ההלכה הפסוקה

1. יש לראות את ההפרה - כהפרה יחידה
ב- תא"מ (רח') 6939-06-14 {יעקב שטראוסר נ' מכללת א.ר. פסגות בע"מ, פורסם באתר נבו (17.03.16)} נדונה תביעה לתשלום פיצוים בסך 10,000 ש"ח בגין דברי פרסומת ששוגרו לתובע באמצעות הדואר האלקטרוני בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושרותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}.

התובע טען כי ביום 09.04.13 שלחה לו הנתבעת, למכשיר הנייד שלו, הודעת מסר קצרה אחת, המהווה דבר פרסומת כהגדרתו בחוק. התובע הגיש בעניין זה תביעה ביום 14.08.13 כנגד הנתבעת, תביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין על-ידי כב' השופט ברק.

התובע טען, כי בין התאריכים 05.11.13 - 11.11.13, במשך שבוע ימים בלבד, שלחה הנתבעת לכתובת המייל שלו, עשר הודעות פרסומת וזאת מבלי שנתן הסכמה מפורשת למשלוח הודעות מסוג זה וזאת בניגוד להוראות החוק {להלן: "ההודעות"}.

התובע פנה לנתבעת בבקשה להסירו מרשימת התפוצה, וביום 11.11.13 הוסרה כתובת המייל של התובע מרשימת התפוצה של הנתבעת.

התובע טען כי ההודעות נשלחו אליו לאחר שבעבר פנה לנתבעת באינספור בקשות להסירו מרשימת התפוצה שלה ולהפסיק שליחת הודעות פרסומת אליו.

זאת-ועוד, שההודעות נשלחו לאחר שבין הצדדים הושג הסכם פשרה באותו נושא בדיוק.

עוד טען התובע כי הוא פנה לנתבעת מספר פעמים והציע להגיע לפשרה מחוץ לכתלי בית-המשפט, אולם הנתבעת לא השיבה להצעתו.

בנסיבות אלה, הגיש התובע את התביעה לתשלום פיצוי סטטוטורי של 1,000 ש"ח לכל הודעה ללא צורך בהוכחת נזק.

הנתבעת טענה כי התובע הגיש תביעה זהה נגד הנתבעת בגין שליחת מסרון SMS בתיק אחר במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה, לה ניתן תוקף של פסק-דין, ביום 05.11.13 {להלן: "ההליך הקודם"}.

הנתבעת טענה כי התובע עושה שימוש חוזר, חסר תום-לב, בכתב תביעתו הנוכחי בטענות ישנות שבעניינן כבר ניתן פסק-דין.

מכל מקום, טענה הנתבעת, במסגרת ההליך הקודם לא הוזכרה כתובת הדואר האלקטרוני של התובע וטענת התובע כי ביקש בעבר פעמים רבות להסירו מרשימת התפוצה של הנתבעת, לא נתמכה בכל אסמכתא.

בהתאם לעמדת הספרות, משלוח דואר אלקטרוני אינו מבסס עילת תביעה לפי סעיף 30א לחוק ולכל הפחות קיים ספק באשר לכך.

זאת-ועוד, לטענת הנתבעת, ההודעות שנשלחו לתובע אינן עונות להגדרת "דבר פרסומת" כמשמעותו בחוק, ועל-כן לא קמה לתובע זכאות לפיצוי החוק.

מכל מקום, טענה הנתבעת, פוטנציאל "ההטרדה" הגלום בהודעת דואר אלקטרוני הינו בתחתית המדרג ביחס לשיחת טלפון או הודעת מסרון סלולרי.

ההודעות המעטות והמוכחשות נשלחו בפרק זמן של שבוע ימים בלבד, לא נשלחו בכוונה להשיג רווח מעצם משלוח ההודעות, ואינן עונות להגדרת "דבר פרסומת.

בית-המשפט מצא כי יש לקבל את התביעה בחלקה בלבד. זאת מאחר והתובע הוכיח כי לא קיימת מחלוקת כי הנתבעת שלחה לתובע עשר הודעות לתיבת המייל שלו בין התאריכים 5.11.13 - 11.11.13.

הנתבעת טענה, כי לא ידעה שכתובת המייל אליה נשלחו ההודעות שייכת לתובע וזאת בשל כתובתו המיוחדת של הדואר האלקטרוני.

בית-המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת, שכן מעיון בהודעות עלה כי חלקן של ההודעות הגיעו עם ציון שמו של התובע בגוף ההודעה.

הנתבעת טענה, כאמור, כי ההודעות שנשלחו אינן מהוות "דבר פרסומת" כהגדרתו בחוק.

בית-המשפט קבע, כי מעיון בהודעות אשר נשלחו לתובע עולה באופן ברור כי מדובר ב"דבר פרסומת" כמשמעות הביטוי בחוק. מנוסח ההודעות ניכר כי מטרתן לעודד רישום והצטרפות לקורסים של הנתבעת וכי יש בהודעות כדי ליידע התובע על שרותי הנתבעת המוצעים לתובע וכי הפרסום נעשה על-מנת למשוך את קוראי ההודעות לרכוש את שירותי הנתבעת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי יש גם להניח כי הנתבעת לא היתה טורחת לשגר הודעות כה רבות אם לא היתה גלומה בכך תועלת כלכלית עבורה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט מצא כי ההודעות ששוגרו לתובע אכן נועדו לפרסם את הנתבעת וממילא מהוות "דבר פרסומת" כמשמעות הביטוי בחוק התקשורת.

בנוגע לפיצוי לו זכאי התובע, בית-המשפט לא קיבל את טענת התובע לפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק עבור כל הודעה.

לבית-המשפט מסור שיקול-הדעת לקביעת הסכום הראוי. בהפעלת שיקול-הדעת יתחשב בית-המשפט לפי מצוות החוק בין היתר בחשיבות שבאכיפת החוק וההרתעה מפני הפרתו, עידוד הנמען לממש את זכויותיו ובהיקף ההפרה ונסיבותיה, וזאת ללא תלות בנזק שנגרם לתובע בפועל.

לאחר שבית-המשפט שקל את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, הגיע לכלל דעה, כי יש לראות את ההפרה כהפרה יחידה, מה עוד שהתובע הודה כי מיד לאחר ששלח פניה לנתבעת להסרתו מרשימת התפוצה של הנתבעת, הדבר נעשה ולא התקבלו הודעות נוספות בתיבת המייל שלו.

בית-המשפט הבהיר כי יש להביא במסגרת השיקולים בקביעת הפיצוי, את ריבוי התביעות אשר הגיש התובע על-פי החוק לבתי-המשפט השונים ברחבי הארץ {עשרות תביעות}.

בית-המשפט מצא כי עובדה זו מלמדת, כי אין המדובר בתובע אקראי הנפגע מדבר פרסום שנשלח אל תיבת הדואר האלקטרוני שלו. על-כן, סבר בית-המשפט כי יש להעניק לנתון זה משקל בבחינת התביעה לגופה. בעניין זה נקבע על-ידי בית-המשפט ב- רע"א 2904/14 {זיו גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14)}, בין היתר, כי יש לקבוע את סכום הפיצויים לנפגע הקונקרטי בהתייחסו למצב שבו אדם הגיש מספר תביעות.

אשר-על-כן החליט בית-המשפט לפסוק לתובע פיצוי בסך של 1,000 ש"ח.

2. רשות ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט לתביעות קטנות תינתן במקרים חריגים
ב- רת"ק (מרכז) 23050-03-16 {ר.ת. דיסקברי טיול עולמי בע"מ נ' יאיר זהבי, פורסם באתר נבו (04.07.16)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית- משפט לתביעות קטנות אשר חייב את המבקשת לשלם למשיב סך 23,000 ש"ח, אגרת בית-משפט והוצאות בסך 1,500 ש"ח, בגין הפרה נטענת של סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן "החוק"}.

בפסק-הדין שניתן בבית-משפט קמא המשיב הגיש תביעה כנגד המבקשת, במסגרתה טען כי המבקשת הפרה את הוראת סעיף 30א לחוק בכך ששלחה לו 32 הודעות פרסומת באמצעות הדוא"ל מבלי שקיבלה הסכמתו לכך, וחרף בקשותיו בכתב לחדול מכך. כן טען המשיב בכתב התביעה כי המבקשת לא ציינה כי מדובר בפרסומת.

המבקשת טענה כי בית-המשפט קמא טעה בקביעתו כי נשלחו למשיב 32 הודעות פרסומת; כי המשיב נרשם באתר המבקשת; כי גם אם לא הסכים לקבלת דברי הפרסומת חלים בעניינו התנאים הפוטרים את המבקשת מתשלום; כי המשיב עורך-דין במקצועו היודע את רזי האינטרנט; כי המשיב קיבל הודעות רבות ובמשך שנים לא מחה על קבלתן וכי הפיצוי שנקבע גבוה מהראוי.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות מאחר ורשות ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט לתביעות קטנות תינתן במקרים חריגים, במשורה, כאשר מדובר בשאלה עקרונית או כאשר נפלה טעות על פניו של פסק-הדין {רע"א 2095/15 אולמי נפטון נ' משיח, פורסם באתר נבו (20.05.15)}.

בית-המשפט קבע כי חריגים אלו אינם מתקיימים בעניין הנדון: אין מדובר בשאלה עקרונית, שהרי הסוגיה העקרונית של יישום חוק התקשורת, "דואר זבל" או "ספאם", נבחנה והוכרעה בפסיקת בית-המשפט העליון, עליה נסמך בית-המשפט קמא. כן לא מצא בית-המשפט כי נפלה טענות בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

3. גם כאשר מדובר בהודעת מסר קצר, יש לאפשר לנמען אפשרות של משלוח הודעת הסירוב
ב- רת"ק (ב"ש) 49131-01-16 {יורי קושרובסקי נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (05.05.16)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות לפיו נדחתה תביעת התובע לתשלום פיצויים בגין הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים) {להלן: "חוק התקשורת" או "החוק"}.

הערעור הופנה כנגד קביעתו של בית-המשפט קמא, לפיה מצבו של המבקש שונה ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה שכן הוא נתן את הסכמתו מלכתחילה לקבלת אותו תוכן שיווקי. על-כן היה עליו לפעול באותן הדרכים המצוינות בפרסומת בבואו לבקש את הסרתו מרשימת התפוצה.

בית-המשפט קיבל את הערעור ופסק כי ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות ויינתן אך במשורה.

בית-המשפט קבע כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית-המשפט של ערעור שכן המדובר בעיקר בשאלה של פרשנות חוק ובמקרה דכאן אין לקבל את הפרשנות ואופן יישום החוק, כפי שנעשה על-ידי בית-המשפט קמא.

בית-המשפט הבהיר כי מקום בו הנמען מבקש לחזור בו מהסכמה שניתנה למשלוח דבר הפרסומת, קמה לו זכות לשלוח הודעת סירוב למפרסם, וכי החוק מקנה לנמען את הבחירה באשר לאופן בו תשלח הודעת הסירוב. ניתנות לנמען שתי אפשרויות לבחירתו: האחת - בכתב והשניה - בדרך בה נשלח אליו דבר הפרסומת.

בית-המשפט הוסיף כי גם כאשר מדובר בהודעת מסר קצר, יש לאפשר לנמען אפשרות של משלוח הודעת הסירוב כאמור בחוק: "בדרך בה שוגר דבר הפרסומת" {סעיף 30א(ד) לחוק התקשורת} דהיינו באמצעות הודעת מסר קצר בחזרה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי יש לקבל את הבקשה וזאת ביחס לשבעת המסרונים שנשלחו אל המבקש. שכן אופן משלוח המסרונים, ללא שהתאפשר משלוח הודעת סירוב בדרך בה נשלחו, נעשתה בניגוד להוראות הדין.

4. לצורך שיגור דבר פרסומת נדרשת הסכמתו המפורשת של הנמען
ב- ת"ק (בי"ש) 48325-02-16 {יוסף כהן נ' פנחס מלך, פורסם באתר נבו (26.08.16)} נדונה תביעה כספית לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}, בגין שליחת הודעת דואר אלקטרוני ושני הודעות פקסימיליה על-ידי הנתבע הכוללות דברי פרסומת בניגוד לחוק.
התובע טען שהנתבע הוא הדירקטור המנהל והבעלים של סוכנות התיווך "סיריוס נכסים - יועצי נדל"ן" ולפי סעיף 30א(ח) לחוק התקשורת, מנהל התאגיד וכן מי שאחראי לתחומי השיווק או הפרסום בתאגיד חייב לפקח ולעשות ככל שניתן למניעת עבירת שיגור דברי פרסומת בניגוד לחוק.

התובע טען כי על הנתבע לפצותו בגין שליחת פרסומים אליו, מבלי קבלת רשותו ובהתאם לאמור בחוק התקשורת.

הנתבע טען כי מדובר בתובענת סרק מובהקת אשר באמצעותה ניסה התובע להוציא מן הנתבע כספים.

הנתבע אישר בכתב הגנתו את שליחת הפרסומים האמורים, אך טען להגנתו, שבהודעת הדואר האלקטרוני ששלח לתובע, צירף להודעת הפרסומת שורה "להסרה שילחו מייל חזרה עם המילה "להסיר".

בית-המשפט הבהיר כי העובדה שהתובע לא ביקש מן המפרסם להסירו מרשימת התפוצה אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות. בכך אימץ המחוקק את המודל הנהוג באיחוד האירופי, מודל ה- OPT IN לפיו, חל איסור על משלוח הודעות פרסומת בשיווק ישיר אלא אם התקבלה מראש הסכמת הנמען, וזאת בניגוד למודל ה- OPT OUT הנהוג בארצות הברית, לפיו ניתן לשלוח הודעות פרסומת בשיווק ישיר אלא אם הודיע הנמען כי הוא מסרב לקבלן {רע"א 2904/14 זיו גלסברג נגד קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14)}.

במקרה הנדון, בית-המשפט קבע כי הנתבע שלח לתובע מסר שהוא דבר פרסומת המהווה הזמנה לרכוש נכס נדל"ן.

בנוסף, בית-המשפט קבע שדברי הפרסומת שקיבל התובע מהנתבע הינן "דבר פרסומת" כהגדרתו בחוק התקשורת. הנתבע הודה בכתב הגנתו בדבר שליחת הפרסומים האמורים.

כמו-כן, הנתבע הודה בפני בית-המשפט במסגרת דיון שהתנהל בבית-המשפט ביום 23.08.16 שהפרסומים נשלחו בטעות לתובע. ואולם הנתבע ציין כי אפשר אופציה להסיר את הפרסומים על-ידי שיגור התיבה "הסר".

בסופו-של-יום, בית-המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 2,500 ש"ח. על כך יוסיף הנתבע סך של 500 ש"ח להחזר הוצאות התובע. סכום הפיצוי הכולל הוצאות בסך של 3,000 ש"ח ישולם לתובע בתוך 7 ימים מהמצאה. אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

5. משלוח הפרסומת היה אסור מלכתחילה ללא הסכמת התובע
ב- ת"ק (יר') 30270-06-16 {איתי בן חיים נ' החברה לפיתוח גני תקוה בע"מ, פורסם באתר נבו (24.08.16)} נדונה תביעה על-סך של 3000 ש"ח שעילתה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין משלוח שלושה דברי פרסומת למכשיר הנייד של התובע, ללא הסכמתו ואף לאחר שביקש להסיר את עצמו, וזאת בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק הספאם" או "חוק התקשורת"}.

התובע טען כי בחודשים אפריל-מאי 2016, קיבל שלוש הודעות מהנתבעת, כשהשתיים האחרונות שוגרו אליו לאחר שביקש להסירו. הוא לא יצר קשר עם הנתבעת קודם למשלוח המסרון הראשון ומעולם לא נמנה בקרב מנויי הנתבעת.

הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על-הסף מחמת היעדר עילה. לשיטתה, המסרונים שנשלחו על ידה לתובע אינם נכנסים בגדר "דבר פרסומת" האסור על-פי חוק הספאם.

בעניין זה הדגישה הנתבעת כי היא חברה ללא מטרות רווח ואין במסרונים שנשלחו מטעמה משום עידוד רכישת מוצר או שירות או עידוד הוצאת כספים בדרך אחרת, כפי שמורה לשון הסעיף האמור.

זאת ועוד, התובע לא הוכיח את נזקו ועילת התביעה קמה לו -רק לאחר בקשת ההסרה ולא החל ממשלוח ההודעה הראשונה.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי לא ידעה שהיא משגרת לתובע דבר פרסומת בניגוד להוראות חוק התקשורת. טענת הנתבעת בכתב הגנתה כי לפי החוק עילת התביעה קמה כאשר התובע מקבל מסרון ובו דבר פרסומת, מבקש הסרתו מרשימת התפוצה אולם לא נענה וממשיך לקבל הודעות מסרונים המהוות דבר פרסומת, אין להלום.

בית-המשפט מצא כי השיטה שאימץ המחוקק היא מודל ה opt in ומשכך משלוח הפרסומת היה אסור מלכתחילה ללא הסכמת התובע. עצם טענה זו מלמדת אף היא כי הנתבעת פעלה בניגוד להוראות הדין משלא הפנימה את האיסור.

אי לזאת, גם אם נניח לטובתה ששלחה לנמען אחר שהופיע ברשימותיה, יש בכך לחזק את הטענה שהיתה עושה כן גם אם אותו נמען לא היה מביע הסכמתו מראש.

אשר-על-כן, סבר בית-המשפט כי יש לראות בשני המסרונים ששוגרו לתובע בנוגע לקאנטרי כ"דבר פרסומת" כהגדרתו בחוק התקשורת.

סעיף 30א(י) לחוק התקשורת מתווה את מתחם הפיצוי שרשאי בית-המשפט להטיל במקרה של הפרת סעיף (ב) על-ידי מפרסם עת שיגר דבר פרסומת. כך, רשאי בית-המשפט לפסוק בשל הפרה זו פיצויים שאינם תלויים בנזק בסכום שלא יעלה על 1,000 שקלים חדשים בשל כל דבר פרסומת שקיבל הנמען בניגוד להוראות סעיף זה.

סיכומו-של-דבר, בהתייחס לכך שמדובר בשני "דבר פרסומת" אולם גם האחרון שנשלח, אפילו ואינו בגדר דבר פרסומת, נשלח הוא לאחר בקשת ההסרה מרשימת התפוצה, ולנוכח תכלית החוק שהיא אכיפה והרתעה יעילה בנסיבות קונקרטיות ולא ענישה, מצאתי בית-המשפט לפסוק לטובת התובע עבור שתי ההודעות 1,700 ש"ח וכן הוצאות משפט על-סך של 750 ש"ח.

6. תובע בתביעה מהסוג הנדון, בבואו להגיש תביעה לבית-המשפט אשר מטרתה, בין היתר, להגשים את תכליתו של החוק ולהרתיע את המפרסמים שעוברים על תנאיו, שומה עליו להוכיח את תביעתו מבחינה ראייתית כדבר דבור על אופניו ולהגיש תביעה המצביעה על השרשרת הסיבתית המובילה בין המפרסם הנטען, לבין מקבל דבר הפרסומת בצורה שלא מותירה מקום לספק לגבי זהותו
ב- ת"ק (ת"א) 19218-02-16 {נעה שדה נ' א.ג.ש ייעוץ פיננסי בע"מ, פורסם באתר נבו (17.08.16)} נדונה תביעה לפי סעיף 30א(י) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"} על-סך 1,000 ש"ח בגין משלוח דבר פרסומת באמצעות הודעת SMS בודדת למכשיר הנייד של התובעת.

התובעת טענה כי המסרון שנשלח אליה למכשיר הנייד, נשלח על-ידי הנתבעת מבלי שניתנה רשותה או הסכמתה לקבל דברי פרסומת בעלי תוכן שיווקי.

הנתבעת הכחישה כי הודעת מסרון זו נשלחה ממנה בשל העובדה שהודעת המסרון כוללת בחובה שני דברי פרסומת שונים לחלוטין: האחד, פרסום לרכישת דירה והשני, המיוחס לנתבעת דנן, הזמנה לקבלת פרטים על משכנתא.

שני דברי פרסומת אלו, נשלחו בצוותא חדא באותו המסרון, הגם שמדובר במפרסמים שונים. עניין זה לטענת הנתבעת מחשיד את האותנטיות של המסרון, מה גם שכתובת הלינק המופיע בתוך דבר הפרסומת המיוחס לנתבעת, אינו מזוהה על ידה כשייך אליה.

בית-המשפט קבע כי התובעת לא הרימה את הנטל הראייתי הנדרש על-מנת להוכיח את תביעתה.

בית-המשפט מצא כי התובעת לא טרחה להדפיס ולשמור באמתחתה בזמן אמת את דף הנחיתה המעביר את מקבל המסרון לאתר של המפרסם, מה שעשוי היה לקשור את המסרון לנתבעת דנן. נכון למתן פסק-הדין, אין אפשרות להתחקות אחר זהותה.

בית-המשפט הוסיף כי הגם שהתובעת היתה מודעת להכחשת הנתבעת את הקשר בינה לבין המסרון, כך הרי נטען בכתב הגנתה, לא טרחה להמציא למועד הדיון ראיות הקושרות את המסרון הספציפי הנ"ל אל הנתבעת, בצורה אשר אינה משתמעת לשני פנים.

אמנם, ורק במעמד הדיון הציגה התובעת בפני בית-המשפט, באמצעות מכשיר אייפד, תיעוד מתוך אתר אינטרנט, אשר לטענתה הינו האתר של איגוד האינטרנט הישראלי כי כתובת הדוא"ל [email protected] שייכת לנתבעת, עובדה אשר ממילא לא הוכחשה על-ידי הנתבעת, אך לא צלחה להוכיח כי הלינק שסומן: "lp4/[email protected]" קשור אל הנתבעת דנן, למשל באמצעות הדפסת דף הנחיתה לאתר של הנתבעת דרך הלינק המצורף למסרון.

בנוסף, גם ההסבר להבדלים הצורניים בין ההודעה כמות שהיא מופיעה על גבי הצג לבין הצילום שצורף לכתב התביעה לא התקבל על בית-המשפט שהרי אם צילמה את המסך של מכשיר הנייד שלה, כיצד ייתכן כי קיים שוני צורני בין המקור, קרי תצוגת המסך שהוצגה מתוך המכשיר עצמו, לבין הצילום שצורף לכתב התביעה? בית-המשפט סבר כי לתובעת התשובה.
עוד מצא בית-המשפט כי אין הסבר איך באותו מסרון מופיעים שני דברי פרסומת שונים, כאשר אף התובעת מסכימה כי לגבי הראשון שביניהם, אין לנתבעת כל קשר אליו.

לפיכך, בית-המשפט ביקש לציין כי תובע בתביעה מהסוג הנדון, בבואו להגיש תביעה לבית-המשפט אשר מטרתה, בין היתר, להגשים את תכליתו של החוק ולהרתיע את המפרסמים שעוברים על תנאיו, שומה עליו להוכיח את תביעתו מבחינה ראייתית כדבר דבור על אופניו ולהגיש תביעה המצביעה על השרשרת הסיבתית המובילה בין המפרסם הנטען, לבין מקבל דבר הפרסומת בצורה שלא מותירה מקום לספק לגבי זהותו.

במסגרת זו, בית-המשפט פסק כי התובע אינו יכול להניח כי בית-המשפט ישלים את החסרים הראייתיים שבתביעתו. לפיכך ככל שאין בידו להצביע על הקשר כנדרש, וככל שלא השכיל לשמור את הראיות האותנטיות הקושרות בצורה בלתי אמצעית וחד-משמעית בין דבר הפרסומת לבין הנתבעת כנגדה מוגשת התביעה, מוטב כי יכלכל וישקול צעדיו בהתאם בטרם יטריח את בעל הדין שכנגד ואת בית-המשפט.

אשר-על-כן, בית-המשפט הגיע למסקנה כי דין התביעה להידחות.

7.פיצוי ללא הוכחת נזק בשל משלוח דבר פרסומת במסרון כאשר ניתן סיוע על-ידי "ספאם-אוף" - גוף הנותן שירות למקבלי הודעות "ספאם"
ב- ת"ק (כ"ס) 52122-03-16 {אורי לוין נ' מנקס אונליין טריידינג בע"מ, תק-של 2016(3), 41198 (2016)} נדונו שתי תביעות קטנות, בסך 1,000 ש"ח כל אחת, שהדיון בהן אוחד בהסכמת הצדדים, שכן עניינם היה זהה, והוא תביעת פיצוי {ללא הוכחת נזק} בשל משלוח דבר פרסומת במסרון בהתאם לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

הנתבעת לא הכחישה את דבר שליחת הפרסומת, והגם שטענה כי קיבלה את הסכמת התובעים לכך, הודתה כי אינה יכולה להוכיח טענתה, ועל-כן כל שנותר להכריע בו הוא סכום הפיצוי.

בית-המשפט העיר כי במקרה הנדון מדובר במקרה של תביעות אחידות אשר כמותן הוגשו מאות רבות בעת האחרונה לבתי-המשפט השונים בישראל, בסיועו של גוף המתכנה "ספאם אוף", הנותן, כך נראה, שירות למקבלי הודעות ספאם, הכולל איסוף וריכוז הנתונים שיש בהם כדי לזהות את שולח הספאם, הכנת תשתית ראייתית לכך, ניסוח כתבי תביעה והתאמת הנספחים, ואף מעקב אחר התנהלות התיק בבית-המשפט וייעוץ והדרכה לתובעים - והכל תמורת שיעור מסויים מסכום זכייתם.

עוד העיר בית-המשפט, כי לא כל המידע המוצג במשפט האחרון מקורו בדברים שנאמרו בדיון שהתקיים בפני בתיקים אלה, ומקצתו נמסר על-ידי תובעים אחרים, בחלק מהתביעות הרבות האחרות שנדונו לפני מותב זה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי אין מקום במסגרת פסק-דין זה להעריך, לטוב או למוטב, את הפעילות של "ספאם אוף", הגם שניתן למצוא בנקל צדדים לזכות ואף לחובה - שכן העומדים מאחורי גוף זה לא הופיעו בפני בית-המשפט בדיון הנדון, ולא ניתנה להם זכות הטיעון.

עם-זאת, בית-המשפט הוסיף כי יש לשקול האם אין באופן זה של הגשת התביעה כדי להשליך על סכום הפיצוי שיש לפסוק, כרקע לכך, שהסכום הקבוע בסעיף 30א לחוק התקשורת הוא הסכום המרבי שיכול בית-משפט לפסוק בגין כל הודעה, ללא הוכחת נזק, ושבתי-משפט רבים, בנסיבות שונות, הפחיתו (לפעמים משמעותית) מסכום הפיצוי שנפסק בסופו-של-יום, בשל מגוון רחב של שיקולים.

בית-המשפט הבהיר כי משנכנסו אנשי "ספאם אוף" לתמונה, השתנה אופיין של תביעות הספאם מן הקצה אל הקצה, הן במספרן, הן במקצועיותן, והן - ואולי החשוב מכל - במוטבי הפיצוי שייפסק.

שוב אין מדובר בתביעות שמגישים נפגעים בודדים, שחשו ניזוקים מספיק כדי לאתר את השולח ולדרוש - בדרך תביעה - את הפסקת משלוח הספאם, אלא בגוף, המתזמר מאות ואולי אלפי תביעות, בכל פעם על הודעה בודדת, העושה בעצמו את מלאכת הכנת התביעה, והנהנה מתוצאותיה.

לא-זו-אף-זו, העזרה המושטת לתובעים על-ידי "ספאם אוף" עשויה להתפרש כפעולה הקרובה כפסע לייצוג בעל דין בתביעה קטנה, האסור לפי סעיף 63 לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984, ולכאורה אף נושקת לתחום השגת גבול מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 20 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961.

ומאידך, בית-המשפט הזכיר כי ככלות הכל, תביעות אלה אינן אלא הגשמה של תכלית החקיקה, שהיתה הכרזת מלחמה על תופעת הספאם באשר היא, ואולי יש בהן כדי לאזן בנקודה מועדפת את יחסי הכוחות בין מקבל הספאם, שלרוב אינו בעל היכולת, הידע או המשאבים לאיתור שולחי הספאם, המיומנים בהסתרת עקבותיהם, לבין אותם שולחים.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט מצא כי לפי נתונים אלה, יש עליו לפסוק לכיוון הפחתת סכום הפיצוי, וזאת בהתחשב ביתר השיקולים הנוגעים לפסיקת סכום הפיצוי עבור קבלת הודעת ספאם בודדה, ובהם: האם פנה המקבל אל השולח וביקש כי ההודעות תיפסקנה, האם היה ריבוי של הודעות, האם השתהה התובע בתביעתו, וכיוצא בזה, כפי שנקבע בפסקי-דין רבים.

בית-המשפט סבר שנכון יהיה לחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 350 ש"ח, וכן את אגרת התביעה בסך 50 ש"ח, ובסך-הכל 400 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום מתן פסק-הדין.

8.לא עלה בידי התובע להרים את הנטל כנדרש ומשכך - לא עלה בידו לסתור את טענת הנתבעת ולפיה אישר בחתימתו לקבל דברי פרסומת ממנה
ב- ת"ק ( כ"ס) 39891-03-16 {גניה אלטשילר נ' סלקום ישראל בע"מ, תק-של 2016(3), 41741 (2016)} נדונה תביעה על-סך 5,000 ש"ח.

התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין שליחת פרסומות למכשיר הסלולר שלו, ללא הסכמתו וידיעתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

התובע טען כי קיבל חמש הודעות מהנתבעת, על-אף שציין בפניה מספר פעמים כי אינו מסכים לקבלן. התובע צירף לכתב התביעה את העתק ההודעות ומהן עלה כי מדובר בהודעות של הנתבעת בדבר שירותים ללקוחותיה {חבילת גלישה, תעריפים לחיוג מחו"ל וכדו'}.

הנתבעת טענה שהתובע אישר בחתימתו את הסכמתו לקבל דברי פרסום ומסרים שיווקיים ממנה, כי מעולם לא פנה אליה בטענה בקשר למסרים הפרסומיים וכי עם קבלת התביעה חסמה את מכשירו הסלולרי של התובע מלקבל תוכן פרסומי.

בדיון טען התובע כי הנתבעת "הלבישה" את חתימת לקוחותיה, הנמסרות לה על גבי לוח דיגיטלי, על גבי מסמכים וכי יכלה לצרף את חתימתו גם על גבי כרטיס לתרומת איברים או על הסכם משכנתא, לצורך הדוגמה.

התובע טען כי שלח מכתב בדואר רגיל לנתבעת וביקש להפסיק לקבל הודעות. התובע צירף לכתב תשובה לכתב ההגנה העתק מהודעת פקס מחודש נובמבר 2015 וממכתב מחודש ינואר 2016, כתמיכה בטענותיו.

הנתבעת הכחישה טענות הזיוף, הכחישה כי קיבלה פניות אלו וציינה כי אחד ההסכמים עליהם חתם התובע נחתם על ידו בחודש דצמבר - לאחר ששלח, לטענתו, את הודעת הפקס.

נטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע. כאשר הציגה הנתבעת, לכאורה, הסכמים עליהם חתם התובע ובהם אישר בחתימתו את דבר קבלת דברי הפרסומת - הנטל הוא על התובע להוכיח כי לא חתם עליהם.

בית-המשפט הבהיר כי הנטל להוכיח טענת זיוף הוא על הטוען אותה, ובמקרה דנן - על התובע.

בית-המשפט לא מצא שעלה בידי התובע להוכיח טענה זו. למעשה, לא הוצגה כל ראיה התומכת בטענה לבד מטענות בעלמא.

יתרה-מכך, בית-המשפט קבע כי טענתו של התובע אף עומדת בניגוד לחזקה שנפסקה ולפיה אין לקבל טענה שאדם לא ידע ולא קרא על מה הוא חותם וגם נטל זה מוטל על כתפי התובע.

בנסיבות אלו, שוכנע בית-המשפט כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל כנדרש ומשכך - לא עלה בידו לסתור את טענת הנתבעת ולפיה אישר בחתימתו לקבל דברי פרסומת ממנה.

משכך, לפחות עד למשלוח הודעת הפקסעיף בחודש ינואר 2016 אני מוצא את התובע כמי שאישר לנתבעת לשלוח לו דברי פרסומת.

מעיון בכתב התביעה לא ניתן ללמוד על מועדי משלוח הודעות המסרונים שקיבל התובע - המועדים לא פורטו בכתב התביעה עצמו ואינם קריאים (אם הודפסו בכלל) על גבי העתקי ההודעות שצורפו כנספח.

אשר-על-כן, מצא בית-המשפט כי בנוסף, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי נשלחו לתובע הודעות פרסומת לאחר חודש ינואר 2016.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את התביעה משלא עלה בידי התובע לעמוד בנטלים המוטלים עליו.

9. התובע עמד בנטל להוכיח כי דבר הפרסומת המפר נשלח אליו על-ידי מי מטעמה של הנתבעת אך נכון יותר להחיל את העיקרון המשלים שלפיו ככל שמספר ההפרות גדל יש לעצור בגובה הפיצוי אשר יהיה בו כדי להרתיע ולעודד הגשת תביעות יעילות אך לא מעבר לכך
ב- ת"ק (כ"ס) 2809-05-16 {אלון פנחס נ' טוטוקרד 5 בע"מ, פורסם באתר נבו (15.08.16)} נדונה סוגיה בה התובע הגיש תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, מכח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים).

בית-המשפט לתביעות קטנות נדרש לשאלה - האם כטענת הנתבעת יש למצוא טעם לפגם בעובדה כי התובע נעזר בחברת "ספאם אוף" בהגשת התביעה ובהוכחתה, וכיצד משפיע הדבר, אם בכלל, על ההליך דנן.

בית-המשפט קיבל את התביעה וקבע כי אין לשלול מכל וכל שיתופי פעולה והסתייעות בחברות כגון "ספאם אוף" ודומיה, אך עם-זאת על בית-המשפט לנקוט משנה-זהירות, ואף לשעות לטענות הנתבעים אשר מתמודדים מול תופעה שהיא רחבת היקף מן התביעה הפרטנית הנדונה בד' אמותיו של התיק.

בית-המשפט קבע כי בנסיבות העניין היה על הנתבעת לאתר את חברת הפרסום אשר פעלה מטעמה במשלוח דבר הפרסומת המפר לתובע, כלומר, לברר אילו מבין חברות הפרסום עימן התקשרה, אם בכלל, עשתה שימוש במספר ממנו נשלח דבר הפרסומת המפר, או לחילופין להוכיח כי עשתה כל שניתן כדי לברר זאת ובירורה העלה כי אף אחת מחברות הפרסום עימן התקשרה לא שלחה את אותו דבר פרסומת מפר.

בית-המשפט קבע כי התובע עמד בנטל להוכיח כי דבר הפרסומת המפר נשלח אליו על-ידי מי מטעמה של הנתבעת ואף עמד בנטל הבאת הראיות לעניין הוכחת מודעותה של הנתבעת לשיגורו של דבר הפרסומת בניגוד לדין.

בית-המשפט מצא כי משלא הביאה הנתבעת ראיות לסתור את טענות התובע, יש לקבוע כי התובע עמד בנטל להוכיח את תביעתו.
אשר-על-כן, בנסיבות העניין, בית-המשפט קבע כי כאשר הנתבעת מתמודדת מול "מבול" של תביעות ספאם המוגשות באופן שיטתי ומרוכז על-ידי גורם מאחד הפועל מאחורי הקלעים, אין זה נכון ומוצדק להתייחס לכל מקרה כאל הפרה יחידה המצדיקה פסיקת מלוא הפיצוי הסטטוטורי.

נכון יותר להחיל את העיקרון המשלים שלפיו ככל שמספר ההפרות גדל יש לעצור בגובה הפיצוי אשר יהיה בו כדי להרתיע ולעודד הגשת תביעות יעילות אך לא מעבר לכך, וזאת מתוך ראייה מצרפית של כלל התביעות.

10. גם אם לא הוכיחה הנתבעת את קבלת הסכמת התובע למשלוח דברי פרסום לכתובת הדוא"ל שלו הרי שגובה הפיצוי אמור להיות מושפע באופן משמעותי עקב חוסר תום-ליבו של התובע וניסיונו להטעות את בית-המשפט
ב- ת"ק (נת') 62213-02-16 {יניב דניאל נ' לוח פוקוס ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (14.08.16)} נדונה תביעת התובע לפיצוי בסך 27,000 ש"ח בגין 27 דברי פרסומת אשר קיבל מן הנתבעת לכתובת הדוא"ל שלו בין 30.07.15 ו- 18.02.16, בתדירות של אחת לשבוע בקירוב, כאשר לטענתו לא אישר לה מעולם לעשות בה שימוש לצורך משלוח דברי פרסומת, ועל-פי הפיצוי המקסימלי הקבוע בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת" או "חוק הספאם"}.

הנתבעת טענה כי קיבלה אישור מן התובע לשלוח לכתובת הדוא"ל שלו דברי פרסומת ביום 02.04.15 וכי עד מועד משלוח ההודעה האחרונה לא קיבלה ממנו כל בקשת הסרה מרשימת התפוצה שלה, הגם שבגוף ההודעות היו - הן קישור להסרה והן מספר טלפון אליו ניתן להתקשר ולבקש הסרה.

הנתבעת הוסיפה על האמור, כי התובע אף לחץ על חלק מן הקישורים בהודעות ששגרה אליו ועיין בעלון אולם רק לאחר משלוח ההודעה ה- 27 התקשר לפתע אל מספר הטלפון המופיע בהודעות ששלחה, מספר פעמים ביום אחד בדרישה להסרה ולקבלת פיצוי, ובסמוך לאחר מכן - ביום 23.02.16 - שיגר מכתב התראה ודרישת פיצוי מאת באת-כוחו, וכי מיד עם פנייתו הראשונה הסירה אותו מרשימת התפוצה.

