botox
הספריה המשפטית
תקשורת, מחשבים, אינטרנט והרשתות החברתיות

הפרקים שבספר:

שונות - ביצוע ותקנות - שמירת דינים - תחילה (סעיפים 21-19 לחוק)

1. הדין
סעיפים 19, 20 ו- 21 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 קובעים כדלקמן:

"19. ביצוע ותקנות
שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו.

20. שמירת דינים
אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק המחייב, המתיר, האוסר או המסדיר באופן אחר גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית.

21. תחילה
(א) תחילתו של חוק זה שנה מיום פרסומו.
(ב) על-אף הוראת סעיף-קטן (א), רשאית הממשלה, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת לקבוע בצו, רשויות ציבוריות או סוגים של רשויות ציבוריות, שלגביהם יחל החוק במועדי תחילה אחרים 5, הכל כפי שתקבע, ובלבד שמועד תחילה שייקבע כאמור לא יהיה מאוחר מתום שלוש שנים ממועד התחילה לפי סעיף-קטן (א)."

2. זכות העיון מכוח תקנות העיון או מכוח חוק חופש המידע
ב- בר"מ 8974/15 {מוסקוביץ נ' אורי גרוסמן, תק-על 2016(2), 2028 (2016)} המבקש הוא משרד עורכי-דין המתמחה לטענתו בייצוג לקוחות בעניין תשלומי חובה לרשויות מקומיות.

לטענת המבקש, הוא מייצג בימים אלה מספר בעלי נכסים בעיר נס ציונה - היא המשיבה 6 - אשר דורשת מהם תשלום היטלי פיתוח שלדידו הם שנויים במחלוקת.

על רקע זה פנה המבקש לפי תקנה 4(א) לתקנות בתי-המשפט ובתי-הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 {להלן: "תקנות העיון"} לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבקשה לעיון בתיק בית-משפט שבו היתה המשיבה 6 צד לסכסוך בהקשר קרוב {עת"ם 4793-05-12 גרוסמן נ' עיריית נס ציונה (01.10.15) (להלן: "ההליך")}.

לטענת המבקש, באותו הליך מסרה המשיבה 6 גרסאות ומסמכים רלוונטיים לענייניהם של לקוחותיו, אשר העיון בהם עשוי "לשפוך אור על המצב העובדתי והמשפטי, למקד או לייתר מחלוקות ולייעל הליכים משפטיים שעשויים להיות מוגשים על-ידי מבקשי העיון". יוער כי הצד השני להליך האמור - הם המשיבים 5-1 - הם אנשים פרטיים אשר לטענת המבקש אין להם כל קשר לתיקים האחרים שהמבקש מטפל בהם. בית-המשפט קבע:

