הגנת אמת בפרסום

1. כללי
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן::

"14. הגנת אמת בפרסום (תיקון התשכ"ז)
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

לצורך הגנה של אמת בפרסום בתביעת לשון הרע, עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה, וככל שהדיבה חמורה במיוחד - היא מחייבת הבאת כמות ראיות רבה יותר מהנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים {ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 187-186 (1987)}.

הלכה דומה נקבעה לעניין הוכחת טענת מירמה בהליך אזרחי: "כמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית-המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" {ע"א 7456/11 ‏בר נוי נ' מלחי, פורסם באתר נבו (11.04.13)}.

ב- ע"א 475/81 {זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589, 598 (1986)} ננקט ניסוח מרחיב יותר, לפיו "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים".

ברוח דברים אלה, לא ניתן לשלול כי הטוען לכך שהגשת תלונה במשטרה, ובפרט תלונה על עבירת מין, נעשתה בכזב ובזדון - יידרש לעמוד ברף ראייתי גבוה במיוחד {השווה ע"א (מחוזי ת"א) 3006/07 א.פ. נ' מ.נ.ב.ס., פורסם באתר נבו (15.12.11); ראה גם ע"א 7426/14 עו"ד אורי דניאל נ' פלונית ואח', תק-על 2016(1), 12544 (2016)}.

2. רכיבי ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
כדי שמפרסם יזכה להגנת אמת הפרסום, המכונה גם הגנת "אמת דיברתי", עליו להוכיח כי נתקיימו שני תנאים: כי הדבר שפורסם היה אמת וכי היה בפרסום עניין ציבורי {ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp.נ' אלי עזור, תק-על 2015(3), 3478 (2015)}.

גם אם המפרסם פרסם פרסום המהווה לשון הרע, המפרסם-הנתבע יהנה מקיומה של הגנה זו אם יוכיח שני יסודות מצטברים. ראשית - כי הפרסום אמת הוא, ושנית - כי יש בו משום עניין ציבורי.

שני היסודות שונים במהותם, היסוד הראשון הוא נבחן על-ידי ניתוח עובדתי של המציאות לבין הפרסום המהווה לשון הרע. ואילו היסוד השני עוסק בפן החברתי הנקבע על-ידי מדיניות שיפוטית הנוהגת הנגזר בעיקר מנורמות חברתיות. השאלה שנשאלת ביסוד זה היא, האם למרות שהאמרה מהווה לשון הרע קיימים אינטרסים חברתיים אחרים הראויים להגנה.

ויודגש כי על-מנת שמפרסם לשון הרע יוכל לזכות בהגנה שבסעיף שני התנאים חייבים להתקיים יחדיו.

בעניין היסוד השני, העניין הציבורי, שבפרסומי הנתבע, תוזכר ההלכה לפיה חופש הביטוי אינו חופש הביזוי והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. החופש להניף זרוע מילולית משתלחת: מתוחם על-ידי כבודו של האחר {ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', תק-על 2005(4), 3500 (2005)}.

ב- דנ"א 2121/12 {פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, תק-על 2014(3), 12107 (2014)} ניתח בית-המשפט את מהותה של הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ויישומם של התנאים להקמתה בקובעו:

"הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק)
22. הגנת אמת הפרסום קבועה, כאמור, בסעיף 14 לחוק, אשר מורה כך...
הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור. ההנחה היא כי בפרסומים מעין אלה יש תועלת חברתית וכי הם תורמים לדיון הציבורי ול"שוק הרעיונות" במידה המצדיקה הגנה, רק מקום שהם נכונים (דנ"א קראוס, בעמ' 39 (השופט ת' אור)). בנוסף, ניתן לטעון כי מקום שהפגיעה בשם הטוב נבעה מתיאור נכון של הדברים, נחלשת ההצדקה לפצות את הנפגע בגינה. זאת, כיוון שהתנהלותו היא שהולידה נזק זה וכן אין הצדקה לאפשר לו להמשיך להתהדר בשמו הטוב באותו עניין (ראו, עמדתם של חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, בספרם לשון הרע - הדין הרצוי והמצוי, 36 (2005)). שיקול דומה נזכר במשפט האנגלי... אם-כן, רק שילובם של שני היסודות - אמיתות הפרסום ועניין ציבורי בו - יקים את ההגנה שבסעיף 14 לחוק (ראו, עניין קורן, פסקאות 12-11). במילותיה של השופטת א' פרוקצ'יה בעניין נודלמן, בפסקה 23:
"הרציונל למתן הגנה לפרסום אמיתי שיש בו עניין ציבורי טמונה בהנחה כי בעניינים בעלי משמעות ציבורית עדיף גילוי האמת, גם אם יש בכך פגיעה בפרט, אשר כלפיו מוטחים דברי ביזוי והשפלה. לא כך הוא, כאשר מדובר בפרסום אמיתי שאין בו עניין לציבור, או בפרסום שקרי, אפילו יש בו מימד של עניין לציבור."
23. בפסק-הדין נושא הדיון הנוסף סברו המשנה לנשיאה ריבלין והשופט עמית כי שני התנאים האמורים מתקיימים במקרה של דיין. המשנה לנשיאה ריבלין סבר כי על-פי דנ"א קראוס, אמיתות הפרסום נבחנת ביחס לתמונה שהשתקפה בשעת הפרסום, והגנת אמת הפרסום לא תיפגע כתוצאה מגילויין של עובדות חדשות לאחר הפרסום - אף אם לא פורסם תיקון או עדכון. לגישתו, ה"אמת" הדרושה בהקשר זה היא האמת כפי שהיתה ידועה בעת הפרסום, והמפרסם אינו נדרש להציג "אמת שמתגלית בדיעבד" (פסקה 92 לחוות-דעתו). המשנה לנשיאה ריבלין הבהיר כי אי-דיוקים זניחים בפרסום לא ישללו את אמיתותו, וכך גם שימוש באמצעי עריכה מסויימים. זאת, משום שיש להותיר לעורך "מרווח נשימה". עמדתו היתה כי הכתבה בכללותה לא סטתה מהותית מהאמת שהיתה ידועה בשעת הפרסום, בהתחשב באמצעי הבירור שעומדים לרשותו של עיתונאי סביר. השופט עמית סבר כי בדנ"א קראוס נדחתה הגישה לפיה יש להוכיח כי מה שפורסם היה אמת לאמיתה ולא נתקבלה שם הטענה כי אין להגן בגדרי הגנת אמת הפרסום על פרסום שהיה "נכון לשעתו" ולאחר מכן נתברר כי לא היה אמת. לטעמו, מילאה הכתבה הנדונה אחר התנאי של אמיתות הפרסום, שכן היא "שיקפה אמת לשעתה, האמת שהיתה ידועה לרשויות החקירה והתביעה" (פסקה 13 לחוות-דעתו). שני השופטים הסבירו כי עמדה זו תואמת את לשונו ותכליתו של החוק והיא מתבקשת על-מנת למנוע "אפקט מצנן" (Chilling Effect) לגבי גורמים המעוניינים בפרסום ופגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. בנוסף, ציין השופט עמית גם את השיקול של הימנעות מהטלת אחריות פלילית בדיעבד. לעומתם, השופט פוגלמן הביע ספק האם המענה לקשיים הללו מצוי בהגנת אמת הפרסום, או שמא הגנה זו מיוחדת לפרסומים שהיו "האמת לאמיתה בנקודת הזמן של עשיית הפרסום". זאת, להבדיל מ"אמת כפי שהיתה ידועה או נחזתה באותו זמן" (פסקה 1 לחוות-דעתו). נוכח עמדתו כי לדיין עומדת הגנת תום-הלב, לא הכריע השופט פוגלמן בשאלת תחולתה של הגנת אמת הפרסום במקרה זה. את הקדימונים לכתבה בחן בית-המשפט בנפרד מהכתבה וקבע כי לגביהם לא מתקיימת הגנת אמת הפרסום. בין השאר, נקבע כי הם לא הציגו תמצית אמיתית של הכתבה וכי התמונה שעלתה מהם היתה מוטה ונחרצת יתר על המידה.
אמיתות הפרסום
24. התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא "שהדבר שפורסם היה אמת" (סעיף 14 לחוק). הקביעה כי דבר מה הוא אמת אינה עניין של מה בכך. האמת, לעיתים, עשויה להיות מושג חמקמק. שיח נרחב בנוגע ל"אמת" קיים בתחומי ההיסטוריה, האמנות, הדת, המדע ובתחומים נוספים, ובכל אחד מהם נושאת היא משמעויות ורבדים שונים. בעולם הפילוסופיה שאלת האמת היא אחת השאלות רחבות-ההיקף והמרכזיות, והיא מעסיקה הוגי דעות מאז ראשית העיסוק הפילוסופי. בעניין זה קיים מגוון עצום של גישות ורעיונות, הנבדלים אלה מאלה בהיבטים רבים, ובכלל זה במידת ה"פלורליזם" שלהם ביחס לאמת. לפי אסכולות מסויימות, ישנה אמת אבסולוטית אחת ויחידה, ובהתאם, ניתן באופן עקרוני לייחס לטענה עובדתית ערך חד-משמעי של אמת או שקר. לעומת-זאת, בחשיבה הפוסט-מודרנית ישנה התנערות מרעיון האמת המוחלטת לטובת אמת יחסית, המושפעת מהשקפתו ותפישתו של המתבונן. על בסיס זה, ישנם המטילים ספק אף בעצם קיומה של אמת אובייקטיבית ובאפשרות לסווג עובדות ל"אמת" או "שקר". אף בטיעוני הצדדים בהליך שלפנינו ניתן היה למצוא הד לאותו שיח בנוגע ל"אמת האבסולוטית". אין בכוונתי ואין באפשרותי למצות במסגרת הדיון שלפנינו את השאלה המורכבת והתיאורטית "מהי האמת", והדבר אף אינו נחוץ.
25. לגישתי, ה"אמת" שאליה מכוון סעיף 14 לחוק היא אמת משפטית (או אמת שיפוטית). היינו, פרי עיבודו של בית-המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו... אמת זו שונה היא מאותן האמיתות שאת צפונותיהן מבקשים לפענח בתחומי דעת אחרים... האמת המשפטית נבדלת מ"אמיתות" אחרות, בין השאר בכך שיש לה תכליות מוגדרות. היא נועדה לשרת את הצורך החברתי המונח ביסוד המשפט, ויש לה היבטים רבים שהם פונקציונליים במהותם. המשפט אינו מבקש להכריע במחלוקות העמוקות "בשאלת האמת" הקיימות בעולמות תוכן אחרים, והאמת המשפטית איננה מתיימרת להיות אמת אבסולוטית או אותה אמת צרופה פילוסופית... את אותה "אמת לאמיתה", אכנה, לצורכי הדיון "האמת העובדתית". בגדרי המשפט אין מקום לספק בשאלה האם קיימת אמת אחת ויחידה. למעשה, התפישה כי אכן קיימת אמת אחת וכי אותה חותר בית-המשפט לגלות היא, בעיניי רבים, אחת מהנחות היסוד שבבסיס המשפט והשפיטה... מכאן, שאין במחלוקות המתעוררות בעולמות תוכן אחרים בשאלת "האמת" כדי לאיין את הצורך בחיפוש המשפטי אחר האמת או להפחית מחשיבותה של האמת המשפטית...