בית-המשפט קבע כי טענת התובע כי אינו לוחץ על קישורים שאינו מכיר הופרכה ביחס לקישורי הנתבעת דכאן מעצם העובדה שהנתבעת ציינה כי נכנס מספר פעמים לקישורים המופיעים בהודעה והמובילים אל העלון שלה, טענה שלא הוכחשה על-ידי התובע בשום שלב, כך שמתברר כי הנתבע נכנס אל קישורי הנתבעת עת היה הדבר נוח לו ולא חשש מכך בניגוד לגרסתו.

בית-המשפט מצא כי במקרה הנדון, הרושם שנוצר הינו כי התובע בחר במודע להמתין עד לקבלת כמות דברי פרסום המביאה אותו לפוטנציאל תביעה בסכום הקרוב לגבול סמכותו של בית-המשפט לתביעות קטנות ואז מיהר להתקשר מספר פעמים באותו יום למספר שפורסם בהודעות ולבקש הסרה.

בית-המשפט העיר כי מייד לאחר האמור שלח התובע באמצעות באת-כוחו מכתב התראה אל הנתבעת, ללא מתן אפשרות ממשית לסילוק המחלוקת בעקבותיו, ומיהר להגיש תביעה לבית-המשפט לתביעות קטנות, בו הוא נהנה מיתרון ניכר על הנתבעת - בהיותו בעל השכלה משפטית ומי שסיים את התמחותו בעריכת-דין ועומד לפני בחינות הלשכה, בשונה מן הנתבעת שאינה יכולה להיות מיוצגת בהליך זה.

יחד-עם-זאת, כאשר בא בית-המשפט לבחון את התמונה המלאה העומדת בפניו לשם פסיקת סכום הפיצוי, לא ניתן להתעלם מהתנהלותו של תובע בתיקים מסוג זה, הבא לבית-המשפט כביכול בנעלי "מחנך שוק".

מי שבוחר בחוק כתחום עיסוקו נדרש לרמת תום-לב מוגברת, ולא בכדי חלים על העוסקים בתחום זה כללי אתיקה המטילים עליהם דרישות החורגות מעבר לנדרש מן הציבור בכללותו.

לאור מכלול האמור בית-המשפט סבר כי גם אם לא הוכיחה הנתבעת את קבלת הסכמת התובע למשלוח דברי פרסום לכתובת הדוא"ל שלו הרי שגובה הפיצוי אמור להיות מושפע באופן משמעותי עקב חוסר תום-ליבו של התובע וניסיונו להטעות את בית-המשפט הן בהצגת ראיותיו והן בגרסאות שמסר והתבררו כלא נכונות.

סופו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי יש מקום להפחית באופן דרסטי את סכום הפיצוי שיפסק לתובע בתובענה זו ועל-כן, בסיכום כלל האמור חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובע בגין 27 דברי הפרסום אשר נשלחו אליו מבלי שהוכחה קבלת הסכמתו פיצוי בסך 20 ש"ח לכל הודעה ובסכום כולל של 540 ש"ח.

11. התובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הנתבעת לבין הודעת ה- SMS שנשלחה לטענתו למכשירו
ב- ת"ק (ת"א) 47344-01-16 {אלעד יעקב כהן נ' י.ד נחלה נכסים בע"מ, פורסם באתר נבו (07.08.16)} נדונה תביעה קטנה על-סך של 1,000 ש"ח בגין משלוח דבר פרסומת בודד באמצעות הודעת sms למכשיר הנייד של התובע, בניגוד לרצונו וללא הסכמתו כנטען על ידו.

הנתבעת הכחישה כל קשר בינה לבין משלוח דבר הפרסומת לתובע. הנתבעת טענה כי היא כלל לא נוהגת לשלוח הודעות פרסומיות מסוג זה, ובנוסף, המספר ממנו נשלחה ההודעה לא שייך אליה ואין לה כל קשר אליו אף לא בעקיפין.

זאת ועוד, הנתבעת גרסה כי התובע הגיש את תביעתו באמצעות חברת "spam off" {חברה המסייעת בידי אנשים לתבוע לפי חוק הספאם}.

עובדה זו, לדעת הנתבעת, הצביעה על חוסר תום-ליבו של התובע שכן מדובר בנוסח שבלוני שנערך על-ידי חברת "spam off" אשר מטרתה לזכות בכספים הגם שהתביעה מוגשת ללא כל בסיס עובדתי הקושר את הנתבעת למשלוח הפרסומת.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי התובע לא צלח להצביע על הזיקה האמורה.

בית-המשפט הסביר כי התובע לא פירט את זהותו של אותו נמען עלום שם ואף לא זימן אותו למתן עדות מטעמו, אלא הסתפק בהפניה לפרטיו אשר מסתבר כי נלקחו מתביעה קטנה אחרת אשר פרטיה צויינו בתוך כתב תביעתו.

בנוסף, במקרה הנדון, כאשר התובע התבקש במעמד הדיון להציג בפני בית-המשפט את ההודעה האמורה נשוא התביעה, על-מנת להראות ולהוכיח כי היא התקבלה בצורה בלתי אמצעית למכשיר הנייד שלו, התובע טען כי אין באפשרותו להציגה, בשל העובדה כי מכשירו נשבר.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי התובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הנתבעת לבין הודעת ה- SMS שנשלחה לטענתו למכשירו.

לא זו בלבד שהתובע לא הציג את ההודעה האותנטית באמצעות המכשיר אליו נשלחה ההודעה אלא רק צילום שלה, הוא אף לא הוכיח כי המספר ממנו נשלחה ההודעה הוא אכן מספר הקשור בצורה כלשהי אל הנתבעת.

בנסיבות שנוצרו, בית-המשפט קבע כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 750 ש"ח.

12. אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי מקסימלי בגין כל הודעת דוא"ל שנשלחה אל התובעת
ב- ת"ק (חי') 6861-04-16 {עליזה אמסלם נ' גולן טלקום בע"מ, פורסם באתר נבו (04.08.16)} נדונה תביעה לפיצויים, שעניינה פרסומים אשר נשלחו לתובעת, לטענתה, בניגוד לסעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

התובעת טענה כי הנתבעת שיגרה לתיבת הדואר האלקטרוני שלה 14 הודעות בחודשים 12/15 עד 01/16, כאשר הודעות אלו כללו דברי פרסומת, וזאת בניגוד להסכמתה של התובעת.

התובעת ציינה כי שמה של הנתבעת הופיע על גבי ההודעות שנשלחו אל התובעת. המדובר במסר המופץ באופן מסחרי, ואשר נראה כי מטרתו לעודד את הנמען לרכישת מוצר או שירות.

עוד טענה התובעת, כי היא מעולם לא מסרה לנתבעת את כתובת המייל שלה, וממילא לא הסכימה באופן מפורש ובכתב כי דברי פרסומת יישלחו אליה.

בנוסף, הנתבעת הפרה אף את הוראת סעיף 30(א)(ה) לחוק התקשורת, כיוון שבהודעות שנשלחו אליה לא נרשם, כמתחייב בחוק התקשורת, כי מדובר בפרסומת, ולא ציינה את כתובתה או דרכי יצירת קשר איתה.

התובעת עתרה לפצותה בסך 1,000 ש"ח עבור כל הודעת פרסומת, וכן בהוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח.

הנתבעת הכחישה כי שיגרה אל התובעת הודעות דואר אלקטרוני. טענה כי התובעת אינה לקוחה של הנתבעת, ואין ברשות החברה נתוני דיוור רלבנטיים של התובעת {לרבות כתובת דוא"ל שלה}.

הנבתעת טענה כי ההודעות לא נשלחו מאת הנתבעת אלא מחברת Google, ישירות אל תיבת הדוא"ל של התובעת.

עוד טענה הנתבעת, כי למיטב ידיעתה של הנתבעת, אופן משלוח הודעות על-ידי חברת Google נעשה בהתאם להוראות הדין וגם אם ייקבע כי שולחת ההודעה הפרה את הוראות חוק התקשורת, הרי הנתבעת לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת זאת.

בנוסף, ציינה הנתבעת כי לאחר שהתקבל במשרדיה כתב התביעה - פנתה לחברת Google בדרישה להפסיק לאלתר משלוח הודעות כאמור לתובעת.

בית-המשפט קבע כי עיון בהודעות המייל אשר נשלחו לתובעת אינו מותיר מקום לספק, כי מדובר בדבר פרסומת, אשר מטרתו לעודד רכישת שירותים שונים של הנתבעת. אף הנתבעת לא חלקה על כך שמדובר בדבר פרסומת.

עוד קבע בית-המשפט כי ניתן לקבוע ללא קושי, כי הגדרת המונח "מפרסם" מתקיימת גם בעניינה של הנתבעת, כאשר שמה של הנתבעת מתנוסס בגאון בתוכן הפרסומי אשר נשלח לתובעת.

המדובר כאמור בתוכן מסחרי אשר מטרתו לפרסם את עסקי הנתבעת, לקדם את מטרותיה העסקיות ולהזמין את הציבור לרכוש שירותים שונים של החברה.

במלים אחרות, חבותה של הנתבעת שרירה וקיימת בהינתן העובדה כי דברי הפרסומת שנשלחו לתובעת מקדמים את מטרותיה העסקיות של הנתבעת.

העובדה כי הנתבעת נעזרה בצד שלישי לקידום מטרות אלו אינה מעלה ואינה מורידה לעצם שאלת האחריות {ת"צ (חי') 66747-12-14 כהן נ' א.א.קליניקות כרמל בע"מ, לא פורסם (11.02.16)}.

בית-המשפט הבהיר כי הנתבעת הפרה את החובה המוטלת עליה לפי סעיף 30א(ה) לחוק התקשורת.

במילים אחרות, חזקה על הנתבעת כי דברי הפרסומת נשלחו אל חשבונה של התובעת ביודעין. הנטל מוטל על כתפי הנתבעת להוכיח אחרת.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת טענה בעלמא כי לא ידעה על דבר הפרסום. טענה זו לא נתמכה בכל אסמכתא, עדות או ראיה. בפני בית-המשפט לא העיד נציג מוסמך של הנתבעת באשר לאופיים של הסכמי ההתקשרות עם חברת Google.

כל שטענה הנתבעת הוא שהנתבעת הניחה שחברת Google פועלת כדין. אין בהנחה זו כדי להרים את הנטל המוטל על כתפי הנתבעת, כאמור בסעיף 30א(י)(5) לחוק התקשורת.

אשר-על-כן קבע בית-המשפט כי משלוח דברי הפרסומת אל הנתבעת - היה ביודעין. עוד העיר בית-המשפט בהקשר זה, כי סעיף 30א(י) לחוק התקשורת מקנה לבית-המשפט סמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתחשב במכלול נסיבות העניין.

אין המדובר בסמכות חובה, אלא ברשות הנתונה בידי בית-המשפט. רשות זו יש להפעיל בשים-לב לתכלית הסעיף האוסר על משלוח דבר פרסומת. מטרתו של הפיצוי היא להרתיע גופים מסחריים מפני התנהגות אשר המחוקק רואה אותה כפסולה.

בעניין זה יש מקום לשקול {על-אף שמדובר ב"אחריות מוחלטת"} את מידת האשם שדבק בהתנהגותו של המפרסם.

ככל שיוכח כי המפרסם נקט אמצעי זהירות סבירים למנוע את ההפרה, או כי לא ידע עליה - יפעל הדבר לזכותו {בעניין הנדון, כאמור - הנתבעת לא הוכיחה דבר מאלו}.

סיכומו-של-דבר, במקרה הנדון, באשר להתנהלות הנתבעת, הגם שנשלחו במקרה זה 14 הודעות של דברי פרסומם, בית-המשפט מצא כי ניתן ללמוד שהנתבעת פעלה לתקן את דרכיה ופנתה לחברת Google להפסקת משלוח דברי הפרסומת לתובעת.

במקרה הנדון בית-המשפט קבע כי מדובר בפרק זמן קצר יחסית בו נשלחו הודעות הפרסומת אל התובעת. בנסיבות אלו, סבר בית-המשפט כי אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי מקסימלי בגין כל הודעת דוא"ל שנשלחה אל התובעת.

בית-המשפט חייב את הנתבעת לפצות את התובעת בסך כולל של 3,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו-כן, חייב בית-המשפט את הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 250 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל.

13. בית-המשפט לא מצא הצדקה להקלה נוספת אף בדרכי ההוכחה, ולאפשר את פסיקת הפיצוי אף מבלי שיוצג אותו מסרון מפר
ב- ת"ק (כ"ס) 37284-02-16 {ליאור דיאמנט נ' י.ד נחלה נכסים בע"מ, פורסם באתר נבו (03.08.16)} נדונה תביעה שהגיש התובע לפיצוי מכח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}.

התובע טען כי קיבל מן הנתבעת מסרון הכולל דבר פרסומת, כמשמעותו בחוק, וזאת על-אף שמעולם לא הסכים לכך.

הנתבעת הכחישה כי שלחה את המסרון לתובע. הנתבעת הדגישה, כי המסרון אינו כולל כל אמצעי מזהה הקושר את המסרון אליה ובהתחשב בתוכנו של המסרון, המפרסם מוצר או שירות שקיימים גורמים לא מעט המספקים אותו.

בנוסף, טענה הנתבעת, כי גם לא הוכח, ולו במקצת, כי המסרון נשלח על-ידיה או על-ידי מי מטעמה.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי דין התביעה להידחות משהוגשה בחוסר תום-לב, מקום בו הוכנה והוגשה למעשה לא על-ידי התובע כי אם על-ידי חברה מסחרית בשם "ספאם אוף" אשר עיסוקה בהגשה סיטונאית של תביעות ספאם, תוך שהיא מעניקה פלטפורמה ושירותים לאנשים שקיבלו הודעות ספאם, ופועלת בשמם למימוש זכות תביעתם תמורת קבלת נתח בפיצוי.

בית-המשפט ציין כי התובע הודה בכך שנעזר בשירותיה של חברת "ספאם אוף", אשר סייעה לו בהכנת כתב התביעה והגשתו, והיא אף זו שערכה את הבירור אשר הוביל בסופו-של-דבר לקישור המסרון שנשלח אל הנתבעת.

התובע אף אישר כי חברת "ספאם אוף" צפויה לקבל נתח מן הפיצוי שייפסק לטובתו, אם ייפסק, ולשאת בהוצאות המשפט, אם ייפסקו לחובתו.

יחד-עם-זאת, התובע טען כי אין בכך כל פסול, ומכל מקום הוא קיבל את הודעת הספאם ולפיכך עומדת לו עילת תביעה.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו במובן הבסיסי ביותר של הצגת אותו מסרון פרסומת אותו לטענתו קיבל מן הנתבעת.

התובע הגיע לבית-המשפט כאשר אין בידו להציג את המסרון אשר נשלח לו.

התובע אמנם צירף לכתב התביעה צילום מסך, אך מצילום המסך לא ניתן ללמוד מאיזה מכשיר סלולרי צולם המסך, בעוד שיש לזכור כי מי שערך את כתב התביעה עבור התובע והגישו היא אותה חברת "ספאם אוף" שזה עיסוקה.

לא זו בלבד, אלא שלכתב התביעה צורפו, מסרונים אשר כלל לא התקבלו במכשירו של התובע.

בנסיבות אלו, סבר בית-המשפט כי הגם שבמקרים המתאימים ייתכן וניתן להסתפק בראייה משנית לקבלת המסרון, הרי שבעניין הנדון אין הדבר כך.

בית-המשפט הזכיר כי מדובר בתביעה שהיא מעין הליך של "אכיפה אזרחית", אשר לצורך מימושו נקבעו על-ידי המחוקק הקלות שונות, המאפשרות קבלת פיצוי ממשי, בקלות יחסית, ללא הוכחת נזק, אך מאידך יש להקפיד כי ייעשה בו שימוש מושכל וזהיר.

מכל מקום, במקרה הנדון בית-המשפט לא מצא הצדקה להקלה נוספת אף בדרכי ההוכחה, ולאפשר את פסיקת הפיצוי אף מבלי שיוצג אותו מסרון מפר לכאורה.

סופו-שלדבר בית-המשפט דחה את התביעה וחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 300 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין.

14. לצורך שיגור דבר פרסומת נדרשת הסכמתו המפורשת של הנמען, והעובדה שהלה לא ביקש מן המפרסם להסירו מרשימת התפוצה אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות
ב- ת"ק (ת"א) 443-03-16 {יעל מוהליבר בריף נ' נומד ניהול אתרי דרושים בע"מ, פורסם באתר נבו (03.08.16)} נדונה תביעה שהוגשה לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

התובעת טענה במהלך תקופה של כחודש ימים, החל מיום 12.11.15 ועד ליום 13.12.15 שוגרו לכתובת הדואר האלקטרוני שלה 11 הודעות בעלות תוכן פרסומי שמקורן בנתבעת.

התובעת טענה כי מעולם לא נרשמה לאתר הנתבעת, ולא נתנה את הסכמתה לקבלת הודעות מהנתבעת.

ביום 14.12.15 נשלח מטעם התובעת מכתב בו התריעה בפני הנתבעת על המטרד שהודעות אלה מהוות עבורה, וביקשה כי הנתבעת תחדל משליחת הודעות.

הנתבעת טענה כי ככל הנראה התובעת לא זכרה כי נרשמה לאתר, וככל שהדבר היווה מטרד מבחינתה היה באפשרותה לבקש את הסרתה מרשימת התפוצה לאחר ששוגרה לה הודעה הראשונה.

התובעת טענה כי יום למחרת בקשתה שלא לקבל הודעות פרסומיות, קיבלה הודעה נוספת מהנתבעת.

הנתבעת טענה בתגובה לכך כי היא מפעילה את אתר האינטרנט "מועדפת", שהוא אתר המיועד לחיפוש משרות ולקבלת ייעוץ תעסוקתי.

ביום 18.08.15 הגישה התובעת מועמדות למשרה אשר פורסמה על-ידי הנתבעת באתר ג'וב מאסטר. בהתאם לשיתוף הפעולה הקיים בין ג'וב מאסטר לבין הנתבעת, הועברו לנתבעת פרטיה של התובעת.

לאחר-מכן, התובעת בעצמה פנתה לאתר "מועדפת", מסרה את פרטיה האישיים ואף אישרה כי יישלח אליה חומר פרסומי מצד ג'.

הנתבעת טענה כי לאחר שהתקבל מכתב מטעם התובעת, פעלה הנתבעת להסרתה מרשימת התפוצה. עדכון ההסרה מתבצע בתוך מספר שעות ועל-כן קיימת אפשרות ששוגרה לתובעת הודעה אחת נוספת לאחר הפנייה.

הנתבעת טענה כי התובעת יכולה היתה לבצע הסרה של כתובתה מרשימת התפוצה עם קבלת ההודעה הראשונה, אך היא בחרה שלא לעשות כן, אלא לאחר שאגרה באמתחתה 11 הודעות דוא"ל.

בית-המשפט בחן את עובדות המקרה הנדון וקבע כי לפי העדויות והראיות שהובאו בפניו, החליט להעדיף את גרסתה של התובעת לפיה לא נרשמה לאתר המנוהל על-ידי הנתבעת ולא נתנה את הסכמתה לקבלת דברי פרסומת.

בית-המשפט מצא כי לאחר שהתקבל אצל הנתבעת הקובץ ובו קורות החיים של התובעת באמצעות אתר ג'וב מאסטר, המערכת קלטה אליה את פרטי התובעת.

בית-המשפט הוסיף כי ככל שהנתבעת ביקשה להוכיח כי התובעת נתנה את הסכמה לשליחת דברי פרסומת, היה עליה להמציא תיעוד כניסות משתמשים לאתר המנוהל על ידה, אשר היה בו כדי להעיד ולו על כניסתה של התובעת לאתר, ככל שכך היה.

בנוגע להודעה שנשלחה לאחר שהתובעת ביקשה להסירה מרשימת התפוצה, בית-המשפט קבע כי ניתן לקבל את גרסתו של נציג הנתבעת לפיה עדכון ההסרה ארך מספר שעות, ועל-כן נשלחה הודעה אחת נוספת.

נציג הנתבעת שב וציין כי ניתן לבקש הסרה מרשימת התפוצה בקלות יחסית, אך התובעת מנימוקיה בחרה שלא לעשות כן.

בית-המשפט העיר כי ב- רע"א 2904/14 {זיו גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14)} ציין כב' השופט רובינשטיין כדלקמן:

"יודגש, כי לצורך שיגור דבר פרסומת נדרשת הסכמתו המפורשת של הנמען, והעובדה שהלה לא ביקש מן המפרסם להסירו מרשימת התפוצה אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות."

ב- רע"א 1954/14 {אילן חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים), פורסם באתר נבו (04.08.14)} בית-המשפט פסק שם כי על-פי הדין לא מוטל על מקבל דבר הפרסומת הנטל להקטין את הנזק באמצעות שליחת בקשה למפרסם להסיר את כתובת הדואר האלקטרוני שלו מרשימת התפוצה, ככל שההודעות נשלחו בלא שביקש זאת.

עוד פסק שם בית-המשפט כי מתן האפשרות על-ידי המפרסם להסרה מרשימת התפוצה, היא כשלעצמה, אינה מחייבת הקטנת הפיצוי, אך רשאי בית-המשפט להתחשב בעובדה זו במכלול השיקולים.

לאחר שקלול כל הנתונים קבע בית-המשפט ב- ת"ק (ת"א) 443-03-16 כי על הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 4,000 ש"ח בגין 11 ההודעות ששוגרו על ידה כאמור. הנתבעת תישא אף בתשלום הוצאות התובעת בסכום של 500 ש"ח.

15. בית-המשפט קבע כי התובע יזכה לפיצויים אך לא לפיצויים מקסימליים עקב שיהוי
ב- ת"ק (רמ') 2852-02-16 {יונתן בן עמי נ' גו 443 בע"מ, פורסם באתר נבו (29.07.16)} נדונה תביעה לתשלום פיצויים בסך של 6,000 ש"ח לתובע בגין משלוח תכתובת דוא"ל על-ידי הנתבעת לתובע, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, {להלן: "חוק התקשורת" ו/או "חוק הספאם"}.

בין התאריכים 18.09.11 ו- 12.09.12 שיגרה הנתבעת לתובע בדוא"ל הודעות פרסומת. על כך לא היתה מחלוקת בין הצדדים. אך הצדדים היו חלוקים בשאלות האם התובע נתן הסכמתו למשלוח דברי הפרסומת והאם ביקש התובע להסירו מקבלת הפרסומים מהנתבעת.

התובע טען כי לאחר קבלת ההודעה הראשונה שלח בקשת סירוב כחוק שתיעוד ממנה צורף כנספח א' לכתב התביעה. כמו-כן, לאחר שהודעת הסירוב לא הועילה, על-מנת להסיר את עצמו מרשימת התפוצה של הנתבעת, החל מההודעה השלישית לחץ התובע על הקישורים להסרה שהופיעו בתחתית הודעות עם קבלתן ואף שלח במייל חוזר את התגובה שהתקבלה בעקבות הלחיצה על הקישור.

הנתבעת טענה לעומת-זאת כי התובע ביצע פעולת הסרה של המייל רק לגביי ההודעה האחרונה השישית ביום 21.09.12 ביום בו נשלחה ההודעה, צילום הפעולה צורף כתמונה מסעיף 2 לכתב ההגנה.

התובע אף טען כי הנתבעת גם לא עמדה בתנאי הוראת סעיף 30א(ה) לחוק הספאם הקובע דרישה להכללת המילה "פרסומת" בשורת הנושא של ההודעה. הפרת דרישה זו מהווה עוולה אזרחית עצמאית שניתן לפסוק פיצוי בגינה ללא הוכחת נזק.

בית-המשפט קבע כי הפניה אל התובע מהווה פרסומת. העובדה כי הנתבעת לא ציינה במפורש בכותרת ההודעה בדוא"ל אל התובע כי מדובר בפרסומת יש בה לבדה כדי להכריע אל הכף לטובת התובע ולזכותו בפיצוי המירבי בסך של 1,000 ש"ח. לפיכך לכאורה, אין עוד צורך בדיון והכרעה בשאלה האם הנתבעת קיימה את דרישות ס"ק ב-ג לסעיף 30 לחוק התקשורת.
בית-המשפט קבע לעניין טענת הנתבעת כי עמדה בפני התובע האפשרות להסיר את כתובת הדוא"ל שלו מרשימת התפוצה של הנתבעת אך הוא בחר לעשות כן רק לאחר קבלת ההודעה השישית והאחרונה. קבע בית-המשפט העליון ב- ע"א 1954-14 {אילן חזני נ' שמעון הנגבי (סתוונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים)}, פורסם באתר נבו (04.08.14)} כי אין להטיל נטל על התובע להסיר עצמו מרשימת התפוצה בכל הנוגע לעצם החבות, וכי אין בעובדה שהשולח כלל בהודעות ששלח אפשרות להסרת כתובת הנמען להוות שיקול להפחתת סכום הפיצוי.

בית-המשפט קבע כי בהתאם להוראת סעיף 30א(ב)לחוק הספאם, היה על הנתבעת להראות "הסכמה מפורשת מראש" של התובע לקבלת הודעות הכוללות תוכן פרסומי. לפיכך, הנתבעת לא היתה רשאית לשלוח את ההודעות הפרסום לתובע ובכך פעלה בניגוד להוראות חוק הספאם.

עוד קבע בית-המשפט כי הגשת התביעה בשיהוי לאחר שחלפו 4 שנים ו- 4 חודשים ממשלוח ההודעה האחרונה גרמה נזק ראייתי לנתבעת בשל הקושי לאתר ראיות בחלוף השנים מאז משלוח ההודעות.

אולם הנתבעת לא צירפה אסמכתאות להוצאותיה הכספיות לצורך שחזור ראיות.

סופו-של-דבר, בשקלול כל האמור לרבות נסיבות ההפרה, מספר ההודעות שנשלחו לתובע, משך התקופה בה נשלחו ההודעות והעובדה כי התביעה הוגשה בשיהוי, בית-המשפט קיבל את התביעה אך לא מצא לנכון לפסוק לתובע את הפיצוי המירבי הקבוע בחוק התקשורת.

לכן, חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 400 ש"ח בגין כל אחת משש הודעות הפרסומת שנשלחו אל התובע ובסך הכל 2,400 ש"ח בתוספת הוצאות משפט בסך של 500 ש"ח.

16. הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, שכן שלחה לתובע דבר פרסומת בלא שקיבלה הסכמה מפורשת ובכתב של הנמען
ב- ת"ק (ת"א) 10228-02-16 {דביר טננבאום נ' צברית שפאן, פורסם באתר נבו (26.07.16)} נדונה תביעה אשר הגיש התובע כנגד הנתבעת, בטענה כי הנתבעת שלחה אליו בהודעת דוא"ל דבר פרסומת בניגוד להוראת סעיף30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, {להלן: "חוק התקשורת"}.
התובע עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו את מלוא סכום הפיצוי סטטוטורי הקבוע בסעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת בסך 1,000 ש"ח עבור הפרסום האסור.

התובע טען כי הודיע לנתבעת במייל מיום 30.01.16 על רצונו כי תחדל לשלוח אליו הודעות מייל נוספות. התובע צירף העתק ההודעה וכן את תשובת הנתבעת לפיה הודיעה כי תחדל לעשות כן.

התובע טען כי גם לאחר ההודעה האמורה המשיכה ושלחה אליו דבר פרסומת בניגוד לחוק התקשורת.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התובע הינו אחד מ 152 בעלי דירות שהתאגדו למימוש פרוייקט פינוי בינוי.

הנתבעת טענה כי הינה מייצגת כ- 80% מבעלי הדירות במתחם המיועד לפינוי בינוי, וכי במסגרת זו ובעת שייצגה אף את התובע נשלחו לבעלי הדירות ולתובע הודעות מייל.

הנתבעת הוסיפה על האמור כי לאחר קבלת פניית התובע לחדול לשלוח לו הודעות מייל, הוציאה פרטי ההתקשרות שלו מכל רשימות התפוצה, אולם עקב טעות בתום-לב, הסתבר לה כי נותרה רשימת תפוצה באחד המחשבים שממנה לא הוצאו פרטי התובע ועל-כן, נשלחו לו שתי הודעות מייל בטעות.

הנתבעת טענה כי אין בהודעות מייל שנשלחו להוות דבר פרסום שכן לא מדובר בפרסומת אלא בעדכון אינפורמציה הכרחית לקידום הפרוייקט.

הנתבעת הגישה יחד עם כתב הגנתה, תביעה שכנגד בה עתרה לחייב את התובע/הנתבע על הוצאות יעוץ משפטי וטרחה בסך 3,000 ש"ח.

ביום 26.07.16 התקיים דיון בתביעה במסגרתו שמע בית-המשפט את הצדדים, ולאחר שעיין בכתבי הטענות ושמע את טיעוני הצדדים, סבר כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, שכן שלחה לתובע דבר פרסומת בלא שקיבלה הסכמה מפורשת ובכתב של הנמען.

בית-המשפט התבסס בקביעתו על כך שהנתבעת הודתה בכתב ההגנה כי קיבלה מהתובע הודעה לפיה נדרשה לחדול לשלוח לכתובת המייל שלו הודעות מייל נוספות ואף התחייבה שלא לעשות כן.

בנוסף, הנתבעת הודתה כי גם לאחר קבלת פניית התובע נשלחו לתובע שתי הודעות מייל, שלטענתה נשלחו בטעות שבתום-לב.

עיון בהודעת המייל מראה כי לפחות באחד מדפי המייל שנשלח, שבצידו העליון מימין נרשם "וקצת על עצמי", הינו הודעה שהינה בעל תוכן שיווקי מסחרי אשר בו מפרטת הנתבעת על שירותיה המקצועיים, ועל-כן, עונה הדבר על הגדרת המושג "דבר פרסומת" שבסעיף 30א(א) לחוק התקשורת.

אשר-על-כן, הוכח לבית-המשפט כי הנתבעת שלחה לתובע בניגוד להוראת סעיף30א(ב) לחוק התקשורת דבר פרסומת בלא שקיבלה הסכמה מפורשת ובכתב של התובע.

סופו-של-יום, בית-המשפט קבע כי יפסק לתובע בגין פרסום מודעה זו פיצוי סטטוטורי, בלא הוכחת נזק, על-פי הקבוע בסעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת, בסך 1,000 ש"ח.

עוד קבע בית-המשפט, כי משהתקבלה התביעה כנגד הנתבעת, לא עומדת לנתבעת עילה כנגד התובע להחזר הוצאותיה בניהול ההליך, ועל-כן דחה את תביעתה שכנגד.

לפיכך, קבע בית-המשפט כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 1,000 ש"ח אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק-הדין. כמו-כן, חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובע אגרה בסך 50 ש"ח והוצאות בסך 250 ש"ח.

17. הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי בהודעות שנשלחו אל התובע או במי מהן ניתנה אפשרות ההסרה כנדרש על-פי חוק התקשורת
ב- ת"ק (פ"ת) 38452-01-16 {יעקב וולוך נ' מרכזים קהילתיים פתח תקווה, פורסם באתר נבו (21.07.16)} נדונה תביעה אשר עניינה תשלום פיצויים בגין משלוח הודעות פרסומת לתובע על-ידי הנתבעת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. (להלן: "חוק התקשורת" או "החוק"}.

התובע קיבל מהנתבעת, עמותה רשומה המפעילה בין היתר מועדון תרבות למגזר הדתי באזור צומת סגולה הידוע בשם "גולה-מתחם תרבות ופנאי", 42 הודעות פרסומת מסר קצר, מסרונים לטלפון הנייד שלו. המדובר בהודעות שמטרתן לעודד את התובע להשתתף בתשלום בהופעות שמקיימת הנתבעת במתחם האירועים שלה.

התובע מעולם לא נתן הסכמתו המפורשת מראש לקבלת הודעות הפרסומת.

לחלופין, גם אם מסר את פרטיו האישיים לנתבעת, הנתבעת היתה צריכה לאפשר לתובע להסיר את עצמו מרשימת התפוצה שלה כפי שקבוע בחוק התקשורת.

יתרה-מכן, כאשר התובע ניסה מספר פעמים להשיב בשליחת מסרון בחזרה, משלוח ההודעה נכשל ולא היתה שום אפשרות לשלוח לנתבעת הודעה. התובע צירף כנספח ג' לכתב התביעה צילום של כישלון משלוח המסרון להסרה.

התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי מרבי מהנתבעת בסך של 1,000 ש"ח עבור כל אחת מ- 42 ההודעות שנשלחו אליו, ובסה"כ בסכום של 42,000 ש"ח, אולם התובע העמיד תביעתו על-סך של 33,800 ש"ח כדי שניתן יהא לדון בה כתביעה קטנה.

הנתבעת טענה כי ההודעות מושא התביעה אינן "דבר פרסומת". בסעיף 30 א(א) לחוק, מוגדר "דבר פרסומת" כך: "מסר המופץ באופן מסחרי. שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".

הנתבעת היא עמותה הפועלת ללא מטרות רווח, ומשכך נשללת מהמסרים שנשלחו לנתבע ההגדרה "דבר פרסומת".

הנתבעת הסתמכה על פסק-הדין שניתן ב- ת"ק (חי) 32177-05-15 {גרינפיס ים תיכון בע"מ חל"צ 14340868 נ' לי-אור אמיר, פורסם באתר נבו (13.08.15)} בו מחק בית-המשפט את התביעה על-הסף בשל היעדר עילה:

"כיוון שהנתבעת היא חברה לתועלת הציבור ולכן המסרים שהיא מעבירה אינם נכנסים להגדרת דבר פרסומת כיוון שאינם מופצים באופן מסחרי. אם המחוקק היה מעוניין להחיל את הוראותיו גם על תאגידים הפועלים ללא כוונת רווח, לא היה המחוקק עושה שימוש במילים באופן מסחרי בהגדרת דבר פרסומת..."

הנתבעת טענה כי התובע הסכים בכתב לקבל מהנתבעת דברי פרסומת, כאשר בכניסה למועדון פועלת עמדת רישום, בה מוזמנים המבקרים להשאיר את פרטיהם לשם קבלת הודעות מטעם המועדון. רישום שמו של מבקר בדפים אלה, עולה כדי "הסכמה מפורשת בכתב", כנדרש בסעיף 30א(ב) לחוק.

יצויין כי נראה ניסיון שביצע התובע להסיר עצמו מרשימת התפוצה. ההודעה שלה ניסה התובע להשיב, נשלחה לאחר יום 26.11.15.

הנתבעת טענה כי הודעת התובע לא הגיעה לנתבעת, ומשכך לא חל סעיף-קטן (ד) לחוק ולא חלה על הנתבעת חובה להסיר את התובע מרשימת התפוצה. משכך, גם ההודעות שנשלחו לאחר ה- 26.11.15 נשלחו כדין.

הנתבעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי כאשר אדם מבצע פעולות מהסוג שביצע התובע, הוא אינו מוסר מרשימת התפוצה, וממשיך לקבל מסרונים.

הנתבעת האמינה כי לכל אורך הדרך פעלה בתום-לב ובהתאם לחוק. לפיכך, נסתרת החזקה שבסעיף-קטן (י)( 5) לסעיף 30 לחוק התקשורת, ונשמטות כל טענות התובע ביחס ל- 6 ההודעות שנשלחו לאחר 26.11.15 ומשכך לא נשלחו בניגוד להוראות החוק.

בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי בהודעות שנשלחו אל התובע או במי מהן ניתנה אפשרות ההסרה כנדרש על-פי החוק.

בנוסף, הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי משלוח דברי הפרסומת לא נעשה בידיעתה או שחוסר האפשרות להסרת ההודעות נבעו מאחריות צד ג'. לו סברה הנתבעת כי האחריות מוטלת על צד ג כפי שטענה בכתב ההגנה, יכולה היתה לשלוח הודעה לצד ג' ומשלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע לאחר שקלול הנתונים כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 8,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט הכוללות אגרת בית-משפט בסך כולל של 1,000 ש"ח.

18.התובע לפיצוי בגין הודעות פרסום חייב להניח את דעת בית-המשפט שהפרסום הגיע לידיו ללא הסכמתו מראש
ב- ת"ק (נת') 36371-01-16 {יבגניה (ורוניקה) מרקובסקי נ' עידן דיין תק-של 2016 (3), 11326} נדונה תביעה לפיצוי כספי בסך של 4,000 ש"ח בגין ארבעה דברי פרסום אשר נשלחו לתיבת המייל של התובעת בחודש יולי 2015.
התובעת טענה כי משלוח הודעות הפרסום נעשה בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק" או "חוק התקשורת"}.

לצורך החוק, מפרסם הוא מי ששמו או מענו מופיעים בדבר הפרסומת כמען להתקשרות לשם רכישתו של נושא הפרסומת, מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו או מי שמשווק את נשוא דבר הפרסומת בעבור אחר.

הנתבעים טענו שהתובעת נתנה את הסכמתה לקבלת ההודעות כאשר רשמה את פרטיה באתר www.helpfree.co.il {להלן: "האתר"}.

הנתבעים טענו כי פנית התובעת לאתר נעשתה בשנת 2014 כאשר מסרה באתר את כתובת המייל שלה תוך הסכמה לקבלת הודעות ואף אישרה תוך כדי כך את תקנון האתר.

כתב התביעה אשר השתרע על פני חמישה עמודים כלל פירוט מלא של הודעות הפרסום אשר התקבלו בתיבת הדואר האלקטרוני של התובעת ובנוסף תיאר כי הדרך שבה היה ניתן להסיר את המשך משלוח ההודעות לא תואם את לשון חוק התקשורת.

כמו-כן, התובעת תיארה לפרטי פרטים כיצד התחקתה אחר מקור משלוח ההודעות תוך השקעת מאמץ וזמן.

יוזכר כי התובעת נוהגת להגיש תביעות רבות בתחום זה לבתי-המשפט השונים ועושה זאת בתיאום עם עמותה אשר כל מטרתה מלחמה במשלוח הודעות ספאם.

הנתבעים טענו כנגד התובעת במהלך הדיון שהיא תובעת סדרתית המחפשת להתעשר על חשבון נתבעים ועובדה היא שרק בבית-משפט זה הגישה התובעת חמש תביעות מתחילת שנת 2016 ובנוסף הוגשו על ידה מספר רב של תביעות בבתי-משפט אחרים.