"2. ביום 10.11.15 דחה בית-המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופט י' שפסר) את בקשת העיון נוכח "התנגדות העותרים (המשיבים 5-1 - ע' פ') ועל רקע טענתם למידע פרטי המצוי בתיק שאינם מעוניינים לחשוף, ובהיות המבקשים צד זר לתיק". על החלטה זו הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר שנדחתה ביום 25.11.15 (כב' השופט י' שפסר) הן בשל הפגיעה האפשרית בפרטיות המשיבים כאמור בהחלטה המקורית, הן נוכח העובדה שלפני המבקש פתוחה הדרך לפנות למשיבה 6 לקבלת המידע הרצוי לו (יוער כי הגם שהדבר לא נאמר במפורש בגוף ההחלטה, דומה כי הכוונה היא לפניה מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע")).
3. מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים אינה מאזנת כראוי בין זכותו לעיון בתיק בית-המשפט לבין זכותם של המשיבים לפרטיות, וזאת בפרט בשים-לב לטענת המבקש לפני בית-המשפט לעניינים מינהליים, שלפיה הוא מבקש לעיין אך במסמכים שהגישו המשיבות - כתבי בית-הדין ותחשיב שקיים בתיק - ואין לו עניין לעיין ב"טענות ובראיות שהובאו על-ידי המשיבים". עוד טען המבקש כי שגה בית-המשפט שדחה את הבקשה גם מן הטעם שעומדת לו לכאורה האפשרות לקבל את המידע לפי חוק חופש המידע, שכן מדובר במסלולים מקבילים שאינם מוציאים זה את תחולתו של זה.
ביום 26.01.16 הורתי על קבלת תשובות המשיבים והמשיבות.
4. המשיבים סומכים ידיהם על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים. לטענתם, קבלת הבקשה תפגע בפרטיותם ותחשוף מידע על אודות הסכמים שערכו עם צדדים שלישיים. בנוסף, נטען כי למבקש עומד סעד חלופי בדמות פנייה למשיבה 6 לפי חוק חופש המידע. המשיבות אף הן סומכות ידיהן על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים מטעמיהם של המשיבים ומטעמים נוספים שבהם העובדה כי המבקש הגיש את הבקשה בחלוף המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; כי בקשתו כוללנית ואינה מפרטת את הטעמים למתן עיון ואת המסמכים הדרושים למבקש; כי פניית המבקש למשיבה 6 מכוח הוראות חוק חופש המידע עודנה תלויה ועומדת; כי המבקש פעל שלא בתום-לב; וכי אין לאפשר לו ליהנות מפרי עמלן של המשיבות שהשקיעו משאבים רבים בהכנת כתבי טענותיהן בהליך.
5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. כידוע, עסקינן בבקשת רשות לערער על "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק-הדין אשר לגביה אין איפוא אפשרות לערער במסגרת ערעור על פסק-הדין הסופי. לפיכך, אמת-המידה בכגון דא משתנה בהתאם לטיבה של ההחלטה ובהתאם לעניין הנדון (רע"א 4036/14 מסעודין נ' אלכסנדר קושניר מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקאות 21-14 והאסמכתאות שם (29.12.14)). בנסיבות המקרה שלפניי, סבורני כי יש לנקוט אמת-מידה מקלה נוכח חשיבותה של זכות העיון העומדת על הפרק (ראו: רע"א 943/15 ‏קליין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (23.06.15); רע"א 1026/14 רובין נ' מדינת ישראל (16.03.14) (להלן: "עניין רובין"); רע"א 5097/08‏ כהן נ' מתב-מערכות תקשורת בכבלים בע"מ (26.01.10); לגישה שונה ראו: רע"פ 3356/13 ‏כוכבי נ' מדינת ישראל (12.09.13)).