26. אקסיומה היא כי לפחות לצורכי המשפט קיימת אמת אחת (היא האמת העובדתית). בית-המשפט שואף לגלות אמת זו ולאורה מבקש הוא לפסוק, היינו לקבוע את "האמת המשפטית". על-אף האמור, יש להכיר בכך שהלכה למעשה, ייתכן פער בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית. זאת, היות שבירור האמת במסגרת ההליך המשפטי כפוף למגבלות ולאילוצים מובְנים. בהיכנסה להיכל המשפט, כפופה האמת העובדתית לכללים המשפטיים המהותיים והפרוצידורליים החלים באותו עניין... כידוע, אין לבית-המשפט אלא את מה שרואות עיניו ובשיטה האדברסרית נסמך הוא על מה שהציגו לו בעלי הדין. לפיכך, מקום שהראיות אינן בנמצא, כולן או חלקן, או מקום שהצדדים נמנעים מלהציג בפניו מידע מסויים, לא תיפרש בפני בית-המשפט האמת העובדתית במלואה. זאת ועוד, לא כל ראיה המצויה בידי הצדדים ביחס לאמת העובדתית ניתן להציג לפני בית-המשפט. בית-המשפט יוכל לשקול רק ראיות שעברו את משוכת הקבילות. כמו-כן, ייתכנו מקרים בהם עקרונות אחרים יסיגו את גבולה של חובת גילוי האמת... לדוגמה, ייתכן כי תיפסל הודאה של נאשם אשר הושגה באמצעים פסולים, חרף אמיתותה, וזאת, בין היתר משיקולים של שמירה על זכויות האדם... כמו-כן, לעיתים יוטל חיסיון על ראיה משיקולים של ביטחון המדינה, יחסי החוץ שלה או טעמים אחרים (ראו, פרק ג' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, שעניינו ראיות חסויות). אמצעי נוסף הנוהג במשפט, אשר עלול ליצור פער בין האמת המשפטית לאמת העובדתית, הן החזקות המשפטיות... החזקות המשפטיות קובעות מה תהא "האמת המשפטית" בנסיבות מסויימות, וזאת, בידיעה שלא תמיד ישקף הדבר את האמת העובדתית. כך למשל, חזקת החפות קובעת כי אדם ייחשב חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו למעלה מכל ספק סביר, אף שייתכנו מקרים שבהם לאמיתו של דבר, יהא הוא אשם... דוגמה אחרת היא החזקה שנקבעה בדבר אחריותו של בעל הרכב לעבירה שנעשתה בו, וזאת, אף שמובן כי לא בכל המקרים אכן הוא האחראי לעבירה (ראו, סעיף 27ב לפקודה התעבורה (נוסח חדש)). לעיתים יהא מדובר בפיקציה של ממש. בדומה יש לראות את החזקה לפיה אדם שלא ידוע יום לידתו נולד באחד בניסן של שנת הולדתו (ראו, סעיף 12 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962... לכל אלה מצטרפת מגבלה אינהרנטית נוספת על יכולתו של המשפט לרדת בכל המקרים לשורש האמת העובדתית. כוונתי היא לכך שהאמת המשפטית מתקבלת על-ידי שופטים בשר ודם. ככל מעשה אנושי, אף ההכרעה המשפטית אינה חסינה מפני טעויות...
אשר-על-כן, אין זה סוד כי הלכה למעשה, לא תמיד תהא האמת המשפטית זהה לאמת העובדתית...
27. דברים אלה הם התשתית לדיון בשאלה שלפנינו, הנוגעת לאמיתות הפרסום לצורך הגנת אמת הפרסום. סעיף 14 לחוק מתנה את תחולת ההגנה בכך "שהדבר שפורסם היה אמת". הכוונה היא לאמת המשפטית. במילים אחרות, כדי להכריע בשאלה האם מה שפורסם היה אמת, יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שנקבעה על-ידי בית-המשפט באותו עניין...
28. הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים... יש להדגיש, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." בנוסף, בצדק קבע המשנה לנשיאה ריבלין בפסק-הדין בערעורים כי יש להותיר "מרחב נשימה" למפרסם, ככל שהדבר נוגע לשיקולי עריכה של הפרסום...
29. לשונו של סעיף 14 לחוק (בו נעשה שימוש בביטוי "שהדבר שפורסם היה אמת") והגיונו של החוק מובילים למסקנה כי הפרסום נדרש לשקף את האמת כפי שהיתה בזמן הפרסום, ולא כפי שנחזתה באותה עת. ואחדד - הכוונה היא לאמת העובדתית ברגע הפרסום, שהיא אחת ויחידה. כך אף עולה מפסק-הדין המנחה בדנ"א קראוס, עליו ארחיב להלן. הקביעה מה היתה האמת בעת הפרסום תיעשה בהכרח בדיעבד, שכן הפרסום לעולם יהא מוקדם למשפט העוסק בו. בתקופת הביניים שבין מועד הפרסום לבין מועד המשפט עשויות לחול התפתחויות שונות שיכולה להיות להן נגיעה למה שפורסם. עשויה לעלות השאלה האם ההכרעה בעניין אמיתות הפרסום, צריכה להתחשב בהתפתחויות אלה. לטעמי, המבחן לעניין זה חד וברור. יסודו בשאלה האם ההתפתחות המאוחרת מלמדת כי הפרסום לא היה אמת כבר בזמן שנעשה.
על אמת לאמיתה ואמת לשעתה
30. הנַחתי היא, כאמור, כי קיימת אמת אחת, היא האמת העובדתית, והשאיפה היא כי האמת המשפטית תשקף אותה באופן מושלם. עם-זאת, בעוד שהאמת העובדתית ברגע נתון היא יציבה וקבועה, ידיעותיו של בית-המשפט לגביה עשויות להשתנות במרוצת הזמן. תפישתו של בית-המשפט ביחס למהות האמת העובדתית נסמכת על המידע המובא בפניו. לפיכך, ראיות חדשות שיוצגו לו עשויות לשנות את האופן שבו הוא מבין אותה, וללמד כי קביעותיו הקודמות לא היו נכונות. כפועל יוצא מכך, עשוי להידרש תיקונה של האמת המשפטית. אגב, בדיוק לשם כך נוצרו בשיטת המשפט שלנו מנגנוני תיקון, דוגמת משפט חוזר... ייתכן שבנקודת זמן אחת יידמה כי האמת היא דבר מסויים, ומאוחר יותר יתברר כי לא כך הוא. למשל, מקום שנראה היה כי אדם ביצע פשע וכך פורסם, ולאחר מכן נתברר כי אין זה נכון. ניתן לכנות התפתחות מעין זו "התפתחות ראייתית". בהקשר שלפנינו, של אמיתות הפרסום לצורך חוק איסור לשון הרע, בנסיבות אלה לא יתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. זאת, כיוון שמסתבר כי הפרסום לא היה נכון בזמן שנעשה, אף אם נחזה ככזה. לטעמי, במקרה מעין זה אין הצדקה להחיל את הגנת אמת הפרסום. האם ניתן לקבל כי בית-המשפט יקבע, למשל, כי פרסום לפיו אדם ביצע מעשה בגידה, הוא אמת, מקום שברור כי לא היו דברים מעולם? החלת ההגנה על פרסום שלא היה בגדר אמת ברגע פרסומו תחטא לתכליתה, שכן הגנה זו נועדה אך ורק לפרסומים נכונים (ראו, פסקה 22 לעיל).
31. בהקשר זה יודגש, כי במסלול של הגנת אמת הפרסום אין חשיבות לשאלה האם הראיות החדשות שהובילו לשינוי באופן שבו נתפשת האמת היו בנמצא, או שמא הן כלל לא "נולדו" בעת הפרסום. בהכרעתו בשאלת אמיתות הפרסום, כבהכרעות רבות אחרות, נדרש בית-המשפט להביא בחשבון כל ראיה שהוצגה לו, אשר יש בה לסייע במאמציו לעמוד על האמת העובדתית, ובלבד שמדובר בראיה קבילה. איני רואה כל טעם לחרוג מכלל זה במקרה של ראיות שנתגלו לאחר מועד הפרסום. בית-המשפט אינו יכול לעצום עיניו ולהתעלם מראיות שיש בהן ללמד על אמיתות הפרסום, אך מן הטעם שהן נתגלו או באו לעולם לאחר שנעשה הפרסום. הגנת אמת הפרסום, כשמה כן היא, מתעניינת באמיתות הפרסום. ההכרעה האם מה שפורסם אמת הוא אם לאו איננה תלויה בשאלה מתי נודעה האמת. די בכך שזו האמת.
32. באותה הרוח, לצורך הגנה זו, אין זה משנה האם הפרסום נחזה בתחילה לאמת ורק לנוכח מידע שנתגלה לאחר מכן נתברר כי לא כך הדבר, או שמא מלכתחילה היה ידוע כי מדובר בפרסום כוזב. בשני המקרים, בעת המשפט ידוע כי הפרסום אינו נכון ועל-כן אין מקום כי מפרסמו ייהנה מהגנת אמת הפרסום. הדגש במסגרת הגנת אמת הפרסום הוא לא על הדרך, אלא על התוצאה - פרסום המשקף את האמת כפי שהיתה במועד שבו נעשה הפרסום. זאת, על בסיס מכלול הראיות, אף אם חלקן נתגלו או נוצרו לאחר מועד הפרסום. אם אין זה המצב, הרי שאין מקום להחיל את ההגנה. הגנה זו איננה מתעניינת בהלכי הרוח או בתום-לבו של המפרסם... כפי שיובהר להלן, מודעותו, בכוח או בפועל, של המפרסם לראיות החדשות ואמונתו כי הפרסום נכון עשויות להיות בעלות משקל לעניין הגנת תום-הלב. בנוסף, הדבר עשוי להילקח בחשבון בעת גזירת הדין או פסיקת פיצויים... לשיקולים אלה אין מקום בעת בחינת התקיימות הגנת אמת הפרסום.