התובעת לא הכחישה פעילותה בתחום זה ולא הכחישה את עובדת היותה משוכנעת שמטרת המחוקק היתה ונשארת - עידוד הציבור להילחם נגד תופעת הספאם {"דואר-זבל"}.

בית-המשפט לא קיבל את טענת הנתבעים לפיה מדובר בתביעה קנטרנית: העובדה שהתובעת משקיעה זמן ומרץ רב בהגשת תביעות אלה, אינה פוסלת את תביעתה.

עם-זאת, לאחר ששקל בית-המשפט את טענות הצדדים החליט לדחות את התביעה כי לפי החוק, התובע לפיצוי בגין הודעות פרסום חייב להניח את דעת בית-המשפט שהפרסום הגיע לידיו ללא הסכמתו מראש.

באותה מידה, פתוחה בפני הנתבעים על-פי החוק, להניח את דעת בית-המשפט שניתנה הסכמה למשלוח דברי פרסום. במקרה דנן - הנתבעים הניחו את דעת בית-המשפט כי התובעת אכן נתנה הסכמתה לקבלת דברי הפרסום נשוא תביעה זו.

בית-המשפט שוכנע שהדפס כניסת התובעת לאתר הוא אותנטי ושהיא אכן פנתה לאתר בזמנו.

עלה שהתובעת נתנה הסכמתה בזמנו לקבלת דברי פרסום ממקורות שונים הקשורים עם האתר. די בכך בכדי לדחות את תביעתה.

אשר-על-כן דחה בית-המשפט את התביעה.

באשר לעניין ההוצאות: הדין הוא שעל הצד המפסיד את הדיון לשלם הוצאות הצד שכנגד. התובעת ראתה לנכון להזמין לבית-המשפט חמישה גורמים שונים אשר נאלצו להתגונן נגד תביעתה ואף חלקם התייצבו לדיון. עליה להבין שבמקרה זה עליה לכסות את הוצאותיהם, לכן קבע בית-המשפט כי על הנתבעת לשלם הוצאות הנתבעים בסך של - 500 ש"ח לכל אחד.

19. מדובר בהודעות שנשלחו לתובעת כאשר חלקן ללא הסכמה וללא הסרה וחלקן ללא הסכמה לאחר הודעה להפסיק זאת
ב- ת"ק (ת"א) 21095-01-16 {מיכל אלבז נ' פלקו בע"מ, פורסם באתר נבו (06.07.16)} נדונה תביעה לפיצוי לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן "החוק"} כנגד שלושה נתבעים על-סך של 13,000 ש"ח בגין 13 הודעות מסרונים לנייד הסלולארי של התובעת.

הנתבעת 2 לא הצליחה ליתן הסבר כיצד זה נשלחו ההודעות לתובעת ומדוע לא קיימה מערכת בקרה לבחון פעם אחר פעם את תפוצת ההודעות, באופן מקצועי ומבוקר.

בית-המשפט מצא כי מדובר בהודעות שנשלחו לתובעת. חלקן ללא הסכמה וללא הסרה וחלקן ללא הסכמה לאחר הודעה להפסיק זאת. בכך גם על דרך ההיגיון וגם מעדות התובעת שנמצאה עקבית הגיונית וללא סתירות פנימיות.

בית-המשפט ציין כי מדובר בסוגיה רווחת ומוכרת כתופעה חברתית שלילית בארץ ובעולם, שאין להקל בה ראש, אם כי ועדיין יש למצוא האיזון הראוי בכל מקרה ומקרה בנסיבותיו.

בית-המשפט מצא לנכון, ובשים-לב כי ישנן נסיבות לקולא ולחומרא ב- 13 ההודעות כולן משנת 2015, ומצא לתת פיצוי ברף העליון בגין אותן 4 הודעות שלאחר הבקשה להפסקת משלוחן, וכן בגין ההודעה הראשונה סך-הכל 5 הודעות דהיינו: 5,000 ש"ח, ולתת פיצוי ברף הנמוך יותר בגין אותן אלה, שלא נשלחה לגביהן הודעת הסר או כל בקשת הפסקה, ועל רקע מצב החברה, וגודלה, בסך של 400 ש"ח כל אחת דהיינו 3,600 ש"ח. סה"כ : 8,600 ש"ח.

זאת מתכלית ההרתעה, שבית-המשפט התרשם כי לא הופנמה החומרה של דרך שיווקית זו, ועד סיום הדיון עוד נזרקה לחלל האוויר קריאה כיצד יש להטיל האחריות על אחרים.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי הנתבעים 2, ו- 3 ישלמו לתובעת סך של 8,600 ש"ח בצירוף הוצאות משפט בסך של 500 ש"ח.

20.האיסור לשלוח דברי פרסומת אינו חל כאשר ניתנת הסכמה מפורשת מראש על-ידי הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית
ב- ת"ק (עכ') 41055-01-16 {זיו אלמקייס נ' שירותי תעסוקה מתקדמים בע"מ, תק-של 2016(2), 99832} נדונה תביעה בה עתרו התובעים לחייב את הנתבעת לפצותם בסכום של 33,800 ש"ח {זה הסכום המקסימלי אותו ניתן היה לתבוע בבית-המשפט לתביעות קטנות במועד הגשת התביעה}, בטענה כי בשנים 2014 ו- 2015 שיגרה הנתבעת לכתובת הדואר האלקטרוני שלהם בסך-הכול 121 הודעות אלקטרוניות המהוות "דבר פרסומת", כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}, ובכך הפרה את הוראת סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת ולכן הוא זכאי לפיצוי, מכוח הוראות סעיף 30א(י) לחוק התקשורת.

הנתבעת טענה כי התובע נרשם לאתר שלה ובעת שנרשם, הוא מסר את כתובת הדואר האלקטרוני הנ"ל, הוא העלה לאתר את קורות החיים שלו ונתן את הסכמתו המפורשת לקבל מהנתבעת דיוור לתיבת הדואר האלקטרוני הנ"ל, לרבות דברי פרסומת.

יצויין כי האתר הינו אתר חינמי והכנסותיה של הנתבעת באות מפרסומות.

עוד טענה הנתבעת, כי למרות שעמדה לתובע האפשרות לפנות אליה ולבקש את הסרתו מרשימת הנמענים, הוא מעולם לא ביקש זאת. הוא גם לא השתמש באפשרות ללחוץ על לינק "הסרה", שהופיע בהודעות שנשלחו אליו.

לכן ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה.

בית-המשפט קבע כי עלה בידי הנתבעת להוכיח כי עת נרשם התובע לאתר, במטרה לקבל הצעות עבודה, הוא נתן את הסכמתו למשלוח הודעות אלקטרוניות המכילות דברי פרסומת, לכתובת הדואר האלקטרוני הנ"ל.

בהקשר זה ראוי לציין כי התובע לא הכחיש את טענת הנתבעת בעניין ההסכמה, אלא טען שאינו זוכר.

לא נעלמה ממני טענת התובע כי למרות שנרשם לאתר, לא נשלחה לו על-ידי הנתבעת שום הצעת עבודה, אולם גם אם זה נכון, אין הדבר רלוונטי לצורך ההכרעה בתובענה הנדונה, שכן לאור הוראות סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, האיסור לשלוח דברי פרסומת אינו חל כאשר ניתנת "... הסכמה מפורשת מראש על-ידי הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית...", ובמקרה שבפניי ניתנה הסכמה כזו.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התביעה.

21. מתן תוקף של פסק-דין להסכם בין הצדדים לשם סילוק התובענה
ב- ת"ק (פ"ת) 50068-01-16 {הראל ברק נ' רשת קפה קפה ישראל בע"מ, תק-של 2016(2), 35464} בית-המשפט נתן תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים בדיון מיום 18.05.16 וזאת לשם סילוק סופי ומוחלט של תובענת התובע נגד הנתבעים, מבלי שאף צד מודה בכל טענה. לפנים משורת הדין הוסכם כי הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 2,900 ש"ח.

בנוסף, הנתבעת 1 תשנה את "גלוית הצטרפות" למועדון הלקוחות "Mood", כך שיתאפשר לכל מצטרף לסמן סירובו לקבל דברי פרסומת בהתאם לתנאי סעיף 30א(ג)(2) לחוק התקשורת, התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת" או "החוק"}.

שינוי זה ייעשה בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מפרק זמן של 45 ימים ממועד קבלת פסק-הדין.

בית-המשפט מצא מקום לציין כי התובע, המשמש בתביעה זו כמעין מייצג של ציבור לקוחות הנתבעת, נאות לכך שכנגד הסכמת הנתבעת לשנות את טופס ההצטרפות לעתיד לבוא, הפיצוי בגין כל דבר פרסומת שנשלח לו במקרה דנא לא יעמוד על הרף הגבוה.

זאת, מאחר שבנסיבות המקרה דנא, הסכמת הנתבעת לשינוי נוסח טופס ההצטרפות מגשימה את תכלית הכוונת ההתנהגות של סעיף 30א לחוק התקשורת .

בהקשר זה ציין בית-המשפט כי טמון קושי בטענת הגנה שחוזרת על עצמה כלפי תובעים בתביעות מסוג זה, לפיה, מדובר ב"תובעים סדרתיים".

ללא תביעות כגון אלה המבטיחות את אכיפת חוק התקשורת, הגשמת תכליות ההרתעה והכוונת התנהגות הגלומות בחוק - עלולה להיפגם.

מן העבר האחר, הגשת תביעה, כמו ביצוע כל פעולה משפטית שהיא, כפופה לעיקרון תום-הלב.

מקום שבו תימצא הפרה של עיקרון זה, עשוי להיות לכך ביטוי במסגרת כימות הפיצוי או בעת העלאת הצעות לניתוב הפיצוי לתועלת הציבור, והכל מבלי לפגוע בשימור התמריץ ההולם להגשת תביעות אלו {רע"א 2904/14 גלסברג נ' קלאברמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14)}.

במקרה הנדון, מכל מקום, בית-המשפט לא התרשם מהנתונים שהוצגו לו כי הביטוי "תובע סדרתי" הולם את נסיבות הגשת התביעה.

22. מכלול תנאי הסדר הפשרה, אינם מחייבים מומחיות חשבונאית או מקצועית כלשהי
ב- ת"צ (חי') 52242-06-15 {דקל שמאים בע"מ נ' דנית פרסום ותקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (17.05.16)} נדונה סוגיה בה המבקשים, הגישו תובענה ובקשה לאישור התובענה כייצוגית.

התובענה ושל בקשת האישור נגעו בשיגור דברי פרסומת על-ידי המשיבה 1, תוך הפרת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}. בגין כך עתרו המבקשים בין היתר לקבלת סעד כספי, בסכום כולל של 5,000,000 ש"ח.

בבקשת האישור המבקשים טענו כי המשיבה 1 נהגה לשגר אל נמענים רבים, ובכללם המבקשים, דברי פרסומת באמצעות מכשיר הפסקסמיליה, וזאת, ללא הסכמת הנמענים וללא יידועם על אפשרותם של הנמענים להסיר את עצמם מרשימת הנמענים, וזאת בניגוד להוראות חוק התקשורת.

המבקשים הוסיפו כי מעשי המשיבה 1 מהווים עוולה אזרחית כלפי אותם נמענים ואף כרוכים בגרימת נזק לא ממוני, בגין הטרדה, פגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, פגיעה באוטונומיה, פגיעה בפרטיות, בזבוז זמן, הפרעה במהלך העבודה וכיוצא בזה.

בטרם המשיבות הגישו תשובה לבקשת האישור, הגישו המבקשים בקשה לאישור הסדר פשרה בתביעה הייצוגית אליו צורף נוסח חתום על-ידי שני הצדדים של הסכם הפשרה.

במסגרת הבקשה לאישור הסדר הפשרה שהוגש, ציינו המבקשים, כי מבדיקה שערכו עלה, כי המשיבה 1 נוהגת לשלוח פקסים עם הצעות פרסום בכל מקרה בו נודע לה על מאורע בענף הביטוח כגון מינוי מנכ"ל חדש בחברת ביטוח, קבלת תפקיד חדש, מינוי יוצא דופן, מעבר למשכן חדש ועוד.

עוד צויין בבקשה לאישור הסכם הפשרה, כי אין למבקשים מידע לגבי גודלה המדויק של קבוצת המעוניינים בתובענה וכן בדבר כמות הנמענים אליהם שוגרו דברי הפרסומת האסורים ומספר הפעמים בהם הוטרד כל נמען, שכן מידע זה מצוי לגישת המבקשים בידי המשיבה 1.

בנסיבות אלה, ביקשו הצדדים להגדיר את הקבוצה המיוצגת "ככלל נותני השירותים לאותו גוף בו חל המאורע ובכלל זה משרדי שמאים, משרדי חוקרים, רופאים, עורך-דין, מוסכים, סוכני ביטוח ונותני שירותים אחרים אשר המשיבות נהגו לפנות אליהם מתוך ציפיה שאלו לא ירצו להראות כמי שנמנע מלברך את מי שדואג לפרנסתו.

במסגרת הסדר הפשרה המוצע, הגיעו הצדדים להסכמה הכוללת את התנאים שלהלן:

א. המשיבות מתחייבות להפסיק לאלתר להפיץ מודעות פרסום בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת.

ב. המשיבות יפקידו, תוך 45 ימים לאחר אישור הסדר הפשרה על-ידי בית-המשפט, סך של 10,000 ש"ח תרומה למוסד "עזר מציון" ויפקידו בידי בא-כוח המבקשים קבלה על הפקדת התרומה.

ג. המשיבות תשלמנה למבקשים, תוך 45 ימים ממועד אישור הסכם הפשרה על-ידי בית-המשפט סך כולל של 11,800 ש"ח לכיסוי שכר טרחת בא כוחם.

ד. לאחר ביצוע התשלומים המפורטים, המבקשים המייצגים ימחקו את תביעתם האישית לקבלת גמול בגין הפרת חוק התקשורת כלפיהם על-ידי המשיבות.

ה. המשיבות תישאנה בכל הוצאות פרסום ההודעות בדבר הסכם הפשרה שהושג ובדבר כל פרסום אחר עליו יורה בית-המשפט.

הצדדים טענו במשותף כי הסדר הפשרה שאת אישורו מבוקש, הינו ראוי והוגן בהתחשב במהות התובענה, בסיכונים ובסיכויים של שני הצדדים, כפי שעלו מן התובענה ובקיומן של שאלות משפטיות משותפות של עובדה ומשפט לכלל חברי הקבוצה.

עוד ציינו הצדדים, כי לנוכח העובדה, כי סכום הפיצוי שהוסכם הינו נמוך יחסית לסכומים הנפסקים בדרך-כלל בתביעות מסוג זה, ולנוכח ריבוי מספר החברים בקבוצת היעד של התובענה יהיה זה נכון וראוי ליעד את סכום הפיצוי למטרה ציבורית כדוגמת המוסד עליו הוסכם בין הצדדים אשר יזכה בתרומה מטעם המשיבות.

בהינתן האמור, ביקשו הצדדים לאשר את הסדר הפשרה וליתן לו תוקף של פסק-דין, וזאת, ללא מינוי בודק.

בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ציין בהודעתו כי לא מצא מקום להתנגד לבקשה לאישור הסדר הפשרה, וכי הוא מותיר את ההכרעה במכלול לשיקול-דעת בית-המשפט.

בית-המשפט הבהיר תחילה כי מינוי בודק נועד על-מנת לסייע בידי בית-המשפט לבחון את הסדר הפשרה, ולהבטיח כי יישמרו האינטרסים של הקבוצה בשים-לב למכלול הנסיבות. כלומר, הוא סביר והוגן בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, וכי סיום ההליך בהסדר הפשרה המוצע הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, בהתחשב במטרות החוק.

במקרה הנדון, בית-המשפט סבר כי הסדר הפשרה המוצע מגלם כפי שטענו הצדדים, שיקולים של בחינת סיכונים וסיכויים. בנוסף, עלה, כי הסדר הפשרה המוצע מגלם פיצוי לחברי קבוצה מורחבת מזו שהוגדרה במסגרת בקשות האישור, וזאת, על רקע הקושי באיתור חברי הקבוצה. בנוסף, נראה, כי מכלול תנאי הסדר הפשרה, אינם מחייבים מומחיות חשבונאית או מקצועית כלשהי, כך שאין במינוי בודק לצורך בחינת הסדר הפשרה המוצע כדי להקים כל יתרון על פני בחינת ההסדר על-ידי בית-המשפט. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום למנות בודק.

בבחינת מכלול הנסיבות, סבר בית-המשפט כי המתווה אשר הוצע על-ידי הצדדים במסגרת הסדר הפשרה, הינו ראוי, סביר ועומד בתנאי חוק תובענות ייצוגיות.

בשים-לב לכלל הפסיקתי לפיו ראוי לעודד ולתמרץ הסדרי פשרה במסגרת בקשות לאישור תובענה כייצוגית, ככל שהם ראויים, ומשסבר בית-המשפט כי הסדר הפשרה שהוגש לאישור בית-המשפט, הינו ראוי, הוגן וסביר והוא אף הדרך הנכונה ביותר לסיום המחלוקות בין הצדדים, הגיע למסקנה, כי יש לאשר את הסדר הפשרה במתכונת בו הוגש

סיכומו-של-דבר, אישר בית-המשפט את הסדר הפשרה ונתן לו תוקף של פסק-דין. המשיבות יפעלו על-פי התחייבויותיהן לפי הסכם הפשרה, ויחדלו לאלתר ממשלוח הפרסומים נשוא בקשת האישור.

המשיבות יפקידו, תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין סך של 10,000 ש"ח - תרומה שתועבר למוסד "עזר מציון" ויפקידו בידי ב"כ המבקשים קבלה על הפקדת התרומה.

המשיבות תשלמנה למבקשים תוך 45 ימים מהיום סכום כולל של 11,800 ש"ח, לכיסוי שכר טרחת בא כוחם של המבקשים. ככל סכום זה לא יועבר בפרק הזמן שנקבע, יישא הסכום האמור הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המשיבות יגישו לבית-המשפט תצהיר אודות ביצוע מלוא התחייבויותיהן על-פי הסדר הפשרה, תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין, או אז תינתן החלטה המורה על מחיקת התובענה ועל דחיית תביעתם האישית של המבקשים כנגד המשיבות.

הצדדים ימציאו העתק מפסק-הדין בצירוף הסדר הפשרה ובצירוף ההודעה השניה למנהל בתי-המשפט לשם רישומם בפנקס תובענות ייצוגיות, בהתאם להוראת סעיף 19(ה) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

בנוסף ישלחו הצדדים העתק מההודעה ליועץ המשפטי לממשלה בהתאם לתקנה 16 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010.

23. בקשת הסתלקות משותפת - חוק התקשורת
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 19500-09-15 {חיים קרבר נ' ברלינגטון אינגליש בע"מ, פורסם באתר נבו (22.04.16)} נדונה בקשת המבקש להסתלקות מבקשתו כנגד המשיבה לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "בקשת ההסתלקות", "בקשת האישור" ו"חוק תובענות ייצוגיות" בהתאמה}.

המבקש הגיש את בקשת האישור ביום 09.09.15 ובה טען כי המשיבה שלחה אליו הודעת SMS פרסומית, מבלי שקיבלה את הסכמתו לכך.

את פרטי המשיבה בירר המבקש באמצעות מספר טלפון שנזכר בהודעה.

המבקש טען כי המשיבה הפרה את הוראות סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}, האוסר על מפרסם לשגר דבר פרסומת, בין היתר באמצעות הודעת מסר קצר, בלא לקבל הסכמה מפורשת של הנמען בכתב.

בתגובה שהוגשה על-ידי המשיבה היא טענה בין היתר, כי אינה "מפרסם" כהגדרתו בחוק התקשורת, שכן לא היא שלחה את דברי הפרסומת, אלא חברה אחרת {להלן: "החברה האחרת"} עימה התקשרה במטרה לרכוש ממנה "לידים" {פרטי התקשרות של אנשים שנתנו את הסכמתם המפורשת אודות קורסים ללימוד או שיפור השפה האנגלית אצל המשיבה}, וזאת לצורך פרסום ממוקד של המשיבה ברשת האינטרנט בלבד ולא בסמס.

המשיבה טענה כי משלוח ההודעה למבקש נעשה שלא בידיעתה, שלא באישורה לא על-פי הזמנתה ולא בהסכמתה. עוד הוסיפה המשיבה כי ספקית ה"לידים" פעלה באופן עצמאי, ובניגוד לסיכום איתה, וכי ההודעה שנשלחה למבקש היתה חד-פעמית, כללית, ולא התייחסה דווקא למשיבה.

כן טענה המשיבה כי המבקש נתן הסכמתו בעבר לקבלת דואר פרסומי ועל כך השיב המבקש כי לא צורפה ראיה נאותה בעניין זה, ובוודאי שלא די בהסכמה שניתנה בגלישה באתר אחר שעניינו כנראה נדל"ן, ולא התייחסה כלל ללימוד או שיפור השפה האנגלית אצל המשיבה.

ביום 27.03.16 הוגשה בקשת הסתלקות מוסכמת.

בבקשת ההסתלקות שנחתמה גם על-ידי בא-כוח המשיבה צויין כי עם קבלת התביעה הפסיקה המשיבה את התקשרותה עם החברה האחרת, שלטענתה שלחה את ההודעה למבקש.

עוד הבהירה המשיבה כי עוד קודם להגשת התביעה ובטרם נודע לה על הודעת הטקסט ששוגרה למבקש, דרשה המשיבה מהחברה האחרת סמכות פיקוח פרטנית על כל הודעה שיווקית שתישלח על ידה עבור המשיבה, ונחתם בין שתי החברות הסכם מכוחו פיקחה המשיבה הלכה למעשה על משלוח המסרים השיווקיים עבורה. כלומר, הודעת הטקסט למבקש נשלחה מספר ימים לפני שנחתם אותו הסכם.

בנסיבות אלה, הסכימו הצדדים כי אין טעם בניהול ההליך, והגישו בקשת הסתלקות משותפת.

המבקש ובא-כוחו הצהירו, בתצהירים שצורפו לבקשה, כי לא קיבלו טובת הנאה כלשהי, במישרין או בעקיפין, בקשר להסתלקות המבקש מההליכים דנא.

בית-המשפט מצא כי בקשת האישור ותביעתו האישית של המבקש, כמו גם בבקשת ההסתלקות סבירה ועומדת בתנאי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

זאת, בהתחשב בנימוקי ההסתלקות המקובלים נוכח חד-פעמיות האירוע נשוא התביעה, השתלשלות העניינים הנטענת בין המשיבה לבין החברה שנזכרה לעיל, וכן מאחר שאישור בקשת ההסתלקות אינו מהווה מעשה בית-דין, כך שממילא לא ייגרם נזק לחברי הקבוצה כתוצאה מאישור ההסתלקות.

אשר-על-כן, אישר בית-המשפט את ההסתלקות, כאשר בנסיבות העניין לא ראה מקום לתת הוראות לפי סעיף 16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

לעניין פסיקת גמול ושכר-טרחה הצדדים הגיעו להסכמות לעניין תשלום גמול ושכר-טרחה, כאשר בבקשה צויין כי נוכח הטרחה שטרחו המבקש ובא-כוחו בהגשת בקשת האישור, הסיכון שנטלו על עצמם, ונוכח העובדה שהמשיבה חדלה לשתף פעולה עם החברה ששלחה את ההודעה, הוסכם כי המשיבה תשלם למבקש גמול בסך 7,500 ש"ח, ולבא כוחו שכר-טרחה בסך של 12,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

לאחר שבית-המשפט שקל את הבקשה לתשלום שכר-טרחת עורכי-דין למייצג וגמול למבקש, מצא בית-המשפט כי בנסיבות הנ"ל, וכאשר הצטייר כי התובענה הביאה לשיפור בהתנהלות המשיבה ובהקפדתה על קיום הוראות חוק התקשורת הרלבנטיות, כי המבקש ובא כוחו זכאים לגמול ולשכר-טרחה {ת"צ (חי') 41128-05-15 גולדמן נ' יבוא ושיווק רוסמן 2004 בע"מ, פורסם באתר נבו (30.08.15); ת"צ (מחוזי-מרכז) 28290-03-15 תירוש נ' ישראכרט בע"מ, פורסם באתר נבו (25.11.15)}.

בית-המשפט הוסיף כי גם הסכומים שסוכמו בין הצדדים סבירים, והוא אישר אותם.

בית-המשפט מחק את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית וקבע כי יש לדחות את תביעתו האישית של המבקש.

24. בית-המשפט לא חייב לפסוק את הפיצוי המקסימאלי על-פי חוק התקשורת
ב- רת"ק (מרכז) 3319-11-15 {אהובה חאיק נ' יינות ביתן בע"מ, פורסם באתר נבו (06.03.16)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון מיום 13.10.15 אשר קיבל בחלקה את תביעת המבקשת, וחייבה את המשיבה לשלם למבקשת סך 2,600 ש"ח כפיצוי בגין משלוח 34 הודעות שלא עמדו בדרישות סעיף 30א(ה) לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}.

תביעת המבקשת עמדה על-סך 33,800 ש"ח. כאשר לטענת המבקשת, שגה בית-משפט קמא בכך שלא פסק לזכותה את מלוא סכום התביעה. הצדדים הוזמנו לדיון בפני ליום 03.03.16.

בית-המשפט קבע לאחר שעיין בבקשת המבקשת, ובהיעדר הופעה מטעם המשיבה שהוזמנה כדין, כי יש להיעתר לבקשה, לדון בה כבערעור, ולקבל את הערעור בחלקו.

אשר-על-כן, קיבל בית-המשפט את טענת המבקשת כי יש לראות את ההודעות שקיבלה המבקשת: 31 הודעות שנשלחו כולן ללא הסכמתה, ביום 18.11.14 בטווח של 3 שעות וכן שלוש הודעות נוספות שנשלחו כ- 12 יום לאחר מכן בפער של ימים בודדים האחת מהשניה- כהודעות אשר בגינן זכאית המבקשת לפיצוי כחוק.

יחד-עם-זאת, על-פי הפסיקה {רע"א 1954/14 אילן חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים), פורסם באתר נבו (04.08.14)} אין בית-המשפט חייב לפסוק את הפיצוי המקסימאלי על-פי החוק העומד על-סך 1,000 ש"ח להודעה, אלא סכום הפיצוי הינו בהתאם לשיקול-דעת בית-המשפט.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי בגין כל הודעה שנשלחה אל המבקשת ביום 18.11.14, כאשר מדובר בתקלה שארעה אצל המשיבה, תפצה המשיבה את המבקשת בסך 12,300 ש"ח במקום 2,600 ש"ח שנפסקו בבית-משפט קמא.

בית-משפט קבע כי על המשיבה לשלם את הסך הנ"ל למבקשת בתוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין, שאם לא תעשה כן יישא הסך הנ"ל ריבית והצמדה כחוק מיום זה ועד התשלום בפועל. כן תישא המשיבה בהוצאות המבקשת בשתי הערכאות בסך 5,000 ש"ח.

25. אין טעם בניהול ההליך והוסכם כי תוגש בקשה משותפת להסתלקות המבקש מבקשת האישור ולדחיית תביעתו האישית
ב- ת"צ (חי') 2472-11-15 {חיים קרבר נ' שערים לגיוס - הכוונה לשירות צבאי מיטבי בע"מ, פורסם באתר נבו (22.02.16)} נדונה בקשה מוסכמת לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"} להסתלקות מן הבקשה לאישור התביעה כייצוגית ומן התביעה הייצוגית. הבקשה המוסכמת נתמכה בתצהירו של המבקש וכן בתצהירו של בא-כוחו.

התובענה והבקשה לאישור התובענה כייצוגית {להלן: "בקשת האישור"}, נגעו לשליחת הודעת SMS מאת המשיבה למבקש, מבלי שהמבקש נתן לכך את הסכמתו ובניגוד לקבוע בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

לאחר הגשת הבקשה באו הצדדים בדברים והמשיבה הבהירה למבקש כי ההודעה נשלחה מחמת טעות, היות ושמו ומספר הטלפון שלו לא הופיעו במאגרי המשיבה.

עוד הבהירה המשיבה כי ההודעה נשלחה למספרי טלפון שהופיעו במאגר שסופק על-ידי גורם חיצוני לצורך שליחת דיוור פרסומי.

המשיבה ציינה כי לאור האירוע והגם שמדובר בטעות, הופסקה ההתקשרות עם אותו צד ג', והמשיבה אף הפסיקה את פעולות השיווק שלה באמצעות שליחת הודעות SMS וזאת על-מנת שמקרה דומה לא יחזור על עצמו.

בנסיבות אלה, הוסכם בין הצדדים כי אין טעם בניהול ההליך והוסכם כי תוגש בקשה משותפת להסתלקות המבקש מבקשת האישור ולדחיית תביעתו האישית.

עוד הוסכם כי נוכח הטרחה שטרחו המבקש ובא-כוחו בהגשת בקשת האישור, הסיכון שנטלו על עצמם ופעולות שביצעה המשיבה למנוע הישנות המקרה, לשלם גמול למבקש בסך 5,000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחו של המבקש בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.

בית-המשפט קבע כי בקשת ההסתלקות סבירה ועומדת בתנאים שנקבעו בסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות.

אשר-על-כן, נעתר בית-המשפט לבקשה ואישר את הודעת ההסתלקות.

בית-המשפט הורה על דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ומחיקת התביעה האישית של המבקש. בית-המשפט קבע גם כי על המשיבה לשלם גמול למבקש בסכום של 5,000 ש"ח, וכן שכר טרחת עורכי-דין לבא כוחו בסכום של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.

26. לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטה של הערכאה הדיונית להעביר או שלא להעביר את הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית לבית-משפט או למותב אחר
ב- רע"א 1479/16 {בועז גדיש נ' מכללת א.ר. פסגות בע"מ, פורסם באתר נבו (03.04.16)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי אשר דחה את בקשת המבקש להעברת הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש נגד המשיבים 5-1 לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבים בטענה כי שיגרו דברי פרסומת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

לאחר שהמשיבים הגישו תשובות לבקשה ובקשות להגיש הודעות צד שלישי נגד משיבים 10-6, עתר המבקש להעביר את הדיון בבקשת האישור לבית-המשפט המחוזי בחיפה בנימוק שנדונות בפניו בקשות אישור המעוררות שאלות משותפות של עובדה ומשפט וכי המשיבים 6 ו- 8 הם משיבים לאחת מאותן הבקשות.

בית-המשפט קמא דחה את הבקשה בקבעו כי נוכח העובדה שאין זהות בין מרבית הצדדים בבקשת האישור שהגיש המבקש ובבקשות הנוספות, כמו גם העובדה שבקשות אלו מצויות בשלבי דיון מתקדמים וחלקן אף התקבלו, העברת הדיון בבקשת האישור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה תכביד עליו שלא לצורך.

עוד קבע בית-המשפט קמא כי נוכח העובדה שגם בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב נדונות בקשות אישור רבות שעניינן משלוח דברי פרסומת בניגוד להוראות חוק התקשורת, אין הצדקה של ממש להעברת הדיון בבקשת האישור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

המבקש טען כי בית-המשפט קמא שגה משדחה את בקשת ההעברה ולשיטתו, נוכח העובדה שבמסגרת הבקשות הנוספות העוסקות במשלוח דברי פרסומת בניגוד להוראות חוק התקשורת, מועלות טענות זהות לאלו המועלות בבקשת האישור שהגיש, היעילות הדיונית והאינטרס בדבר מניעת החלטות סותרות מחייבים להעביר את הדיון בבקשת האישור לבית-המשפט המחוזי בחיפה.

המבקש הוסיף וטען כי נוכח זהות הטענות המועלות בבקשת האישור שהגיש ובבקשות הנוספות, שגה בית-המשפט קמא משקבע כי קבלתה של בקשת ההעברה תכביד על בית-המשפט המחוזי בחיפה.

בנוסף, העברת הדיון לבית-המשפט המחוזי בחיפה אין משמעותה בהכרח איחוד של הדיון בבקשה זו עם הדיון בבקשות הנוספות ועל-כן, שגה בית-המשפט קמא משדחה את הבקשה בנימוק שהדיון בבקשות הנוספות מצוי בשלב מתקדם.

בית-המשפט קבע כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בלא צורך בתגובת המשיבים.

סעיף 7(א)(1) לחוק תובענות ייצוגית, התשנ"ו-2006 קובע כי בית-משפט שהוגשה אליו בקשה לאישור תובענה ייצוגית רשאי להורות כי היא תידון בפני בית-משפט או מותב אחר שהוגשה אליו בקשת אישור קודמת המעוררות שאלות דומות "אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין".

מטעם זה, ונוכח אופיין הדיוני המובהק של החלטות בנושא העברת מקום דיון, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטה של הערכאה הדיונית להעביר או שלא להעביר את הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית לבית-משפט או למותב אחר.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון המבקש לא הצביע על נימוק כלשהו המצדיק התערבות בהחלטתו של בית-המשפט קמא. אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את בקשת רשות הערעור.

27. ידה של זכות הגישה לערכאות הינה על העליונה, זאת, בפרט לאור הגישה הליבראלית בה נוקטים בתי-המשפט בכל הקשור לבקשות לביטול פסקי-דין שניתנו במעמד צד אחד, שעה שניתן לרפא את הנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות
ב- רת"ק (חי') 28600-09-15 {אורן אבידור נ' מקסים דורפמן, פורסם באתר נבו (02.12.15)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות הקטנות בחיפה.

במסגרת בקשת רשות הערעור עותר המבקש להורות על ביטול פסק-הדין שניתן נגדו בהיעדר הגנה.
עניינה של התביעה הוא במשלוח דברי דואר למשיב, ללא הסכמתו ובניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת, התשמ"ב-1982.

המשיב טען בכתב התביעה כי המבקש שיגר דברי פרסומת למשיב באמצעות הודעות המייל {בסך הכל 18 הודעות}. דברי הדואר כללו מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד את המשיב לרכוש שירותים מהמבקש, לרבות: שירותי נדל"ן; תכנית הרזיה; לימודי אנגלית; סלולר ועוד, וזאת ללא הסכמת המשיב לכך.

המשיב תבע מהמבקש עבור כל הודעת דוא"ל שנשלחה אליו סך של 1,000 ש"ח, כך שתביעתו של המשיב עמדה על 18,000 ש"ח.

בעקבות הגשת התביעה ומשחלף המועד להגשת כתב הגנה וזה לא הוגש, הגיש המשיב בקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה.

המשיב טען בבקשתו, כי כתב התביעה וההזמנה לדין הומצאו למבקש עוד ביום 04.01.15 והמבקש לא טרח להגיש כתב הגנה מטעמו. בנסיבות אלה ומשלא נסתרו טענות המשיב, ביקש המשיב מבית-משפט קמא לתת פסק-דין בהיעדר הגנה.

ביום 02.03.15 נעתר בית-משפט קמא לבקשת המשיב וחייב את המבקש במלוא סכום התביעה בצירוף סך של 400 ש"ח בגין הוצאות משפט.

בעקבות פסק-דינו של בית-משפט קמא, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק-הדין שניתן כנגדו בהיעדר הגנה, בה טען, כי ביום 19.03.15 הגיע הוא לבקר את אמו החולה בביתה בחולון ושם ראה לתדהמתו את פסק-דינו של בית-משפט קמא.

לטענת המבקש רק לאחר שראה את פסק-הדין נודע לו אודות הגשת התביעה נגדו. על-כן, טען המבקש, כי יש להורות על ביטול פסק-הדין מכוח חובת הצדק ולחילופין מכוח שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט, בפרט לאור סיכויי ההגנה הטובים של המבקש, ובכלל זה טענת חוסר סמכות מקומית בהגשת התביעה ובשל היעדר עילה, שעה שהתביעה היתה צריכה להיות מוגשת כנגד חברה שהמבקש הוא בעל המניות בה.

בית-משפט קמא קבע את הבקשה לביטול פסק-דינו לדיון ליום 21.04.15.

הדיון התקיים במעמד המשיב ואילו המבקש לא הופיע לדיון. עם-זאת, לאחר שבית-משפט קמא נוכח, כי אין ראיה כי המבקש קיבל את החלטת בית-משפט קמא בדבר קביעת מועד הדיון, דחה בית-משפט קמא את הדיון בבקשה ליום 12.07.15 והורה להודיע למבקש טלפונית את מועד הדיון שנקבע.

ביום 12.07.15 התקיים דיון במעמד המשיב ושוב המבקש לא הופיע לדיון, אף שעלה כי מועד הדיון וכן כתב התביעה נמסרו למבקש.

נוכח אי-הופעתו של המבקש לדיון בפעם השניה, דחה בית-משפט קמא את בקשת המבקש לביטול פסק-הדין, תוך חיוב המבקש בהוצאות משפט בסך של 250 ש"ח.

ביום 20.07.15 שב המבקש והגיש בקשה לביטול פסק-דינו של בית-משפט קמא. בבקשה זו טען המבקש, כי היעדר הופעתו לדיון נבע מחמת אשפוזה הפתאומי של אמו אליה נדרש להתלוות.

המבקש תמך את בקשתו בתצהיר ובטופס תדפיס אשפוזים של אמו בו צויין, כי המבקש ליווה את אמו לבית-החולים.

בהחלטתו מיום 21.07.15 פירט בית-משפט קמא את השתלשלות העניינים ואת ההזדמנויות שניתנו למבקש ולבסוף דחה את בקשת המבקש לביטול פסק-הדין בקבעו, כי למבקש ניתנו מספר הזדמנויות להגיש כתב הגנה והמבקש בחר שלא לעשות כן ולכן אין מקום להיעתר לבקשתו.

בית-המשפט קבע מתוקף סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שעיין בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה על נספחיהן ולאחר שבחן את טענות הצדדים, שיש לקבל את הבקשה ודן בה כערעור.