6. כידוע, בקשה לעיון בתיק בית-משפט נבחנת על-פי תקנות העיון. תקנה 4(א) קובעת כי "כל אדם רשאי לבקש מבית-המשפט לעיין בתיק בית-משפט (להלן: "בקשת עיון"), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על-פי דין". התקנה נותנת ביטוי לעיקרון פומביות הדיון, שהוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית (בג"צ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים, פסקאות 17, 21 (08.10.09) (להלן: "עניין האגודה לזכויות האזרח")). בית-משפט זה אימץ פרשנות רחבה לתקנה 4(א) לתקנות העיון ונלמדת ממנה גישה מרחיבה כלפי זכות העיון בתיקי בית-משפט, גם של מי שאינו צד ישיר להם (עניין רובין, פסקה 8). מובן כי ככל זכות, גם הזכות לעיין בתיקי בית-המשפט אינה מוחלטת והיא עשויה לסגת מול זכויות ואינטרסים אחרים. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקנה 4(ד) הקובעת כי בעת בחינת בקשת עיון ייתן בית-המשפט דעתו ל"ענינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה". כאמור בתקנה 4(ד) עצמה לתקנות העיון אין מדובר ברשימה סגורה. מכל מקום, אחד מהשיקולים המשמעותיים שיש להביא בחשבון בעת בחינת בקשת עיון הוא האפשרות לפגיעה בזכותם של צדדים שלישיים לפרטיות - זכות חוקתית שעל חשיבותה אין צורך כי נכביר מילים (ע"א 8849/01 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' פז-גז חברה לשווק בע"מ, פ''ד נט(5), 385, 391 (2005) (להלן: "עניין פז-גז"); עניין האגודה לזכויות האזרח, פסקה 22)).
7. בצד האמור, נוכח טיבה וחשיבותה של זכות העיון, על המתנגד לעיון - יהיו טעמיו אשר יהיו - מוטל הנטל לנמק את סירובו (עע"ם 8597/10 חב' לן-לי אינטרנשיונל בע"מ נ' עיריית יהוד מונוסון, פסקה 4 (23.10.11) (להלן: "עניין יהוד")). הדברים אמורים ביתר שאת מקום שבו מתבקש עיון במידע של רשות ציבורית שהוגש בהליך משפטי. עמדתי על כך בעניין יהוד:
"נטל זה כבד אף יותר שעה שמדובר בעיון בתיק לשם בירור עמדתה של רשות ציבורית ועיון במסמכים המצויים בידה. כפי שנפסק לא אחת, המידע הנאסף על-ידי רשות ציבורית מוחזק אצלה בנאמנות עבור אזרחי המדינה ותושביה. לכן ההנחה היא, שכל מידע שמוחזק בידיה צריך להיות נגיש לעיונו של הפרט. מבקשת הרשות לשלול את העיון - חובת ההוכחה עליה" (עניין יהוד, פסקה 4; ראו גם בג"צ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פסקה 6 (26.02.06)).
8. זאת ועוד. החלטת בית-המשפט שדן בבקשה לעיון אינה חייבת להיות "בינארית" ובית-המשפט רשאי להורות על עיון חלקי אשר ימזער את היקף הפגיעה בזכויות ובאינטרסים המתחרים, לרבות כאשר הפגיעה הנטענת היא בזכות לפרטיות. זאת מכוחה של תקנה 4(ו) הקובעת כי בית-המשפט רשאי להורות על "כל תנאי או הסדר הדרושים כדי לאזן בין הצורך בעיון לבין הפגיעה אשר עלולה להיגרם לבעלי הדין או לצד שלישי בשל העיון, לרבות השמטת פרטים, הגבלת מספר המעיינים ונקיטת אמצעים למניעת זיהוים של בעלי דין או אנשים אחרים" (והשוו לסעיף 11 לחוק חופש המידע הקובע מנגנון דומה). נקודת האיזון הראוי בין זכות העיון לבין הזכויות והאינטרסים העומדים מנגד תקבע בכל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו (עניין פז-גז, בעמ' 392).