33. יש להדגיש, כי לאחר הפרסום עשויות גם לחול התפתחויות מסוג אחר, השונות בתכלית מהמקרה אליו התייחסתי זה עתה, של "התפתחות ראייתית" (להבחנה בין שני סוגי המקרים, ראו, אלעד פלד "אופייה הראוי של ההגנה על פרסומי לשון הרע שגויים בכלי התקשורת: בעקבות ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך" משפטים על אתר ה 23, 33-31 (התשע"ג)). התפתחויות מסוג זה הן התפתחויות באמת העובדתית עצמה, אשר חלות במרוצת הזמן. בעקבותיהן, עשויה האמת העובדתית בנקודת זמן אחת, להיות שונה מן האמת העובדתית בנקודת זמן מוקדמת יותר (וזאת, להבדיל מהאמת העובדתית בנקודת זמן מסויימת, אשר אינה משתנה). כאמור, לצורך הגנת אמת הפרסום, נדרש הפרסום להוות מעין צילום של האמת העובדתית כפי ש"הוקפאה" בזמן הפרסום. אם לאחר הפרסום קרו אירועים שאינם משנים את המסקנה כי הוא היה נכון בעת שנעשה, הם לא ישללו את תחולתה של הגנה זו. אבהיר את כוונתי באמצעות דוגמה. נניח שפורסם כי מתנהלת חקירה פלילית נגד אדם והדבר היה נכון במועד הפרסום. אם לאחר מכן יחדל להיות חשוד, לא יהיה בכך כדי לגרוע מהעובדה כי במועד הפרסום הוא היה חשוד. כלומר, לא יהיה בהתפתחות מאוחרת זו כדי להפוך את הפרסום ל"לא-אמת". לפיכך, היא לא תשלול את אמיתות הפרסום. זאת, בשונה מהדוגמה שהוזכרה קודם (בפסקה 30 לעיל), של פרסום כי אדם עבר עבירה. כאמור, באותו מקרה, אם יתגלה לאחר הפרסום כי אותו אדם לא ביצע כל עבירה, ילמד הדבר כי הפרסום לא היה נכון. ודוקו, יתברר כי הפרסום לא היה נכון אף בשעה שנעשה... בדומה, אם פורסם כי אדם חולה וכך היה באותה עת, ברי כי החלמתו לאחר מכן לא תהפוך ללא נכונה את העובדה ש"במועד הקובע", הוא מועד הפרסום, היה הוא חולה.
34. התפתחות מן הסוג השני היא שעמדה במוקד דנ"א קראוס. באותו עניין פורסמה שורת כתבות שעסקו, בין השאר, בחקירה פלילית שהתנהלה נגד קצין משטרה, בחשדות ובראיות נגדו. הרושם שהתקבל מן הכתבה, כך נקבע, הוא כי אין מדובר בחשדות בלבד, אלא כי יש ממש בראיות המפלילות עד כדי הצדקת הגשת כתב אישום נגדו. לאחר מועד הפרסום, החליטה הפרקליטות לסגור את תיק החקירה ולא לנקוט צעדים עונשיים או משמעתיים נגד הקצין. התפתחות זו לא פורסמה על-ידי העיתון שפרסם את רצף הכתבות בנושא. השאלה שהתעוררה באותו עניין היתה האם אי-פרסום ההחלטה המאוחרת בעניין סגירת התיק שולל מהעיתון את הגנת אמת הפרסום, שאחרת היתה עומדת לו. יש להבהיר, כי הנַחתם של בתי-המשפט שדנו באותה פרשה היתה כי בעת שנעשו, היו הפרסומים פרסומי אמת, היינו כי שיקפו את האמת באותו הזמן, וההתפתחות המאוחרת לא שינתה עובדה זו (ראו, שם, בעמ' 30). במילים אחרות, הדיון עסק בשאלה האם במסגרת הגנת אמת הפרסום, מחוייב המפרסם לעדכן בהתפתחות מאוחרת לפרסום שאינה משנה את נכונותו במועד עשייתו, והאם הפרת חובה זו תימנע ממנו ליהנות מהגנה זו. מרבית השופטים באותו עניין השיבו לכך בשלילה. עמדתם היתה כי הגנת אמת הפרסום אינה מותנית בעדכון אודות התפתחויות מאוחרות לפרסום. נקבע כי אמיתות הפרסום תיבחן בנקודת הזמן שבה נעשה הפרסום ("על-פי המצב בעת הפרסום", במילותיו של השופט ת' אור, שם בעמ' 32), ולא בנקודת זמן מאוחרת יותר. אם במועד הפרסום התקיימו תנאי ההגנה, לרבות אמיתותו, היא לא תיפגע רק משום שלא פורסמו לאחר מכן תיקון או עדכון בנוגע למה שפורסם.
35. כפי שנקבע בדנ"א קראוס, אף לטעמי אין בפרסום עדכון או תיקון לפרסום שלא היה נכון בזמן שנעשה כדי להעלות או להוריד ככל שהדבר נוגע להגנת אמת הפרסום. שהרי צעד מעין זה לא ישנה את העובדה שמה שפורסם לא היה אמת או היה אמת בעת שפורסם. לא בכדי נמנע המחוקק, אף לאחר שניתן פסק-הדין בדנ"א קראוס, מלהתנות את תחולת הגנת אמת הפרסום בעדכון או תיקון של הפרסום (ראו, גם סעיף 25א לחוק, שם נקבע כי הפרת חובת העדכון במקרים המנויים שם היא עוולה אזרחית עצמאית; וכן דברי ההסבר להצעת החוק שבעקבותיה נוסף סעיף 25א האמור לחוק, שם הובהר כי אין כוונה לשנות את מבנה הגנת אמת הפרסום כפי שפורש בדנ"א קראוס (דברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 9) (חובת עדכון), התשס"ב-2002, 3141, ה"ח 3141, 695, 696 (להלן: "דברי ההסבר לתיקון מס' 9")). פעולות מעין אלה, של תיקון ועדכון, רלוונטיות להגנת תום-הלב ויש בהן להשפיע על העונש שייגזר על המפרסם או על הפיצויים שיושתו עליו אם יימצא אחראי בגין לשון הרע (ראו, סעיפים 17(א) ו- 19(4) לחוק). אין מקומן בגדרי הגנת אמת הפרסום.
36. אשוב ואדגיש כי יש לזכור את הקשרם של הדברים שנקבעו בדנ"א קראוס. אין להסיק ממה שנאמר שם מסקנה גורפת, לפיה כל התפתחות מאוחרת לפרסום תהא חסרת השפעה על ההכרעה בעניין אמיתותו. ההלכה שנקבעה בדנ"א קראוס זכתה לכינוי הלכת ה"אמת לשעתה". לטעמי, ביטוי זה איננו מדויק והוא אף עלול להטעות. עלול להשתמע מכך כי פרסום שהיה נכון בשעה מסויימת והתברר כלא נכון, יחסה תחת הגנת אמת הפרסום. כאמור, לגישתי, לא כך יש לפרש את הדין. קשה לקבל שפרסום פוגע אשר הוכח כי לא היה נכון אף ברגע שנעשה, יזכה להגנת אמת הפרסום, וזאת גם אם הדבר נודע רק לאחר מועד הפרסום. זו היתה אף עמדתם המפורשת של חלק משופטי הרוב בדנ"א קראוס. כך, קבע המשנה לנשיא ש' לוין "... (אם) בדיעבד נתברר שהדברים שפורסמו אינם אמת, שוב אין לומר על הפרסום שהיה אמת לשעתו והמפרסם יוכל לחסות אך בצלו של סעיף 15 שאמיתות הפרסום אינה נזכרת בין היסודות הכלולים בו" (שם, בעמ' 17). בדומה, העירה השופטת ד' דורנר (שם, בעמ' 107) כי "אין בפרסום שהיה בגדר אמת-לשעתה אך שהסתבר כלא נכון כדי לחסות תחת כנפי ההגנה של אמת הפרסום. פרסום שהיה אמת-לשעתה ואחר כך התברר כי לא היה אמת, עשוי לבסס רק טענה של תום-לב על-פי סעיף 15 לחוק". ראוי להזכיר גם את דבריו של השופט ת' אור, לפיהם:
"החשיבות שאנו מייחסים לאמת היא המצדיקה, במסגרת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, את הפגיעה בשם הטוב. היא המצדיקה את ההגנה מפני אחריות על-פי החוק. מסיבה זו, כאשר הפרסום אינו אמת, הרי שתום-ליבו של המפרסם אינו יכול להועיל. גם אם היתה לו אמונה כנה באמיתות העובדות שפרסם, הרי שלא ייהנה מן ההגנה שבסעיף 14..." (שם, בעמ' 33).
37. ער אני לעובדה שלא כך פורשה ההלכה שנקבעה בדנ"א קראוס על-ידי המשנה לנשיאה ריבלין והשופט עמית בפסק-הדין נושא הדיון הנוסף. אומנם הגישה המרחיבה בה נקטו בהקשר זה עשויה להקל על מפרסמים לחסות תחת הגנת אמת הפרסום, אך לטעמי, ראוי להותיר את ההלכה שנקבעה בדנ"א קראוס במימדיה המקוריים. היינו, עמדתי היא כי הגנת אמת הפרסום מחייבת להוכיח כי הדבר שפורסם היה האמת כפי שהיתה במועד הפרסום, ולא כפי שנחזתה להיות. לא ניתן לוותר על דרישה זו. אמיתות הפרסום היא תנאי הכרחי ומכונן בהגנת אמת הפרסום והיא ניצבת בבסיס ההצדקה לה (ראו, פסקה 22 לעיל). לפיכך, פרסום שאיננו בגדר אמת אינו ראוי להגנה לפי סעיף 14 לחוק. תוצאה זו מתחייבת לאור לשונו והיגיונו של החוק וכאמור, היא עולה בקנה אחד עם פסק-הדין בדנ"א קראוס. זאת, אף אילו היה בכך כדי "לצנן" במידת מה את הנכונות לפרסם פרסומים, לאור הצורך להביא בחשבון את האפשרות שיתגלה מידע חדש לגבי מה שפורסם, לאחר הפרסום. למעשה גם בדנ"א קראוס הכיר בית-המשפט כי הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום, נטל כבד הוא. זאת, בין היתר לאור הפער שיכול להיווצר בין אמיתות הפרסום לבין היכולת להוכיח זאת בהליך שיפוטי (שם, בעמ' 41-40 (השופט ת' אור)).