במקרים של בקשות לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, מקובל להבחין בין מקרה שבו נדרש ביטול פסק-דין "מחובת הצדק" לבין מקרה שבו הביטול נתון לשיקול-דעת בית-המשפט.

המקרה הראשון, מבטא מצבים בהם מתגלה, כי ההליך היה פגום מעיקרו ולא בוצעה המצאה כדין, במצב זה, יבוטל פסק-הדין ללא התייחסות לשיקולים נוספים.

לעומת-זאת, במקרה השני, בו אחד הצדדים לא התייצב לדיון או לא הגיש כתב ההגנה למרות שבוצעה המצאה כדין, נדרש בית-המשפט להתייחס לשאלה מה גרם לאי ההתייצבות וכן לשאלת סיכויי הגנתו של המבקש בהליך העיקרי, כאשר לשאלה השניה ניתן המשקל המכריע {רע"א 5736/15 דורון עובד נ' פקיד שומה טבריה, פורסם באתר נבו (08.10.15)}.

בעניין הנדון קבע בית-המשפט כי פסק=הדין שניתן כנגד המבקש ניתן בשל היעדר הגשת כתב הגנה. בעקבות כך הגיש המבקש בקשה לביטול פסק-הדין ולא התייצב למועד הדיון שנקבע בבקשה ולכן דחה בית-משפט קמא בקשת המבקש לביטול פסק-הדין.

במקרה הנדון לא יכולה להיות מחלוקת, כי המבקש היה מודע למועד הדיון שהיה קבוע ליום 12.07.15 ולא התייצב אליו, כך שבמקרה הנדון אין מקום להורות על ביטול פסק-הדין מחובת הצדק.

שאלת השאלה איפוא, האם יש מקום להורות על ביטול פסק-הדין מכוח שיקול-הדעת שמסור לבית-המשפט. לצורך המענה על שאלה זו, יש לבחון כאמור את הסיבות בעטיין נמנע המבקש מלהגיש כתב הגנה ולהתייצב למועד הדיון שהיה קבוע וכן לסיכויי הגנתו של המבקש.

בעניין הנדון עלה כי המבקש טען כי כתב התביעה והזימון לדיון הומצא לכתובתה של אימו והוא לא היה מודע להגשת התביעה כנגדו בטרם ניתן פסק הדיו ומטעם זה לא הוגש כתב הגנה על ידו.

כן טען המבקש כי נמנע ממנו להתייצב למועד הדיון שהיה קבוע בעניינו בבקשה לביטול פסק-הדין, נוכח אשפוזה הפתאומי של אמו החולה אליה התלווה. טענה זו של המבקש נתמכה על-ידי צירוף גיליון האשפוז של אמו של המבקש, ממנו עלה, כי ביום הדיון שהה המבקש עם אמו בבית-החולים.

בנוגע לסיכויי הגנתו, בית-המשפט קבע כי המבקש העלה טענות בדבר היעדר יריבות בינו לבין המשיב, ולחוסר פירוט בכתב התביעה באופן שמעלה תהיות בדבר נכונות הטענות.

ואכן עיון בכתב התביעה שהוגש על-ידי המשיב מלמד על חסרונם של פרטים מהותיים לצורך ההכרעה בתביעה, לרבות כתובת המייל אליה נשלחו על-פי הנטען ההודעות הנטענות.

כן עלה לכאורה, כי יש מקום לדון בטענת המבקש, כי גם אם טענות המשיב הינן נכונות, היה על המשיב להגיש את תביעתו כנגד החברה ולא כנגד המבקש אישית. נראה כי יש בכוחן של טענות אלה לבסס הגנה סבירה.
על רקע האמור, משנמנע בית-משפט קמא מלדון בשאלת סיכויי הגנתו של המבקש, ובאיזון בין מחדליו של המבקש לבין זכות הגישה לערכאות, סבר בית-המשפט, כי בנסיבות העניין, ידה של זכות הגישה לערכאות הינה על העליונה, זאת, בפרט לאור הגישה הליבראלית בה נוקטים בתי-המשפט בכל הקשור לבקשות לביטול פסקי-דין שניתנו במעמד צד אחד, שעה שניתן לרפא את הנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות {רע"א 2158/15 מאליק מוסטפא עיסא נ' ריפעת סרסור, פורסם באתר נבו (02.06.15)}.

אשר-על-כן, ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים, קיבל בית-המשפט את הערעור והורה על ביטול פסק-דינו של בית-משפט קמא לרבות החיוב בהוצאות.

כן האריך בית-המשפט את המועד למבקש להגיש כתב הגנה ב- 15 ימים. התיק יוחזר לבית-משפט קמא על-מנת לשמוע ראיות בתיק.

עוד קבע בית-המשפט, כי במסגרת פסק-דינו ישקול בית-משפט קמא אם יש מקום לחייב את המבקש בהוצאות בגין אי הגשת כתב הגנה וזאת ללא קשר לתוצאות ההליך.

בנסיבות העניין, קבע בית-המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו. עם-זאת, העירבון שהופקד על-ידי המבקש להבטחת הוצאות המשיב בהליך זה יוותר בקופת בית-המשפט, עד לאחר בירור תביעתו של המשיב בבית-משפט קמא, להבטחת תשלום חיוב המשיב {כולו או חלקו} ככל שייפסק כנגדו.

28. לאור התחייבותה של המשיבה לאפשר הסרה באמצעות מסרון חוזר אין טעם בהמשך ניהול בקשת אישור התובענה הייצוגית
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 28290-03-15 {מתניה תירוש נ' ישראכרט בע"מ, פורסם באתר נבו (25.11.15)} נדונה בקשת המבקש להסתלקות מבקשתו כנגד המשיבה לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "בקשת ההסתלקות", "בקשת האישור" ו"החוק" בהתאמה)}.

המבקש הגיש את בקשת האישור ביום 12.03.15 ובה טען לפסול הקיים בהתנהלותה של המשיבה כלפי לקוחותיה אשר ביקשו לקבל ממנה הודעות שיווקיות, שלשיטת המבקש הן "דבר פרסומת", כהגדרות בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}, ומקבלים הודעות אלה באמצעות מסרונים.

המבקש טען כי המשיבה אינה מעמידה ללקוחותיה אלה אפשרות לבקש ולהסיר עצמם מרשימת התפוצה באמצעות משלוח מסרון חוזר, אלא רק באמצעות חיוג למוקד טלפוני ממוחשב שמספרו מופיע בגוף ההודעה, או משלוח מכתב בדואר, ובכך, מפרה היא את את הוראות סעיף 30א(ד) לחוק התקשורת.

ביום 24.11.15 הגיש המבקש בהסכמה את בקשת ההסתלקות.

בבקשת ההסתלקות נכתב כי הצדדים באו בדברים ביניהם, כאשר עמדתה של המשיבה היתה כי בקשת האישור אינה מגלה עילה, אינה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית.

כן טענה המשיבה כי מתן הנחות, הטבות ומבצעים שונים ללקוחותיה, ויידועם על כך, הוא חלק מהשירות המהותי הניתן על ידה ללקוחותיה.

כן טענה המשיבה כי העמידה לרשות המבקש וחברי הקבוצה מגוון רחב של כלים פשוטים וקלים ליישום למשלוח הודעת הסרה, כאשר מנגנון החיוג למוקד האוטומטי מקיים אחר הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת, שכן סעיף המשנה הרלבנטי החל על ענייננו הוא סעיף 30א(ה)(2) לחוק התקשורת שמחייב את משגר המסרון לציין בהודעה רק את שמו ואת דרכי יצירת הקשר עמו לצורך מסירת הודעת הסירוב.

חרף טענותיה אלה של המשיבה, הודיעה המשיבה כי מבלי להודות בטענות המבקש, היא מוכנה להטמיע פתרון טכנולוגי במערכות המיחשוב שלה, שיאפשר ללקוחותיה לשלוח הודעת סירוב להמשך קבלת מסרונים, וזאת באמצעות משלוח מסרון חוזר.

בתצהיר מטעם המשיבה שצורף לבקשה נכתב כי הטמעת הפתרון הטכנולוגי האמור לעיל במערכות המשיבה תבוצע, ככל שתאושר בקשת ההסתלקות, עד לסוף הרבעון השני בשנת 2016.

בבקשת ההסתלקות צויין כי פרק זמן זה הוא פרק הזמן המינימלי {בצירוף "מקדמי בטחון" סבירים} הנחוץ למשיבה לשם הטמעת פתרון טכנולוגי כאמור במערכותיה.

המבקש ציין בבקשת ההסתלקות כי לאור התחייבותה זו של המשיבה, אין טעם בהמשך ניהול בקשת האישור.

כן צויין בבקשה כי בנסיבות בהן יתאפשר ללקוחות המשיבה לעשות שימוש במנגנון שתואר לעיל במועד מוקדם מהצפוי למתן הכרעה חלוטה בהליך זה, הרי שאין אינטרס ציבורי בהמשך בירור התובענה.

עוד צויין בבקשה דנן כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שכל חברי הקבוצה הם מי שביקשו ואישרו קבלת הודעות מסוג ההודעות נשוא בקשת האישור, לרבות באמצעות מסרונים.

המבקש תמך את בקשת ההסתלקות בתצהיר בו הצהיר כי הוא מבקש להסתלק מבקשת האישור ומתביעתו והאישית. המבקש ובא-כוחו הצהירו גם שלא קיבלו טובת הנאה כלשהי, במישרין או בעקיפין, בקשר להסתלקות המבקש מההליכים דנא.

בית-המשפט עיין בבקשת האישור ובתביעה האישית של המבקש, כמו גם בבקשת ההסתלקות, ומצא כי היא סבירה ועומדת בתנאי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

אשר-על-כן, בית-המשפט אישר את ההסתלקות, כאשר בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל לא מצא מקום לתת הוראות לפי סעיף 16(ד)(1) לחוק.

לעניין תשלום גמול ושכר-טרחה הצדדים הגיעו להסכמות. בבקשה צויין כי נוכח הטרחה שטרחו המבקש ובא כוחו בהגשת בקשת האישור, הסיכון שנטלו על עצמם, ונוכח נכונותה של המשיבה להטמיע במערכותיה פתרון טכנולוגי, תשלם המשיבה למבקש גמול בסך 10,000 ש"ח, ולבא-כוחו שכר-טרחה בסך של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

סעיף 16 בחוק קובע כי מבקש ובא כוחו לא יקבלו טובת הנאה אלא באישור בית-המשפט.

ככלל, משאושרה בקשה להסתלקות מבקשת אישור, בית-המשפט אינו פוסק גמול לתובע המייצג ושכר-טרחה לבא כוח המייצג. לכלל זה, קיימים חריגים ויש מקרים בהם מצאו בתי-המשפט לנכון לפסוק גמול ושכר-טרחה גם במסגרת הסתלקות מבקשת אישור.

בהקשר אחרון זה קיבל בית-המשפט את עמדת כב' השופטת טאובר ב- ת"צ (חי') 41128-05-15 גולדמן נ' יבוא ושיווק רוסמן 2004 בע"מ, פורסם באתר נבו (30.08.15)}, המשקפת עמדת מותבים נוספים.

בהתאם לעמדה זו, הסמיך המחוקק את בית-המשפט בסעיף 16 לחוק לאשר לתובע המייצג ולבא כוחו קבלת טובת הנאה בקשר להסתלקות, בנסיבות המצדיקות זאת, ומכאן נובעת מסקנה כי קיימים מקרים בהם יש מקום לאשר הסתלקות מתוגמלת, שאם לא כן, ירוקן מתוכן החלק בסעיף 16 לחוק, המסמיך את בית-המשפט לאשר הסתלקויות מתוגמלות במקרים המצדיקים זאת.

בית-המשפט קיבל גם את העמדה שהובאה בהחלטה דלעיל, לפיה "דחיית בקשות להסתלקויות מתוגמלות כדבר שבשגרה עלולה ליצור אפקט שלילי הפוך, המעודד הימנעות מהסתלקויות ומיצוי ההליכים עד תומם, גם כאשר מן הראוי היה לסיים את ההליכים מחוץ לכותלי בית-המשפט, באופן שמביא להפחתה בבזבוז משאבים ובבזבוז זמן שיפוטי יקר".

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי הבקשה הביאה לשיפור של ממש במצב חברי הקבוצה, בכך שהמשיבה התחייבה להטמיע פתרון טכנולוגי במערכות המיחשוב שלה, שיאפשר ללקוחותיה לשלוח הודעת סירוב להמשך קבלת מסרונים, וזאת באמצעות משלוח מסרון חוזר, בהבדל מהמצב הקיים, וזאת אף בלא צורך לבחון את טענות המשיבה ואת סיכויי הבקשה.

בנסיבות אלה, קיבל בית-המשפט את ההסכם שהמבקש ובא כוחו יהיו זכאים לגמול ולשכר-טרחה, וגם הסכומים שסוכמו בין הצדדים סבירים, והוא אישר אותם.

29. מאחר שהמבקשת לא הצביעה על טעות היורדת לשורשו של עניין בפסק-הדין, אין מקום להתערב בפסק-הדין לעניין גובה הפיצוי שנפסק
ב- רת"ק (חי') 4221-05-15 {פרומו סטאר בע"מ נ' יורי מנגופלי, פורסם באתר נבו (07.07.15)} נדונה בקשה למתן רשות לערער על פסק-דין בו חוייבה המבקשת בפיצוי המרבי הקבוע בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), בגין משלוח מסרונים בעלי אופי פרסומי.

המבקשת טענה כי בית-משפט קמא שגה כאשר קבע פיצוי על הצד הגבוה והמחמיר ביותר תוך התעלמות מהקריטריונים שנקבעו בפסיקה {רע"א 3311/15 עמית זילברג נ' קניה טובה באינטרנט בע"מ, פורסם באתר נבו (25.06.15)} שאליה הוא עצמו הפנה ומנסיבות המקרה הספציפי ותוך שהוא חורג מכל נורמה מקובלת שנקבעה במקרים דומים ואף חמורים יותר.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי כדי שתינתן רשות לערער על פסק-דין שעניינו גובה פיצוי שנפסק, יש לשכנע את בית-המשפט כי נפל פגם של ממש בסכום הפיצוי שפסק בית-משפט קמא, באופן שבו הפיצוי חורג מהסבירות בהתאם לחוק או שהסכום שנקבע מבוסס על טעות משפטית או עובדתית.

במקרה דנן בית-משפט קמא התייחס במפורש להלכות שנקבעו בפסיקה בעניין גובה הפיצוי ושקל את מכלול השיקולים הדרושים לעניין בפסק-דין מנומק {רע"א 1954/14 אילן חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים), פורסם באתר נבו (04.08.14)}.

בנסיבות העניין, בית-המשפט קבע כי מאחר שהמבקשת לא הצביעה על טעות היורדת לשורשו של עניין בפסק-הדין, אין מקום להתערב בפסק-הדין לעניין גובה הפיצוי שנפסק.

30. אמת-המידה למתן רשות ערעור על פסק-דין שמקורו בתביעה קטנה הינה מחמירה ביותר, ולפיכך תינתן רק במקרים חריגים
ב- רת"ק (ת"א) 34894-05-15 {איתי סלמן נ' טופ פייר הפקות ונופש בע"מ, פורסם באתר נבו (25.05.15)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתביעות קטנות ולפיו נפסקו למבקש פיצויים בסך 12,500 ש"ח בתביעה שהוגשה לפי הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

המבקש הגיש תביעה על-סך 33,800 ש"ח עקב קבלת 32 הודעות פרסומת בדואר האלקטרוני ומסרונים לטלפון הנייד, אשר לטענתו נשלחו על-ידי המשיבים בניגוד להוראות חוק התקשורת.

בפסק-הדין נושא הבר"ע התקבלו טענותיו של המבקש ונפסקו לו פיצויים בסך 12,500 ש"ח תוך שנקבע כי פיצוי זה הינו מידתי ותואם את תכלית החקיקה בנסיבות מקרה זה.

המבקש השיג ב- בר"ע על גובה הפיצוי אשר נפסק לו.
בית-המשפט הבהיר, כי הלכה היא שאמת-המידה למתן רשות ערעור על פסק-דין שמקורו בתביעה קטנה הינה מחמירה ביותר, ולפיכך תינתן רק במקרים חריגים שעולה בהם שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר או שניכר בהם "עוול זועק".

אימוצה של אמת-מידה זו היא מחוייבת המציאות כשמדובר בתביעה קטנה, בהתחשב בתכליתו של הליך התביעות הקטנות שנועד להיות הליך חסכוני, יעיל ופשוט {רע"א 7220/13 ‏עמיחי אלראי נ' אברהם גולדמן, פורסם באתר נבו (10.12.13)}.

בית-המשפט קבע כי גובה הפיצוי שנקבע אינו אינו מגלה על פניו חריגה משמעותית המצדיקה סטיה מן ההלכה השוררת ואינו נמנה על אותם מקרים הקוראים להתערבות ערכאת הערעור.

31. מתן היתר המצאה מחוץ לתחום של בקשה לאישור תובענה ייצוגית
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 10822-02-15 {איתי לנואל נ' LinkedIn, פורסם באתר נבו (09.02.15)} נדונה בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום של בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד חברת לינקדין שמקום מושבה בקליפורניה ארצות הברית בעילות של פגיעה בפרטיות, עשיית עושר שלא במשפט, חוסר תום-לב במשא-ומתן, הפרת חוזה והפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

בית-המשפט קבע כי לאחר קריאת הבקשה, התצהיר והנספחים ולאחר עיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית ובתובענה הייצוגית, בתוקף סמכותו לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן: "תקנות סד"א"}, השתכנע בית-המשפט כי לכאורה התקיימו התנאים המפורטים בתקנות סד"א 500(4), 500(5) ו- 500(7), והתיר המצאת בקשת האישור אל מחוץ לתחום המדינה למשיבה, כאשר כתובת ההמצאה כמפורט בבקשה.

בית-המשפט קבע כי ההמצאה תבוצע באמצעות חברה שעיסוקה מסירת מסמכים עם אישור מסירה, ויחולו כללי המצאת כתבי בי-דין הקבועים בתקנות בשינויים המחוייבים.

הבקשה הנוכחית, הבקשה לאישור תובענה ייצוגית ונספחיה, התובענה הייצוגית, התצהירים התומכים בבקשת האישור, החלטה זו, ההזמנה לדיון הקבוע ליום 22.06.15 וכן העתק תקנות 502-500 לתקנות סד"א יתורגמו לשפה האנגלית ויומצאו למשיבה יחד עם עותק המסמכים המקוריים.

32. לא ניתן לומר כי הנתבעת לא הפנימה את הפגם שבהתנהלותה או כי הוכח שפסיקת פיצוי בשיעור שאינו מחמיר יתר על המידה אינה מביאה להרתעה יעילה
ב- תא"מ (ראשל"צ) 45661-01-15 {דוד ריטרסקי נ' מיפרייס בע"מ, פורסם באתר נבו (06.04.16)} נדונה תביעה לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת" או "החוק"}, בגין שליחת הודעות דואר אלקטרוני על-ידי הנתבעת הכוללות דברי פרסומת בניגוד לחוק.

הנתבעת טענה, כי כאשר גלש התובע באתר האינטרנט הוא הסכים לקבלת הודעות דואר אלקטרוני הכוללות פרסומות.

בהמשך הודתה הנתבעת כי אין לה למעשה ראיה של ממש לכך, וכי היא לא עמדה בנטל המוטל עליה לפיה סעיף 30א(י)(5) לחוק להוכיח כי ניתנה הסכמה כנדרש לפי סעיף 30א(ב) לחוק.

לאור זאת, הסכימו הצדדים לוותר על חקירות וכי יינתן פסק-דין על יסוד העובדה המוסכמת לפיה לא הוכחה הסכמת התובע.

בא-כוח התובע טען כי בנסיבות העניין לא תושג הרתעה אלא אם ייפסקו לחובת הנתבעת סכומי פיצוי גבוהים הנושקים לתקרת הפיצוי הקבועה בחוק.

התובע טען כי הסכום של 1,000 ש"ח להודעה, מעבר להיותו תקרה, הינו גם נקודת המוצא לקביעת הפיצוי הראוי.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון מן הנתונים נראה כי שליחת ההודעות שביסוד תביעה זו אינה בגדר מעידה חד-פעמית.

יחד-עם-זאת, הודעות אלו נשלחו עוד לפני שנפתחו ההליכים השונים נגד הנתבעת אליהם הפנה התובע, ולפני שניתן בהם פסק-דין.

בית-המשפט מצא כי בשלב זה לא ניתן לומר כי הנתבעת לא הפנימה את הפגם שבהתנהלותה או כי הוכח שפסיקת פיצוי בשיעור שאינו מחמיר יתר על המידה אינה מביאה להרתעה יעילה.

הפסקת ההפרה לאחר הפניה הינה נסיבה נוספת אשר יש להביאה בחשבון לקולה היא העובדה שמיד לאחר פניית התובע חדלה הנתבעת מלשלוח את הודעות הדואר האלקטרוני המפרות.

בנוגע לטענת התובע כי לא צויין בהודעות שמה של התובעת, מעיון בהודעות עולה כי הן חתומות על-ידי חברת "מדיה גרופ". על-פי אשר טען התובע בכתב התביעה זהו אחד השמות המוכרים בהם עשתה הנתבעת שימוש. לפיכך, לא מצא בית-המשפט לייחס לעובדה זו משמעות.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט סבר כי סכום הפיצוי במקרה הנוכחי צריך לעמוד על-סך של 3,500 ש"ח, בצירוף סך של 1,000 ש"ח כשכר-טרחת עורך-דין.

אשר-על-כן, קיבל בית-המשפט את התביעה בחלקה וקבע כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 3,500 ש"ח, וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 1,000 ש"ח.

33. יש להורות על מחיקת כותרת הבקשה, שכן תביעה לפיצויים לפי סעיף 30א לחוק התקשורת אינה תביעה על סכום קצוב
ב- תא"ק (יר') 67074-12-15 {שופרסל בע"מ נ' אלעד שלמה, פורסם באתר נבו (09.02.16)} נדונה בקשה למחיקת כותרת התביעה. המשיב הגיש כנגד המבקשת תביעה כספית בסדר דין מקוצר על-סך של 32,000 ש"ח לתשלום פיצויים לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב -1982 {להלן: "חוק התקשורת"} בגין משלוח 57 הודעת פרסומת.

המבקשת טענה כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.

המבקשת טענה כי תביעה לפיצויים לפי סעיף 30א לחוק התקשורת אינה תביעה על סכום קצוב, שכן אין המדובר בסכום הניתן לחישוב אריתמטי פשוט, ללא שומה או הערכה.

הסכום הקבוע בסעיף 30א לחוק התקשורת הינו סכום הנתון לשיקול-דעת בית-המשפט בהתחשב בשיקולים הקבועים בחוק.

בתגובה טען המשיב, כי מדובר בסכום הקבוע בחיקוק ועל-כן לא נדרשת ראיה בכתב, וכי סכום הפיצוי הקבוע בחוק התקשורת הינו נקודת מוצא.

יחד-עם-זאת, הסכים המשיב להשאיר את ההכרעה בעניין מחיקת הכותרת לשיקול-דעת בית-המשפט.

בית-המשפט הגיע למסקנה כי יש להורות על מחיקת כותרת הבקשה, שכן תביעה לפיצויים לפי סעיף 30א לחוק התקשורת אינה תביעה על סכום קצוב.

סכום קצוב הוא סכום הניתן לחישוב אריתמטי פשוט, ללא צורך בשומה או הערכה.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון, סכום הפיצוי הנדרש הוא פיצוי לפי סעיף 30א לחוק התקשורת, הקובע את סכום הפיצוי אשר בית-המשפט רשאי לפסוק בשל הפרת החוק בהציבו רף עליון של 1,000 ש"ח בשל כל דבר פרסומת שנשלח בניגוד להוראות החוק. סעיף 30א(י)(3) לחוק מפרט את השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לקבוע את גובה הפיצוי.

אשר-על-כן, אין המדובר בסכום קצוב, אלא בסכום הנתון להערכה לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט עד לגובה של 1,000 ש"ח, וזאת בהתאם לנסיבות כל מקרה.

בית-המשפט העיר כי בית-המשפט העליון כבר קבע, כי הסכום הקבוע בחוק הוא נקודת מוצא ממנה רשאי להפחית בית-המשפט בנסיבות המתאימות {רע"א 2904/14 זיו גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14)} אך אין פירוש הדבר כי לבית-המשפט אין שיקול-דעת בקביעת סכום הפיצוי.

אשר-על-כן, הורה בית-המשפט על מחיקת כותרת התביעה. בית-המשפט קבע כי לנוכח סכום התביעה היא תידון בסדר דין מהיר.

גם ב- תא"ק (יר') 14239-11-15 {קסטרו מודל בע"מ נ' בר רגב, פורסם באתר נבו (09.12.15)} בית-המשפט הגיע למסקנה כי יש להורות על מחיקת כותרת הבקשה, שכן תביעה לפיצויים לפי סעיף 30א לחוק התקשורת אינה תביעה על סכום קצוב.

ב- תא"ק (יר') 18499-09-15 {אדם טורים נ' א.ר לוגיסטיק נדל"ן בע"מ, פורסם באתר נבו (08.12.15)} בית-המשפט מצא לאחר ששקל את טענות הצדדים, כי יש להורות על מחיקת הכותרת.

בית-המשפט קבע התביעה שבנדון אינה עונה על ההגדרות הקבועות בחלופות (א) או (ב) לתקנה 202 לתקנות. סכום הכסף אינו קצוב ואינו קבוע מראש אלא מצוי במתחם שנקבע בחוק התקשורת, ומכאן שאינו "מפורש" כדרישת התקנה, שכן על בית-המשפט לערוך בירור עובדתי, ולבחון, בין היתר, את השיקולים הקבועים בסעיף 30א(י)(3) לחוק התקשורת.

34. על-מנת שפסק-הדין יבוטל, היה על הנתבעת ליתן הסבר למחדל ולהראות שהגנתה אפשרית
ב- תא"מ (ת"א) 11945-03-15 {איי אי ג'י חברה לביטוח בע"מ נ' דורון תמיר, פורסם באתר נבו (29.11.15)} נדונה בקשה לביטול פסק-דין שניתן ביום 23.06.15.

המועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין הוא 30 יום לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בית-המשפט קבע כי בשים-לב לפגרה, עלה שהבקשה הוגשה במועד אך לאחר בחינת נסיבות העניין, הבקשה, התגובה והתשובה לתגובה, קבע בית-המשפט כי דין הבקשה להידחות.

עניינה של התביעה בשיגור הודעות פרסומת, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}. בהודעות הובא פרסום של עסקי הנתבעת.

הנתבעת היא בעלת דינו של התובע. פסק-הדין ניתן כנגדה והיא הגורם היחיד המוסמך להגיש בקשה לביטול פסק-דין. הנתבעת אינה יכולה לבחור האם להתגונן בהליך באופן ישיר או עקיף.

משהתביעה הוגשה כנגדה, אם יש באמתחתה עילה לביטול פסק-הדין, היה עליה להגיש בקשה מתאימה. הנתבעת אינה יכולה להסמיך את הצד השלישי לייצגה בהליך.

בית-המשפט קבע כי כבר מהטעם כאמור, שלא הוגשה בקשה עצמאית מטעם הנתבעת עצמה {לא הוגש תצהיר מטעם הנתבעת}, דין הבקשה להידחות.

למעשה, הימנעות הנתבעת מלהכיר באחריותה כ"מפרסם", בהתאם להוראות החוק, ולהגיש כתב הגנה מגלה זלזול בהליך המשפטי ובחובה של הנתבעת כלפי התובע.

בנסיבות כאמור, דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לסוגיית ההגנה. למעלה מהדרוש, אוסיף ואבהיר שדין הבקשה להידחות גם לגופם של דברים.
על-מנת שפסק-הדין יבוטל, היה על הנתבעת ליתן הסבר למחדל ולהראות שהגנתה אפשרית.

35. טעות כשלעצמה אפשר שתגרום לכך שתביעה מסוג זה תניב פיצוי על הצד הנמוך ביותר
ב- תא"מ (ת"א) 31486-02-15 {נועה לוסקי נ' בית האופרה מרכז אירועים בע"מ, פורסם באתר נבו (25.11.15)} נדונה סוגיה בה התובעת, תושבת העיר נתניה, קיבלה מן הנתבעת 1 {להלן: "הנתבעת"} 26 מסרונים לטלפון הנייד שלה, שעניינה בדוכנים למכירת אוכל מוכן שמפעילה הנתבעת מעת לעת באולם אירועים בעיר אשדוד.

הודעות ראשונות נשלחו על פני תקופה של כשנה וחצי, מחודש פברואר 2013 ועד יולי 2014, שאז שלחה התובעת מסרון לטלפון שממנו באו ההודעות, ועניינו בקשה להסרתה מרשימת התפוצה.

הדבר לא הועיל, והתובעת קיבלה עוד תשע הודעה מאוגוסט 2014 ועד ינואר 2015. או אז שיגרה באמצעות בא כוחה מכתב התראה ובו דרישה לפיצוי כספי.

מר אלקיים {להלן: "נציג הנתבעים"} התקשר לתובעת, התנצל וביקש ליישר את ההדורים. התובעת הגישה תביעתה למרות זאת, כאשר היא בחרה להגישה בבית-משפט השלום, בסדר דין מהיר, ולא בבית-המשפט לתביעות קטנות. התובעת תבעה סכום של 29,000 ש"ח, 1,000 ש"ח להודעה בתוספת עוגמת נפש ואף עתרה להוצאות לדוגמה.

תביעתה הוכוונה אף כלפי הנתבעים 4-2, מנהלי הנתבעת, שלהם אחריות סטטוטורית לשיטתה לדברי הפרסומת, נוכח הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

הנתבעים התגוננו כולם על יסוד תצהירו של נציג הנתבעים שאינו ממנהלי הנתבעת, אך נטען כי הוא הבקיא בענייני המסרונים.

נציג הנתבעים טען כי מדובר בטעות, מראשית הדברים ועד סופם. הנתבעת מפעילה עסק בשם "אופרה גורמה" שעניינו במכירת אוכל מוכן באולם שמחות. לקוחות המשיבה - תושבי אשדוד והסביבה, לקוחות חוזרים.

נציג הנתבעים מצא שהדיילת {שאינו ידע מי היא, כיוון שהן מתחלפות תדיר} כנראה רשמה ספרת טלפון באופן שגוי, וכך צורף מספר התובעת למאגר שיחות הטלפון. הדבר תוקן ונציג הנתבעים התנצל מיד ואף הציע לטענתו פיצוי כספי.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, הן נוכח הוראת המחוקק לעניין תביעות המתבררות בסדר דין מהיר, והן כיוון שהתביעה במאפייניה דומה במידה רבה לתביעה המתבררת לרוב בבית-המשפט לתביעות קטנות.

בית-המשפט הבהיר כי "דיני ה"ספאם" ידועים והם בבחינת אדמה חרושה.

פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין חזני {רע"א 1954/14 חזני נ' הנגבי, פורסם באתר נבו (04.08.14)} וגלסברג {רע"א 2904/14 גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14)} מתווים את הדרך.

באלה, נקבע, כי תכליות החוק שעל בסיסן ייקבע פיצוי בהינתן עילה לכך: אכיפה, הרתעה יעילה ועידוד הגשת תובענות, אך תוך קביעת פיצוי מידתי שאינו מעבר לנדרש לשם השגת תכליות החוק.

טעות, כשלעצמה, אפשר שתגרום לכך שתביעה מסוג זה תניב פיצוי על הצד הנמוך ביותר {ת"ק 29436-01-15 לב ארעי נ' מימנה מעצבות, פורסם באתר נבו (19.05.15)}, או שתגרום לכך שהתביעה תידחה כליל {ת"ק 48194-04-14 ספיר נ' לשר, פורסם באתר נבו (22.03.15)} אולם במקרה דנן נתון נוסף מוליך לצורך בחיוב מוחשי יותר, על-מנת להשיג את התכלית ההרתעתית: אותה בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי בהתחשב בכך שבטעות עסקינן; אך כזו שהנתבעת לא הדגימה מנגנון יעיל דיו לאפשר את תיקונה; נוכח הטרדה לתובעת על רקע ריבוי ההודעות; אך בשים-לב לטיב ההודעות, שאינן מהודעות ה"ספאם" הבוטות; בשים-לב לטיב עסקה של הנתבעת {שהיקפו נחזה דל למדי} ובהתייחס להרתעה שתיחשב אפקטיבית דיה בהתייחס לנתבעת ממין זה; ועל רקע מכלול השיקולים המנחים, יש לחייב את הנתבעת בסכום של 4,500 ש"ח פיצוי לתובעת, שלו ייתוספו הוצאות משפט ושכר-טרחת עורכי-דין בסך 3,500 ש"ח, וסה"כ: 8,000 ש"ח.

36. הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם על סיום התובענה בהסדר הסתלקות מוסכם לפיו כל דבר פרסומת שישלח על-ידי המשיבה בעתיד באמצעות מסרון יכלול אפשרות הסרה באמצעות מסרון חוזר
ב- ת"צ (רח') 34890-03-15 {אסתר תירוש נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר נבו (07.09.15)} נדונה בקשה מוסכמת להסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית, לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {להלן: "החוק"}.

הבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוגשה ביום 16.03.15 ועניינה בטענת המבקשת לפיה המשיבה הפרה את החובה המוטלת עליה מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשנ"ב-1982 {להלן: "חוק הספאם"} בכך שלא אפשרה לנמענים שאל מכשירי הטלפון הניידים שלהם שוגרו דברי הפרסומת באמצעות מסרון כתוב, לשלוח הודעת סירוב באותה הדרך בה שוגר דבר הפרסומת, היינו, באמצעות מסרון כתוב, אלא חייבה אותם לעשות כן באמצעות הכניסה לאתר האינטרנט של המשיבה.

המבקשת טענה כי בעשותה כן, המשיבה הקשתה על היציאה מרשימת התפוצה, הפכה את פעולת ההסרה לבלתי כדאית ובכך גרמה לחברי הקבוצה נזק לא ממוני מסוג של חוסר נוחות ותסכול.

המבקשת עתרה לצווי עשה המורים למשיבה לאפשר משלוח הודעת סירוב לקבלת דברי פרסומת באמצעות משלוח מסרון כתוב, תוך חיוב המשיבה לפרסם את האפשרות ופרטי המשלוח של הודעת סירוב בגוף דברי הפרסומת וכן לפיצוי כספי.

בית-המשפט מצא כי כעולה מהבקשה הנוכחית, לאחר המצאת הבקשה לאישור תובענה כייצוגית למשיבה, ערכה המשיבה בירור שהעלה כי המסרון נשוא הבקשה לאישור נשלח בתקופת ניסיון קצרה, לקבוצה מצומצמת של הנמענים אשר הסכימו לכך כדין ובניגוד להנחיות המשיבה שניתנו בעניין זה. אשר-על-כן, ולאחר שהצדדים באו בדברים, הוסכם ביניהם על סיום התובענה בהסדר הסתלקות מוסכם לפיו כל דבר פרסומת שישלח על-ידי המשיבה בעתיד באמצעות מסרון יכלול אפשרות הסרה באמצעות מסרון חוזר.

עוד הוסכם כי הגישה באתר האינטרנט הרשמי של המשיבה לטופס מתן הודעת סירוב בהתאם לחוק התקשורת תועבר למיקום נגיש יותר כך שהגישה אליו תהיה במרחק של עד לשני קישורים מהעמוד הראשי באתר.
בנוסף, הצדדים הגיעו להסכמה בדבר תשלום למבקשת גמול בסך של 4,000 ש"ח ושכר-טרחת עורכי-דין בסכום של 12,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

עוד הוסכם בין הצדדים כי עם אישור ההסדר לעיל המבקשת תיוותר באופן מוחלט ובלתי-חוזר על כל תביעה, זכות, טענה או דרישה, הקשורים בבקשת אישור ו/או תובענה נגד המשיבה ותתחייב שלא להגיש או להיות שותפה להגשה או לשדל להגיש או לנקוט במישרין או בעקיפין בכל הליך חדש מול המשיבה.

הצדדים עתרו לפטור אותם מחובת פרסום מודעה בדבר הגשת בקשת ההסתלקות. לבקשה צורף תצהיר המבקשת ובאי כוחה, כדין.

לאחר העיון בבקשה על צרופותיה החליט בית-המשפט לאשר את בקשת ההסתלקות לפי סעיף 16 לחוק.

בית-המשפט נתן תוקף של פסק-דין לכל ההתחייבויות שנטלו על עצמם הצדדים, הכל כמפורט בבקשת ההסתלקות וכל האמור בהתחייבויות כאמור מהווה חלק בלתי-נפרד מפסק-דין זה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כאמור, כי המשיבה תשלם למבקשת גמול בסך 4,000 ש"ח וכן תישא בשכר-טרחת בא-כוח המבקשת בסכום של 12,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.

37. נטל השכנוע להוכחת הטענה בדבר התקיימותם של של התנאים המצטברים הקבועים בהוראת סעיף 30א(ג) לחוק התקשורת מוטל על מפרסם דבר הפרסומת
ב- תא"מ (ת"א) 39049-11-15 {יוסי לוי נ' שירל מסחר ושרותים (1992) בע"מ, פורסם באתר נבו (03.04.16)} נדונה תביעה כספית לקבלת פיצויים שאינם תלויים בנזק על-סך 5,000 ש"ח, בגין משלוח דבר פרסומת על-ידי הנתבעת לטלפון סלולרי שבבעלות תובע, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת(בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן:"החוק"}.

לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת שיגרה 5 מסרונים המפורטים בכתב התביעה למכשיר הסלולרי שבבעלות התובע.

הנתבעת טענה כי הינה עוסקת בשיווק מחשבים וציוד היקפי למחשבים באמצעות המותג PC4U, ומפעילה אתר אינטרנט בשם זה בכתובת WWW.PC4U.CO.IL וכן חנות פיזית.

