדווקנות, ולהחילו רק במקרים מיוחדים ויוצאי-דופן, כאשר קיים טעם מיוחד לכך. סעיף 21 על-פי לשונו ועל-פי רוחו לא נתכוון לחול על כל הליך משפטי הנוגע ללשון הרע, שאילו זאת ביקש המחוקק היה קובע כלל מנדטורי של איסור פרסום באשר לכל הליך בעל אופי כזה. זאת לא עשה, והמגמה בכך היא ברורה: לאפשר הוצאת צו איסור פרסום הליכים משפטיים במקרים מיוחדים בלבד, כאשר מצויים טעמים מיוחדים לדבר.'
לאור כללים אלה אבחן את המחלוקת שבפניי.
דיון
מקובלת עלי טענת באי-כוח המערערים לפיה מטרתו של סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע למנוע נזק חוזר לנפגע על-ידי פרסומים שיוסיפו חטא על פשע כפי שצויין בדברי ההסבר להצעת החוק:
'סעיף זה בא לשלול ממוציאי דיבות את האפשרות לנצל את המשפט המוגש נגדם כדי לחזור ולהוציאן ולתת להן פומביות נוספת במסווה של עשיית חוק ומשפט.' (הצ"ס התשכ"ב - 146)
אולם נשאלת השאלה האם יש בפרסום הגשתה של התביעה וכתבי ההגנה משום נזק נוסף הנובע כתוצאה מעצם הפרסום.
עיינתי בנימוקי הבקשה ובטיעוני בא-כוח המערערים, ולא מצאתי בהם נימוק התומך בעמדתם. סעיף 3 לבקשה, בו מפורטים נימוקי המערערים לצורך באיסור פרסומם של ההליכים מהווה חזרה על טענותיהם בכתב התביעה. ומלבד טענה סתמית לפיה פרסום ההליכים בקשר עם התביעה יתן תהודה נוספת לפגיעות בזכויות הפרט וללשון הרע שבגינם הוגשה התביעה, אין המערערים מעלים נימוק שיצדיק שימוש בהוראת סעיף 21.
אין כל ספק בלבי שהכתבה נשוא התביעה אשר אינה מחמיאה למערערים גרמה להם עגמת נפש אולם נשאלת השאלה האם התקיימו בענייננו הנסיבות החריגות המצדיקות סטיה מעיקרון פומביות הדיון כפי שנקבע ב- רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26 (1998).
'הוראת סעיף 21 לחוק, המסמיכה את בית-המשפט לאסור פרסום ברבים של הליכי משפט, מהווה יוצא מן הכלל לאיזון העקרוני המשתקף בהוראת סעיף 13(7). הוראת סעיף 21 חלה במצבים חריגים שבהם - חרף ההנחה הטיפוסית בדבר התועלת הכלל-חברתית אשר צומחת מפרסומים על אודות הליכי משפט - יש להעדיף את הזכות לשם טוב.'
מעיון במוצגי המשיבים עולה כי המערערים הם שירו את יריית הפתיחה במערכה המתוקשרת בינם לבין המשיב מס' 1, שהיה מנהלו האישי של המערער 1 עד לפרוץ הסכסוך הכספי בין השניים. סכסוך זה תועד בהרחבה בכתבה, שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" בתאריך 16.05.02 בעקבות תביעה שהוגשה על-ידי מערער 1, ונשאה את הכותרת: 'אריק איינשטיין: האמרגן נתן לי רק 500 שעות בשבוע - ולקח את המליונים'.
הכתבה נשוא הערעור שבפניי מהווה תשובה של משיב 1 לטענות שהועלו כלפיו, בתוספת פרטים אישיים בלתי-מחמיאים בקשר למערערים.
בשלב זה אין אני אמורה להכריע במחלוקת שבין הצדדים אולם נשאלת השאלה האם הפרסום עלול לגרום למערערים נזק חריג בשל הפגיעה הנטענת בצנעת הפרט שלהם.
לטענת בא-כוח המשיבים, המערערים נוהגים לעשות שימוש באמצעי התקשורת כאשר הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים שלהם, ובראיונות החושפניים שנתנו על-ידי המערער מס' 1 לקידום תקליטיו פורסמו בפני קוראי כל העיתונים העובדות שאת פרסומן הוא מבקש למנוע.
ואכן, מעיון בראיונות שפורסמו בעיתונות מסתבר כי המערער 1 לא נרתע מחשיפת פרטים הנוגעים לבעיותיו הרפואיות, יחסיו עם רעייתו, ילדיו ונכדיו. בניגוד לטענה לפיה בני הזוג שומרים בקנאות על פרטיותם.
ומשכך, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי המערערים להוכיח שנסיבות התביעה שבפניי מצדיקות שימוש בהוראת סעיף 21 האמור.
הערעור נדחה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סייג לפרסום ההליכים