38. מעבר לכך, יש להזכיר כי פרסום שאיננו אמת אומנם לא יזכה להגנה לפי סעיף 14 לחוק, אך למפרסם עשויות לעמוד הגנות אחרות. בחוק איסור לשון הרע התווה המחוקק, כאמור, את האיזונים בין הזכויות והאינטרסים העומדים על הפרק. איזונים אלה בולטים במיוחד בהגנות השונות, שלכל אחת מהן תכלית משלה ואינטרסים מוגנים ייחודיים. בשים-לב לכך, יש להקפיד על מיונם של המקרים השונים להגנה הנכונה והמתאימה להם ולהישמר מפני חריגה מגבולות ההגנות באופן שאינו מתיישב עוד עם מהותן. במישור המעשי, היות שחלק מן האינטרסים המוגנים בגדרי הגנת אמת הפרסום והגנת תום-הלב זהים הם (והדוגמה המובהקת לכך היא חופש הביטוי), הרי שבמקרים מסויימים תיתכן חפיפה מסויימת בתחולתן של שתי ההגנות. משום כך, לעיתים ניתן יהיה לראות בפעולתן של שתי ההגנות מעין "מקבילית כוחות", כאשר מקרים שנותרו מחוץ לגבולותיה של הגנה אחת עשויים לחסות תחת כנפי ההגנה האחרת, באופן המשַמר את ההגנה על אותם אינטרסים המשותפים להן. במובן זה, שתי ההגנות משלימות זו את זו מבחינת תחומי התפרשותן. אשר-על-כן, יש להביא בחשבון את האפשרות שהרחבת הגנת תום-הלב, עניין אליו אדרש בהמשך, תוביל לתחולתה במקרים שעד היום לא נכנסו בגדרה. בכך עשוי להינתן מענה מסויים לחשש מפני יצירת אפקט מצנן על פרסום מידע בעל ערך לציבור שאינו חוסה תחת הגנת אמת הפרסום.
קיומו של עניין ציבורי בפרסום
39. השאלה השניה המצריכה הכרעה במסגרת דיון נוסף זה עניינה התנאי השני לתחולת הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק - קיומו של עניין ציבורי בפרסום. בהחלטתי מיום 25.11.12, בה נקבעו הסוגיות לגביהן יתקיים הדיון הנוסף, הוגדרה שאלה זו כך:
"(ב) האם הדרישה שבסעיף 14 הנ"ל כי 'היה בפרסום עניין ציבורי' אינה יכולה להתקיים מקום שתלוי הליך משפטי בעניין נשוא הפרסום."
40. בדין הישראלי נקבעו הסדרים שונים האוסרים על עשיית פרסומים מסויימים הנוגעים להליך משפטי המתנהל באותה עת. כך, למשל, איסור הסוביודיצה (סעיף 71 לחוק בתי-המשפט) והאיסור על פרסום בלא רשות של תיעוד חקירתו של חשוד (סעיף 13 לחוק חקירת חשודים). עשויה להתעורר שאלה בנוגע ליחס בין איסורים אלה לבין דיני לשון הרע, ובמיוחד לגבי תחולת ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע מקום שמתקיים הליך משפטי בעניין נושא הפרסום. הדיון כאן יתמקד בשאלת השפעתה של העובדה שתלוי ועומד הליך משפטי בסוגיה נושא הפרסום, על דרישת העניין הציבורי הקבועה בסעיף 14 לחוק. בית-המשפט המחוזי הותיר סוגיה זו בצריך עיון, הגם שתהה האם אכן היה עניין ציבורי בכתבה שפורסמה בעת שמתקיים הליך משפטי באותו נושא (ראו, פיסקאות 162, 180 ו- 185 לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. לדיון בשאלת התקיימותם במקרה דנא של יסודות עבירת הסוביודיצה ויסודות העבירה שבסעיף 13 לחוק חקירת חשודים, ראו, פסקאות 201-195 לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי). גישה זו נדחתה בפסק-הדין בערעורים על-ידי המשנה לנשיאה ריבלין, שהבהיר כך:
"קיומו של הליך תלוי ועומד אינו יכול להוביל, כשלעצמו, למסקנה כי אין בכתבה עניין ציבורי. קביעה שכזו היתה מוציאה מגדר ההגנה פרסומים מותרים ומונעת דיון בשאלות שיש בהן עניין לגיטימי לציבור - וכך פוגעת בחופש הביטוי ובעקרון פומביות הדיון." (פסקה 104 לחוות-דעתו).
41. עמדתו זו של המשנה לנשיאה ריבלין מקובלת עליי. אם נתגבשה המסקנה כי הפרסום הנדון עוסק ב"עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, 621 (2002) (להלן: "עניין אפל")), אין מקום לסטות ממנה אך מן הטעם כי תלוי ועומד הליך משפטי באותו נושא. זאת במיוחד נוכח הגישה המרחיבה הנהוגה בפרשנות המונח "עניין ציבורי" לצורך סעיף 14 לחוק (ראו, פיסקאות 101 ו- 103 לחוות-דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין בפסק-הדין בערעורים וההפניות שם; וכן ע"א קראוס, בעמ' 861). לא אחת אכן יהא עניין ציבורי בפרסום הנוגע למעשים פליליים. אין מקום להניח כי העובדה שמעשים אלה נדונים במסגרת הליך משפטי תבטל את העניין הציבורי בהם (ראו, שנהר, בעמ' 244-243). מסקנה זו נלמדת אף מסעיף 25א לחוק, אשר מטיל על אמצעי התקשורת חובת עדכון אודות התפתחויות בהליך הפלילי, בנסיבות שהוגדרו בסעיף. מכאן, שאף הנחתו של המחוקק היא כי אין מקום לאסור פרסומים העוסקים בעניינים שמתנהל לגביהם הליך פלילי, ובלבד שהפרסום ייעשה כהלכה (ראו גם דברי ההסבר לתיקון מס' 9, בעמ' 695). בנוסף, דיווח "נכון והוגן" על מה שנאמר או אירע בהליך משפטי הוא בגדר פרסום מותר לפי החוק (סעיף 13(7) לחוק). משכך, יהא זה מרחיק לכת לקבוע באופן גורף כי עצם קיומו של הליך משפטי בנושא מסויים מאיין את העניין הציבורי בפרסום ושולל ממנו את ההגנה לפי סעיף 14 לחוק, שאלמלא כן היה זכאי לה.
42. אכן, ייתכנו מקרים שבהם יתעורר חשש כי פרסום הנדון לפי חוק איסור לשון הרע, נעשה תוך הפרת איסורים שנקבעו במקום אחר, דוגמת איסור הסוביודיצה, איסור לפי חוק חקירת חשודים, או איסורים נוספים שלא נזכרו במקרה דנא. ראשית, עצם קיומם של איסורים אלה אינו מלמד על היעדר עניין ציבורי בפרסום. למעשה, לא אחת האיסור ישקף הנחה כי ייתכן בהחלט שיהא עניין לציבור בפרסום באותו נושא, אך ראוי להימנע ממנו בשל אינטרסים אחרים (ראו, למשל, בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 658, 663, 668-666 (2004); בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל, פסקאות 6, 10 (26.04.11)). שנית, ובכך העיקר, בדומה למשנה לנשיאה ריבלין, אף אני סבור כי שאלת הפרתם של איסורים אלה צריכה להיבחן במישור המתאים לכך, בגדרי ההליך העוסק בעבירות ובאיסורים אלה. הגנת אמת הפרסום שבחוק איסור לשון הרע אינה המקום המתאים לדיון זה. הערכים המוגנים בחוק איסור לשון הרע והאיזונים שהוא עורך ביניהם אינם זהים בהכרח לערכים המוגנים ולאיזונים שנעשים בהקשרים אחרים, בדינים אחרים. בכל אחד מהמקרים עשויים לחול שיקולים שונים, עשויה להידרש תשתית ראייתית שונה וכן ייתכן הבדל בסנקציות הרלוונטיות. אשר-על-כן, אין לקשור באופן גורף בין שאלת העניין הציבורי לצורך הגנת אמת הפרסום לבין עבירות שנקבעו בדינים אחרים. יחד-עם-זאת, ראוי לציין כי העובדה שתלוי ועומד הליך משפטי בעניין נשוא הפרסום עשויה להשפיע על ההתנהלות המצופה מהמפרסם. נתון זה בהחלט עשוי להיות בעל משקל בעת בחינת התקיימותה של הגנת תום-הלב, בה אדון עתה."