הנתבעת טענה כי ההודעות שנשלחו לתובע הינן מותרות על-פי הוראת ס 30א(ג) לחוק.

הנתבעת טענה במעמד הרכישה שהתובע מסר פרטיו לרבות מספר הטלפון הסלולרי שלו והנתבעת יידעה את התובע כי מדי פעם בפעם יקבל ממנה מבצעים שונים.

הנתבעת טענה כי תקנון הנתבעת המפורסם באתר האינטרנט אותו מפעילה הנתבעת וכן המצוי פיזית בחנות לעיון הלקוחות, קובע כי הרשמה לאתר ו/או רכישה באתר ו/או בחנות הפיזית הינה הסכמה מראש לקבל מפעם לפעם פרסומת.

בית-המשפט פסק כי נטל השכנוע להוכחת הטענה בדבר התקיימותם של של התנאים המצטברים הקבועים בהוראת סעיף 30א(ג) לחוק התקשורת מוטל על מפרסם דבר הפרסומת, קרי על הנתבעת, על-פי הכלל הראייתי לפיו: "המוציא מחברו עליו הראיה".

בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא הוכיחה שהתקיים התנאי הקבוע בסעיף 30א(ג)(1) לחוק, לפיו המפרסם הודיע לנמען כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת. משלא התקיים התנאי האמור, לא היתה רשאית הנתבעת לשלוח לתובע מסרונים של דבר פרסום לטלפון הנייד שבבעלותו, אשר נשלחו בניגוד לחוק.

בית-המשפט קבע כי מדובר ב- 5 פרסומים, אשר אין בפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 30א(י)(1) לחוק, על-סך 1,000 ש"ח בגין כל פרסום מפר, ובסך-הכול 5,000 ש"ח, משום פיצוי העולה על למעלה מהדרוש לצורך הרתעה.

אשר-על-כן, חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 5,000 ש"ח.

38. יש להרתיע מנהלים בתאגיד מלהתייחס בקלות ראש להוראות החוק שנועדו לצמצם את תופעת הספאם
ב- ת"ק (חי') 26623-12-15 {ויקטור צרנוב נ' רועי שגן, פורסם באתר נבו (05.08.16)} נדונה "תביעת "ספאם" על-סך 1,000 ש"ח לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"} בגין מסרון שנשלח אליו ביום 22.11.15 על-ידי הנתבעת, מנקס אונליין טריידינג בע"מ {להלן: "הנתבעת"} .

הנתבעת טענה כי על-פי רישומיה נרשם אצלה התובע לקבלת דברי פרסומת ומעולם לא ביקש להסיר עצמו מרשימת הדיוור.

בהמשך, הנתבעת הציעה לתובע לקבל תשלום על הצד הנמוך במקביל לדחיית התביעה.

לאחר ששקל בית-המשפט את טענות הצדדים החליט לקבל את הבקשה מאחר ויש להרתיע מנהלים בתאגיד מלהתייחס בקלות ראש להוראות החוק שנועדו לצמצם את תופעת הספאם .

סעיף-קטן (ח) לסעיף 30 לחוק קובע כי מנהל של תאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה לפי סעיף-קטן (ו) בידי התאגיד או מי מעובדיו.

עוד קבע בית-המשפט, כי כאשר נעברה עבירה בידי התאגיד או מי מעובדיו חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר את חובתו לפי סעיף-קטן זה אלא-אם-כן עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו.

סעיף-קטן (ט) לסעיף 30 לחוק קובע כי הפרת הוראות סעיף זה היא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין יחולו עליה בכפוף להוראות סעיף-קטן זה.

הגישה האחרת לפיה החזקה חלה רק בתחום הפלילי מצמצמת באופן ממשי את הכלים לצמצום תופעת הספאם שכן האכיפה האזרחית בתחום זה היא רחבת היקף לא פחות וכנראה אף יותר מהאכיפה הפלילית, בשל המודעות הגוברת והולכת לסוגיה כפי שאפשר להתרשם מריבוי תביעות הספאם בבתי-המשפט לתביעות קטנות.

כך בפרט במקרה כמו זה בו התאגיד הנתבע מודיע לתובע על הפסקת פעילותו טרם בירור התביעה כך שעלול להיווצר מצב בו פסק-הדין שינתן נגד התאגיד לא יהיה בר אכיפה.

עוד העיר בית-המשפט כי יש קושי לסלק על-הסף תביעה נגד מנהל או לדחות בקשה לצרפו כנתבע רק בשל אופן הניסוח של עילת התביעה . גם במקרה דנן, בו לא מדובר בתביעת ספאם ראשונה של התובע, לא מדובר במשפטן ולכן יש לגלות יחס מקל כלפי אופן ניסוח העילה המשפטית.

במקרה הנדון בית-המשפט סבר כי די בכך שהתובע טען כי המשיב הפר את הוראות החוק, כדי לברר לגופו של עניין האם המשיב ביצע עוולה של הפרת חובה חקוקה למרות שהתובע לא טען זאת במפורש.

קיומה של פסיקה סותרת של בית-המשפט לתביעות קטנות בנוגע לשאלה שלפני בעניין צירוף המשיב לתביעות נגד הנתבעת, יש שתצדיק אף היא בירור של קיומה של היעדרה של עילת תביעה נגד המשיב, לאחר דיון במעמד הצדדים לבקשה זו. כך בפרט כאשר טרם עלה בידי בית-המשפט לעיין בהחלטות הסותרות אליהן הפנו הצדדים בעניין זה.

אשר-על-כן, הורה בית-המשפט על צירופו של מנהל הנתבעת, כנתבע מסעיף 2 בתיק זה. לאור סמיכות הזמנים למועד הדיון אפשר בית-המשפט למשיב להגיש כתב הגנה עד 05.09.16.
לאור קיומה של מחלוקת פוסקים, הן בערכאה זו והן בבתי-המשפט המחוזיים וכיוון שהתובע הכביד על המשיב בכך שלא צירפו מלכתחילה לכתב התביעה, מצא בית-המשפט לנכון שלא לעשות צו להוצאות במסגרת החלטה זו.

39. יש לאמוד פיצוי לתובע בגין שיחות טלפון שקיבל מהנתבעת לאחר שביקש להפסיק לקבל שיחות מסוג זה
ב- ת"ק (ת"א) 31648-10-15 {אלדד חזיזה נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (31.07.16)} נדונה תביעה כספית בסכום של 33,000 ש"ח בגין שיחות טלפון שקיבל התובע מהנתבעת, לטענתו תוך הטרדתו.

התובע טען כי עד לחודש נובמבר 2014 היה התובע לקוח של הנתבעת, חברת תקשורת, והוא עשה שימוש בשירותי רשת סלולרית אותם סיפקה לו. התובע טען כי לאחר שסיים את התקשרותו עמה ובמשך תשעה חודשים, התקשרו אליו נציגיה ו/או משווקים מטעמה על-מנת לשכנעו לחזור ולצרוך את שירותיה.

התובע מנה 8 שיחות טלפון שיווקיות שבוצעו לטלפון הנייד שלו, להן השיב, ו- 3 שיחות נוספות שלא נענו על ידו. כל זאת חרף בקשותיו להפסיק ולקבל שיחות מסוג זה.
רק לאחר שבתאריך 28.06.15 פנה למשרד התקשורת וביקש שהנושא יטופל, פנתה אליו בתאריך 13.07.15 נציגת הנתבעת (גב' ביתן) מפניות הציבור, הכירה בהטרדות והתנצלה עליהן.

על רקע זה, התובע טוען כי התנהגות הנתבעת מהווה הטרדה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

על-כן, התובע עתר לפיצוי בסכום של 33,000 ש"ח ולחלופין לסכום של 1,000 ש"ח על כל פניה ועל כל ניסיון פניה שיווקי אליו. כל האמור בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין.

הנתבעת טוענת כי התובע לא פירט את המועדים בהם, לכאורה, פנו אליו נציגיה, לא פירט את מספרי הטלפון מהם קיבל את הפניות, ומה היה תוכן השיחות.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה. בכתב התביעה גופו, טען התובע כי מדובר בשמונה שיחות ובשלוש שיחות נוספות שלא נענו, והכל בתקופה של 9 חודשים.

מאחר שבכתב התביעה עצמו לא פורטו מועדי השיחות, הוא צרף תמלול, שהוא תקציר של חמש שיחות טלפון מנציגי הנתבעת, כאשר המועד בו התקשר כל נציג ונציג לא נרשם בתמלול.

תמלול נוסף שהוגש היה של שלוש שיחות שנערכו עם גב' שרית ביתן {מפניות הציבור של הנתבעת}, אשר פנתה אליו לאחר שהתקבלה תלונתו ממשרד התקשורת.

רק מהשיחה עם גב' ביתן ניתן היה לדלות את המועדים בהם התקשרו אליו לכאורה הנציגים השונים.

בית-המשפט נכון להניח כי תאריכי השיחות הללו הם התאריכים בהם התקשרו הנציגים לעיל, ומתוך התמלול עלה כי התובע ביקש לפחות בארבע מתוך השיחות שלא יתקשרו אליו יותר.

בית-המשפט קבע כי בגין ארבע שיחות טלפון שקיבל התובע, לאחר שבשיחה הראשונה עם "נעמה" ביקש שלא תתקשר אליו, יש לאמוד את הפיצוי בסכום של 2,000 ש"ח.

בית-המשפט לא מצא לפסוק פיצוי בגין שיחות שלא נענו ולא מצא לפסוק לתובע הוצאות בגין שכר טרחת עורך-דין. בית-המשפט לתביעות קטנות מהווה ערכאה שיפוטית במסגרתה מתנהל הליך פשוט, זול ויעיל לטובת אזרחים המבקשים להביא עניינם לפני בית-המשפט.

אופיו ומהותו של בית-המשפט אינם מאפשרים מעורבות של עורכי-דין בייצוג הצדדים ואם צד החליט, מטעמיו, לערוך את כתב בית-הדין מטעמו באמצעות עורך-דין, הצד שכנגד אינו צריך לשאת בעלות זו, גם אם עמדתו נדחתה.

סופו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי הנתבעת תשלם לתובע סכום של 2,000 ש"ח בצרוף הוצאות משפט {כולל אגרה} בסכום של 500 ש"ח. סך הכל 2,500 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד לתשלום בפועל.

40. המפרסם לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו
ב- ת"ק (ת"א) 36199-11-15 {רונן אביהב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פורסם באתר נבו (28.07.16) נדונה תביעה קטנה שהגיש התובע נגד הנתבע, לתשלום סך 26,000 ש"ח בגין משלוח דברי פרסומת לתובע, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}.

התובע טען כי הנתבע שהינו בנק שלח אליו 26 דברי פרסומת המקדמים את עניינו של הנתבע, אל כתובת דואר אלקטרוני שבבעלותו. התובע צירף לכתב התביעה עותק מדברי הפרסומת.

דברי הפרסומת כללו מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד את התובע לרכישת מוצר או שירות, או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת, כאשר התובע לא נתן הסכמתו המפורשת מראש לקבלת דברי הפרסומת.

התובע טען כי ב- 12 מתוך 24 דברי הפרסומת לא צוינה המילה "פרסומת" בנושא ההודעה, כנדרש לפי סעיף 30ה(1) (א) לחוק.

התובע הוסיף כי הנתבעת הינה חברה ציבורית שהפרה פעמים רבות את הוראות 30א לחוק ואף נתבעה על כך בעבר.

התובע עתר לחייב את הנתבעת בפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק עבור כל דבר פרסומת בסך של 1,000 ש"ח.

הנתבע טען כי כתובות המייל שממנה נשלחו דברי הדואר אינם של הבנק הנתבע, אלא של צדדים שלישיים, ולפיכך אין לחייב את הבנק בגין משלוח דברי הדואר, אלא את מי ששלח אותם בפועל.

הנתבע הוסיף כי התובע לא הוכיח כי דברי הדואר נשלחו לכתובת מייל שבבעלותו, כמו-כן לא יתכן מצב שבו אנשים ינצלו את החוק, ויתעשרו על חשבון הכיס העמוק, למרות שלא נגרם לתובע כל נזק.

הנתבע טען כי הבנק מפרסם עצמו באמצעות משרדי פרסום, כאשר ההסכם של הבנק מול משרדי הפרסום כולל התניה מפורשת המחייבת את משרדי הפרסום לפעול רק על-פי הדין.

עוד הוסיף הנתבע, כי התובע נתן את הסכמתו למשלוח דברי פרסום דרך הדוא"ל שמצויין בתביעה. הנתבע צירף לכתב ההגנה אישורים שהיו בידיו, כאשר בהתייחס לחלק מדברי הדואר, ציין כי לא עלה בידיו להמציא אישור שכן החברות עמם עבד ואשר הן ששלחו הודעות אלה פשטו את הרגל.

להודעות ששוגרו לתובע צורפה הודעה המבהירה את הדרך להסרתו מרשימת התפוצה, אולם חרף הדרך הקלה להסיר עצמו, התובע לא עשה כן.

בית-המשפט קבע כי לאור העקרונות אשר הותוו על-ידי בית-המשפט העליון {רע"א 1954/14 אילן חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים) , פורסם באתר נבו (04.08.14)} ובהביאו בחשבון את כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות את העובדה לפיה נגד הבנק הוגשו עד כה לפחות 8 תביעות בנושא משלוח דואר זבל, מצא בית-המשפט לנכון, לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 750 ש"ח לכל דבר פרסומת ובסך-הכול סך של 19,500 ש"ח. בנוסף, בית-המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח.

41. הנתבעת לא הראתה כי התובע נתן הסכמתו לקבל ממנה דבר פרסומת
ב- ת"ק (ת"א) 66097-12-15 {רן דבירי נ' מרפאות כרמל אסטתיקס בע"מ, פורסם באתר נבו (28.07.16)} התובע הגיש תביעה בשל שתי הודעות מיסרון ששלחה לו הנתבעת.

התובע טען כי בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}. התובע טוען כי מעולם לא פנה לנתבעת ולא נתן הסכמתו לקבל מהנתבעים הודעה כלשהי.
הנתבעת טענה כי כל הנמענים הרשומים במאגריה הנם לקוחות שפנו לחברה וכי ההודעות שנשלחו לתובע כלל אינם "דבר פרסומת" שכן אחת מהן היא איחולי חג שמח והשניה מודיעה לתובע על מתנה חינם ללקוחות.

הנתבעת מוסיפה כי פניות התובע נשלחו אליה לאחר קבלת שני המסרונים שהי בפער של שלושה חודשים זה מזה וכי התובע יכול היה לבקש הסרתו מהמאגר באמצעות מסרון חוזר אך בחר שלא לעשות זאת.

בית-המשפט שמע את דברי הצדדים ומצא כי יש לקבל את התביעה.

הנתבעת לא הראתה כי התובע נתן הסכמתו לקבל ממנה דבר פרסומת (כנדרש בסעיף 30א(ב) לחוק או כי הודיעה לתובע שפרטיו - אם אכן נמסרו לה כטענתה - עשויים לשמש לפרסום (כנדרש בסעיף 30(ג)(1) לחוק.

בית-המשפט דחה את טענת הנתבעת שהודעות חג שמח או הודעות על מתנות אינן דבר פרסומת. הנתבעת אינה חלק מהחוג החברתי של התובע ואינה מחלקת לתובע מתנות כך סתם ומטרת פנייתה לתובע וללקוחות דוגמתו היא לפרסם עצמה ולהביא עצמה למודעותם של הלקוחות.

בנוסף, כללה הנתבעת קישור לאתר אינטרנט בהודעה.

בית-המשפט דחה גם את טענת הנתבעת שהתובע לא חקר את הקישור ולכן אינו יכול להוכיח שמדובר בפרסומת. די בהודעה עצמה כדי להראות שמדובר בפרסומת וצדק התובע שהסביר כי חשש מלחיצה על הקישור שעלולה להוביל לסוגי וירוסים ותקלות הנפוצים ברשת.

בית-המשפט מצא כי טענת הנתבעת על כך שהתובע יכול היה להסיר עצמו מהמאגר כבר לאחר המסרון הראשון במשלוח מסרון חוזר רלבנטית לשיעור הפיצוי ולא לאחריות.

הנתבעת הדגישה את העובדה שהתובע הגיש מספר תביעות שעניינן חוק הבזק, ברם צודק התובע בטענתו כי אין כל מגבלה על מימוש החוק ויישומו, ועיון בסעיף 30א(י) לחוק מעלה כי אחד מיעדי המחוקק הוא לעודד מימוש הזכויות ואכיפת החוק על-ידי האזרחים.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי הנתבעת שלחה לתובע מסרונים הכוללים דבר פרסומת בניגוד לחוק.

בית-המשפט פסק פיצוי כולל בסך 1,000 ש"ח {500 ש"ח להפרה ועבור 2 הפרות} ובנוסף קבע בית-המשפט, כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 1,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט בסך 400 ש"ח.

42. ייתכן והמשך משלוח ההודעות לאחר שהתובעת דרשה להסירה, נעשתה מתוך טעות טכנית או אנושית, אך גם על טעויות טכניות או אנושיות יש לתת את הדין ולשלם
ב- ת"ק (ת"א) 49133-10-15 {תום וייס נ' תקוה אדיסון, פורסם באתר נבו (28.07.16)} נדונה סוגיה בה הוגשה תביעה בהליך תביעות קטנות על-ידי הגב' תום וייס {להלן: "התובעת"} כנגד הגב' תקווה אדיסון {להלן: "הנתבעת"}.

התובעת הינה בעלת עסק לממכר סבונים ותכשירי קוסמטיקה לנשים. הצדדים לתיק התקשרו בהסכם בכדי שהתובעת תוכל להקים דוכנים ולמכור מוצרים באירועים שמשווקים ומפורסמים על-ידי הנתבעת.

הנתבעת החלה לשלוח הודעות פרסומיות לתובעת הן לטלפון והן למייל.

התובעת טוענת כי ביום 10.06.15 פנתה במייל מסודר לנתבעת, אך זו המשיכה לשלוח לנתבעת הודעות סמס למכשיר הסלולרי שלה. התובעת טענה כי המדובר בדברי פרסומת שהינם אסורים על-פי חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}.

התובעת פנתה אל הנתבעת שוב ביום 20.08.15 וביקשה שתפסיק לשלוח הודעות פרסומיות. סך-הכול שלחה הנתבעת לתובעת 16 הודעות סמס לאחר מתן ההודעה כאמור ועליהן דרשה התובעת פיצוי בסך 16,000 ש"ח בהתאם לחוק.

הנתבעת טענה מנגד, כי בין הצדדים היו יחסי עבודה לא רעים לפני הסכסוך, ומעבר להסכם, הנתבעת פעלה על-מנת לשווק את דוכני התובעת, והיא נרשמה כמעט לכל יריד שהנתבעת פרסמה.

עוד ציינה הנתבעת כי התובעת נהנתה מהודעות פרסומיות שנשלחו שכן היא בעצמה היתה משווקת באמצעותן.

הנתבעת טענה כי הסיבה לכך שהוגשה התביעה היא בעקבות העובדה שהתובעת פנתה לנתבעת לקבלת זיכוי בהקשר להסכם שנחתם ביניהן, אך הנתבעת סירבה - וכנקמה הוגשה התביעה דנן.

בית-המשפט סבר כי בנסיבות העניין, יש לקבל את התביעה בחלקה ויש מקום ליתן פיצוי במדרג הנמוך בספקטרום הפסיקה החל מפיצוי נמוך מאוד בסך 53 ש"ח למסרון {ת"ק (ת"א) 44069-09-14 עמית זילברג נ' קניה טובה באינטרנט בע"מ, פורסם באתר נבו (11.03.15)} ועד לפיצוי המקסימלי של 1,000 ש"ח לכל מסרון {ת"ק (חי') 32177-05-15 גרינפיס ים תיכון בע"מ חל"צ 14340868 נ' לי-אור אמיר, פורסם באתר נבו (13.08.15)}.

מחד, נשלחו הודעות לטלפון הנייד של התובעת, מבלי שהתקבלה לכך הסכמה מפורשת, מעשה לכשעצמו מהווה הפרה של החוק האמור.

מנגד, יש לצמצם את היקף הפיצוי עד למינימום מאחר והסברי הנתבעת נשמעו סבירים. בית-המשפט שוכנע כי אין המדובר במדיניות הנתבעת וכי ייתכן והמשך משלוח ההודעות לאחר שהתובעת דרשה להסירה, נעשתה מתוך טעות טכנית או אנושית, תהא אשר תהא. עם-זאת, גם על טעויות טכניות או אנושיות יש לתת את הדין ולשלם לתובעת על טעות שכזו.

בית-המשפט קבע כי סכום הפיצוי יעמוד על 1,800 ש"ח שהם סך של 100 ש"ח כפול 16 הודעות, בתוספת 200 ש"ח הוצאות משפט.

43. במקרה זה, ניתנה הודעת סירוב בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, היינו במסרון חוזר, ועל-כן נמסרה הודעת סירוב כדין
ב- ת"ק (יר') 35665-11-15 {מאור צח אזולאי נ' קבוצת קידום בע"מ, פורסם באתר נבו (24.07.16)} נדונה תביעה לתשלום פיצויים בגין משלוח הודעות פרסומת.

התובע טען כי החל מיום 22.10.15 ועד 07.12.15 שיגרה הנתבעת לתובע ששה דברי פרסומת באמצעות מסרונים לטלפון הנייד של התובע. דברי הפרסומת שוגרו לתובע לאחר שחזר בו מהסכמתו לקבלת דברי פרסומת מהנתבעת על-ידי משלוח הודעת סירוב כדין.

התובע דרש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסכום של 1,000 ש"ח בגין כל אחד מדברי הפרסומת שנשלח אליו, ובסך הכל בסכום של 6,000 ש"ח.
הנתבעת טענה כי ביום 17.03.15 נרשם התובע לקורס פסיכומטרי שערכה הנתבעת. בהסכם ההתקשרות נתן התובע את הסכמתו לקבלת דברי פרסומת. הודעות הפרסומת שנשלחו לתובע כללו אפשרות הסרה כמתחייב על-פי הדין באמצעות לחיצה על קישור ההסרה.

התובע נמנע מהסרה לאחר קבלת הפרסומים, ותחת זאת שלח ביום 18.10.15 הודעה בדרך שאינה רלבנטית למספר אשר אינו מספר נייד, וזאת במקום ללחוץ על קישור ההסרה הזמין והפשוט אשר נשלח לו בכל הודעה.

הנתבעת טענה כי פעלה בהתאם לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982{להלן: "חוק התקשורת"} ואפשרה הסרה באותה דרך בה נשלחה ההודעה באמצעות לחיצה על קישור פשוט להסרה, אך התובע החליט להימנע מלחיצה על הקישור.

ביום 19.10.15 יום לאחר שהתובע שלח את אותו מסרון תמוה, צלצלו נציגי הנתבעת אל התובע במסגרת עריכת סקר ציונים. בשיחה זו לא טען התובע בעניין משלוח ההודעות ולא ביקש את הסרתו.

לנתבעת נודע לראשונה על דרישות התובע בעת קבלת כתב התביעה, ואז מיהרה להסיר את התובע מרשימת התפוצה.

לחילופין טענה הנתבעת, כי גם אם הפרה את הוראות חוק התקשורת, הרי שלא עשתה זאת ביודעין, שכן גם אם ביקש התובע שלא לקבל הודעות פרסומת, הרי שעשה זאת בדרך שהתובעת לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת עליה.

בית-המשפט מצא כי בסעיף 9 להסכם שנחתם בין הצדדים בעת הרשמתו של התובע ללימודים הודיעה הנתבעת לתובע כי תשתמש בפרטים שמסר לצורך משלוח עדכונים ופרסומים והצעות שונות, וכי באפשרותו להודיע בכל עת, כי ברצונו שלא לקבל פרסומים יותר.

סעיף 30א(ג) לחוק התקשורת קובע, כי המפרסם רשאי לשגר דבר פרסומת, אף אם לא התקבלה הסכמת הנמען, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: האחד, הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות, או במהלך משא-ומתן לרכישה כאמור, והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמו; השני, המפרסם נתן לנמען הזדמנות להודיע לו כי הוא מסרב לקבל דברי פרסומת כאמור, והנמען לא עשה כן; השלישי, דבר הפרסומת מתייחס למוצר או לשרות מסוג דומה למוצר או לשירות אותם רכש או ביקש לרכוש הנמען.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון אין מחלוקת כי התנאים הראשון והשלישי התקיימו, שכן התובע רכש מהנתבעת שירות, והנתבעת הודיעה לו כי פרטיו ישמשו למשלוח דברי פרסומת, וכן דברי הפרסומת שנשלחו לתובע מתייחסים לשירות מסוג דומה שרכש התובע מהנתבעת.

השאלה שבמחלוקת היתה האם התקיים התנאי השני, כלומר, האם הנתבעת נתנה הזדמנות לתובע כי הוא מסרב לקבל דברי פרסומת והתובע לא עשה כן, וביתר פירוט האם הודעת הסירוב של התובע מיום 18.10.15 היתה כדין.

בית-המשפט קבע כי מעיון בהודעות הפרסומת ששלחה הנתבעת לתובע עלה, כי אלה כוללות אפשרות הסרה באמצעות לחיצה על קישור המוביל לאתר אינטרנט.

סעיף 30א(ד) לחוק התקשורת קובע כי הודעת הסירוב תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען.

בית-המשפט מצא כי במקרה זה, ניתנה הודעת סירוב בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, היינו במסרון חוזר, ועל-כן נמסרה הודעת סירוב כדין.

הנתבעת טענה כי הואיל והודעות הפרסומת נשלחו ממספר טלפון שאינו נייד, הרי שלא ניתן היה לקבל את המסרון החוזר, ועל-כן הודעת הסירוב אינה רלבנטית, שכן לא הגיעה לידיה ולא היתה יכולה להתקבל אצל הנתבעת. לפיכך, לא פעלה הנתבעת להסרת התובע מרשימת התפוצה.

בית-המשפט קבע כי אין בטענה זו כדי לפטור את הנתבעת מחובתה לפיצוי, שכן התובע היה רשאי לשלוח הודעת סירוב בדרך בה נשלחה לו ההודעה, היינו במסרון, ואינו צריך לדעת כי במסרון חוזר לא יתקבלו הודעות הסירוב.

יחד-עם-זאת, יש בטענה זו כדי להשליך על גובה הפיצוי.

עוד קבע בית-המשפט, כי טענת הנתבעת שבהתאם לבירורים שערכה מצאה כי הסרה באמצעות קישור היא דרך יעילה ואפקטיבית יותר לקבלת הודעות ההסרה מהנמענים, אינה יכולה לפטור אותה מחבותה, שכן בהתאם להוראות חוק התקשורת רשאי הנמען לבקש הסרתו בדרך שבה נשלחה אליו ההודעה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין שש המסרונים שנשלחו אליו, לאחר שביקש שלא לקבל הודעות פרסומת.

לעניין גובה הפיצוי הראוי, קבע בית-המשפט כי סעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת מקנה לבית-המשפט סמכות לפסוק בשל ההפרה פיצויים שאינם תלויים בנזק, בסכום שלא יעלה על 1,000 ש"ח בשל כל דבר פרסומת שקיבל הנמען.

סעיף 30א(י)(3) לחוק התקשורת קובע כי בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית-המשפט, בין השאר בשיקולים הבאים: אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הנמען למימוש זכויותיו והיקף ההפרה.

במקרה זה, בית-המשפט מצא כי פסיקת פיצוי בסכום המקסימלי הקבוע בחוק לא תוביל להשגת מטרת ההתרעה, שכן הנתבעת שלחה את המסרונים בתחילה על יסוד הסכמת התובע, ואף נתנה במסגרת מסרונים אלה אפשרות להסרה באמצעות לחיצה על קישור.

התובע ביקש הסרה במסרון אשר לטענת הנתבעת לא הגיע לידיה, שכן המערכת הממוחשבת של הנתבעת אינה קוראת מסרונים חוזרים. בנסיבות אלה, אין לומר שהשגת תכלית ההרתעה מצדיקה פיצוי גבוה.

עוד הביא בית-המשפט בחשבון - את העובדה שאף משראה התובע כי הנתבעת לא הסירה אותו מרשימת התפוצה, לאחר משלוח הודעת הסירוב ביום 18.10.15, לא ניסה לפעול להסרתו באמצעות הקישור, שהוא פשוט להפעלה.

סופו-של-דבר, העמיד בית-המשפט את סכום הפיצוי שיש לפסוק לתובע בגין כל אחד משש מהמסרונים שנשלחו אליו על-ידי הנתבעת על-סך של 400 ש"ח, ובסך הכל 2,400 ש"ח וכן הוצאות משפט בסכום של 350 ש"ח.

בית-המשפט פסק כי הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום מתן פסק-הדין.

44. רישום לשירות ספציפי ואפילו נעשה תוך מסירת כתובת דוא"ל של התובע, אינו מקנה לנתבעת אפשרות לעשות בכתובת שימוש חופשי, ככל העולה על רוחה, בהיעדר הסכמה כי הפרטים שמסר ישמשו להעברת תוכן פרסומי
ב- ת"ק (פ"ת) 8209-03-15 {גלעד זאב זפרן נ' למטייל ברשת.קום (2000) בע"מ, פורסם באתר נבו (24.07.16)} נדונה תביעה בנוגע לפרסומים ששלחה הנתבעת לתובע באמצעות הדואר האלקטרוני אשר התובע טען כי היתה בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

התובע טען כי הנתבעת שלחה אל כתובת הדוא"ל שלו 59 הודעות אלקטרוניות ובהן דיוור פרסומי, וזאת מבלי שניתנה הסכמתו המפורשת לכך.

התובע טען כי למרות שפנה בכתב לנתבעת, ביום 24.08.14, וביקש את הפסקת פרסומות אלו נשלחו אליו עוד כ- 37 הודעות לאחר פנייתו {חוץ מ- 22 ההודעות שבהתחלה}.

התובע טען לפגיעה בפרטיותו, והוסיף כי גם באם הסכים הנמען לקבל דבר פרסומת בעבר או לא הודיע על סירובו לקבלם, ביכולתו לשוב אל המפרסם ולהודיע על סירובו.

הנתבעת לא מכחישה את עצם משלוח דברי הדוא"ל. אולם, לטענתה התובע נרשם מרצונו החופשי לאתר אותו מפעילה ומסר את פרטיו וכן את הסכמתו לקבלת דיוור פרסומי. הנתבעת הציגה צילום מסך שצורף לכתב ההגנה, ממנו עלה לכאורה רישומו של התובע לאתר ומתן הסכמתו לקבלת דיוור.

הנתבעת טענה כי העובדה שהתובע מסר את פרטיו, מהווה ראיה לכך שהתובע נרשם באופן אקטיבי.

עוד הוסיפה הנתבעת, כי אף שקיימות מספר אפשרויות הסרה מרשימת התפוצה, התובע לא פעל באמצעותן ולא הסיר את שמו וכתובתו מרשימת התפוצה.

בכך, הנתבעת טענה כי התובע פעל התובע בחוסר תום-לב. חוסר תום ליבו של התובע, אף בא לידי ביטוי בעובדה ששלח בקשת הסרה לכתובת דוא"ל שנכתב לגבי מפורשות שאין להשיב לה {do-not-reply} ובכך שנמנע מלצרף לכתב התביעה את התשובה האוטומטית שקיבל מן המערכת לפיה לא תשובתו לא הגיעה ליעדה.

הנתבעת טענה כי עם קבלת מכתב בדואר רשום, ביום 04.02.15, ובו בקשת הסרה, הוסר שמו של התובע כליל מרשימת הנמענים של האתר.

בית-המשפט קבע שאין בעצם הרישום בכדי להוות ראיה מספיקה לקיומה של הסכמה למשלוח דיוור פרסומי. יובהר, כי בצילומי המסך שצורפו מתוך מערכת הנתבעת אין די בכדי להסיק הסכמה שכזו מאת התובע וכך גם אין די בטענת בא-כוח הנתבעת בדבר ההקפדה על יישום הוראות חוק התקשורת על-ידי הנתבעת.

בית-המשפט העיר כי הנתבעת בחרה שלא להעיד עובד או איש מקצוע חיצוני מטעמה, שלו ידיעה מקצועית באשר לאופן בו מתנהל הרישום לאתר, נהלי ההקפדה על יישום הוראות חוק התקשורת, המגנונים הקיימים לאבטחת המערכת כך שלא תהא פרוצה לכל גורם זולת הנתבעת וכדומה.

בית-המשפט קבע כי עובדה זו נזקפת לחובתה של הנתבעת.

בנסיבות האמורות, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לקבוע כי עלה בידי הנתבעת להוכיח מתן הסכמה מפורשת מראש, על-ידי התובע, למשלוח דברי הפרסומת.

בנוסף, רישום לשירות ספציפי ואפילו נעשה תוך מסירת כתובת דוא"ל של התובע, אינו מקנה לנתבעת אפשרות לעשות בכתובת שימוש חופשי, ככל העולה על רוחה, בהיעדר הסכמה כי הפרטים שמסר ישמשו להעברת תוכן פרסומי.

בהתאם להוראת סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, היה על הנתבעת להראות "הסכמה מפורשת מראש" של התובע לקבלת הודעות הכוללות תוכן פרסומי.

לפיכך, בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא היתה רשאית לשגר את ההודעות האלקטרוניות ששיגרה לתובע ופעלה בניגוד להוראות חוק התקשורת בשיגורן.

לשם קביעת שיעור הפיצוי, מצא בית-המשפט כי יש להביא בחשבון שני סוגים של שיקולים: הסוג הראשון עניינו נסיבות ביצוע ההפרה והסוג האחר עניינו השאיפה לעודד הגשת תביעות יעילות.

במקרה הנדון בית-המשפט מצא כי רמת ההרתעה הנדרשת אינה מן הגבוהות, שכן הנתבעת תיקנה דרכיה במהלך התקופה הרלוונטית. מיד בסמוך לאחר קבלת הפנייה בדואר רשום, הוסר התובע מרשימת התפוצה ומשלוח ההודעות אליו פסק.

באשר להתנהלות התובע, סבר בית-המשפט כי אין בעובדה שהוגשו שתי תביעות נוספות על-ידי התובע, כנטען, בכדי להוכיח חוסר תום-לב מצדו.

יחד-עם-זאת, אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתובע ידע בבירור כי בקשת ההסרה שלו במייל, מיום 24.08.14, לא התקבלה, וזאת בהתאם להודעה אוטומטית שקיבל מיד עם משלוח בקשתו.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה. בית-המשפט חייב את הנתבעת לפצות את התובע בסך כולל של 12,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

בהתאם לבקשת התובע, בית-המשפט קבע כי סך השווה ל- 30% מן הסכום האמור, יתרם על-ידי התובע לעמותה למלחמה בספאם.

כמו-כן, חייב בית-המשפט את הנתבעת בהוצאות התובע, בסך 1,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד מועד התשלום המלא בפועל.

45. הנתבעת לא הציגה בפני בית-המשפט כל אסמכתא המוכיחה הסכמה מראש ובכתב של התובע לקבלת הודעות הפרסומת. משכך, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה
ב- ת"ק (הרצ') 61325-12-15 {אהוד אוריין נ' לוח יאללה בע"מ, פורסם באתר נבו (22.07.16)} נדונה תביעה כספית על-סך 7,060 ש"ח שהגיש התובע כנגד הנתבעת.

התובע טען כי הנתבעת, אשר הינה בעלת אתר אינטרנט, שלחה לתובע 7 הודעות פרסומיות לדואר האלקטרוני האישי של התובע וזאת ללא הסכמתו מראש ובכתב של התובע.

התובע טען, כי לא התקשר עם הנתבעת ואף לא ביקש מן הנתבעת לקבל הודעות פרסומיות.
יתרה-מכך, התובע טען כי לאחר קבלת כל הודעה ביצע התובע ניסיון להסרתו מרשימת התפוצה של הנתבעת באמצעות לחיצה על הכפתור המיועד לכך בתחתית ההודעה.

ברם, חרף ניסיונותיו של התובע, לא חדלה הנתבעת ממשלוח ההודעות הפרסומיות.

התובע טען בכתב התביעה, כי לאחר שניסיונות ההסרה של 6 הודעות לא צלחו, השאיר את פרטיו באתר הנתבעת. נציגת הנתבעת חזרה אל התובע טלפונית והתובע ביקש מן הנציגה להסירו מרשימת התפוצה של הנתבעת. נציגת הנתבעת הבטיחה כי הדבר יטופל, אך שלושה ימים לאחר מכן שוב התקבלה הודעה פרסומית מן הנתבעת בדואר האלקטרוני של התובע.

עוד יצויין כי התובע פירט בכתב התביעה את המועדים בהם קיבל הודעות פרסומיות מן הנתבעת.

הנתבעת טענה, כי מדובר בתובע סדרתי ומנוסה וכי התביעה נגועה בשיהוי בלתי-סביר. עוד טענה הנתבעת, כי התובע הינו בעל תואר שני מהטכניון בתחום המחשבים וכי חיפוש בגוגל מלמד כי התובע בונה ומתחזק אתרי אינטרנט.

על-כן, טענה הנתבעת, כי התובע בוודאי יודע כיצד להימנע מדואר ספאם ולהסיר עצמו מרשימות תפוצה בלתי רצויות בקליק אחד.

הנתבעת הינה אתר המספק פלטפורמה להקמת חנות וירטואלית וכל בעל עסק המעוניין להקים אתר מכירות יכול להירשם באתר באופן עצמאי וללא עלות.

הנתבעת לא הכחישה כי שלחה אל התובע הודעות במייל, אך טענה, כי מעיון במסד הנתונים של הנתבעת עלה כי התובע פנה מיוזמתו ונרשם לשירות של הנתבעת והחל בתהליך פתיחת חנות וירטואלית ובעת ביצוע הרשמה לשירות מסר התובע את כתובת המייל שברשותו.

זהו המייל שאליו נשלחו ההודעות. הנתבעת טענה כי, מיילים נשלחים מטעמה אך ורק ללקוחות אשר נרשמו באופן אקטיבי לשירות שמספקת הנתבעת ובחרו להשאיר את המייל שלהם באתר.