9. מן הכלל אל הפרט. בענייננו, גם אם אניח לצורך הדיון כי יש בתיק בית-המשפט מידע שעיון בו עלול לפגוע בפרטיות המשיבים - מבלי שאקבע מסמרות לעניין זה שכן גם לפניי נטענה הטענה באורח כללי בלבד - הרי שלא די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. זאת במיוחד בשים-לב לכך שנראה כי בקשת המבקש נוגעת - לפחות בעיקרה - למסמכים של רשות ציבורית המצויים בתיק בית-המשפט. לכך יש לצרף גם את העובדה כי המבקש הציג עניין לגיטימי במידע הנובע לטענתו מהרלוונטיות לתיקים אחרים שבטיפולו (ראו למשל בג"צ 7186/06 שבת נ' עיריית חולון (22.04.09); בג"צ 9474/00‏ גל נ' ראש-עיריית חיפה, פ''ד נט(3), 714 (2004) (להלן: "עניין גל")). לפיכך, סבורני כי חרף האפשרות כי בתיק בית-המשפט קיימים מסמכים הנוגעים לצדדים שלישיים שפרטיותם היתה עשויה להיפגע כתוצאה מהעיון, היה על בית-המשפט לעניינים מינהליים להוסיף ולבחון אם ניתן להתיר את המבוקש, ובפרט במסמכי המשיבות, וזאת באורח מוגבל תוך מזעור מרבי ככל הניתן של הפגיעה בפרטיותם הנטענת של המשיבים (והשוו ע"פ 229/53 ווהבה נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (29.04.08)). כך למשל, ומבלי למצות את כלל הסדרי העיון שיכול שייקבעו בסופו-של-דבר, ניתן היה להורות על עיון חלקי במסמכי הרשות בלבד; ולחילופין על השמטת או "השחרת" קטעים שיש בהם כדי לפגוע בפרטיות המשיבים.
10. זאת ועוד. איני סבור כי העובדה שהמבקש הגיש בקשת חופש מידע למשיבות יכולה לשמש כטעם לדחיית בקשת העיון. כידוע, ככל שהעיון המבוקש מכוחן של תקנות העיון נוגע למידע המצוי בידי רשות ציבורית כהגדרתה בחוק חופש המידע, הרי שקיימת אפשרות עקרונית לבקש את המידע גם מכוחו של חוק חופש המידע (ראו סעיף 1 לחוק חופש המידע). ואולם, מדובר בשני מסלולים מקבילים שאינם מוציאים זה את זה. כך בעניין גל, שגם בו נבחנה בקשת עיון צויין כי:
"כלל זה (הכלל שלפיו רשאי כל אדם לעיין בתיק בית-המשפט - ע' פ') אינו נשלל על-ידי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. אמנם, החוק אינו חל '... לגבי תוכנו של הליך משפטי' (סעיף-קטן (5) להגדרת "רשות ציבורית" בסעיף 2 לחוק), אך בכך אין משום הסדר השולל את ההסדר המיוחד הקבוע בתקנות" (עניין גל, בעמ' 718).
מסקנה זו מתחייבת גם נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 20 לחוק חופש המידע הקובע כי "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק המחייב, המתיר, האוסר או המסדיר באופן אחר גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית" (השוו ל- עע"ם 2894/14 הר שמש נ' הממונה על חוק חופש המידע ברשות המסים בישראל, פסקה 16 (10.05.15)). לפיכך, משהגיש המבקש בקשה לעיון בתיק מכוח תקנות העיון, היה עליה להתברר לגופו של עניין על-פי אמות-המידה שתוארו לעיל, במנותק משאלת בחינתה של בקשת חופש המידע.
11. סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שבקשת העיון תובא פעם נוספת לפתחו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אשר יבחן את המסמכים הכלולים בתיק בית-המשפט ואת האפשרות להתיר למבקש את העיון באופן שיצמצם ככל הניתן את הפגיעה בפרטיות המשיבים.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות."