פרסום שיש בו משום עניין שבציבור, הינו, לדוגמה, פרסום על פעילות של חבר מועצה במסדרונות מחלקת הנדסה בעיריה, אשר מקימה למראית-עין, פעילות אסורה. בפרסום כזה קיים עניין ציבורי מהמעלה הראשונה.

ב- ע"א 6903/12 {Canwest Global Communications Corp. נ' אלי עזור, תק-על 2015(3), 3478 (2015)} קבע בית-המשפט:

"המערערים מוסיפים וטוענים כי די בכך שהתוכן הכללי של הפרסום תואם למציאות כדי לזכות את הפרסומים בסדרה זו בהגנת אמת בפרסום. נראה כי טענה זו מכוונת לסייפת סעיף 14 לחוק, שלפיה "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה ממש". ברם, לטעמי הפרסומים האמורים אינם עומדים בתנאי סעיף זה.
כדי להחיל את ההגנה האמורה בסעיף זה חרף פרט לוואי שאין בו אמת, יש לעמוד על מידת החשיבות של הפרט הנדון ועל מידת הפגיעה שהוא מסב (שנהר, בעמ' 222-221). בענייננו, עמידה על שניים אלה מובילה למסקנה כי לא ניתן להחיל על הפרסומים בסדרה זו את הגנת "אמת דיברתי". בטענה שלפיה נשקף איום כללי מכל התקשרות עם עזור אין אמת, שכן בינה לבין משמעות צו המניעה ת"ק פרסה. משקלה של טענה זו בכתבות אינו מבוטל (ראו למשל ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 555, 565-564 (1992) (להלן: "עניין מיכאלי")). אשר למידת הפגיעה שהיא מסבה, נראה לי כי התיוג של עזור כמי שמסוכן להתקשר עמו - אגב תיאור של צו מניעה שיפוטי ושל פנייה אישית לבנק - הוא פוגעני ביותר, וזאת להבדיל מן הפגיעה שהיתה נגרמת לו היה הפרסום תואם את המציאות העובדתית לאשורה (היינו: אילו היה מובהר כי צו המניעה נוגע לעסקאות שקשורות בקבוצת הפוסט בלבד. ראו ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(3), 251, 256 (1988); עניין קראוס, בעמ' 859; שנהר, בעמ' 222). נוכח זאת, באתי למסקנה כי לא ניתן לראות בטענות שלפיהן נשקפת סכנה מכל עסקה עם עזור "פרט לוואי שאין בו פגיעה ממש". על רקע מסקנה זו, אינני רואה להכריע בשאלה אם היה עניין ציבורי בפרסומים שבסדרה זו (תנאי הדרוש אף הוא לצורך הקמת ההגנה שבסעיף 14 לחוק)."
{על שני היסודות המצטברים, אמיתות הפרסום והעניין הציבורי ראה גם רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (2006); ת"א (ת"א-יפו) 1320/97 וינשטוק בלה נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', תק-מח 2008(2), 6051 (2008) בו בית-המשפט הסביר בהרחבה את היסוד של קיום אינטרס ציבורי}

אולם אורי שנהר כותב בספרו, נוכח ההלכה שפסק בית-המשפט העליון ב- ע"א 3199/03 {קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843 (1995)} כדלקמן:
"בפרשה זו החיל בית-המשפט העליון את דוקטרינת ההשתק על הגנת סעיף 14, ואף יישם על הגנה זו כללים הקבועים בחוק ביחס להגנת תום-הלב, למרות שהחוק לא החיל אותם על הגנת אמת הפרסום. ההכרעה בפרשת קראוס נ' ידיעות אחרונות נגעה לבעיה הייחודית של תחולת הגנת סעיף 14 על עיתון שפרסם חשדות כנגד אדם ולא טרח לפרסם את הפרכתן. עם-זאת ייתכן, שמהלכה זו תתפתח הלכה מקיפה יותר, שתאפשר לשלול ממפרסם את הגנת אמת הפרסום אם בית-המשפט יסבור שמניעיו, מטרותיו או רשלנותו יוצרים כנגדו השתק, השולל את זכותו להסתמך על ההגנה."

3. המבחן האובייקטיבי
בית-המשפט יבחן את שאלת תחולת ההגנה, אם הפרסום היה אמת והאם היה בו אינטרס ציבורי על יסוד המבחן האובייקטיבי. בית-המשפט יערוך השוואה בין העובדות העולות מן הפרסום לבין המציאות שהיתה קיימת בעת הפרסום, ולא בחוכמה לאחר מעשה.

הזהות שבה מדובר אינה חייבת להיות מוחלטת, די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות על-מנת שבית-המשפט יחיל את הגנת אמת דיברתי, שכן כאשר נותנים משקל ראוי לחופש הביטוי לא צריך לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע.

ב- ע"א (חי') 32671-04-15 {זכי כמאל נ' פאיז אשתיוי, תק-מח 2015(4), 41451 (2015)} קבע בית-המשפט:

"קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות תוכן הפרסום. פרסום יכול שיהיה אמת לאמיתה, ועדיין אם יש בו כדי להשפיל או לבזות, ייחשב הוא ללשון הרע. בשלב זה, אין חשיבות למניע או לכוונה שעמדה מאחורי הפרסום או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו (עניין אפל, בעמ' 617; וכן: עניין דיין, בעמ' 46). המבחן הקובע, כאמור, הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2), 333, 337 (1989)).
כפי שצויין בעניין דיין, "ודוק - חוק איסור לשון הרע נועד להתמודד עם הפגיעה שנגרמת לאדם כתוצאה מירידת מעמדו וערכו בעיני הבריות. אין הוא נועד למנוע, להבדיל, פגיעה ברגשותיו של מי שרואה את עצמו נפגע מהפרסום (ראה עניין בכרי, בפסק' 35 לפסק-דינו של השופט דנציגר" (עניין דיין, פסקה 84 לפסק-דינו של כב' השופט ריבלין)."
ועל כך נפסק ב- ת"א (יר') 12599/06 {פלונית נ' ידיעות תקשורת בע"מ, תק-של 2008(1), 24542 (2008)}:

"22. הגנת "אמת דיברתי" תעמוד לנתבעים כאשר קיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום, ונטל ההוכחה רובץ לפתחם. על בית-המשפט לערוך השוואה בין העובדות העולות מן הפרסום לבין המציאות במועד אותו הפרסום."

הגנת אמת בפרסום לא חלה על פרסום שגוי, אף אם פעל המפרסם בתום-לב ומתוך אמונה באמיתות הפרסום, ואף אם טעותו היתה סבירה {ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2), 281 (1977)}.

4. נטל ההוכחה
הנטל להוכחת שני יסודות המצטברים שבהגנת אמת בפרסום מוטל על כתפי הנתבע-הנאשם. נקבע בפסיקה כי ההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

הלכה היא כי ככל שלשון הרע הגלום בפרסום חמור יותר, הרי שנטל הוכחת אמיתות הטענות מחמיר בהתאם, משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת, להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות.

בית-המשפט ב- ע"א 2657/04 {אירית וילדר ואח' נ' ד"ר אברהם ניסנקורן, תק-על 2006(3), 1042 (2006)} תמצת את ההלכה על חובת ההוכחה כאשר עסקינן בטענה שיש בה לשון הרע ומי שפרסם אותה טוען כי מדובר בטענת אמת:

"משנקבע, כי אכן יש בטענה זו משום הוצאת לשון הרע, הרי שמוטלת על דקסון חובת ההוכחה, כי מדובר בטענת אמת. בהתאם להלכה שנקבעה בבית-משפט זה, ככל שחמור יותר לשון הרע הגלום בפרסום, יהא נטל הוכחת אמיתותן של הטענות חמור יותר. משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות. כפי שציין בעניין דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3), 43 (1998), השופט ת' אור:
'לכל אלה מצטרף קושי ראייתי נוסף, העולה במקרים לא מעטים, שבהם מיוחסים לנפגע מעשים ופעולות העולים כדי עבירה פלילית. במקרים כאלה, נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים. בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על-ידי המפרסם כבדה יותר.'
לדבריו אלו הצטרף השופט מ' חשין (כתוארו אז), בציינו בעמ' 91, כי:
'כמשל וכדוגמה נצביע על הכלל שנתקבל בהלכה, והמורנו כי בתביעה בגין פרסום לשון הרע יוטל על הטוען אמת בפרסום נטל שכובדו ככובדה של לשון הרע; וככל שלשון הרע תכבד ותלך כן יכבד וילך הנטל להוכיח את האמת שבפרסום.'
בדומה, נקבע כבר ב- ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 186 (1987), כי:
'הכלל הוא, שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות), אלא שבמקרה האחרון, וכשמדובר בטענת אמת הפרסום. עשוי הנתבע להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה...'
את סיכומה של ההלכה בעניין זה ניתן למצוא ב- ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589, 598 (1986), בו ציין השופט ג' בך, כי:
'בין אם נאמר, כי במקרים האמורים דרושה מידת שכנוע של למעלה מ- 51% אם כי פחות מהדרוש במשפט פלילי, או שנקבע, כי אין לסטות גם כאן מהכלל הנהוג במשפטים אזרחיים, היינו, שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% על-פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על-מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% - התוצאה על-פי שתי הגישות היא אחת, היינו, שהצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים.'
והוסיף ועמד על כך, בעמ' 599, כי:
'כאשר עולה בידי התובע להראות, כי הנתבע פרסם אודותיו דבר, אשר יש בו כדי להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם', כלשון סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, הרי הוכיח הוא, למעשה, את תביעתו. אם בדעת הנתבע להעלות את ההגנה, 'שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין לציבור... (ראה סעיף 14 לאותו חוק), ואם הפרסום ייחס לתובע עבירה פלילית, כי אז יחול על המקרה התקדים של ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017 (1958) הנ"ל, ואז, לא רק שנטל הראיה בעניין טענת ההגנה הוא על הנתבע, אלא שחובה עליו להוכיח את הגנתו זו במידה העולה על הרמה המקובלת במשפטים אזרחיים.'
בעניין זה הוסיף גם השופט (כתוארו אז) א' ברק, בציינו בעמ' 605, כי:
'... עניין לנו בשתי מידות הוכחה - אזרחית ופלילית - ובשתיים בלבד. עם-זאת, כמות הראיות, שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה, משתנה על-פי מהות הנושא.'
(וראו גם ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, תק-על 2005(4), 3500 (2005))."

5. טענת אמת בפרסום - האם חלה על עבירות אחרות?
נשאלת השאלה האם ההגנה שבסעיף חלה על עבירות אחרות מחוץ לחוק איסור לשון הרע, למשל, עבירה של העלבת עובד ציבור.

ב- ע""פ (חי') 3216/08 {יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(2), 12600 (2008)} קבע בית-המשפט, כי ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע בפרט, וכן שאר ההגנות שבחוק איסור לשון הרע בכלל, לא יחולו על עבירות אחרות שמחוץ לחוק איסור לשון הרע, שאם-כן, ייפתח פתח רחב מידי להתחמקות מן האחריות שבביצוע עבירה, על-סמך ההגנות שבחוק איסור לשון הרע.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגנת אמת בפרסום