עוד טענה הנתבעת, כי היא משתמשת בשירותיה של חברה חיצונית ייעודית המטפלת בפונקציה של הסרה בצורה אוטומטית, כך שלא ברור מדוע התובע נתקל בבעיה להסיר את המייל שלו מרשימת התפוצה של הנתבעת.

בית-המשפט הבהיר כי חל איסור על מפרסם לשלוח דבר פרסומת לנמען בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש ובכתב של הנמען.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון התובע הרים את הנטל להוכחת משלוח חלק מן ההודעות נשוא התביעה, שכן חלק מן ההודעות אשר הציג התובע לא פורטו בכתב התביעה.

מאידך, הנתבעת לא הציגה בפני בית-המשפט כל אסמכתא המוכיחה הסכמה מראש ובכתב של התובע לקבלת הודעות הפרסומת. משכך, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה.

מכתב התביעה עלה, כי התובע עשה מאמץ על-מנת להפסיק את קבלת הודעות הפרסומת, כאשר לחץ על כפתור ההסרה ואף יצר קשר טלפוני עם הנתבעת.

ברם, משלוח ההודעות לא פסק. בנסיבות אלו, לא מצא בית-המשפט כי יש מקום להפחית מן הפיצוי אשר נקבע בחוק התקשורת.

אשר-על-כן, חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סך 3,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין וכן הוצאות משפט בסך 200 ש"ח {כולל אגרה}.

46. פניה לגוף מסחרי אינה מהווה הסכמה אוטומטית לקבלת פרסומות והנתבעות לא הראו הסכמה שכזו מצד התובע
ב- ת"ק (ת"א) 40527-12-15 {רם שריזלי נ' רוזיו נכסים בע"מ, פורסם באתר נבו (21.07.16)} נדונה תביעה לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

ב- 2012 פנה התובע למי מהנתבעות, שעוסקות בשיווק מקרקעין, והתעניין בנכס. התובע אף בחן את הנכס אך העסקה לא יצאה אל הפועל.

התובע טען כי מאז שיגרו לו הנתבעות תשעה מסרונים פרסומיים אף שמעולם לא הסכים לקבלת פרסומות. התובע גם פנה לנתבעות בכתב ובעל-פה וביקש כי יוציאוהו מרשימת התפוצה ויחדלו לשלוח לו דברי פרסומת.

התובע ציין כי ההודעות לא כללו קישור המאפשר לו להסיר עצמו מרשימת התפוצה וזאת בניגוד לסעיף 30א(ג(2) לחוק התקשורת וכן הופרו הוראות שונות של חוק התקשורת בנוגע לסימון המודעות ותכנן.

הנתבעות לא הגישו כתב הגנה אך לדיון התייצב נציג מטעמן { מנהל החשבונות של החברה} אשר טען כי הנתבעות פונות בהצעות רק ללקוחות שפנו אליהן במישרין, וכי לבקשת התובע הופסקו המסרונים ב- 2013 אולם בשל טעות טכנית חודשו ב- 2015.

בית-המשפט מצא לקבל את התביעה. בית-המשפט מצא כי מדובר ב"דבר פרסומת" כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת שכן מדובר במודעות שיווק פרסומיות.

הנתבעות הודו כי שלחו את ההודעות ומכאן שהן "מפרסם" כהגדרתו בחוק התקשורת. התובע הכחיש כי נתן הסכמתו לשיגור הפרסומות {כנדרש בסעיף 30א(ב) לחוק התקשורת}. נציג הנתבעת הדגיש כי התובע פנה לנתבעות כדי לבחון נכס, אולם פניה לגוף מסחרי אינה מהווה הסכמה אוטומטית לקבלת פרסומות והנתבעות לא הראו הסכמה שכזו מצד התובע.

די בכך כדי ללמד על הפרת חוק התקשורת, אך הסכמתו זו אינה בלתי הדירה והוא רשאי, כאמור בסעיף 30א(ד) בחוק התקשורת, לבקש ולהפסיק את משלוח הפרסומות.

במקרה הנוכחי לא-זו-בלבד שהנתבעת לא נתנה לתובע הזדמנות להודיע כי הוא מבקש הפסקת דברי הדואר אלא שהתובע הוכיח כי פנה לנתבעת בכתב ובעל-פה, מספר פעמים, והיא המשיכה לשלוח לו פרסומות למרות שביקש כי תחדל.

בית-המשפט קבע כי משנמצא כי מדובר בפרסומת ובמפרסם, כי אין ראיה לכך שהתובע נתן הסכמתו לקבלת פרסומות, כי גם אם נתן הסכמתו לא ניתנה לו אפשרות לצאת מרשימת התפוצה וכשפנה ביוזמתו, מספר פעמים, לא הוסר מהרשימה, נקבע כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק התקשורת והיא חבה בפיצוי התובע כקבוע בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת.

בית-המשפט מצא כי במקרה הנוכחי מדובר במספר מצומצם יחסית של מודעות, כי הנתבעת הפסיקה שיגור המודעות ב- 2013 אך חידשה אותן ב- 2015 ולא הוכח כי הנתבעות הן שחקן חוזר שהורשע בעבר.

מנגד, הוכח כי הנתבעות המשיכו בשיגור ההודעות גם לאחר שהתובע ביקש כי יחדלו, חייבו את התובע לפנות אליהן מספר פעמים, בכתב ובעל-פה וחידשו את המודעות ב- 2015.

סיכומו-של-דבר, בשקלול הנסיבות לקולה ולחומרה, בית-המשפט קיבל את התביעה וקבע הנתבעות ישלמו לתובע פיצוי בסך 4,500 ש"ח.

47. לא הוכח תנאי אחד משלושת התנאים המצטברים אשר קיומם מאפשר משלוח דבר פרסומת
ב- ת"ק (יר') 32642-09-15 {עמוס ויצמן נ' פיסי ריפר PC REPAIR, פורסם באתר נבו (15.06.16)} נדונה תביעה קטנה לתשלום פיצויים בגין משלוח שתי הודעות פרסומת לטלפון נייד.

התובע רכש כבל חשמל למחשב נייד בחנות בית העסק הנתבע במבשרת ציון.

בהמשך לכך, התקבל אצל התובע בטלפון הנייד מסרון מטעם הנתבע, המזמין אותו להגיע לחנות החדשה של הנתבע. התובע שלח בחוזר הודעת "הסר", באותו יום.

עוד בהמשך, התקבל מסרון נוסף מטעמו של הנתבע, המזמין את התובע להגיע לחנות החדשה והתובע שוב ביקש להסיר את עצמו ממשלוח המסרונים.

התובע טען כי לא נתן הסכמתו למשלוח המסרונים המהווים דבר פרסומת וכי שמו לא הוסר מרשימת התפוצה אף לאחר ששלח הודעת "הסר" ראשונה, ולפיכך נשלח אליו המסרון השני.

הנתבע טען כי התובע נתן הסכמתו למשלוח מסרונים בעניין מעבר הנתבע לחנות חדשה, והראיה היא כי שמו של התובע ומספר הטלפון שלו הופיעו על הקבלה שהונפקה במועד הרכישה, אף ששילם במזומן.

עוד טען הנתבע, כי אף שבמסרונים שנשלחו לתובע צויין מספר טלפון נייח כך שיכול היה להתקשר לאותו מספר ולבקש את הסרת שמו מרשימת התפוצה, בחר התובע לשלוח הודעות "הסר" בחוזר.
בכתב ההגנה טען הנתבע, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי ביקש את הסרתו מרשימת התפוצה.

שמו של התובע ומספר הטלפון שלו אכן מופיעים על הקבלה שהונפקה בקשר עם רכישת הכבל והתובע אף העיד כי מסר את פרטיו כשהתבקש לעשות כן.

בית-המשפט קבע כי במקרה זה, אף שפרטיו של התובע נמסרו על ידו לנתבע והם אמנם הופיעו על הקבלה, לא מצא בית-המשפט כי יש להעדיף את עדות בעלי הנתבע כי הוסבר לתובע שפרטיו ישמשו למשלוח הודעה לגבי מעבר לחנות חדשה על פני עדות התובע לעניין זה.

מה גם, שהתובע רכש את הכבל בחודש יוני 2014, כעשרה חודשים לפני המעבר לחנות החדשה בחודש אפריל 2015.

בית-המשפט מצא כי לא הוכח תנאי אחד משלושת התנאים המצטברים אשר קיומם מאפשר משלוח דבר פרסומת.

בית-המשפט ציין כי התובע שלח הודעות "הסר" באותו אופן שבו נשלחו אליו המסרונים באמצעות הטלפון הנייד. דרך זו של משלוח הודעת סירוב נקבעה בסעיף 30א(ד) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}, גם לגבי מי שנתן הסכמתו למשלוח הודעות פרסומת.

העובדה כי נשלח לתובע מסרון שני העידה כי שמו לא הוסר מרשימת התפוצה אף כאשר ביקש את הסרתו.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי בנסיבות אלה, זכאי התובע לפיצוי בגין משלוח שתי הודעות הפרסומת לטלפון הנייד שלו, וזאת בניגוד להוראות חוק התקשורת.

סעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת, מקנה לבית-המשפט סמכות לפסוק בגין ההפרה פיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, בסכום שלא יעלה על 1,000 ש"ח לכל דבר פרסומת.

סעיף 30א(י)(3) לחוק התקשורת קובע כי בבוא בית-המשפט לקבוע את גובה הפיצויים יתחשב בין היתר בשיקולים הבאים: אכיפת החוק והרתעה, עידוד נמען למימוש זכויותיו, היקף ההפרה.

בהתחשב במכלול הטעמים הגיע בית-המשפט למסקנה, כי על הנתבע לפצות את התובע בגין משלוח שתי הודעות הפרסומת, בסך של 1,500 ש"ח. כן ישלם הנתבע לתובע סך של 500 ש"ח הוצאות משפט. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין.

48. בית-המשפט קבע פיצויים על הודעות אשר התקבלו אצל התובע ב"תקופת מודעותו"
ב- ת"ק (ת"א) 3318-09-15 {ד"ר ליאור ברקוביץ נ' תלבושת טי פור יו בע"מ, פורסם באתר נבו (13.06.16)} נדונה תביעה על-סך של 33,800 ש"ח, בה נתבעו פיצויים לדוגמה {פיצויים שאינם תלויים בנזק} בגין 95 דברי פרסומת ששיגרה הנתבעת לתיבת הדואר האלקטרוני של התובע באמצעות מתקן בזק בין יוני 2013 לבין אוגוסט 2015; זאת - על-פי אשר טען התובע, בלא שניתנה הסכמתו לכך, בניגוד להוראת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא הוכיחה שהתובע הסכים לקבל הודעות מלכתחילה.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת אחראית למשלוח ההודעות, וכי סך הכל שלחה לתובע 95 הודעות פרסומיות. אך בנסיבות יש לבחון את התנהלות התובע שבעצם "ישן על זכויותיו", לא פתח את המיילים, ולא פעל לבלימת שטף המיילים ו/או להגשת "תביעה יעילה" משך למעלה משנתיים.

בשל סמיכות הזמנים בין המועד בו "למד" התובע את ההודעות והחוק, לבין המועד בו בחר להגיש את התביעה, לא מצא בית-המשפט כי התובע הוכיח כי הוא זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין ההפרות שנוגעות לצורת ההודעה, הכתובות שעליה ומגנון ההסרה שלה; ככל שמדובר בהפרות החוק, הוא אישית לא נפגע מהן "בזמן אמת".

בשל התנהלותו של התובע, בשיהוי חריג, לא מצא בית-המשפט כי קיימת הצדקה לאחוז מול הנתבעת "שרשרת הודעות מפירות" בת 95 פריטים.

מאידך, התברר ש"בתקופת מודעותו" קיבל התובע בחודש אוגוסט 2015- 9 הודעות מפירות ועוד 14 הודעות מפירות לאחר הגשת כתב התביעה.

על הודעות אלה מצא בית-המשפט שיש לחייב את הנתבעת בפיצוי.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי לא הוכח כי הנתבעת הינה מפירה סדרתית. נתוניה הכלכליים של הנתבעת, כמות העובדים והיקף המחזור, מלמדים כי מדובר בחנות מקוונת קטנה יחסית בהיקפה, ויש לכוון לפסוק פיצוי, שמיחד - ירתיע את הנתבעת ויגרום לה להדק את אופן הבטחת קבלת הסכמת הלקוחות, ומאידך, לא יעניש את הנתבעת בגין השיהוי העצום בו פעל התובע, בייחוס של קרוב ל- 100 הודעות מפירות, אלא באופן בו מייחסים, כאמור, 9 הודעות מפירות בלבד, תוך התחשבות בריבוי ההודעות המפירות בעבר.

בית-המשפט פסק כי הנתבעת תשלם לתובע בגין פיצויים לדוגמה, כהגדרתם בחוק, סך של 9,000 ש"ח.

כמו-כן, קבע בית-המשפט כי הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובע - בסך כולל של 500 ש"ח.

49. לאחר שעמד המפרסם בנטל הראשוני, עובר הנטל המשני לכתפי התובע, להפריך טענה זו
ב- ת"ק (פ"ת) 39501-07-15 {דוד סבן נ' אי-קאר 2007 בע"מ, פורסם באתר נבו (02.06.16)} נדונה תביעה שעילתה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין משלוח הודעות פרסומת הנושאות את שמה של הנתבעת לכתובת הדואר האלקטרוני של התובע, במועדים שונים, בטענה כי הדבר נעשה ללא קבלת הסכמתו של התובע ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

התובע טען כי הנתבעת שיגרה 26 הודעות פרסומת לתיבת הדוא"ל שלו, חלקן תחת מסווה של מגזין, כאשר התובע טען כי מעולם לא נתן הסכמתו לקבל פרסומות ותוכן מסחרי.

התובע טען כי פנה פעמיים לנתבעת באמצעות הודעת דוא"ל ורק אז הוסר מן הרשימה. העתקי הדוא"ל צורפו כנספחים לתביעה.

הנתבעת טענה כי הינה מפעילה את אתר האינטרנט, ומפיצה את תוכנו, זאת לנמענים שביקשו להיות מכותבים לשירות הדיוור, בלבד. הנתבעת לא הכחישה כי שלחה לתובע דיוורים, אולם לטענתה התובע ביקר באתר, נרשם לשירות וכן נתן הסכמתו לקבלת דיוור.

כמו-כן, טענה הנתבעת רק 4 מן ההודעות שנשלחו הינן דיוור פרסומי, בעוד שיתר ההודעות הינן כתבות בתחום כלי הרכב, הכוללות מידע, ניתוחי שוק, מגמות, חידושים, ראיונות עם אנשי מקצוע בתחום וכד'.

ביחס לפרסומות שנשלחו, טענה הנתבעת, כי לא היתה כל מניעה לשולחן לתובע, שעה שזה נתן הסכמתו לכך.

עוד טענה הנתבעת, כי התובע לא טרח להסיר את עצמו, באמצעות לחיצה על קישור ההסרה הקיים בכל הודעה שנשלחה וכי התובע נכנס לאתר הנתבעת לפחות פעמיים, כך שטענתו כי אינו מכיר את האתר היתה שקרית.

בהמשך לכתב ההגנה, הגיש התובע הודעת "הבהרה" לפיה- אף שכתב בכתב תביעתו על קיום הודעות קודמות, לא יכול היה לבסס את תביעתו עליהן היות ונמחקו.

התובע טען בתגובה כי מעולם לא נרשם לאתר ויכול להיות שבאחד הפרסומות לחץ על הבאנרים.

נציג הנתבעת טען כי התובע אכן נרשם לאתר ואישר קבלת דיוור.

לעניין זה, הציג נציג הנתבעת פלט מן המערכת הממוחשבת של החברה, בו היו מצויים פרטיו של התובע והיה מסומן V ליד המילה "דיוור".

לאחר הדיון, הגיש התובע בקשה שכונתה "בקשה לתיקון פרוטוקול", אולם הלכה למעשה, המדובר בהשלמת טיעונים בכתב לאחר הדיון. במסגרת אותה בקשה טען התובע, כי לא מצא לנכון לכתוב בכתב התביעה על הודעות וקישורים עליהם הקליק.

כן הוסיף, כי ייתכן שהקליק על הודעות שאין לתובע תיעוד לגביהן, מתוך סקרנות. עוד ביקש התובע להבהיר, כי כאשר טען כי מעולם לא ביקר באתר, כוונתו היתה לפני שהתחיל לקבל את ההודעות.

בית-המשפט הבהיר כי לאחר שעמד המפרסם בנטל הראשוני, עובר הנטל המשני לכתפי התובע, להפריך טענה זו.

במקרה הנדון בית-המשפט מצא כי הנתבעת עמדה בנטל הראשוני להוכיח מתן הסכמה של התובע, מראש ובכתב, לקבלת דיוור מן הנתבעת, בעוד שמנגד לא עלה בידי התובע לסתור את הטענה, הן לאור הסתירות המהותיות שעלו בעדותו ובטיעוניו והן נוכח וויתורו על האפשרות לזמן לעדות ולחקור את איש המחשוב של הנתבעת.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי הוכח במאזן ההסתברויות שהתובע נתן הסכמתו, מראש ובכתב, לנתבעת לקבלת דיוור, ובהתאם להסכמה זו, נשלחו אל כתובת הדוא"ל שלו 26 ההודעות נשוא כתב התביעה.

ברגע שפנה התובע אל הנתבעת להסירו מרשימת הפוצה, הוא הוסר, וזאת אף עלה מן העובדה שכל ההודעות נשוא התביעה, היו במועד מוקדם לפנייתו להסרה.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התביעה וחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בגין ניהול ההליך, בסך 850 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד מועד התשלום המלא בפועל.

50. הנתבעת לא התייצבה - בית-המשפט חייב אותה בתשלום עבור משלוח דברי פרסומת בניגוד לחוק התקשורת
ב- ת"ק (ב"ש) 23737-10-15 {מור חיון נ' ע.ב.א לוגיסטיק פיננסים בע"מ, פורסם באתר נבו (01.06.16)} נדונה תביעה בה התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה על-סך 3,000 ש"ח בגין פרסום 3 דברי פרסומת ששודרו לתובע מבלי שנתן הסכמתו המפורשת לקבלת דברי הפרסומת.

הנתבעת הוזמנה כדין ולא התייצבה.

אשר-על-כן, חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,500 ש"ח בגין משלוח דברי פרסומת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים) התשמ"ב-1982.

51. פיצוי בגין הטרדה ועוגמת נפש
ב- ת"ק (נת') 36122-12-15 {יבגניה מרקובסקי נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (31.05.16)} נדונה תביעה קטנה, על-סך 15,000 ש"ח, לפיצוי בגין 15 שיחות טלפוניות שקיבלה התובעת מהנתבעת, אשר היוו לשיטתה הטרדה שלא כדין.

התובעת טענה כי בכל אחת מהשיחות הללו, ביקשה להסיר אם שמה מרשימת התפוצה של הנתבעת, משום שהפניות השיווקיות אליה אינן רלוונטיות עבורה, אך חרף בקשותיה החוזרות ונשנות, השיחות לא פסקו. בהתאם לכך, התובעת דרשה פיצוי בסך 1,000 ש"ח בגין כל אחת מהשיחות המטרידות.

התובעת הבהירה, שבכתב התביעה המקורי טענה ל- 18 שיחות, אולם, היא אישרה ששלוש מהן היו שיחות בנושאי מתן השירות לגופו. לפיכך, תיקנה את התביעה ואף הקטינה את סכום התביעה.

הנתבעת טענה כי אין מדובר בשיגור דבר פרסומת כמשמעותו בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 שכן מדובר בשיחות טלפון עם גורם אנושי.

הנתבעת טענה כי משווקים חיצוניים המועסקים על ידה, הם אלו שביצעו את שיחות שיווק והמכירה אל התובעת, ובהתאם לסעיף 6(ב) לחוק השליחות התשכ"ה-1965 לתובעת זכות תביעה נפרדת כנגד אותו משווק, בהיותו של האחרון גוף עצמאי בעל אישיות משפטית נפרדת שאיננו חלק מהנתבעת ואיננו אורגן שלה.

הנתבעת טענה שהורתה לאותם משווקים חיצוניים להימנע מיצירת קשר עם מי שהודיע על סירוב לקבל שיחות. כמו-כן הנחתה אותם ליידע אותה בכל מקרה כזה.

לבסוף טענה הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ולפיכך אינה זכאית לכל סעד ו/או פיצוי מכל סוג שהוא.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון התובעת היתה לקוחה של הנתבעת בעת שיחות השיווק. אין רלוונטיות בעניין זה להשפעה בלתי-הוגנת מצד הנתבעת, שכן, התובעת לא התקשרה עם הנתבעת בעקבות השפעה בלתי-הוגנת שהופעלה כנגדה, והיא אף לא טענה זאת. הנתבעת לא הביאה ראיה לכך שמשווקיה החיצוניים הוזהרו מלהטריד.

בית-המשפט קבע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הטרדה ועוגמת הנפש בסך 4,500 ש"ח, בתוספת 300 ש"ח בגין הוצאות משפט.

52. תנאי לחיובו של השולח הוא שהדבר נעשה "ביודעין"
ב- ת"ק (יר') 20944-11-15 {צבי ויטקין נ' שופרסל בע"מ, פורסם באתר נבו (30.05.16)} נדונה תביעה לתשלום פיצויים בגין משלוח הודעות פרסומת.

בית-המשפט דחה את התביעה מאחר והוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"} קובעות, כי תנאי לחיובו של השולח הוא שהדבר נעשה "ביודעין".

במקרה בו דברי הפרסומת נשלחו לכתובת דוא"ל שנמסרה על-ידי לקוח שנתן הסכמתו, ובשל טעות, הגיעו ההודעות גם אל התובע, לא ניתן לומר, כי רכיב ה"ביודעין" התקיים.

בית-המשפט קבע כי כל עוד לא ידעה הנתבעת על הטעות, אין מקום לחייבה בתשלום פיצוי בגין משלוח ההודעות, שכן פעלה על יסוד הסכמת הלקוח שכן ביקש לקבל דברי הפרסומת.

תכלית ההרתעה אינה מתקיימת כאשר הנתבעת פעלה בתו"ל, ושלחה את ההודעות נשוא התביעה לכתובת שנמסרה על-ידי לקוח שנתן את הסכמתו.

53. הימנעות התובע מלפנות לנתבעת בשלב מוקדם יותר, בכל דרך הנוחה לו הינה שיקול רלוונטי בעיני בית-המשפט לקביעת הפיצוי במאזן השיקולים
ב- ת"ק (פ"ת) 4405-06-14 {דוד רום נ' טופ אלפא ניהול תיקי השקעות בע"מ, פורסם באתר נבו (29.05.16)} נדונה תביעה על-סך 8,000 ש"ח שעילתה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין משלוח הודעות פרסומת לכתובת הדואר האלקטרוני של התובע, במועדים שונים, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

התובע טען כי קיבל מאת הנתבעת לתיבת הדואר האלקטרוני שלו פרסומות, אף שמעולם לא נתן לה הסכמתו לקבל פרסומות ותוכן מסחרי.

התובע טען כי מדובר בפרסומות, שנועדו לקדם את מטרותיה של הנתבעת, וזאת במטרה כי הנמען יוציא מכספו וירכוש ממנה מוצרים ו/או שירותים שונים, וזאת תוך מראית עין שמדובר בשירות חינם או ללא התחייבות.

הנתבעת לא הכחישה, כי שלחה את ההודעות נשוא התביעה לתובע, אולם בפיה היו שלוש טענות עיקריות: האחת, ההודעות אינן "דבר פרסומת" כהגדרת חוק התקשורת, כי אם חומר מקצועי ותוכן אינפורמטיבי הנמסר בחינם והזמנה לערב חוויתי בלבד. אין אזכור במייל למוצר/שירות למכירה שכן המייל נועד להרחבת ידע הלקוחות. השניה, כי אין לנתבעת את היכולת לקבל את מייל התובע אלמלא נתן זאת בעצמו בשיחת טלפון עם אחד מנציגי הנתבעת. הנתבעת טענה כי היא אכן שולחת דיוור, ולכן מקפידה על נהלי עבודה לשמירה על חוק התקשורת. והשלישית, כי התובע כלל לא ביקש להסירו שכן באם היה מקיש על לחצן ה"הסרה" המופיע בכל אחת מן ההודעות שקיבל, היה מוסר מיידית ובכך נמנע מקבלת מיילים.

על האמור טענה הנתבעת, כי מהתנהלותו זו של התובע השתמע כי לא רצה שיסירהו, ועל-כן יש לראות בכך הסכמה מתמשכת לקבלת ההודעות.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את טענת הנתבעת.

מסקנת בית-המשפט היתה כי ההודעות האלקטרוניות ששוגרו לתובע היוו "דבר פרסומת" כמשמעות ביטוי זה בחוק התקשורת.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא המציאה לבית-המשפט ראייה או אישור כלשהו בכתב שהתובע הסכים במפורש מראש לקבל דבר פרסומת. יתרה-מכך, אף ניתנה לנתבעת הארכת מועד להגיש לבית-המשפט את הקלטת השיחה עם התובע, לאחר שזו טענה כי הינה מתעדת את כל שיחותיה עם הלקוחות, לא עלה בידיה להמציא הקלטה שכזו.

עוד מצא בית-המשפט, כי בצילומי המסך שצורפו מתוך מערכת הנתבעת לא היה די בכדי להסיק הסכמה שכזו מאת התובע וכך גם אין די בהצהרת נציגיה בדבר ההקפדה על יישום הוראות חוק התקשורת על-ידי הנתבעת.

מרגע שהוכח שנשלח דיוור פרסומי לכתובת הדוא"ל של התובעת, אף אם אכן נרשם התובע כלקוח של הנתבעת, כפי שנטען, הרי שרישום לשירות ספציפי, ואפילו נעשה תוך מסירת כתובת דוא"ל של התובע, אינו מקנה לנתבעת אפשרות לעשות בכתובת שימוש חופשי, ככל העולה על רוחה, בהיעדר הודעה כי הפרטים שמסר ישמשו להעברת תוכן פרסומי.

בהתאם להוראת סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, היה על הנתבעת להראות "הסכמה מפורשת מראש" של התובע לקבלת הודעות הכוללות תוכן פרסומי הסכמה למסירת דואר אלקטרוני בעת רישום לקבלת שירות, אף אם היתה כזו כטענת הנתבעת, אינה עומדת בדרישה זו.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי הנתבעת לא היתה רשאית לשגר את ההודעות האלקטרוניות ששיגרה לתובע ופעלה בניגוד להוראות חוק התקשורת בשיגורן.

לעניין הפיצויים, בית-המשפט קבע כי למרות שהתובע אינו מחוייב בפניה בבקשת הסרה, על-פי הוראות חוק התקשורת, בכדי להיות זכאי לפיצוי, הרי שהימנעותו מלפנות לנתבעת בשלב מוקדם יותר, בכל דרך הנוחה לו הינה שיקול רלוונטי בעיני בית-המשפט לקביעת הפיצוי במאזן השיקולים שבין גודל המטרד לבין הנזק שייגרם מלחיצה על "הסר" או מביטול זמנו של התובע בפניה בדרך אחרת, מצופה היה כי המטרד יגבר.

סיכומו-של-דבר, מכל הנימוקים מצא בית-המשפט לפסוק לתובע סכום של 5,000 ש"ח.

54. על רקע מכלול הנסיבות יש להתחשב בגובה הפיצויים
ב- ת"ק (חי') 65532-11-15 {דניאל שקולניק נ' ויטרינה כל מה שחדש על המדף בע"מ, פורסם באתר נבו (19.05.16)} נדונה "תביעת "ספאם" על-סך של 6,000 ש"ח שעילתה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין משלוח 6 דברי פרסומת שנשלחו לתובע באמצעות הנתבעת בדואר מייל בלא שניתנה הסכמתו לכך, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

התובע טען כי לא ניתנה על ידו הרשאה לנתבעת למשלוח דברי פרסומת וחרף זאת הנתבעת שלחה אליו 2 תכתובות דואר מייל שתוכנן פרסומי בהפרש של 7 חודשים בין 2 ההודעות.

התובע לא פנה אל הנתבעת בבקשה להסרתו לאחר משלוח דואר המייל הראשון אלא לאחר משלוח דואר מייל השני. במסגרת בקשת ההסרה דרש התובע מהנתבעת לפצותו בסכום כספי על-סך של 2,250 ש"ח.

לאחר הגשת התביעה וחרף בקשת ההסרה, נשלחו 4 תכתובות דואר מייל נוספות אל התובע מאת הנתבעת.

הנתבעת טענה כי מדובר בתובע סדרתי שהפך את חוק הספאם למקור פרנסה ולעסק לייצור הכנסות פרטיות מתביעות ספאם. התובע נמנע מהסרת שמו מרשימת התפוצה וכשהוא פנה בבקשת הסרה, הוא צירף לה דרישת תשלום כפיצוי בגין משלוח דואר "הספאם".

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

סעיף 30א לחוק התקשורת קובע כי שיגור דבר פרסומת ביודעין בניגוד להוראות הסעיף, מקנה בידי בית-המשפט סמכות לפסוק פיצוי בשל כל הפרה, בסכום שלא יעלה על-סך של 1,000 ש"ח לכל דבר פרסומת המתקבל בניגוד להוראות הסעיף.

החוק אוסר שיגור דבר פרסומת, בין היתר, באמצעות הודעת דואר מייל הנשלחת ללא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען.

הנתבעת שלחה את שתי התכתובות דואר המייל קבלת הסכמתו של התובע.

על-כן, בית-המשפט קבע כי נשלחו שתי תכתובות דואר מייל ראשונות ללא קבלת הסכמה ראשונית של התובע ושתוכנן פרסומי, על בית-המשפט לשקול את סכום הפיצוי ההולם הפרה זו של חוק התקשורת.

זאת ועוד, בית-המשפט קבע כי יש לקבוע פיצוי גם בנוגע ל- 4 תכתובות דואר מייל שנשלחו לאחר בקשת ההסרה ששלח התובע אל הנתבעת. משלוח זה אירע לכאורה בשל טעות בתום-לב שנגרמה בשל מחדליה של הנתבעת בהתמזגות שמות התפוצה הפרטיות של עורך האתר יחד עם רשימת התפוצה הכללית.

בבואו של בית-המשפט לקבוע את סכום הפיצוי, עליו להתחשב בראש ובראשונה בתכליתו של חוק התקשורת שהינה אכיפה, הרתעה יעילה ועידוד הגשת תובענות מצד אחד, ומאידך להקפיד שהפיצוי יהיה מידתי ולא מעבר לנדרש לשם השגת אותה תכלית.

הפיצוי נועד להתוות התנהגות נכונה למפרסם באופן שכל פרסום אשר יחרוג מחוק התקשורת יהא בלתי כדאי עבורו.

נקודת המוצא היא שפגיעה בגין הפרה בודדת תזכה את התובע במלוא הסכום הקבוע בחוק התקשורת וזאת על-מנת שתושג התכלית ההרתעתית.

ככל שמספר ההפרות גדל, אין הכרח שבית-המשפט יפסוק את הסכום המקסימלי בגין כל הודעה, אלא שעליו לקבוע סכום המשקף הרתעה יעילה בנסיבות העניין ולא מעבר לכך.
במסגרת השיקולים יש לעודד הגשת תביעות יעילות שמטרתן הגשמת תכלית חוק התקשורת.

בית-המשפט קיבל את הטענה כי מדובר בטעות טכנית של הנתבעת במשלוח 4 התכתובות הנוספות, אך לא מצא כי באמור כדי לפטור את הנתבעת ממתן כל פיצוי בנוגע ל- 4 תכתובות אלה, שכן באחריותה של הנתבעת לוודא באמצעות נותני שירותי הדיוור מטעמה כי לא תתרחשנה טעויות כגון הטעות שבמקרה הנדון.

עוד הבהיר בית-המשפט, כי יש מקום להתחשב בעת קביעת סכום הפיצוי בגין 4 התכתובות האחרונות שנשלחו לתובע, בכך שהתנהלות הנתבעת מקורה בטעות שאינה מכוונת אלא בטעות שבמחדל כאמור, וזאת נוכח התכלית ההרתעתית נשוא חוק התקשורת.

בעת קביעת הפיצוי יש לקחת בחשבון, בין היתר גם את איתנותה הכלכלית של הנתבעת והיקף עסקיה, שכן יש להקפיד כי הפיצוי יהווה הרתעה והכוונת התנהגות הנתבעת, אך לא יעבור את הגבול ויהיה פיצוי עונשי אשר ימוטט את עסקי הנתבעת.

במקרה דנן, לא המציאה הנתבעת ראיות ממשיות בנוגע למחזור עסקיה, ואולם שבה וציינה בתכתובות שהועברו בינה לבין התובע וכן בפני בית-המשפט כי מדובר בחברה חדשה שאינה איתנה כלכלית.

על רקע מכלול הנסיבות המפורטות לעיל ולאחר ששקל בית-המשפט את כלל השיקולים, בית-המשפט מצא לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 300 ש"ח בגין כל אחת משתי התכתובות דואר המייל הראשונות שנשלחו וכן פיצוי בסך של 100 ש"ח בגין כל אחת מארבע התכתובות הנוספות שנשלחו, ובסך-הכול סך של 1,000 ש"ח.

55. פיצוי סביר בנסיבות העניין
ב- ת"ק (רמ') 17985-05-15 {יעקב טייב נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (17.04.16)} נדונה תביעה לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין משלוח 16 הודעות פרסומת באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת המייל של התובע בלא שניתנה הסכמתו לכך, בניגוד להוראת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

הנתבעת טענה כי לא הוכח שהמיילים האסורים נשלחו לתובע על-ידי הנתבעת דווקא. לפיכך נתבקש התובע להוכיח תחילה כי מדובר בפרסומים שנתקבלו מאת הנתבעת. בנוסף, ציינה הנתבעת כי היא מפעילה מספר אתרי קופונים שונים, וככל הנראה התובע נרשם לאחד מאתרים אלה ובתוך כך, אישר את התקנון, שבו מצוי סעיף המאפשר שימוש בכתובת הדואר האלקטרוני שלו לצרכי קבלת הודעות פרסום עם מבצעים יומיים.

בית-המשפט קבע כי עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו במידה הדרושה בהליך אזרחי. הנתבעת מצידה לא הוכיחה כי התובע נרשם לאתרה וממילא לא הראתה כי ניתנה הסכמתו המפורשת של התובע למשלוח דברי פרסומת מטעמה באמצעות הודעות דואר אלקטרוני.

בית-המשפט קבע כי לא ניתן לקשור בין כתובת ה- IP שהוצגה לבין התובע. על-כן גרסת הנתבעת לא מתיישבת, לפיה התובע נרשם לקבלת מייל יומי מטעמה.

סיכומו-של-דבר, על רקע אמות-המידה שפורטו, בשים-לב לתכליות חוק התקשורת {אכיפה, הרתעה ועידוד הגשת תובענות יעילות}, להתנהלותה של הנתבעת כמפורט לעיל ולתקרת הפיצוי שניתן לפסוק בבית-משפט לתביעות קטנות סבר בית-המשפט כי פיצוי בסך של 4,500 ש"ח הולם וסביר בנסיבות העניין.

56. דחיית התביעה עקב זהות לא נכונה של הנתבעת
ב- ת"ק (ב"ש) 5881-08-15 {אלישי כהן נ' רימון טיולים בע"מ, פורסם באתר נבו (09.04.16)} נדונה תביעה בסך 33,000 ש"ח התובע טען כי קיבל מהנתבעת דברי פרסומת ללא הסכמתו, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

המחלוקת העיקרית בתביעה זו סבה סביב זהותה של הנתבעת.

הנתבעת טענה כי התובע לא צירף כל אישור מרשם החברות להוכיח את טענתו כי היא בקבוצת אופקים 1979 או שבניגוד לדבריה יש לה שליטה על הנעשה באופקים 1979 - והנטל לעשות כן מוטל, לדבריה, עליו.

לאור זאת ניתנה לתובע הזדמנות נוספת להגיב על טענתה של הנתבעת כי מדובר בחברה הלא נכונה וכי אין לה יריבות עמו.

בית-המשפט קבע כי מדובר בעניין מבלבל, שתי חברות העוסקות בתחום דומה שלשתיהן שמות דומים והן אפילו קשורות האחת עם השניה בקשר עסקי כזה או אחר ואף כתובתן הראשית זהה.

יתרה-מכך לא ברורות עמדת הנתבעת ועמדתה של אופקים 1979 - אשר פעם אחר פעם מבלבלים ביניהן והן לא עשו דבר על-מנת להסדיר סוגיה זו.

אופקים 1979 אפילו טרחה לגרום לבלבול על-ידי יצירת קישור מתוך אתרה לאתרה של הנתבעת והנתבעת לא מוחה בידה.

בית-המשפט סבר כי תמוה שהנתבעת לא הגישה הודעת צד ג' נגד אופקים 1979 בה דרשה כי במידה ותחוייב היא בתביעה תשפה אותה אופקים 1979 בגין כל חיוב.

בנוסף, תמוה גם מדוע שלחה הנתבעת אל התובע הודעות עד 2012 ולאחר מכן חדלה והתחילה שוב בשנת 2015.

אולם תמיהות אלה אינן עולות כדי מצב בו בית-המשפט השתכנע כי הנתבעת ואופקים 1979 הן מעין אשכול חברות או שקיימת זהות ביניהן וכי התביעה הוגשה נגד הגורם הנכון ששלח את הודעות המייל לתובע.

נראה כי על התובע להפנות תביעתו נגד אופקים 1979. על-כן דחה בית-המשפט את התביעה, אך לאור הבלבול בין החברות לא חייב בית-המשפט את התובע בהוצאות.