3. קיומו של סעד חלופי לקבלת המידע במסלול של תקנות חופש מידע אגרות
ב- בג"צ 8875/07 {משה הר שמש נ' איגוד ערים אזור באר שבע (שירותי כבאות), תק-על 2008(1), 5133 (16.03.08)} קבע בית-המשפט:

"1. ביום 17.04.06 היה רכבו של העותר מעורב בתאונת דרכים אשר בעקבותיה פעלו שירותי הכבאות לחילוץ לכודים. ביום 13.08.06 שלח המשיב לעותר דרישת תשלום עבור שירותי החילוץ שניתנו כאמור והעותר, מצידו, ביקש לקבל העתק מדו"ח האירוע לצורך הכנת התנגדות לדרישת התשלום. המשיב איפשר לעותר לעיין בדו"ח האמור אך התנה את העתקתו בתשלום אגרה בסך 120 ש"ח. העותר סירב לשלם את האגרה ודרש לדעת מהו מקור הסמכות לגבייתה. בין הצדדים התנהלה תכתובת בעניין זה ומשהמשיב הודיע לעותר כי הוא עומד על דרישת תשלום האגרה הגיש העותר את העתירה שלפנינו.
2. בעתירה טוען העותר כי דרישת תשלום האגרה עבור העתקת הדו"ח נעשתה בלא הסמכה חוקית שכן תקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), התשל"ח-1975 (להלן: "תקנות שירותי הכבאות") - המסדירות גביית תשלומים עבור שירותים הניתנים על-ידי רשות כבאות - אינן כוללות הסמכה לגביית אגרה בגין העתקת מסמך. לחלופין טוען העותר כי הואיל שמדובר במידע הנמצא באופן בלעדי אצל המשיב אין מקום לדרוש מן האזרח תשלום אגרה כתנאי למיצוי זכויותיו, ולחלופי חילופין הוא טוען כי שיעור האגרה שנדרש ממנו מופרז ואינו סביר ביחס להיקף השירות הנדרש.
3. המשיב, מצידו, טוען כי דין העתירה להידחות על-הסף בשל קיומו של סעד חלופי. לטענתו, דרישת תשלום האגרה מבוססת על תקנות חופש המידע (אגרות), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות חופש המידע (אגרות)") אשר הותקנו מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע"). המשיב מפנה בהקשר זה אל מזכר שהפיץ נציב כבאות והצלה ומפקח כבאות ראשי מיום 20.05.01 בהתאם לתקנות חופש המידע (אגרות), ובו הנחיות מפורטות בקשר לטיפול בבקשה למסירת מידע לרבות דרכי התשלום. משמדובר במחלוקת הנוגעת לעצם החיוב באגרה על-פי חוק חופש המידע, כך טוען המשיב, עומד לעותר סעד חלופי - הגשת ערעור לבית-משפט השלום נגד דרישת התשלום כהוראת סעיף 18(ה) לחוק חופש המידע ותקנה 8 לתקנות חופש המידע (אגרות). לבסוף טוען המשיב כי ככל שיש בפי העותר טרוניה כנגד התנאים שנקבעו לצורך מסירת המידע ואשר אינם קשורים לאגרה או לשיעורה, רשאי הוא להגיש עתירה לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים על-פי הוראת סעיף 17(א) לחוק חופש המידע.
4. בתשובה לתגובת המשיב טוען העותר כי הוא אינו מבקש לעיין בדו"ח ולהעתיקו מכוח חוק חופש המידע אלא מכוח זכות העיון העומדת לכל אזרח ואשר הוכרה אף לפני חקיקת החוק, ומשכך ראוי כי בית-משפט זה יידרש לעתירה.
5. דין העתירה להידחות על-הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. מתגובת המשיב עולה כי דרישת תשלום האגרה נשלחה לעותר מכוח תקנות חופש המידע (אגרות) שהותקנו בהתאם לסעיפים 18 ו- 19 לחוק חופש המידע (ולא מכוח תקנות שירותי הכבאות, כטענת העותר). נוכח הטענה כי הבסיס החוקי לדרישת תשלום האגרה מקורו בחוק חופש המידע, שומה על העותר להעלות את השגותיו כנגד דרישה זו במסלול הקבוע לכך בחוק הרלוונטי ובתקנות שהותקנו מכוחו דהיינו הגשת ערעור לבית-משפט השלום כאמור בסעיף 18(ה) לחוק חופש המידע ובתקנה 8 לתקנות חופש המידע (אגרות), במסגרתו הוא רשאי להעלות את כל השגותיו כנגד דרישת התשלום. משנתון לעותר סעד חלופי כאמור, אין, איפוא, מקום כי נידרש לעתירה ועל-כן היא נדחית על-הסף (ראו והשוו בג"צ 4498/06 אלימלך נ' מנהלת סל"ע-סיוע למתיישבי חבל עזה (לא פורסם, 16.01.07)). בשולי הדברים ראינו להעיר עם-זאת כי ראוי היה שהמשיב יקפיד לציין כבר במסגרת דרישת התשלום את המקור החוקי שעליו היא מבוססת, דבר שנראה כי לא נעשה במקרה דנן.
אשר-על-כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות."