"מהפכת השקיפות" - הבסיס הרעיוני לחיוב במסירת מידע

1. זכות למידע במסגרת דיני תאגידים
הזכות למידע במסגרת דיני תאגידים מבוססת גם היא בבסיסה על הצורך בשקיפות ופיקוח. כיום נגזרת חובה זו גם מהשפעת התאגידים הגדולים על חיי הפרט. אין ספק כי סוגית פירוק חברות, ודאי חברות ציבוריות גדולות, משפיעה גם היא באופן משמעותי על חייהם של רבים.

בהקדמה לספרו של ד"ר יורם דנציגר, הזכות למידע אודות החברה (תש"ס-2000), מבהיר פרופ' אהרן ברק:

"לחברה השפעה לא רק על חיי הכלכלה. היא משפיעה על חייו של כל פרט בחברה... מכאן העוצמה הרבה המרוכזת בידיה של החברה בחברה המודרנית. מכאן גם החשיבות הרבה שיש בקבלת מידע על הנעשה בחברה... עקרון היסוד העובר כחוט השני בחקיקה הוא עקרון הגילוי. עקרון זה מבטיח ניהול תקין, בקרה ראויה, ויכולת החלטה המבוססת על מידע..."

וכפי שמציין פלד, הזכות למידע (בעמ' 21):

"ניתן להביא דוגמאות לחשיבות הפיקוח על גופים פרטיים... לציבור יש עניין עצום לקבל מידע על תקלות בשירותי הדואר של חברת גוגל, שפעילות יומיומית של עשרות מיליונים תלויה בה... במקרים אלה קשה מאוד לקבל את הטענה שהמידע שבידי החברות הוא "עניינן הפרטי."

מצורך זה בשקיפות ופיקוח נגזרות מטרות ספציפיות לדיני התאגידים ובהן הגנה על בעלי המניות המשקיעים והגנה על אמון הציבור בשוק. מטרות אלו עניינן יפה הן כאשר החברה פועלת ומתפקדת, הן, ואולי בעיקר כאשר היא מצוייה בקשיים או בהליכי חדלות פירעון. השאלה מתי ולמי קיימות זכויות אלו בשלבים השונים בחיי החברה.

כפי שמציין דנציגר, הזכות למידע, במבוא לספרו:

"הזכות לקבל מידע אודות החברה הינה בראש ובראשונה זכותם של בעלי המניות, אך זכות זו עומדת, בשינויים המחוייבים גם לרשותם של נושים ושל כל גורם מעונין. יחד-עם-זאת היקף חובות הגילוי המוטלות על החברה משתנה..."

כשחברה בהליכי פירוק, קובעת פקודת החברות רשימה של חובות גילוי ודיווח {לסקירה מפורטת ראה דנציגר הזכות למידע, עמ' 413; ראה גם פר"ק (ת"א) 2325/08 בורגר ראנץ מרכז (1983) בע"מ נ' ד"ר שלמה נס, תק-מח 2015(3), 4282 (2015)}.

2. המידע המצוי בידי נושאי המשרה - האם מדובר במידע פרטי או ציבורי?
לעיתים עולה השאלה, לטובת מי נאסף המידע, האם מדובר במידע "פרטי" או "ציבורי", האם המפרק אוסף את המידע לצורך הפירוק ועל-כן עליו להישאר בידיו, או שמא מדובר במידע השייך רעיונית לנושים, בעלי המניות ואולי אף לציבור בכללותו.

לעניין זה השלכות חשובות לעניין חשיפת המידע. ציפורה כהן בספרה פירוק חברות {סעיף 11.44, עמ' 278 (תש"ס-2000)}, מציינת לעניין זה כי "המידע המצוי בידי נושאי המשרה והיזמים הוא מידע השייך לחברה, ועל-כן ראוי להעבירו למי שמונה בזמן פירוק לאורגן של החברה - המפרק".

כך לגבי מידע, כך גם לגבי חקירות שמטרתן, כאמור, לקבל מידע על החברה. כלומר, מדובר במידע שהיה שייך לחברה, לכלל בעלי המניות, ובפירוק גם לכלל הנושים.

נראה, אם-כן, כי מדובר במידע שבמקורו הוא פרטי, שייך לחברה, אך מתווסף לו פן ציבורי כאשר הוא עובר למפרק, המשמש ככלל, ולעניין החקירות בפרט, כידו הארוכה של בית-המשפט.

שאלה דומה התעוררה במסגרת עע"מ 398/07 {התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, פ"ד סג(1), 284 (2008)}, שם נדונה השאלה האם יש מקום לחשוף שמותיהם של נישומים שערכו הסכמי תשלום כופר עם רשויות המס. אחת הטענות היתה כי מדובר במידע אישי של הנישומים.

כב' השופטת ע' ארבל דחתה טענה זו בקובעה כי "הגם שמדובר במידע שעניינו פרטיהם האישיים של נישומים ולכאורה ניתן לסבור לפיכך כי אין מדובר במידע "ציבורי" במובנו המובהק של ביטוי זה, אין לשכוח כי פרטים אלו מהווים חלק מהחלטות המתקבלות על-ידי רשות המיסים כרשות מינהלית-שלטונית, במסגרת הליך... אשר בו מופעלת על-ידי הרשות סמכות מעין-שיפוטית. כידוע, על החלטות המתקבלות במסגרת הכרעה שיפוטית בהליך פלילי רגיל חל כלל רחב של פומביות, כאשר עיקרון זה של פומביות חל כעיקרון-יסוד של השיטה גם על גופים מעין-שיפוטיים".

בבסיס חיוב במסירת מידע עומדים יחסים בין מבקש המידע למי שמחזיק בידיו את המידע. יחסי אזרח-מדינה, יחסים בין תאגידים המחזיקים בין מידע פרטי על אדם לבין אותו אדם, יחסים בין אמונאי לנהנה וכיוצא בזה.

הבסיס הרעיוני בשני המקרים ישליך על חיוב במסירת מידע בדיני תאגידים, הן למעגל הפנימי {בעלי מניות, נושאי משרה, נושים ואולי עובדים, שאז הבסיס הרעיוני קרוב למסירת מידע בידי אמונאי}, הן במסירת מידע על-ידי תאגידים גדולים לציבור בכללותו {אז הבסיס הרעיוני דומה יותר לזה העומד בבסיס חיוב הרשות בשקיפות.

ככלל, בשני התחומים קיימות שתי גישות: האחת ששלטה יותר בעבר, הגישה הקניינית לפיה המידע שייך למי שמסר אותו, והמקבל מחזיק זאת עבורו. גישה זו היא הגישה המסורתית יותר.

השניה, הגישה התכליתית, לפיה יש בסיס רעיוני למסירת המידע על-ידי מי שמחזיק במידע לצורך ביצוע תפקיד לצורך אפשרות פיקוח על תיפקודו, ובמקרה של רשויות גם לבסס את אמון הציבור ולהבטיח את תקינות הממשל.

ההתפתחות לגבי מסירת מידע בידי אמונאים מזה ורשויות ציבוריות, מזה התפתחה בכיוון זה אך בדגשים שונים. יחד-עם-זאת, קבלת הגישה התכליתית מצמצמת את ההבדלים {פר"ק (ת"א) 2325/08 בורגר ראנץ מרכז (1983) בע"מ נ' ד"ר שלמה נס, תק-מח 2015(3), 4282 (2015)}.

3. זכות למידע מאמונאים - מידע פרטי
המפרק הוא אמונאי, אם נשתמש במינוח החדש, או נאמן {ראה לעניין המפרק כנאמן: שלמה כרם חוק הנאמנות, סעיף 59, עמ' 145 (מהדורה רביעית, 2004, להלן: "כרם, חוק הנאמנות").

הכוחות ניתנים לו לא למען עצמו אלא עבור אחרים. כרם, דיני נאמנות מציין לעניין זה כי "מינוי אדם כמפרק חברה אינו עושה אותו לחייב כלפי נושי החברה ומשתתפיה, אולם נראה שהנושים והמשתתפים של החברה הם בגדר נהנים לגבי המפרק... הם נהנים על-פי חוק".
המידע בו מדובר הוא במקורו פרטי. מידע השייך לחברה או מצוי בידי הנחקרים לגביה. במקרה של פרוטוקולים - מידע שהיה מצוי בידי נושאי משרה קודמים או מי שהיו מעורבים בפעילות החברה ונחקרים בעניין זה. על פני הדברים מידע המצוי בידי החברה הוא מידע פרטי, אך כפי שמציין פלד, הזכות למידע (בעמ' 22): "ההבדלים בין אחריותיות ממשלתית לתאגידית הם דקים משנהוג להניח ועקרון חופש המידע חשוב גם באחריות התאגידית".

שתי הגישות באשר לחובה למסור מידע קיימות גם לגבי אמונאי המחזיק מידע פרטי. הראשונה, הגישה ששלטה בעבר, הגישה הקניינית, לפיה המסמכים הם של הנהנה, ומחזיק המידע, מחזיק בו עבור הנהנה (זכות קניינית שביושר לנהנה).

הקושי בגישה זו הוא שלנהנים גם בנכסי נאמנות אין באמת זכות קניין בהם, וכשמדובר בנהנים ביחסי אמונאות אחרים, קשה עוד יותר לראות בכך קניין.

השאלה היא, בהקשר זה, האם למבקש מידע שאינו בעל מניות בתאגיד, יכולה להיות זכות קניינית במידע שבידי התאגיד? תפישת הקניין המסורתית תענה על כך בשלילה.

ואולם גישות מודרניות יותר לזכות הקניינית מציעות להרחיב את מי שזכאי לדרוש מידע למי שמושפע מהתאגיד, ואז ניתן אולי לכלול גם קבוצות נוספות במי שזכאי לקבל מידע על-פי הגישה הקניינית {לסקירה של הגישות השונות ראה: פלד הזכות למידע, 25-24}.

יחד-עם-זאת, אותן גישות מודרניות מרחיבות את בעלי העניין מול התאגיד כחלק מתיאוריות הסתמכות ופיקוח. ראוי יותר לעשות כן במסגרת הגישה התכליתית ולא במסגרת דיני הקניין. זאת, כיוון שאפילו לבעלי מניות אין קניין, גם לא קניין שביושר בנכסי החברה, לנושים אין קניין בנכסים בקופת הפירוק, על-אף שהם נהנים בעקיפין מעבודת המפרק ומהגדלת קופת הפירוק. מבחינה משפטית קופת הפירוק היא הנהנית במקרה זה.

הגישה השניה, היא הגישה השלטת היום, היא גישת הפיקוח, שמקורה בהחלטת מועצת המלכה בענייןSchmidt v. Rosewood Trust (2003) UKPC 26 (2003) 2 AC 709), שהתמקדה בחובת האמונאי המחזיק במידע לתת חשבון.

נקבע כי לבית-המשפט יש שיקול-דעת להורות על חשיפת כל מסמך שקשור לביצוע תפקיד האמונאי, מעבר לחשבונות ונכסים ולו שביושר. גישה זו היא גישה תכליתית, בה בית-המשפט בודק מה תפקיד האמונאי, ואיזה מידע ישרת חובת גילוי ופיקוח, ויחייב את האמונאי במסירתו.

שיקול-דעת זה מאפשר גם לאזן בין חובת הגילוי לבין תפקיד האמונאי, או לבין בעלי אינטרסים שונים במידע. כן מאפשר שיקול-הדעת להבחין בין סוגי מידע שונים, או לקבוע מגבלות לעניין עיתוי מסירת המידע.

כרם {חוק הנאמנות}, מבהיר כי החובות המוטלים על נאמן במתן חשבונות, דיווח ומסמכים אחרים נועדו "לאפשר לנהנים לעמוד ביתר יסודיות ופירוט על פעולות הנאמן וכך לוודא את אמיתות דיווחו לגבי הפעולות הכספיות והאחרות שביצע. כמו-כן עשויות ידיעות נוספות להבהיר את שיקולי הנאמן לגבי החלטותיו ופעולותיו".

אין חובה על הנהנים להבהיר לשם מה דרוש להם המידע. המידע דרוש לצורך פיקוח בדיעבד, כמו גם לפעולה תקינה של הנאמן מראש, כאשר הוא יודע שהוא חייב בדין וחשבון על פעולותיו כמו גם במסירת מסמכים מהם ניתן יהיה ללמוד על שיקול-דעתו.

אחד הנימוקים המרכזיים לחייב במסירת מידע הוא פיקוח ובקרה. שקיפות מאפשרת ביקורת אפקטיבית על הפעילות המתבצעת. השקיפות מאפשרת בקרה על תקינות הפעילות, יעילותה ואיתור כשלים בה, כמו גם מתמרצת את בעלי התפקיד לפעילות ראויה מראש.

אף שקיים פיקוח של הכונס הרשמי ובית-המשפט, הפיקוח האפקטיבי ביותר הוא של מי שמצוי בעניין, במקרה זה הנושים. הכונס הרשמי מטפל בעשרות או מאות תיקי פירוק, ובאלפי הליכים של פשיטות רגל, ומטבע הדברים בהיעדר אינדיקציה כי קיימת בעיה הוא אינו יכול להעמיק ולבדוק כל תיק ותיק, כל פרוטוקול ופרוטוקול. כך גם בית-המשפט.

כך גם ראוי שיהיה, שכן בית-המשפט סומך על המפרק כידו הארוכה. לו על בית-המשפט היה לבחון לעומקן את כל החקירות המבוצעות בידי המפרקים, לא היה טעם בהעברת הסמכות, הנתונה לכתחילה לבית-המשפט, למפרק.

חשיפת הפרוטוקולים תוכיח כי שיקול-הדעת של בעלי התפקיד הוא ראוי, כמו באשר לכלל בדבר שיקול-הדעת העסקי לגבי מנהלים {לעניין זה ראה יורם דנציגר ועמרי רחום-טוויג, עלייתו של שיקול-הדעת העסקי ונפילתה של חובת הזהירות של דירקטורים 23 (ספר יוסף גרוס - מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי, בעריכת אהרן ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי, תשע"ה-2015).
אולם, נושה של קופת פירוק ספציפית מצוי פעמים רבות בפרטי הפרטים של התנהלות החברה, ולו יש את האפשרות לבחון לעומק את שיקולי המפרקים במקרה נתון.

לעניין זה, במאמרם של מיכל אגמון ודוידה לחמן-מסר {"תיאורית האכיפה בהצעת חוק החברות החדש", משפטים כו, תשנ"ו-1995, 543, 559} נאמר:

"העיקרון השני הוא עדיפותה של האכיפה ה׳עצמית' או ה'פנימית', בכל מקום שבו ניתן להבטיח מילוי חובות ושמירה על זכויות שהחוק מקנה באמצעות הבטחת פעולתם של מנגנוני שוק, מתן תמריצים למעורבים בחברה וקביעת מנגנוני־פיקוח בתוך החברה שיבטיחו קיום ההוראות מראש (בניגוד לסנקציות ישירות על הפרת חובות לאחר מעשה)... זו הדרך הראויה בגלל כמה סיבות: הראשונה היא, כי מהבחינה החברתית ראוי להטיל את האחריות לאכיפת התנהגות עסקית ראויה על מי שהקים את החברה, שותף בה, נהנה ממנה או שמוקנות לו זכויות בדיני החברות... המעורבים בחברה הם אלו שעליהם לדאוג לאכיפת ההתנהגות הראויה בה. בנסיבות אלו ספק אם יש הצדקה למנגנוני אכיפה חיצוניים אשר הבסיס הרעיוני העומד ביסודם הוא בין השאר עקרון פיזור, הנזק. השניה, שכפי שאמרנו, מתן תמריצים לבעלי־האינטרסים הישירים בפעולה או בתוצאה מבטיחים אכיפה יעילה יותר מכל אדם אחר."

לסיכום, ככלל על אמונאים, לרבות בעל תפקיד כמפרק חברה, למסור כל מידע רלבנטי שעמד בבסיס קבלת ההחלטות בביצוע תפקידו {פר"ק (ת"א) 2325/08 בורגר ראנץ מרכז (1983) בע"מ נ' ד"ר שלמה נס, תק-מח 2015(3), 4282 (2015)}.

4. זכות למידע מהרשויות - מידע שבידי הרשות
ב- פר"ק (ת"א) 2325/08 {בורגר ראנץ מרכז (1983) בע"מ נ' ד"ר שלמה נס, תק-מח 2015(3), 4282 (2015)} קבע בית-המשפט:

"זכות הציבור לדעת ובמסגרתה הזכות לקבל מידע, עוגנה בפסיקה קודם לחקיקת חוק חופש המידע והתבססה על שני אדנים מרכזיים. הראשון, הזכות למידע כחלק מחופש הביטוי וכבסיס למשטר דמוקרטי, והשני, ראיית המדינה במשטר דמוקרטי כנאמן הציבור על המידע שברשותה (הגישה הקניינית למידע הציבורי). בתחילה הגנו בתי-המשפט על זכות הציבור לדעת בעיקר בכדי להגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות... בהמשך, החל המונח להופיע כשיקול התומך במסירת וגילוי מידע לפרט על-ידי הרשויות. מאיר שמגר במאמר שכתב בכותרת "ידע הוא כוח", ספר שמגר - כתבים, 315 (א' ברק עורך, תשס"ג-2002), ראה בכך חלק הכרחי לצורך שיתוף האזרחים במדינה דמוקרטית. לעניין המידע ציין בעמ' 316:
"הידיעה לאשורו על הנעשה מאפשרת נקיטת עמדה והבעת דעה ופותחת פתח לפיקוח אפקטיבי ומתמשך על אורחות השלטון, על מהותן, סבירותן וחוקיותן. מכאן חשיבותה של יצירת השקיפות של מעשי השלטון המאפשרת בקרה של הנעשה, הבנת הנעשה ומתן הזדמנות להבעת דעה. הפתיחות והשקיפות השלטוניות שביטוין, בין היתר, בחובת הגילוי של מידע על פעולות השלטון ועל הנתונים המקובצים בידיו, הן מסימני ההיכר הבולטים של המשטר הדמוקרטי, עליהם נשען הפיקוח האזרחי ואשר באמצעותם מתאפשרות הבקרה והביקורת, ההופכות את האזרח, כאמור, לשותף אמיתי בהליכי הדמוקרטיה הפעילה."
כך קודם לחוק חופש המידע, וכך עם חקיקת החוק, כשבכך נהפכה הזכות למידע מ "זכות הילכתית למידע לזכות סטטוטורית כללית וכוללת" (דברי כב' השופט מ' חשין ב- עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד מבקר המדינה, פ"ד נח(1), 465, 472 (2003), להלן: "עניין הוצאת עיתון הארץ"; עוד ראו: עניין רשות המיסים, פסקה 25 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל). חידושו של החוק הוא בהכרה בזכות גם לעניין מידע בעל אופי ציבורי או מידע אחר שאינו קשור ישירות למבקש המידע (ראו זאב סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, 11 (2000) (להלן: "סגל, הזכות לדעת"); עניין רשות המיסים, פסקה 25; עניין הוצאת עיתון "הארץ", 472; עע"מ 7024/03 עו"ד גבע נ' ר' עיריית הרצליה, פסקה 11 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל (2006) (להלן: "עניין גבע"); עע"מ 9341/05 התנועה לחופש מידע נ' רשות החברות הממשלתיות, פסקה 15 (2009) (להלן: "עניין רשות החברות הממשלתיות")). בכך ביקש חוק חופש המידע להנהיג בישראל את "מהפכת השקיפות" (סגל, הזכות לדעת, 5). התפיסה הרחבה, בעיקר לאחר חקיקת החוק, של זכותו של כל פרט לבקש מידע ציבורי, הביאה את בית-המשפט לעשות שימוש במונח "זכות הציבור לדעת", לצד "זכות הפרט לקבל מידע" ו"הזכות לחופש המידע". היינו, לצד זכות הפרט לקבל מידע, נראה כי קיימת מגמה להכיר בזכותו של הציבור לדעת, זכותו של הציבור ככלל למידע, המטיל על הרשויות חובות גילוי כלליות.
בעניין רשות המסים הדגיש בית-המשפט העליון, כי על-אף שמדובר במידע בעל "חזות פרטית":
"מדובר במידע ציבורי, שהוא מעניינו של הציבור, ואשר מסירתו עשויה להצמיח תועלת ציבורית ממשית. היא תשרת הן את התכלית העיקרית העומדת ביסוד חוק חופש המידע - יצירת נגישות ציבורית רחבה למידע המצוי בידי הרשות במטרה לאפשר בקרה והערכה מושכלת של דרכי פעולתה, ובד-בבד תסייע להבטיח כי נשמרות אמות-המידה שבהן הרשות מחוייבת, ותתרום לחיזוק אמון הציבור בה..... מטרתו של החוק היתה איפוא להגדיר את מערך האיזונים הראוי בין האינטרסים השונים הכרוכים בגילויו של מידע המצוי בידיהן של רשויות ציבוריות, ובכך להוביל את מה שכונה מאז לא פעם - "'מהפכת השקיפות' באשר לפעולת הרשויות הציבוריות."
השאלה האם מדובר באחת מזכויות הפרט או שמא באינטרס של הציבור שנויה במחלוקת (ראו לעניין זה: זמיר בן-בשט, ארז נחום ואמיר קולטון, "זכות הציבור לדעת: הרהורים בעקבות עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים" הארת דין ה(2) 106 (תשס"ט); אורן גזל-אייל ואמנון רייכמן, "אינטרסים ציבוריים כזכויות חוקתיות" משפטים מא 97 (2011); הלל סומר, דן אדר, עמית אלימן, "הזכות החוקתית לחופש המידע", מסמך רקע שהוגש לועדת חוקה חוק ומשפט (23.6.05), מופיע בדו"ח ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת בעניין הצעות לחוקת מדינת ישראל; עוד ראו דברי כב' הנשיא א' ברק עמד על כך ב- בג"צ 1601/90 שליט נ' פרס, פ"ד מד(3), 353, 364 (1990). שאלות אלו, האם מדובר בזכות הציבור או אינטרס הציבור, כמו גם ההכרה החוקתית בזכות היחיד או הציבור למידע, הן שאלות נכבדות המעוררות סוגיות עקרוניות החורגות מעבר לענייננו כאן. אולם אין ספק כי גם אם מדובר רק באינטרס ציבורי שאינו מגיע לדרגת זכות חוקתית, עדיין מדובר באינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה.
חוק חופש המידע, כמו גם הבסיס הרעיוני לחשיפת מידע שבידי הרשויות, מושתת על שלושה אדנים, שלושה רציונלים המתקיימים בענייננו...
ראשית, זכותו של הפרט למידע מהווה תנאי מקדים להגשמתה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי. זרימת מידע מהרשויות לפרט נחוצה על-מנת ליצור שוק דעות ורעיונות חופשי, שהרי בלא מידע אין דעה, ובלא דעה אין ביטוי. מידע וביטוי יפים לעניינים שונים, כמו גם לניהול הליכי חדלות פירעון, שלאחרונה מתקיים שיח ציבורי נרחב בעניינים אלו (ראו עניין גבע, פסק-דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה; עע"מ 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד יפית מנגל, פסקה 5 (2012) (להלן: "עניין המוסד לביטוח לאומי")). אכן, "החופש לדבר, אם אין יודעים על מה לדבר, עשוי להתגלות כחופש עקר" (אהרן ברק "חופש המידע ובית-המשפט" קרית המשפט ג 95, 97-98 (2003) (להלן: "א' ברק, חופש המידע ובית-המשפט"). המשטר הדמוקרטי חפץ בקיומו של שיח ציבורי, בהחלפת דעות, בכך שהפרט יגבש לו תפישת עולם בסוגיות שונות, יפעל למימושן באמצעים המקובלים ויגלה מעורבות ציבורית. כל אלה לא ייתכנו מבלי שתהא לפרט גישה למידע...
שנית, זכותו של הפרט או האינטרס הציבורי בקבלת מידע המוחזק על-ידי הרשות מושתתת על תפיסה הרואה בשלטון נאמן הציבור ובמידע המוחזק על ידו כקניינו של הציבור (התפישה הקניינית) וכדברי כב' השופט מ' חשין בעניין הוצאת עיתון "הארץ", 270: "מידע שרשות הציבור מחזיקה בו אין הוא קניינה של הרשות. קניינו של הציבור הוא. הרשות מחזיקה בו אך בנאמנות עבור הציבור - עבור הציבור ולמען הציבור - וממילא אסורה היא לנהוג בו דרך בעלים משל ירשה אותו מאבותיה"...
שלישית, וחשוב ביותר לענייננו, חופש המידע חיוני על-מנת לקיים ביקורת ציבורית אפקטיבית על רשויות השלטון. ניתן להניח גם, כי עצם ידיעתן של רשויות השלטון כי הן חשופות לביקורת תשמש כגורם מרסן בפעילותן. שקיפות פעולתה של הרשות מבטיחה תרומה חשובה ל"היגיינה הציבורית", לשיפור איכותן של החלטות השלטון ופעולותיו... באופן זה, חופש המידע תורם אף להגברת אמון הציבור בשלטון, הוא מאפשר לציבור מעורבות בעשייה השלטונית ומקדם תרבות שלטונית ראויה...
המידרג בין התכליות השונות של הזכות למידע שנוי במחלוקת. יש שראו בהגנה על חופש הביטוי התכלית המרכזית אותה מיועד החוק להגשים... יש שראו בערך השקיפות וביכולת לקיים ביקורת על פעולת השלטון... כפי שציינה כב' השופטת ע' ארבל בעניין הנהלת בתי-המשפט, אין מקום ליתן למי מהתכליות את הבכורה. תחת זאת יש לבחון, כפי שאעשה בהמשך, אילו מבין התכליות עומדות ביסוד הבקשה שלפניי ומה משקלן המשותף.
יש להדגיש כי בכל הנוגע לחוק חופש המידע , החוק קובע במפורש, בסעיף 7(א) כי: "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". זהו גם הבסיס העיוני לזכות לחופש מידע, הנגזר מההצדקות להכרה בזכות, שהרי, משהציבור הוא בעל המידע, זכאותו למידע היא שעומדת בבסיס הבקשה ללא כל צורך בנימוקים מיוחדים. למרות זאת, סעיף 10 לחוק חופש המידע, המתווה ומכווין את הרשות בהפעלת שיקול-דעתה בהחלת החריגים לזכות למידע, קובע: "בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו- 9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה". הלל סומר, "חוק חופש המידע: הדין והמציאות" המשפט ח תשס"ג 435, עמ' 456 (להלן: "הלל סומר, חוק חופש המידע"), סבור כי יש לקרוא את סעיף 10 כמקנה לרשות סמכות לשקול את עניינו של המבקש במידע רק מקום בו מתקיימים נימוקים לאי מסירת המידע, המפורטים בסעיפים 8 ו- 9 לחוק:
"במצב הדברים הרגיל, שבו לא מתעוררים נימוקים מיוחדים לאי-מסירת המידע, אין הרשות רשאית לשקול את עניינו של המבקש במתן המידע", ומותח ביקורת על עצם הדיון שנקטו בתי-המשפט המחוזיים בשאלה האם ראוי המבקש לקבלת המידע, גם מקום שלא מתקיימות נסיבות מיוחדות שמונעות את מסירת המידע: "חוק חופש המידע מאפשר לאזרח לבקש מידע שאינו רלוונטי, ומחייב את הרשות למסור לו מידע זה בלא כל בדיקת רלוונטיות ובלבד שהמידע קיים, ושאין מניעה על-פי דין למוסרו... בהיעדר טענות ממשיות על-פי העילות המנויות בחוק חופש המידע לאי-מסירת מידע, ראוי כי בית-המשפט יימנע מלבחון את מטרות העותרת ואת צדקת טענותיה." (שם, בעמ' 458).
היינו, הכלל הוא כי מבקש המידע אינו חייב בנימוק בקשתו...
כאשר המבקש, מיזמתו, מצביע על אינטרס ספציפי בקבלת המידע, הדבר מהווה שיקול נוסף למסור את המידע בידו, אך לא להפך. כפי שציינה כב' השופטת ע' ארבל בעניין גבע, בפסקה 18 לפסק-דינה:
"כמובן, אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא בהכוונ ג דא וניתן להעלות על הדעת בהקשרים שונים שיקולים נוספים שיכול ויהיה מקום לשקלם. בנוסף, על-אף שאין הדבר נדרש על-פי החוק, אם מצביע המבקש על האינטרס האישי שלו במידע, מדובר בטעם משמעותי לטובת מסירת המידע לידיו..."
במקרה שלפניי מתקיימים מספר נימוקים העומדים בבסיס חשיפת הפרוטוקולים, וזאת גם בהיעדר מטרה ספציפית לשמה נדרש המידע. ראשית, כדי לאפשר את השיח המתקיים היום באשר להליכי חדלות פרעון ומהן הסיבות המובילות לכך, כמו גם הפתרונות הראויים. שיח זה חשוב גם לאור העובדה שאנו עומדים לפני דיונים בחוק חדלות פירעון חדש. שנית, כדי לאפשר מעורבות של הנושים בתהליכי קבלת ההחלטות ולבסוף ובעיקר, כדי להביא לפיקוח על הליך הפירוק בכלל, ושיפור פעולת בעלי התפקיד לאור הידיעה כי הם נתונים לפיקוח מעבר לפיקוח הכללי של הכנ"ר ובית-המשפט.
נימוק נוסף, הנוגע לחשיפת פרוטוקולים מחקירות, מבוסס על עקרון פומביות הדיון הנוגע לעניננו, שכן מדובר בהליך שבסמכות בית-המשפט, המבוצע עבורו על-ידי המפרק בהליך מעין שיפוטי..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

"מהפכת השקיפות" - הבסיס הרעיוני לחיוב במסירת מידע