גם ב- ת"ק (פ"ת) 40534-06-15 {עמי בן דוד נ' חרוז כזה בע"מ, פורסם באתר נבו (04.04.16)} בית-המשפט מצא כי הנתבעת היא לא זו ששלחה את ההודעות בעצמה וכי אין לה שליטה על רשימת הנמנעים או תוכן ההודעות או על שיגור ההודעות עצמן ובכלל זה מועד שליחתן. אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התובענה וקבע כי התובע ישלם 1,000 ש"ח לנתבעת כהוצאות משפט.

57. בית-המשפט קבע, כי אין הפרה של חוק התקשורת
ב- ת"ק (פ"ת) 62694-12-15 {יניב הירש נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (07.04.16)} התובע הגיש נגד הנתבעת התביעה דנן לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 אליו הוסף תיקון מסעיף40, תשס"ח-2008 וזכה לכינוי "חוק הספאם" {להלן: "חוק התקשורת"} בכך ששיגרה דברי פרסומת באמצעות שיחות טלפון אנושיות שחלקן נעשו על-ידי הנתבעת וחלקן על-ידי משווקים חיצוניים.

התובע טען כי פנה מספר פעמים לנתבעת וביקש שהאחרונה תסיר אותו ממאגרי המידע שברשותה. התובע טען פניותיו נפלו על אוזניים ערלות ושיחות הטלפון מנציגי השירות של הנתבעת לא נפסקו.

התובע ביקש סעד כספי בהתאם להוראת סעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת בסך של 25,000 ש"ח כפיצויים ועוגמת נפש בגין שיחות טלפוניות שקיבל מהנתבעת וממשווקים נוספים כדוגמת DATA LINE.

הנתבעת כפרה בטענות העובדתיות והמשפטיות הרלוונטיות והיא טענה כי כלל לא מדובר ב"שיגור דבר פרסומת" כמשמעותו בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת שכן מדובר על שיחות עם גורם אנושי.

הנתבעת טענה כי נקטה באמצעים ומקפידה ככל הניתן לוודא מניעה של כל מטרד ללקוחות דבר הכרוך במשאבים כספיים, משאבי כוח אדם זמן וטרחה ניכרים. נוסף על כך, התובעת ציינה כי בנהליה הורתה, לאותם משווקים חיצוניים, להיעתר לבקשת התובע ולהימנע מהתקשרות איתו.

בכך לא סגי, הנתבעת ציינה בכתב ההגנה כי כחלק מנהליה, כאשר נודע לה על בקשת לקוח להימנע מפניות, היא מעבירה את המידע למשווקים חיצוניים ועורכת ביקורות לאכיפת הוראותיה.

התובע לא הציג הקלטות של 13 השיחות הנטענות נשוא התביעה דנן אלא טען כי ברשותו הקלטה של שיחה אחת בלבד באשר לטענתו הנתבעת יכולה להציג את כל השיחות.

הנתבעת מנגד טענה כי היא אינה יכולה להציג את הקלטות השיחות מאחר ואלו לא נעשו במערכותיה.

בית-המשפט סבר כי אין מדובר בהפרה של "חוק התקשורת" ולא דן בשאלה האם עמד התובע בנטל להוכיח את קיומן של כל 13 שיחות ההפרה הנטענות על ידו או שמא הוכיח קיומה של שיחת הפרה אחת בלבד אשר הקלטתה מצויה ברשותו.

כמו-כן, התייתר הצורך בדיון בטענת ההגנה החלופית של הנתבעת לפיה עומדת לה הגנה מכוח סעיף 40 לחוק התקשורת, שעניינו "הגבלת אחריות בנזיקין" לנזק הנובע מפעולה מכוונת או מרשלנות חמורה".

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התביעה וחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט לנתבעת בסך כולל של 1,000 ש"ח.

58. הנתבעת מעודדת ומשווקת את מוצריה באופן מסחרי לכלל לקוחותיה ומעודדת אותם להצטרף לתכנית בדרך מתוחכמת יותר כפרסומת מוסווית שמטרתה גריפת רווח כספי
ב- ת"ק (פ"ת) 65754-12-15 {אריאל הולנדר נ' גולן טלקום בע"מ, פורסם באתר נבו (03.04.16)} נדונו פיצויים בסך של 1,000 ש"ח לתובע בגין משלוח תכתובת דוא"ל על-ידי הנתבעת לתובע, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת" ו/או "'חוק הספאם"}.

התובע טען כי לא נתן את הסכמתו המפורשת מראש לקבלת דבר הפרסומת מהנתבעת, ואף ביקש לחסום כל אפשרות לקבלת שירות תוכן או מידע במועד ההתקשרות.

עוד טען התובע, כי הנתבעת אינה מציינת את המילה פרסומת בכותרת ההודעה, את כתובתה ואת דרכי יצירת הקשר עימה.

מנגד טענה הנתבעת כי במועד שליחת ההודעה התובע היה מנוי אצלה לחבילת ה- 99 ש"ח לחודש ואין מדובר בדבר פרסומת כהגדרתו בחוק הספאם.

כמו-כן, ציינה הנתבעת כי התובע מעולם לא פנה לחברה בבקשה שתחדל מלשלוח לו תכתובות, וכי שמו יוסר מהמאגר גם לא בעקבות אותה איגרת שנה טובה.

עוד טענה הנתבעת כי בעת חתימת ההתקשרות עם התובע חתם האחרון על חסימת אפשרות לשירותי תוכן או מידע חד-פעמי מצדדים שלישים כפי שמפורט בטופס עצמו.

בדיון שהתקיים בפני בית-המשפט טענה הנתבעת טענה חלופית כי גם אם מדובר בדבר פרסומת הרי שהתקבלה הסכמה של התובע לקבלתו בסעיף 52 להסכם ההתקשרות בין הצדדים.

סעיף 30א לחוק התקשורת מגדיר דבר פרסומת כ"מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".

בית-המשפט קיבל את עמדת התובע כי משלוח התכתובת בדוא"ל של הנתבעת אליו מהווה פרסומת כמשמעות מושג זה בחוק התקשורת. בית-המשפט סבר כי גם אם התובע היה אותה שעה מנוי על החבילה של 99 ש"ח הרי שמטרת הפניה היתה לגרום לכך כי התובע יתמיד ויישאר באותה חבילה. כלומר, מדובר בפעולת "שימור לקוח "אצל הנתבעת.

בית-המשפט מצא כי הנתבעת מעודדת ומשווקת את מוצריה באופן מסחרי לכלל לקוחותיה ומעודדת אותם להצטרף לתכנית בדרך מתוחכמת יותר כפרסומת מוסווית שמטרתה גריפת רווח כספי.

סעיף 30א(ג) לחוק התקשורת מפרט את החריגים בהתקיימם רשאי מפרסם לשגר דבר פרסומת באמצעות מערכת חיוג אוטומטית או בדרך אחרת המפורטת בסעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, גם ללא הסכמה מפורשת של הנמען.

העובדה כי הנתבעת לא ציינה במפורש בכותרת ההודעה בדוא"ל אל התובע כי מדובר בפרסומת יש בה לבדה כדי להכריע אל הכף לטובת התובע ולזכותו בפיצוי המירבי בסך של 1,000 ש"ח.

יחד-עם-זאת, בית-המשפט קבע כי שיקול-דעת בית-המשפט בשאלת הפחתת הפיצוי יופעל בכל מקרה לפי נסיבותיו. והכל במטרה לצמצם בטווח זמן את תופעת הספאם, תוך עידודם של מפרסמים להקפיד על הוראות החוק. בהקשר זה יש לדחות את טענת הנתבעת כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט מצא לנכון לפסוק לתובע את מלוא סכום הפיצוי בגין ההפרה.

אשר-על-כן, בית-המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט {כולל אגרת בית-משפט} בסך כולל של 500 ש"ח.

59. מאחר שמדובר בפיצויים לדוגמא ללא הוכחת נזק, כך שאינם נגזרים ממידת הנזק שנגרמה לתובעת, הרי שאין חשיבות לשאלת הקטנת הנזק מצד הנמען
ב- ת"ק (פ"ת) 64293-12-15 {תמרה זבלב נ' פיצה דון פרדו בע"מ סניף פתח תקווה, פורסם באתר נבו (01.04.16)} נדונה תביעה לעניין תשלום פיצויים בסך של 6,000 ש"ח לתובעת בגין משלוח 6 הודעות פרסום מסרונים על-ידי הנתבעת לתובע, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת" ו/או "חוק הספאם"}.

התובעת טענה כי היא לא נתנה את הסכמתה המפורשת מראש לקבלת דברי הפרסומת מהנתבעת. שיגור דברי הפרסומת מהוה הפרה של הוראות חוק התקשורת.

הנתבעת טענה כי התובעת לא הציגה שום אישור כי הינה בעלת מס' הטלפון אליו נשלחו המסרונים. הנתבעת טענה כי הגשת התביעה דנן הינה תביעת סרק המוגשת בשיטת "מצליח" ומהווה ניצול ציני של החוק והטרדה של בית-המשפט ושל הנתבעת.

הנתבעת טענה כי מדובר במסרון אחד בלבד שנשלח ביום 05.03.15. הנתבעת הסבירה כי כל לקוח חדש שמתקשר להזמין פיצה צריך לתת את פרטיו ובסוף השיחה נאמר לו במפורש כי ישלחו לו הודעות לטלפון עם מבצעים זהים להזמנה שביצע ובמידה והלקוח מתנגד לא ישלחו לו הודעות. בנוסף, בכל מסרון ישנה קישורית ומס' טלפון להסרה, המסרונים נשלחו בשעות נוחות אחה"צ.

בית-המשפט מצא כי משלוח המסרונים אל התובעת הינו פרסום כמשמעותו בחוק התקשורת וכי הנתבעת עונה על ההגדרה של מפרסם לפי הוראות חוק התקשורת שכן היא מופיעה בדבר הפרסומת כמען להתקשרות.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה ובדיון שהתקיים בפני בית-המשפט כי התובעת נתנה הסכמה מפורשת למשלוח מסרוני הפרסומת אליה.

כמו-כן הנתבעת טענה כי בפני התובעת היתה את האפשרות להסיר את מס' הטלפון שלה מרשימת התפוצה של הנתבעת אך היא בחרה שלא לעשות כן לדבריה עקב חשש מוירוס בטלפון הנייד שלה.

בית-המשפט קבע כי לעניין טענתה של הנתבעת כי התובעת לא פעלה להפחתת נזקה, יש להשיב כי מאחר שמדובר בפיצויים לדוגמא ללא הוכחת נזק, כך שאינם נגזרים ממידת הנזק שנגרמה לתובעת, הרי שאין חשיבות לשאלת הקטנת הנזק מצד הנמען.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל הרובץ עליה להוכיח כי משלוח מסרוני הפרסומת לנתבעת נעשה תוך קבלת הרשאה מראש מהנתבעת.

באשר להיקף הפיצוי, המחוקק קבע אמת-מידה לפיצוי בגין כל משלוח פרסומת של 1,000 ש"ח. יחד-עם-זאת גובה הפיצוי הכולל מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה לפיה יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין משלוח 6 מסרוני הפרסומת, פיצויים בסך כולל של 3,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט, כולל אגרת בית-משפט, בסך כולל של 500 ש"ח.

60. התובע לא היה מוכן שפרטיו יועברו לצד ג' ולא היה מוכן לקבל הודעות ודברי פרסומת על-פי פרטיו שצויינו בהזמנה
ב- ת"ק (קר') 14135-08-15 {איתי מישור נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ, פורסם באתר נבו (30.03.16)} נדונה סוגיה בה התובע הינו עורך-דין במקצועו אשר הגיש תביעה קטנה כנגד הנתבעת וביקש לחייבה בסך של 25,000 ש"ח בטענה כי פעלה בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}.

התובע טען כי ביום 27.08.14 קיבל מסרון מ- Isradeal הכולל דבר פרסומת לחופשות בחו"ל במחיר מוזל. כניסה אל הקישור שצורף להודעה הוביל אל הנתבעת. במהלך התקופה מיום 27.08.14 ועד ליום 24.03.15 התקבלו אצל התובע 25 מסרונים נוספים.

התובע טען כי הוא מעולם לא היה בקשר עם הנתבעת, לא ביקש ממנה לקבל דברי פרסומת, לא מסר את מספר הטלפון שלו ולא נתן הסכמתו לקבלת דברי פרסומת.

הנתבעת טענה כי התובע לא ציין בכתב תביעתו כי רכש שירותים של הנתבעת, באמצעות סוכנות הנסיעות איסתא ומסר את פרטיו האישיים לשם כך.

עוד טענה הנתבעת, כי ככל שנשלחו הודעות כנטען, היא צירפה להודעותיה קישור להסרה מרשימת התפוצה והתובע לא הסיר את עצמו ולא ביקש מהנתבעת לעשות כן.

יצויין כי ביום 05.02.14 התובע מסר את פרטיו לנתבעת, עת ביצע הזמנה לחבילת נופש זוגית לברצלונה מיום 14.02.14 ועד יום 17.02.14 על בסיס לינה וארוחת בוקר בעלות של 1,654 דולר על-פי ההזמנה אשר צורפה לכתב ההגנה.

הנתבעת טענה כי התובע בשום עת לא הביע התנגדות לקבלת מסרונים מהנתבעת ככל שהן נשלחו.

הנתבעת הוסיפה כי היא עומדת בתנאי סעיף 30א לחוק התקשורת, התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}, המאפשר לה לשלוח הודעות פרסום כאשר התובע מסר את פרטיו במהלך הזמנה, הנתבעת שולחת לשונית קישור של הסרה, דברי הפרסומת שנשלחו מתייחסים למוצר או שירות מסוג דומה לזה אותו הזמין התובע.

בית-המשפט קיבל את גרסת התובע אשר נראתה אמינה בעיניו. התובע הסריט את ההודעות, צילם אותן והציגן בפני בית-המשפט. בנוסף הנתבעת טענה לאורך כתב הגנתה כי פעלה בהתאם להוראות חוק התקשורת כאשר שלחה המסרונים וכי התובע הוא שמסר את פרטיו לנתבעת.

לאור זאת בית-המשפט השתכנע שהתובע הוא מקבל ההודעות ודוחה את טענות הנתבעת בעניין זהות מקבל ההודעות.

במהלך הדיון, הציג התובע את טופס הזמנת שירותי התיירות שביצע מול חברת איסתא, אותה חברה שדרכה טענה הנתבעת שהתובע מסר את פרטיו והם הועברו לנתבעת מאחר והיא מספקת השירות.

אומנם בטפסי ההזמנה מופיעים פרטי התובע שמסר לצורך ביצוע ההזמנה, אך אין להסיק מכך שמכאן קמה לנתבעת זכות לשלוח לתובע דברי פרסומת כמוגדרים בחוק התקשורת.

בסוף העמוד האחרון לטופס ההזמנה הופיעה פסקה ובה צויין כדלקמן:

"אני מאשר/ת בזאת לחברת איסתא לשלוח לי הודעות אלקטרוניות או הודעות SMS בדבר ההזמנה שלי, המבצעים הזולים והטובים ביותר לארץ ולחו"ל... איסתא מתחייבת שלא להעביר פרטים אודותיי לצד ג' למעט לצורך שרותיה או לצרכיי שיווק ופרסום של איסתא עצמה. (סמן V לאישור)."

בית-המשפט מצא כי התובע לא סימן V במשבצת המופיעה בפסקה זו, דבר המעיד וכפי שגם העיד על כך בדיון, כי התובע לא היה מוכן שפרטיו יועברו לצד ג' ולא היה מוכן לקבל הודעות ודברי פרסומת על-פי פרטיו שצויינו בהזמנה.

הנתבעת התבססה על כך שהתובע מסר את פרטיו לחברת איסתא והיא קיבלה את פרטיו ושלחה לו הודעות הדומות למוצר או לשירות שהוזמן ולכן עמדה בתנאי סעיף 30א לחוק התקשורת.

סופו-של-דבר, בית-המשפט החליט לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 7,500 ש"ח {לפי 300 ש"ח לכל הודעה} וזאת תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

61. אין להפחית מסכום הפיצוי שיש לפסוק לתובע בשל כך שהתובע לא פעל להסרת שמו מרשימת התפוצה
ב- ת"ק (רמ') 40524-09-15 {עופר אלייזה נ' אג'ייל ספיריט בע"מ, פורסם באתר נבו (24.03.16)} נדון עניינו של התובע לפסוק פיצויים עבורו בשל כך שקיבל דואר אלקטרוני שמטרתו דבר פרסומת מטעם הנתבעת.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון, בעת שהתובע ביקש לקבל את הספר לכתובת שלו דרך האתר של פלנט, בטופס ההזמנה לא נאמר שבעצם הזמנת הספר הוא מביע את הסכמתו לקבלת דברי פרסומת מפלנט או מכל חברה אחרת שתבוא במקומה.

יתרה-מכן, ספיריט מעולם לא שלחה הודעה לתובע שחברת פלנט התפצלה לשתי חברות נפרדות, מצד אחד ספיריט ומצד שני פור שור, ושכל אחת מהן לקחה את רשימת הלקוחות של פלנט ועשתה בה שימוש לצרכיה.

בנוסף, ספיריט לא הודיעה לתובע כיצד הכתובת שלו הגיעה לידיה. בנסיבות אלה, שבהן ספיריט ו- פור שור בחרו להמשיך להשתמש בשם המסחרי Agile, כמו שעשתה "פלנט" לפניהן, התובע היה רשאי לסבור שבקשת ההסרה שלו שנעשתה באמצעות המייל שקיבל מ-פור שור חלה גם על ספיריט.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי אין להפחית מסכום הפיצוי שיש לפסוק לתובע בשל כך שהתובע לא פעל להסרת שמו מרשימת התפוצה של ספיריט במיילים שקיבל ממנה.

בנסיבות אלה, בית-המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע 6,000 ש"ח בגין ששת המיילים שנשלחו אליו ובנוסף 700 ש"ח בגין הוצאות משפט.

62. יש לפרש את המונח "דבר פרסומת" ככולל גם מסרים המציעים מוצר או שירות ללא תמורה, כאשר אלה נועדו בסופו-של-דבר לגרום להוצאה כספית
ב- ת"ק (רמ') 30282-04-15 {יראה מן בראונר נ' טבסקו החזקות בע"מ, פורסם באתר נבו (23.03.16)} נדונה השאלה האם מסרונים, הכוללים הצעה להצטרף למועדון לקוחות הנתבעת והנשלחים למספר הטלפון ממנו מבוצעת הזמנה מן הנתבעת, מהווים "דבר פרסומת" במובן סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

בית-המשפט הבהיר כי סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת קובע כי "לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת".

בית-המשפט קבע כי יש לפרש את המונח "דבר פרסומת" ככולל גם מסרים המציעים מוצר או שירות ללא תמורה, כאשר אלה נועדו בסופו-של-דבר לגרום להוצאה כספית. ברוח זו, פסקו בתי-המשפט כי גם מסרים בעלי אופי של הטבה ללקוח, מהווים "דבר פרסומת" הבא בגדרו של חוק התקשורת.

חמשת המסרונים מושא הדיון נשלחו באופן מסחרי לכל לקוח שביצע הזמנה ממוקד הנתבעת.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי בחינה מהותית של המסרונים מעלה כי אלה נשלחו במטרה לצרף את מזמין הפיצה למועדון הלקוחות של הנתבעת ועל-ידי כך, לעודדו לרכוש בהמשך מוצרים ושירותים מאת הנתבעת.

מדובר במסר שנשלח מתוך אינטרס מסחרי-עסקי מובהק, המהווה "דבר פרסומת" במובן חוק התקשורת, התשמ"ב-1982.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 3,500 ש"ח. בנוסף, תשא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 500 ש"ח

63. ככלל עמותה ללא כוונת רווח הפועלת לפרסום פעילותה ומטרותיה, אין פרסומיה מהווים "דבר פרסומת" כמשמעות המונח בסעיף 30א לחוק. זאת זולת אם תוכן הודעות העמותה כולל אלמנטים מסחריים, שמטרותיהם לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת
ב- ת"ק (ת"א) 50990-06-15 {יובל חרש נ' העמותה למען עתיד טבעוני (ע"ר) 58056336, פורסם באתר נבו (21.03.16)} נדונה תביעה קטנה לחיוב הנתבעת, עמותה (ע"ר) העוסקת בתחום הטבעונות וקידום הטבעונות בישראל, בתשלום פיצויים לדוגמא בהתאם להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת" או "החוק"}.

התובע טען לכך שהנתבעת שיגרה אליו שני דברי פרסומת לתיבת הדואר האלקטרונית שלו, מבלי שנתן הסכמתו מראש, במפורש בכתב, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת, וזאת לאחר משלוח התובע לנתבעת מכתב התראה ולאחר שהנתבעת הודיעה כי התובע הוסר מרשימת התפוצה שלה. בגין כך תבע התובע את הפיצוי הסטטוטורי המרבי הקבוע בחוק התקשורת בגין כל הודעה בסך של 1,000 ש"ח, ובסה"כ 2,000 ש"ח.

הנתבעת טענה כי בהיותה עמותה רשומה הפועלת שלא למטרות רווח, סעיף 30א לחוק התקשורת אינו חל עליה.

לגוף העניין טענה כי הדוא"ל שנשלח לתובע אינו "דבר פרסומת" אלא מידע אודות פעילות העמותה שנשלח לתובע, בעקבות פנייתו לנתבעת ובקשתו לקבל עדכונים אודותיה.

לא היתה מחלוקת כי הנתבעת שלחה לתובע את דפי העדכון נשוא התביעה.

המחלוקת היתה בשאלה האם עמותה רשומה הפועלת ללא מטרת רווח חסינה מפני תביעה על-פי סעיף 30א לחוק התקשורת, והאם מדובר בדבר פרסומת אסורה שנשלח לתובע ללא אישורו.

בית-המשפט סבר כי ככלל עמותה ללא כוונת רווח הפועלת לפרסום פעילותה ומטרותיה, אין פרסומיה מהווים "דבר פרסומת" כמשמעות המונח בסעיף 30א לחוק. זאת זולת אם תוכן הודעות העמותה כולל אלמנטים מסחריים, שמטרותיהם לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת.

עוד סבר בית-המשפט, כי אין מקום למתן חסינות גורפת לעמותה מתביעות על-פי החוק ככל שתוכן הודעות העמותה יכללו אלמנטים מסחריים, או אלמנטים שמטרתם לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת.

במקרים אלה לא תהיה העמותה, אף אם היא פועלת למטרה ראויה וללא מטרות רווח, חסינה מתביעה על-פי סעיף 30א לחוק התקשורת {ת"ק (ת"א) 54943-10-13 רונלד רובינס נ' עמותת תנו לחיות לחיות, פורסם באתר נבו (24.03.14); ת"ק (ת"א) 20453-03-11 עו"ד אסף לוטן נ' לוג טק תקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (09.09.11)}.

במקרה זה, יש לראות בדפי העדכון שנשלחו לתובע "דבר פרסומת", כמשמעות המונח בחוק, בהיותם כוללים תוכן "שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת".

ההודעה נושאת הכותרת "סיכום פעילות אפריל בויגן פרנדלי +הטבה יחודית" שנשלחה לתובע ביום 13.05.15, כוללת פרסום של גורמים הקשורים בעמותה ובמטרותיה, ובכללם פרסום שמות של בתי עסק הכוללים אלמנטים מסחריים ופרסום המעודד לרכישת מוצרים או שירות מבתי עסק אלה, על דרך הפנייה לבתי העסק שעל-פי הפרסום תורמים 20% מההכנסות מחברי הנתבעת לקידום הטבעונות, ובדרך זו לעמותה.

שיגור "דבר פרסומת" כמשמעות המונח בחוק התקשורת, מחייב, על-פי סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, קבלת הסכמה מפורשת מראש ובכתב של הנמען.

הנתבעת, עליה הנטל, לא הוכיחה קיומה של הסכמה מראש ובכתב של התובע.

בעקבות פנייתו הנוספת של התובע הסיר נציג הנתבעת בדיון בעצמו את התובע מרשימת הדיוור של הנתבעת.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט כי אין לדון את הנתבעת לכף חומרה יתרה בגין אי הסרת התובע לאחר הודעת העדכון הראשונה, ונתון זה יבוא בגדר השיקולים שייבחנו בשאלת הפיצוי שייפסק.

פיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת מקום בו הופר החוק, הוא רף העליון, ואין משמעות הדבר שכל אימת שיופר החוק יהיה התובע זכאי לתשלום זה.

לעניין גובה הפיצויים לדוגמה, על-פי בסעיף 30א(י)(3) לחוק התקשורת יש להתחשב בשיקולי "אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הנמען למימוש זכויותיו; והיקף ההפרה".

בית-המשפט מצא לקבוע פיצוי מופחת מהתקרה הקבועה בסעיף 30א(י) לחוק, ולהעמידו על-סך של 300 ש"ח בגין ההודעה מיום 13.05.15 ועל-סך של 700 ש"ח בגין ההודעה מיום 07.06.15.

הסכומים שקבע בית-המשפט לוקחים בחשבון כי מדובר בשני פרסומים שתוכנם אינו פוגעני, כי מדובר בעמותה למטרות רווח שחבריה פועלים בהתנדבות.

עוד הוסיף בית-המשפט בקביעתו, כי לא הוכח ולא נטען כי הנתבעת היא מפרה סדרתית של החוק וכן כי הנתבעת, פעלה להסרת התובע מרשימת הדיוור, אף כי זו צלחה לאחר משלוח ההודעה הראשונה.

במכלול נסיבות אלה, ואל מול תכלית החוק - השגת הרתעה אפקטיבית ומידתית, ולא ענישה, מצא בית-המשפט כי די בפיצוי שפסק להרתיע את הנתבעת מפני הישנות מקרים דומים.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי לאור האמור הנתבעת תשלם לתובע 1,000 ש"ח, וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.

64. הנסיבות הייחודיות אותן בית-המשפט לקח בקובעו את גובה הפיצוי
ב- ת"ק (נת') 2229-09-15 {ציקו מנשה נ' צבי ברקוביץ', פורסם באתר נבו (21.03.16)} נדונה תביעת התובע לחיוב הנתבעת בפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 בגין 8 הודעות דוא"ל אשר נשלחו אליו מטעם הנתבע, הכוללות דברי פרסום מבלי שניתנה הסכמתו לכך.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון מדובר במשלוח 8 הודעות דוא"ל הכוללות תוכן פרסומי מטעם הנתבע אל התובע ללא קבלת הסכמתו מראש, חלקן לפני הגשת התביעה וחלקן אחריה, כאשר התובע לא נתן הסכמתו למשלוחן אך גם לא עשה מאומה לשם הפסקתן עד הגשת התביעה.

בית-המשפט הבהיר כי בבואו לפסוק את סכום הפיצוי במקרה זה עמדו לנגד עיניו גם הדברים האחרונים מפסק-דין גלסברג {רע"א 2904/14 זיו גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14)} והסייג הקובע כי לא בכל מקרה ראוי לפסוק את הפיצוי המירבי הקבוע בחוק וכי יש לקחת את מכלול הנסיבות בחשבון וכמובן אף סיפת דבריו של כב' השופט פוגלמן בפסק-דין חזני {רע"א 1954/14 אילן חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים), פורסם באתר נבו (04.08.14)} העוסק במידתיות הפיצוי.

הנסיבות הייחודיות אותן לקח בית-המשפט בחשבון במקרה זה כללו בחובן את היקף פעילותו העסקית הצנוע יחסית של התובע והעובדה שגם המפרסם עימו התקשר אינו גוף פרסום גדול אלא "בחור צעיר שעוסק בתחום" כפי שהעידה אשת הנתבע אף מבלי לחתום על הסכם בכתב עם לקוחותיו ורצונו של בית-המשפט שלא לפגוע בו באופן לא מידתי.

גם מספר ההודעות בגינן הוגשה תובענה זו לא נעלם מעיני בית-המשפט.

עוד יצויין, כי התובע הסכים במפורש כי התוצאה הכספית תהיה צנועה כל עוד תאמר אמירה במישור העקרוני ביחס לסוגיה בפסק-הדין, ואף הוסיף וציין כי אין לו התנגדות כי ישקלו שיקולים שאינם משפטיים גרידא בנושא זה, גישה הראויה לכבוד לדעת בית-המשפט.

בית-המשפט העיר בשולי דבריו כי אין זה המקרה הראשון בו נתקל בית-משפט זה בבתי עסק המפקידים את משלוח ההודעות הכוללות תוכן פרסומי מטעמם בידי ספקים חיצוניים ועולה מצידם הטענה כי במצב דברים זה הם שולטים פחות על התנהלות השולח.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 2,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 350 ש"ח, אשר ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין.

65. המסרונים האמורים עונים על הגדרת החוק לעניין דבר פרסומת
ב- ת"ק (נת') 14654-10-15 {שלומי בן ארוש נ' ישראכרט בע"מ, פורסם באתר נבו (20.03.16)} נדונה עתירת התובע, מכוח הוראת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת" או "החוק"} לפצות אותו בסך 5,000 ש"ח בגין שיגור דברי פרסומת למכשיר הטלפון הנייד שלו, על-ידי הנתבעת, בארבעה מועדים שונים.

הנתבעת טענה כי תיקון מספר 40 לחוק התקשורת אינו חל על תביעת התובע, שכן לא היה בהודעות שנשלחו כדי לקדם את מטרותיה של הנתבעת או לעודד את השימוש בכרטיסיה.

הנתבעת טענה להגנתה שכל המסרים ששודרו מטעמה ונשלחו לתובע {במייל ובמסרונים}, יועדו לגב' תימור בן ארוש, שהינה אשתו, על-פי הפרטים שהיא מסרה כשנרשמה לאתר ההטבות של הנתבעת ביום 31.12.12 ואישרה קבלת דברי פרסומת. לפיכך, ההודעות היו ממוענות לאשת התובע ולא לתובע.

בית-המשפט קבע כי המסרונים האמורים עונים על הגדרת החוק לעניין דבר פרסומת. פרסום הטבות נועד לשמר את הלקוחות של הנתבעת כמנויים אצלה ולהיטיב עמם על-מנת להמשיך את שיווק מוצריה ולעודד את הצריכה של מוצרים אלו.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי התובע נתן הסכמתו לקבלת דברי פרסום לכתובת המייל והטלפון הסלולארי שלו, כאשר לא הציגה את אישור ההצטרפות המקורי של הגב' בן ארוש לאתר ההטבות, שכללו את פרטי התובע.

בית-המשפט הבהיר כי בבואו לפסוק פיצוי לתובע נלקחה בחשבון מטרתו ההרתעתית של החוק ותכליתו למיגור תופעת ה"ספאם", היקף ההפרה וכן העובדה כי לא ניתנה לתובע אפשרות להסירו מרשימת התפוצה של הנתבעת בצורה פשוטה יעילה ומהירה, גם לאחר פניות חוזרות מצדו.

בית-המשפט הביא גם בחשבון את משלוח המסרונים אף לאחר הגשת התביעה דנא.

סופו-של-יום, קיבל בית-המשפט את התביעה באופן חלקי וקבע כי הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 2,500 ש"ח. כן תשא בהוצאות משפט בסך 750 ש"ח. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום, מיום קבלת פסק-הדין, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד מתן פסק-הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

66. בית-המשפט לא שוכנע שיש לפסוק פיצוי מתחת הרף המקסימלי הקבוע בחוק
ב- ת"ק (הרצ') 1584-09-15 {איליה גידלביץ' נ' א.ג.ש ייעוץ פיננסי בע"מ, פורסם באתר נבו (18.03.16)} נדונה תביעה מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}, על-סך 8,000 ש"ח בתוספת החזר אגרות, בגין משלוח דברי פרסומת לתובע ללא הסכמתו המפורשת - על-ידי הנתבעת במהלך שנת 2015.

התובע טען שקיבל בסך-הכול 8 הודעות לטלפון הסוללרי שלו, אשר תוכן ההודעות שנתקבלו הינו מסר המופץ באופן מסחרי שמטרתו עידוד רכישת שירות ו/או שירותים מהנתבעת, בניגוד לחוק ובאופן מטריד.

5 מההודעות נשלחו על-ידי חברה שעובדת עם התובעת- צד שלישי, ו- 3 מהן על-ידי החברה הנתבעת עצמה.

התובע הקיש הסר לאחר קבלת ההודעה השישית, למרות זאת המשיך לקבל את הודעות הפרסומת, ומכאן הונחה תביעתו בפני בית-המשפט.

הנתבעת טענה שהינה מקפידה על יישום הוראות החוק. ההודעות שנשלחות על ידה, בפועל הן נשלחות על-ידי צדדים שלישיים אשר עימם התקשרה הנתבעת בהסכמים, תוך והיא מוודאת הן מראש והן עת לעת שצדדים שלישיים אלו עומדים בתנאי הדין.

הנתבעת טענה שעשתה כל שבידה על-מנת להקפיד על הוראות החוק, ואין להצביע על אי מילוי תפקידה במידה ונפלה טעות אצל ספקיה.

בית-המשפט סבר שיש לקבל את התביעה באופן חלקי. בהתאם לסעיף 30א(ב) לחוק: "לא ישגר מפרסם דבר פרסומת באמצעות פקסימיליה, מערכת חיוג אוטומטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת".

הנתבעת הודתה שנשלחו על ידה לנתבע הודעות לנייד, אך היא הכחישה את משלוח חמש ההודעות, והכירה בשליחת 3 הודעות.

בית-המשפט קבע כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי 5 ההודעות הראשונות נשלחו על-ידי הנתבעת. הנתבעת טענה להפחתת גובה הפיצוי, בנימוק שהיא הציבה בפני התובע את האפשרות להוציא את עצמו מרשימת התפוצה שלה במידה והיה נכנס ללינק שצירפה להודעות ששלחה אינה מתקבלת.

בית-המשפט הבהיר כי סעיף 30א(י)(3) אינו מתנה את מתן הפיצוי בהוכחת נזק או בגובה הנזק שנגרם כתוצאה מביצוע ההפרה, אלא מטרתו היא אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו, בנוסף עידוד הנמען למימוש זכויותיו והיקף ההפרה.

עוד קבע בית-המשפט העליון כי קיימת חשיבות ציבורית בסוגיית אכיפת החוק ובסוגיית פסיקת הפיצויים ואף אם המקבל לא ביקש מהמפרסם להסירו מרשימת התפוצה אינה משנה את עצם החבות, אין מוטלת על הנפגע חובה להקטין את נזקו לפי החוק {רע"א 2904/14 זיו גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14)}.

עוד פסק בית-המשפט, שיש לראות ברף העליון שהציב המחוקק 1,000 ש"ח כנקודת מוצא, שבמקרים הרלוונטיים ניתן להפחית ממנו תוך הבאת את מכלול הנסיבות.

במקרה זה לא השתכנע בית-המשפט שיש להפחית מן הפיצוי שנפסק בחוק מאחר והנתבעת לא הביאה ראיות לעניין היקף ההפרה, היקף המחזור העסקי שלה.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת תישא באחריות על 3 הודעות בלבד שלא היתה מחלוקת שנשלחו על-ידה לנתבע.

מאחר ולא שוכנע שיש לפסוק פיצוי מתחת הרף המקסימלי הקבוע בחוק, חייב בית-המשפט את הנתבעת לפצות את התובע עבור כל הודעת SMS ב- 1,000 ש"ח על-פי החוק ובסה"כ 3,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

67. על הנתבעת היה להבטיח שמלכתחילה לא ייעשה שימוש במסרוני פרסומת ללא מתן אפשרות הסרה
ב- ת"ק (יר') 9351-04-15 {יונתן פינצ'ב נ' קולנוע חדש בע"מ, פורסם באתר נבו (05.03.16)} נדונה תביעה על-סך 2,000 שקלים שעילתה פיצוי ללא הוכחת נזק בגין משלוח שתי הודעות פרסומת מטעם הנתבעת {ספאם} לטלפון הסלולרי של התובע, במועדים שונים, ללא קבלת הסכמתו של התובע ובניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת" או "החוק"}, הידוע גם בכינויו "חוק הספאם".
התובע הינו עורך-דין, הנתבעת הינה חברה המנהלת את רשת חנויות נעלים קרוקס.

בתאריך 11.08.04 נשלח אל התובע מסרון הכולל פרסומת לקניית נעלי קרוקס. זאת, למרות שהתובע לא מסר את המספר לנתבעת ולא הסכים לקבל ממנה דברי פרסומת. מסרון הפרסומת הראשון ששוגר לתובע, לא כלל אפשרות למשלוח הודעת סירוב להמשך קבלת פרסומות. כאשר התובע ניסה לשלוח חזרה את המילה "הסר" , התברר כי הדבר אינו אפשרי מבחינה טכנית.

מספר הטלפון ממנו נשלח המסרון היה מספר טלפון חד-כיווני, כזה המאפשר משלוח מסרונים, אך חסום לקבלת מסרונים חוזרים.

בתאריך 26.08.14 נשלח לתובע מסרון נוסף, אף הוא כלל פרסומת לקניית נעלי קרוקס. במקרה זה המסרון כלל אפשרות למשלוח הודעת סירוב. התובע שלח הודעת סירוב לנתבעת.

בתאריך 25.03.15 התובע שלח לנתבעת מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים. הנתבעת התבקשה לפצות את התובע בסך של 2,000 ש"ח, בגין שני מסרוני הפרסומת, שנשלחו בניגוד לחוק.

בתאריך 29.03.15 השיבה הנתבעת לתובע כי "בשל טעות אנוש", שורבב מספר טלפון של התובע לרשימת חברי מועדון לקוחות של הנתבעת. הנתבעת לא מסרה כיצד מספר הטלפון של התובע הגיע לידיה מלכתחילה והיא סירבה לשלם כל פיצוי לתובע למרות שהודתה באחריות.

הנתבעת טענה כי היא חברה גדולה שמפעילה שיטות של שיווק ישיר ומשקיעה משאבים רבים על-מנת לעמוד בדרישות החוק ועל-כן היא אינה נושאת בכל אחריות כלפיו.

עוד טענה הנתבעת, כי לתובע לא נגרם כל נזק של ממש וכי מדובר בטעות סופר ולכן המקרה אינו נופל בגדרי החוק.

בית-המשפט הבהיר כי תופעת ה- "Spam" - דואר זבל, והנזקים רחבי ההיקף שהיא גורמת, עוגנה בסעיף 30א לחוק. סעיף 30א(י)(1) לחוק קובע כי בית-משפט רשאי לפסוק לנמען פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 1,000 ש"ח, בגין כל דבר פרסומת שקיבל בניגוד לסעיף 30א לחוק.

לקביעת סכום הפיצוי ישקול בית-המשפט בין היתר את השיקולים הבאים: אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הנמען למימוש זכויותיו; היקף ההפרה.

מטרת הפיצוי היא לאכוף את החוק, להרתיע את המזיק ולתמרץ הגשת תביעות יעילות. בקביעת סכום הפיצוי על בית-משפט לשים לנגד עיניו את השיקולים המנויים בחוק שמטרתם להשיג את תכליותיו - אכיפה, הרתעה ועידוד הגשת תובענות יעילות, מחד; ולוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לנדרש לצורך השגתן, מאידך.

בית-המשפט קבע כי טענת הנתבעת שהיא "חברה גדולה" שמשקיעה לטענתה משאבים רבים על-מנת לעמוד בדרישות החוק, אינה מהווה סיבה כשלעצמה להפחית מגובה הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק.

בית-המשפט סבר כי חברות מעין אלה נושאות באחריות שכן הן מודעות לחוק וכי הנתבעת היא בעלת משאבים כספיים וארגוניים להבטיח כי עובדיה יפעלו בהתאם לחוק. על הנתבעת היה להבטיח שמספר טלפון של אדם שלא מסר לה את המספר, לא יגיע אליה מלכתחילה וככל שהגיע, לא יוזן למערכות מידע של הנתבעת.

בנוסף, על הנתבעת היה להבטיח שלכרטיס של חברת מועדון לא יוזנו פרטי קשר שאינם של חבר המועדון. זאת משתי סיבות עיקריות. האחת, על-מנת למנוע את האפשרות כי מידע אישי של חבר המועדון יישלח לגורם שאינו מורשה לקבלו, דבר המהווה פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

השניה, על-מנת למנוע את המקרה הנדון, בו הנתבעת שולחת הודעות פרסומת לנמנעים שלא אישרו זאת, תוך הפרת הוראות החוק. מעל לכל אלה, על הנתבעת היה להבטיח שמלכתחילה לא ייעשה שימוש במסרוני פרסומת ללא מתן אפשרות הסרה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי מאחר ואין מחלוקת כי הנתבעת היא שולחת ההודעות, עליה לשאת באחריות ומשכך לפצות את התובע בסך של 2,000 ש"ח. בגין הוצאות משפט עליה לשלם לתובע סך של 850 ש"ח.

68. משניתנה הסכמה מפורשת לקבל הודעות פרסומות, גם משלוח הודעות למי שחדל מלהיות לקוח, לאחר מספר שנים, נחשב משלוח כדין וזאת עד להודעה על שלילת הסכמה להמשיך ולקבל הודעות פרסומיות
ב- ת"ק (פ"ת) 37837-09-15 {רויטל שדה תמם נ' לאומי קארד בע"מ, פורסם באתר נבו (28.02.16)} נדונה תביעה בנוגע למשלוח פרסומים ששלחה הנתבעת לתובעת באמצעות הדואר האלקטרוני בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, המכונה "חוק הספאם".

הנתבעת שיגרה לתובעת 22 הודעות פרסומת ועל כך לא היה חולק, אך הצדדים היו חלוקים בשאלה אם ניתנה הסכמה מפורשת של התובעת לקבלת אותן הודעות פרסומת.

התובעת טענה כי למיטב ידיעתה לא נתנה מעולם הסכמה מפורשת לקבל הודעות פרסומת; ואף לא מסרה לנתבעת את כתובת הדואר האלקטרונית אליה נשלחו ההודעות.

התובעת טענה כי גם אם נתנה הסכמה בעת חתימה על הסכם תנאי הצטרפות לכרטיס אשראי וכרטיס כספומט הרי שההסכם נחתם בשנת 2009 ואילו ההודעות נשלחו בשנת 2015. בגין הפרסומים הוגשה התביעה על-סך של 22,000 ש"ח.

מנגד טענה הנתבעת שהתובעת חתמה על הסכם הצטרפות לכרטיס אשראי וכרטיס כספומט ובמסגרתו התירה משלוח הודעות שיווקיות וזאת באופן מפורש. את כתובת הדואר האלקטרונית שלה מסרה לנתבעת במסגרת ההצטרפות לאפליקציה של לאומי קארד- "הארנק הדיגיטלי".

בנסיבות אלה טענה הנתבעת כי לא הפרה את הוראות חוק הספאם בעת משלוח ההודעות, וכי עם קבלת מכתב מאת התובעת בו הלינה על קבלת הודעות שיווקיות שלא כדין, פעלה הנתבעת להסרתה משירות.

בית-המשפט קבע כי די בהסכמה שנתנה התובעת לנתבעת לשלוח לה הודעות שיווקיות, כדי שאותה הסכמה תחול גם על כתובת הדוא"ל של התובעת שעידכנה התובעת במשך השנים בהתקשרות עם הנתבעת.

לעניין הטענה השניה, בית-המשפט הבהיר ש"חוק הספאם" אינו קובע כי להסכמה המפורשת הניתנת בכתב "תאריך תפוגה" שלאחריו יש לראות בהסכמה כבטלה. החוק מתנה את המשלוח בהסכמה שניתנה מראש כפי שנעשה במקרה זה {ת"ק (הרצ') 59991-03-15 דנה שוורצברג נ' ספייס הרצליה בע"מ, פורסם באתר נבו (02.06.15)} שם נקבע כי משניתנה הסכמה מפורשת לקבל הודעות פרסומות, גם משלוח הודעות למי שחדל מלהיות לקוח, לאחר מספר שנים, נחשב משלוח כדין וזאת עד להודעה על שלילת הסכמה להמשיך ולקבל הודעות פרסומיות.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי התובעת נתנה הסכמה מפורשת בכתב לקבל הודעות פרסומת {ת"ק (פ"ת) 15261-02-15 זילברג נ' לאומי קארד בע"מ, פורסם באתר נבו 19.08.15)} וכי הסכמה זו תקפה עד להודעה על סירוב להמשיך ולקבל דברי פרסומת, כהוראת סעיף 30א(ד) ל"חוק הספאם".

אשר-על-כן הורה בית-המשפט על דחיית התביעה. בית-המשפט קבע כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעת סך של 850 ש"ח.

69. התובעת לא מצאה לנכון במשך תקופה ממושכת של כשנתיים, לנקוט באחת מן האפשרויות הפשוטות שעמדו בפניה לשם הפסקת משלוחן של ההודעות/הפרסומות המטרידות
ב- ת"ק (חד') 65783-06-15 {לינוי הכט נ' גרטלר דוידוב תקשורת, פורסם באתר נבו (28.02.16)} נדונה סוגיה בה התובעת היתה בעלת מנוי חינם אצל הנתבעת המפעילה את אתר ההיכרויות "Loveme" {להלן: "אתר ההיכרויות"}.

בעתירתה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 33,800 ש"ח, התובעת טענה כי במשך כשנתיים, החל מיום 10.06.13 ועד ליום 30.06.15, שלחה הנתבעת אל תיבת הדואר האלקטרוני שלה 194 הודעות פרסומת במטרה לעודד אותה לרכוש את שירותיה לאתר ההיכרויות וזאת על-אף שהיא מעולם לא נתנה לה את הסכמתה המפורשת לכך.

הנתבעת טענה כי מכיוון שבתקופה הרלבנטית היה לתובעת מנוי חינם באתר, אזי לנתבעת שהכנסתה נובעת ממכירת מנויים בלבד, לא היה כל מוצר או שירות אותו היא יכולה היתה למכור לה ולכן אין לראות בהודעות המייל שנשלחו אליה משום "שיגור דבר פרסומת" כהגדרתו בחוק.

עוד טענה הנתבעת כי בעת רישומה לאתר, נתנה התובעת את הסכמתה מראש ובכתב לקבלת דברי פרסומת שכן בין התנאים אותם היא אישרה נכלל סעיף 120 בו מצויין במפורש כי מי שנרשם לשירות מסכים לקבל דברי פרסומת.

בית-המשפט מצא כי משהתובעת טענה באופן ברור שהיא לא סימנה ב"וי" את הסעיף המסויים הקיים לטענתה ב"תנאי השירות" שאושרו על ידה בעת שנרשמה לאתר ההיכרויות, סעיף שבו היא נדרשה ליתן את הסכמתה המפורשת לקבל הודעות במייל, היה על הנתבעת להציג בפני את אותה הסכמה מפורשת לקבל את הודעות המייל שנשלחו אל התובעת ולא להסתפק בטענה בדבר אישורה הכללי את התקנון עצמו.

יחד-עם-זאת ועל-אף שבית-המשפט סבר כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהתובעת נתנה לה את הסכמתה המפורשת מראש לקבל את הודעות המייל שנשלחו אליה, בית-המשפט הגיע למסקנה כי מדובר במקרה בו תרומת התובעת בעצמה לנזק שנגרם לה היתה תרומה מכרעת.

התובעת, אשר טענה כי הוטרדה מדברי פרסומת שהנתבעת שלחה אליה, לא מצאה לנכון במשך תקופה ממושכת של כשנתיים, לנקוט באחת מן האפשרויות הפשוטות שעמדו בפניה לשם הפסקת משלוחן.

בית-המשפט העיר כי עיון ברשימת ההודעות מגלה כי לצד כל אחת מהן צויין כי יש באפשרות התובעת לבקש להסיר את שמה מרשימת הנמענים של הנתבעת, אלא שהיא בחרה שלא לעשות כן.

התנהלות כזו איננה משקפת את אופן התנהלותו של האדם הסביר המבקש שלא להיות מוטרד בדברי פרסומת המשוגרים אליו.

לא-זו-אף-זו, מקור הודעות המייל שנשלחו אל התובעת לא היה אנונימי, אלא מדובר היה באתר ההיכרויות של הנתבעת אליו היא נרשמה ולכן הנימוק שהועלה מטעמה בדבר החשש מפני וירוסים, גם הוא אינו סביר.

בית-המשפט סבר, כי במצב דברים זה ולנוכח העובדה שהתובעת גם נמנעה מלפנות בטלפון אל שירות הלקוחות של הנתבעת והחליטה לתבוע אותה בבית-המשפט רק לאחר הצטברות כ- 200 הודעות בתיבת המייל שלה, מדובר במקרה שבו תרם אופן התנהלותה תרומה מכרעת לנזק שנגרם לה וכי מדובר במקרה שאיננו מצדיק את חיוב הנתבעת בפיצוייה.

אשר-על-כן, החליט בית-המשפט לדחות את התביעה.
בנסיבות המקרה ולנוכח מסקנת בית-המשפט לפיה הנתבעת לא הוכיחה כנדרש כי קבלה את הסכמתה המפורשת של התובעת למשלוח דברי הפרסומת שנשלחו אליה בדואר האלקטרוני, לא מצא מקום לחיוב התובעת בתשלום הוצאותיה בגין הליך זה.

70. משלא הוגש כתב הגנה ולא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה יש לקבל את התביעה במלואה
ב- ת"ק (ת"א) 2859-11-15 {דורין מזרחי נ' הזנק להצלחה בע"מ, פורסם באתר נבו (10.02.16)} בית-המשפט קבע כי כתב התביעה הומצא לנתבעת כדין ביום 05.01.16, ומשלא הוגש כתב הגנה ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה, חרף חלוף המועד - יש לקבל את התביעה במלואה, ובית-המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,000 ש"ח, על-פי הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

לעניין הוצאות ושכר-טרחה לא שוכנע בית-המשפט כי הגשת התביעה הצריכה הקדשת זמן ומשאבים המצדיקים חיוב בהוצאות בשיעור משמעותי.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך 100 ש"ח המשקפות את אגרת בית-המשפט ואת הוצאות ההמצאה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 1,000 ש"ח וכן 100 ש"ח בגין הוצאות ההליך.

71. מטרת החוק היא לאפשר הסרה מיידית של נמען מרשימת תפוצה של דברי פרסומת
ב- ת"ק (רח') 23201-06-15 {יאיר זהבי נ' ר.ת. דיסקברי טיול עולמי בע"מ, פורסם באתר נבו (09.02.16)} בית-המשפט קבע כי הוכח שהתובע קיבל 32 דברי פרסומת, אשר למשלוחן למען הדואר האלקטרוני שלו, לא ניתנה הסכמתו מראש.

הנתבעת גם לא כפרה בכך שקיבלה 4 הודעות הסרה רצופות ביום אחד. אולם, לשיטתה, נדרש טווח של יום עבודה אחד לפחות, על-מנת להסיר את שם הנמען מרשימת התפוצה.

בית-המשפט קבע כי אין לקבל את טענת הנתבעת בגין כך. מטרת חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, היא לאפשר הסרה מידית של נמען מרשימת תפוצה של דברי פרסומת.
בית-המשפט מצא כי דומה שיהיה נכון בשיעור הפיצוי, לחלק את הפיצוי להודעות הפרסומת שנשלחו, עובר למשלוח הודעת ההסרה הראשונה, 18 במספר.

בית-המשפט קבע כי בגין כל אחת, תשלם הנתבעת לתובע סך של 500 ש"ח ובסך הכל - סך של 9,000 ש"ח. בגין הודעות הפרסומת שנשלחו לתובע לאחר ששלח את בקשת ההסרה ואלו 14 במספר, תשלם הנתבעת סך של 1,000 ש"ח בגין כל דבר פרסומת ובסך הכל סך של 14,000 ש"ח.

סיכומו-של-דבר, הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 23,000 ש"ח, בצירוף אגרת בית-משפט, על-פי קבלות וכן, שכר-טרחת עורך-דין, בשיעור של 1,500 ש"ח, כולל מע"מ.

72. הנטל על התובע הוא להוכיח הן את משלוח המייל, שיגור המייל על-ידי המפרסם והיותו של המייל דבר פרסומת
ב- ת"ק (חי') 32428-09-15 {משה אלרון נ' אורנית מרחום, פורסם באתר נבו (09.02.16)} התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה על-פי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

התובע תבע פיצוי בגין משלוח דואר מייל אשר נשלח אליו מכתובת [email protected].

דואר המייל הפנה לאתר של הנתבעת TICKET-LINE.CO.IL במסגרת האתר של הנתבעת נמכרים כרטיסים לערבי שיחות פיוטים ונגינות.

התובע טען כי לא נתקבלה כל הסכמה שלו למשלוח דואר המייל וכי דואר מייל זה הינו דבר פרסומת בהתאם למשמעותו בסעיף 30 א' לחוק הנ"ל.

הנתבעת טענה כי אין לה כל קשר לשליחת המייל, היא לא זאת ששלחה את המייל, לא בעצמה ולא באמצעות גורם אחר. כמו-כן היא אינה מפרסמת את עסקה באמצעות שליחת מיילים ולכן אין לראות בה כמי ששיגרה דבר פרסומת.

הנתבעת אף הצהירה בפני בית-המשפט כי אינה מזהה את כתובת המייל ואינה יודעת מי הוא הגורם אשר שלח את המייל לתובע.

בית-המשפט פסק כי משלא הורם הנטל על-ידי התובע בהוכחת קשר כלשהו בין הגורם המשגר לבין המפרסם, קרי, הנתבעת, אין כל צורך בהטלת חיוב או פיצוי כלשהו של הנתבעת את התובעת.

הנטל על התובע הוא להוכיח הן את משלוח המייל, שיגור המייל על-ידי המפרסם והיותו של המייל דבר פרסומת.

אין בהוכחת חלק מן התנאים המגבשים פיצוי כדי לזכות בפיצוי והמדובר כאמור בתנאים מצטברים.

אשר-על-כן, משלא הורם הנטל כאמור על-ידי התובע בהוכחת קשר כלשהו בין הגורם המשגר לבין המפרסם, קרי, הנתבעת, אין כל צורך בהטלת חיוב או פיצוי כלשהו של הנתבעת את התובעת.

73. עיכוב ההליכים בשל קיומה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, יש בו כדי לפגוע בזכותו של התובע העומד על ניהול תביעה עצמאית בבית-משפט לתביעות קטנות ומגלה בכך את דעתו בדבר רצונו ל"צאת" מהקבוצה הייצוגית
ב- ת"ק (ת"א) 23016-12-15 {א.ג.ש ייעוץ פיננסי בע"מ נ' הרצל בן שמעון עובדיה, פורסם באתר נבו (05.02.16)} נדונה בקשת הנתבעים לעיכוב הליכים עד למתן החלטה חלוטה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית התלויה ועומדת, באותו עניין, כנגד הנתבעים בתיק נוסף בבית-המשפט המחוזי מרכז {להלן: "הבקשה לאישור תובענה ייצוגית"}.

התובע התנגד לבקשה ועמד על ניהול התביעה, תוך הצהרה כי אינו מעוניין להיכלל במסגרת "הקבוצה" בתובענה הייצוגית.

בית-המשפט הגיע מסקנה כי אין מקום לעכב את ההליכים בשל עניין תלוי ועומד, על-אף קיומן של טענות דומות בתביעה בתיק זה ועילת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

"סמכותו של בית-המשפט לעכב ברור תביעה, כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות הינה סמכות שבשיקול-דעת. ההחלטה בעניין עיכוב הליכים מוכרעת על יסוד שיקולים של יעילות הדיון וחסכון במשאבי בית-המשפט ובעלי הדין" {רע"א 346/06 באסם חזאן נ' קלאב אין אחזקות בע"מ, פורסם באתר נבו (14.05.06)}.
בהקשר לשאלת עיכוב הליכים בתביעה קטנה, מקום בו קיימת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, קיימות גישות שונות בפסיקה.

עמד בית-המשפט היא ככלל שאין לעכב הליכים בתביעה קטנה בשל בקשה לאישור הגשת תביעה ייצוגית בעילה דומה, כל עוד לא אושרה הבקשה לאישור התובענה הייצוגית וכן כל עוד התובע עומד על ניהול תביעתו באופן עצמאי בבית-משפט זה ומודיע על הסכמתו לצאת מהקבוצה הייצוגית.

בית-המשפט לתביעות קטנות נועד לאפשר לאדם מן היישוב להביא להכרעת בית-המשפט סכסוכים בסכומי כסף נמוכים יחסית, בדרך פשוטה, מהירה, יעילה וזולה.

תכלית זו אינה עולה בקנה אחד עם משך הזמן בו מתברר ההליך הייצוגי, וביתר שאת, משטרם ניתן אישור לתובענה הייצוגית.

לכך יש להוסיף כי תובענות ייצוגיות רבות מסתיימות בהסדרי פשרה או הסתלקות, דבר שיביא לדחיה בברור עניינו של תובע, שתביעתו הקטנה תעוכב מבלי שיהיה בתובענה הייצוגית לקבוע קביעות משפטיות או עובדתיות שיהיה בהן לחייב את התביעה הקטנה שעוכבה.

יתרה-מזו, התובע בתובענה ייצוגית בגין עוולה צרכנית חייב להוכיח נזק על-מנת לזכות בסעד כספי {ראה סעיפים 4(ב)(1) וסעיף 20(ה) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006}, בעוד שהתביעה בתיק זה הנה לתשלום פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, על-פי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982.

אשר-על-כן, ובשים-לב בכך שהבקשה לאישור התובענה הייצוגית, הוגשה ביום 23.07.15 וטרם אושרה, ולאור תכלית בתי-המשפט לתביעות קטנות והצהרת התובע כי הוא אינו מעוניין להיכלל בתובענה הייצוגית, דחה בית-המשפט את הבקשה לעיכוב הליכים.

74. יש להבחין בין לקוח המבקש לקבל הודעות פרסומיות ונותן על כך אישור מראש ובכתב, לבין לקוח המוסר את פרטיו אגב שירות מסויים, ומודע לאפשרות כי ישלחו לו דברי פרסום באותו נושא ואינו מתנגד לכך
ב- ת"ק (חד') 17306-05-15 {אלון ברנדלור נ' יוסי אלקובי, פורסם באתר נבו (31.01.16)} נדונה תביעה לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

התובע טען כי הנתבע שלח לו ללא כל הסכמה מראש מטעמו, לא פחות מאשר 48 הודעות פרסומת באמצעות דואר אלקטרוני במהלך התקופה שמיום 15.06.14 ועד 16.07.14.

התובע טען כי פנה אל הנתבע ביום 27.03.15, ביקש להסירו מרשימות התפוצה וכן ביקש לקבל לידיו העתק מאישור שלשיטת הנתבע מסר מראש ובכתב לקבלת פרסומות.

הנתבע שלח אל התובע מסמך אשר לטענת התובע אינו מהווה אישור כאמור, ובהתאמה שיגר לו התובע דרישה להסירו מכל רשימה, להימנע ממשלוח דברי דואר לכתובת המייל שלו וכן דרישה לפיצוי כספי.

הנתבע טען מנגד כי את דברי הפרסומת ששלח לכתובת הדואר האלקטרוני של התובע, שלח בעקבות אישור שנתן הנתבע לקבלת דברי פרסומת כאמור, אגב מילוי פרטיו האישיים בעמוד באנר העוסק בתחום הבריאות אליו פנה התובע.

עוד טען כי הודעות הפרסומת הכילו אמצעי פשוט להסרה מרשימת הנמענים בדמות "כפתור הסר" בתחתית כל הודעה, ואולם התובע קיבל הודעות במשך כחודש ימים מבלי לבקש להסירו.

בית-המשפט שוכנע כי התובע ביקש להרשם לתיאום פגישה בנושא דיאטה. בהתאמה - מילא פרטיו בעמוד נחיתה הנושא כותרת "לרדת נכון".

למסקנה זו הגיע נוכח שני אלו, במצטבר - האחד, היסוסו של התובע בנוגע להרשמתו לקבלת פרטים בתחום הבריאות מחד, ואישורו כי מעת לעת היה בוחר אם לקבל דברי פרסומת ממשווק כזה או אחר בהתאם לתחומי העניין שלו, והשני - צירוף הנתונים האישיים של התובע על גבי טופס האישור {כתובת מייל וטלפון נייד} המלמדים לכאורה על כך שזהותו של ממלא הפרטים הוא התובע כאן.
יחד-עם-זאת, מצילום המסך עלה כי הנרשם אינו יכול שלא לאשר קבלת דברי פרסומת, ומכאן שאין במשלוח הפרטים משום אישור במובן הוראת ס"ק (ב) לחוק כי אם מתן אפשרות למשלוח דברי פרסומת במובן ס"ק (ג).

קרי, יידוע המתעניין אודות אפשרות משלוח דברי הדואר הפרסומיים בתחום התעניינותו אליו, ולא בחירתו של הפונה בקבלת פרסומות באשר הן.

מכל אלו יחד הגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי אגב בקשה להרשם לפגישה בעניין דיאטה, לא התנגד התובע למשלוח הודעות פרסומיות לכתובת הדואר שמסר.

האם יש בכך כדי לראות כי הנתבע שלח את הודעות הפרסום כדין? בעניין זה יצויין כי חלק מהודעות הפרסום ששלח הנתבע לתובע הוצגו לפני בית-המשפט וניכר כי מדובר בפרסומות בתחומים רבים ומגוונים.

הנתבע טען כי משאישר התובע משלוח ההודעות בנוסח התקנון שהעתקו הוגש - רשאי היה לשלוח לתובע פרסומות בכל תחום ועניין שהוא.

בית-המשפט קבע כי עיון בהוראות סעיף 30א על נגזרותיו מלמד כי יש להבחין בין לקוח המבקש לקבל הודעות פרסומיות ונותן על כך אישור מראש ובכתב, לבין לקוח המוסר את פרטיו אגב שירות מסויים, ומודע לאפשרות כי ישלחו לו דברי פרסום באותו נושא ואינו מתנגד לכך.

בית-המשפט קבע כי כמחצית מן ההודעות אינן חורגות מהוראות החוק. אשר ליתרתן קבע בית-משפט זה מכבר, כי במסגרת השיקולים בקביעת שיעור הפיצוי יקח בית-משפט בחשבון את תום-לבו של התובע בנקיטת ההליכים {רע"א 2904/14 זיו גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14); רע"א 3545/14, רז נ' לוג טק תקשורת בע"מ ואח', רע"א 3545/14 ישי רז נ' לוג טק תקשורת בע''מ, פורסם באתר נבו (23.06.14)}.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע כי הנתבע יפצה את התובע בסך של 150 ש"ח, בלבד לכל הודעה ובסך-הכול 3,600 ש"ח. הואיל והתביעה הוגשה על-סך של 33,800 ש"ח, ומכתב ההתראה נשלח למען שאינו מענו העדכני של הנתבע אף שהתובע קיבל הודעה על כך מבעוד מועד - קבע בית-המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו על-אף ההפרה.

75. התובע עמד בנטל הוכחת הקשר בין הנתבעים
ב- ת"ק (ב"ש) 1699-08-15 {יואב קודיש נ' א.ר לוגיסטיק נדל"ן בע"מ, פורסם באתר נבו (28.01.16)} התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה על-סך 12,000 ש"ח.

התובע טען כי עניינה של התובענה הוא במשלוח דברי פרסומת אל התובע, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק הספאם"}.

התובע טען כי הנתבעים מתעלמים מבקשותיו המפורשות להסירו מרשימת התפוצה ולחדול מלשלוח הודעות אליו.

התובע ניסה להסיר עצמו מרשימת התפוצה אך הניסיון לא צלח והנתבעת 1 המשיכה להטריד אותו בהודעות טקסט ואף הסוותה את הודעות הפרסומת, לא ציינה את שמה, כתובתה או דרכי ההתקשרות עימה.

עוד טען התובע, כי מעבר לכך שקיבל את הפרסומות בניגוד לרצונו, הנתבעים נמנעו מלכתוב בהודעות את פרטי הזיהוי שלהן. מעשה זה גובל בחוסר תום-לב ובניסיון לעקוף את החוק ולחמוק מאחריות. אשר-על-כן, ביקש התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 12,000 ש"ח בצירוף הוצאות משפט וכן להשית על הנתבעים קנס.

הנתבעים טענו כי התובע לא הראה ראיה ממשית לכך שההודעות אותן קיבל אכן נשלחו על-ידי הנתבעות 1 ו- 2, שכן במרבית ההודעות אשר צירף התובע לכתב התביעה לא מופיע שמן של הנתבעות 1 ו- 2 או מי מהן או מספר טלפון המזוהה עימן.

בית-המשפט לא קיבל את הטענה לפיה כל ההודעות מלבד שתי ההודעות אליהן מתייחסות הנתבעות בדבריהן, אין להן קשר אל הנתבעות, שכן הן נשלחו על-ידי חברת חוץ, שהיא חברת פרסום.

בית-המשפט קבע כי עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות 1 ו- 2 מפרסמות את התכנים שלהן באמצעות אתר שנקרא אדמה, כאשר הוכח כי בפרסום עצמו יש קשר בין אתר זה לנתבעות 1 ו- 2. הוכח גם על-ידי התובע הקשר בין ההודעות שנשלחו אליו לבין הנתבעות 1 ו- 2 וכן גם לנתבע מספר 3.

בית-המשפט קבע כי על-פי המסמכים שהוצגו בפניו, הוכיח התובע כי הנתבע 3 הוא הדירקטור של החברה I.B.OLOGISTIC FINANCE LTD.

באחד מהפרסומים הוצג הנתבע מספר 3 כמנכ"ל הקבוצה שנקראת לוגיסטיק גרופ, שהינה באותה כתובת ובעלת אותו מספר טלפון של א.ר.לוגיסטיק, כמו-כן מופיע הנתבע 3 כמנכ"ל "חברת אדמה - זרוע השקעות בקרקעות של לוגיסטיק גרופ" ובצד השני כ"מנכ"ל אדמה א.ר.לוגיסטיק", שאלו הן שתי החברות, הנתבעות 1 ו- 2.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי הנתבע 3 לא הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו ועל-כן הרי הוא נחשב כמפר את הוראות סעיף 30(ח) לחוק הספאם.

עוד נאמר בסעיף 30(ט) לחוק הספאם כי הפרת הוראות סעיף זה היא עוולה אזרחית, על-כן בית-המשפט קובעת כי גם הנתבע 3 אחראי לפרסומים שנשלחו לתובע, כאמור מבלי שהתובע הסכים לכך.

אשר-על-כן, חייב בית-המשפט את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 12,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל ובצירוף הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח. סך הכל, בית-המשפט קבע כי הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד, לתובע סך של 13,000 ש"ח.

76. התובע הוטרד באופן שאין להקל בו ראש מצד הנתבעת
ב- ת"ק (ראשל"צ) 43484-07-15 {יניב מדמוני נ' הוט - מערכות תקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (24.01.16)} בית-המשפט נדרש לתביעה קטנה של לקוח שהתנתק מהוט, לפיצוי, כי לטענתו הוטרד על ידה במגוון דרכים במגמה מסחרית להחזירו לשירותיה. בין היתר לפי טענת התובע בוצעה התרשלות והופרה הוראת סעיף 30א, לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "חוק התקשורת"}.

הנתבעת לא אישרה את קבלת כל הפניות של התובע אך אישרה קבלת פניית בא-כוח התובע ולטענתה ב- 11.12.13 השיבה לו שהוא ינותק ויוצא מרשימת התפוצה.

הנתבעת טענה שכל העת פעלה כלפי התובע במקצועיות, בהגינות, באדיבות, על-פי כל סטנדרט סביר של שירות ובהתאם לכל מחוייבות שחלה עליה.

בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק כי מהפן המשפטי המסגרת הנורמטיבית נשענת בין היתר על דיני החוזים, אך גם על דיני הגנת הצרכן והנזיקין לצד, דין המתייחס באופן ספציפי לשימוש לרעה במתקן בזק בפרט בדרך של הטרדה והוא חוק התקשורת.

בית-המשפט הבהיר כי הקביעה בחוק התקשורת של מה שאסור לנקוט, מהווה לפחות פרמטר לנורמת זהירות שבה עוסק סביר צריך לנקוט. אבל אין צורך לומר שחובת הזהירות בפקודת הנזיקין אינה מתמצה במה שנקבע בחוק התקשורת כאמצעי שהכרחי לנקוט.

במקרה זה, בית-המשפט קבע כי הוכח שהתובע אכן הוטרד באופן שאין להקל בו ראש מצד הנתבעת ועבורה בהתנהלות אובססיבית ממש מתוך מגמה מסחרית להחזירו לשורותיה תוך שלמעשה מאיינים את זכות הביטול החד-צדדית שקיימת לצרכן המעוניין להתנתק.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את התביעה במובן זה שהוכחה הפרת האחריות ויש לפצות בגינה. בית-המשפט חייב את הנתבעת בפיצוי בגין הנזק בגובה של 7,500 ש"ח, החזר אגרה כפי ששולמה בפועל והחזר הוצאות הדיון בסך של 400 ש"ח.

77. התנהגות התובע היתה נגועה בחוסר תום-לב ובקשתו לפיצויים נדחתה
ב- ת"ק (ב"ש) 45061-06-15 {יורי קושרובסקי נ' חברה ויזה כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (04.01.16)} נדונה תביעה לתשלום 30,000 ש"ח - פיצוי בגין 31 הודעות שנשלחו אל התובע בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"} - 500 ש"ח כל אחת בגין 2 הודעות שנשלחו לו לפני שבקש מהנתבעת לחדול מלשלוח את ההודעות ו- 1,000 ש"ח כל אחת בגין 29 הודעות שנשלחו אליו לאחר מכן.

התובע טען, כי לאחר קבלת ההודעה השניה, ביקש מהנתבעת לחדול משליחת התוכן השיווקי, זאת באמצעות השבת הודעה לדואר האלקטרוני ממנו נשלחה ההודעה באמצעות "השב" או משלוח סמס חוזר לשולח הודעת הסמס, אך בקשתו נותרה ללא מענה.
מנקודת זמן זו, נשלחו עוד 29 הודעות פרסומיות אל התובע מצד הנתבעת וכתגובה, נשלחו עוד שתי בקשות מצד התובע, באותה דרך, להסרה מרשימת התפוצה.

הנתבעת טענה כי ככתוב בתחתית כל מייל שנשלח אל התובע, עמדו בפני התובע האפשרויות להקטין נזקיו, באמצעות לחיצה על מקש ה"הסר" או פניה למספר טלפון/פקס של שירות הלקוחות וכן יכול היה התובע להציף את הנושא מול אחד מנציגי השירות עמם דיבר בקשר לנושאים אחרים במהלך התקופה המדוברת.

באשר למסרונים, הרי שבאלה שהציג יכול היה לבקש את הסרתם במספר הטלפון שהופיע בתחתית כל מסרון כמוצג על ידו.

עוד טענה הנתבעת, כי התובע מיאן, בחוסר תום-לב, לנקוט באילו מן הדרכים שעמדו לרשותו.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את התביעה כי במקרה בו עסקינן, התובע, כפי שהוכיחה הנתבעת, נרשם בפועל לשירות קבלת התוכן השיווקי, משמע הצטרף ביודעין לרשימת התפוצה, מה גם שהינו לקוח של החברה ונהנה משירותיה.

בית-המשפט קבע כי טענה מפי התובע, כי לא לחץ על ה"הסר" או לא טלפן לשירות הלקוחות של הנתבעת מפני החשש מדיוור נוסף או קבלת חומרה מזיקה למכשירו או מחשבו האישי - אינה מתקבלת על הדעת, מעצם הקשר הישיר בין הצדדים, שכן התובע נתן אמונו בנתבעת בניהול כספיו ומכאן ניתן להסיק כי לא היה חושש מפגיעת "וירוס" מהתוכן שנשלח מהנתבעת.

בית-המשפט העיר כי הנתבעת טענה כי לא נתקבלה שום בקשה להסרת התובע מרשימת התפוצה, מלבד כמובן כתב התביעה שנתקבל במשרדיה. התובע הציג את הבקשות להסרה מהרשימות, אך אין הן לא היו מספקות.

הנתבעת הציבה בפני התובע וכלל לקוחותיה, בכל פלטפורמה בה ניתן לפרסם תוכן שיווקי, אשר לכולן התוודע התובע, את האפשרות להסרה מן הרשימה.

התובע בחר שלא לפעול בדרך מקובלת - והדרך אותה הציגה הנתבעת - שככל הנראה היתה מביאה לתוצאה יעילה, אלא בחר דוקא להשיב לכתובת הדואר האלקטרוני, ומשלא נענה במשך שלושת הפעמים החליט להפעיל את הכלי המשפטי.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט מצא כי התנהגות שכזו נגועה בחוסר תום-לב, שכן לא רק שהאפשרויות שציינה הנתבעת עמדו בפני התובע והוא התעלם מהן, אלא שנראה כי התובע התחיל לשים-לב כי ההודעות של הנתבעת מפריעות לו רק עם קבלת פסק-הדין ב- רע"א 1954/14 {אילן חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים), פורסם באתר נבו (04.08.14)} ולא ב- 5 השנים שקדמו לכך.

אשר-על-כן דחה בית-המשפט את התביעה וחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 500 ש"ח.

על פסק-דין הנ"ל הוגשה בקשת רשות ערעור {רת"ק 49131-01-16 קושרובסקי נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, טרם פורסם (05.05.16)}. בית-משפט של ערעור קבע:

"22. באשר להודעות הדוא"ל יש לדחות הבקשה שכן הודעות הסירוב שהמבקש שלח בדואר האלקטרוני לא נשלחו באופן שצויין בהודעה ולא התקבלו אצל המשיבה, ואף אופן ההסרה שצוין בהודעה על ידי המשיבה, עומד בדרישות החוק.
עם-זאת, יש לקבל את הבקשה וזאת ביחס לשבעת המסרונים שנשלחו אל המבקש. שכן אופן משלוח המסרונים, ללא שהתאפשר משלוח הודעת סירוב בדרך בה נשלחו, נעשתה בניגוד להוראות הדין.
23. סעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת קובע פיצוי שאינו תלוי בנזק בסכום שלא יעלה על 1,000 ש"ח, וזאת בשל כל הפרה. באשר לגובה פסיקת פיצוי לדוגמה ללא הוכחת נזק דן בית-המשפט העליון, הן ב- רע"א 2904/14 זיו גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ (27.07.14) והן בעניין חזני שאוזכר לעיל.
בית-המשפט העליון ציין כי נקודת המוצא לקביעת גובה הפיצוי לדוגמה הינה 1,000 ש"ח כמצויין בחוק התקשורת. עם-זאת הובהר כי מדובר בנקודת מוצא שהינה תקרת הפיצוי - בבחינת הרף עליון, ממנה ניתן להפחית במקרים המתאימים:
"אין משמעות הדבר שכל אימת שפלוני יפר את סעיף 30א, ייפסק פיצוי לדוגמה בשיעור המירבי הנקוב בחוק, ויש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות השיקולים המנויים בסעיף 30א(י)(3) לחוק."
(ענין גלסברג, פיסקה יב).
אף בעניין חזני ציין כב' השופט פוגלמן כי:
"להשקפתי, בבואו לקבוע את סכום הפיצוי מכוח סעיף 30א(י) לחוק, שומה על בית-המשפט לשים לנגד עיניו את השיקולים המנויים בחוק שמטרתם להשיג את תכליותיו האמורות (אכיפה, הרתעה ועידוד הגשת תובענות יעילות), מצד אחד; ולוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לדרש לצורך השגתן, מצד שני."
(פסקה 10 לפסק-הדין)
24. ברי איפוא כי אין בית-המשפט מחוייב לפסוק את סכום הפיצוי המירבי הקבוע בחוק, אלא על בית-המשפט לבחון על-פי מכלול נסיבות העניין, מהו סכום הפיצוי הראוי על-פי השיקולים המנויים בחוק.
לעת הזאת מוסכם על הכל, כי המבקש הביע את הסכמתו לקבלת דבר הפרסומת. מכאן שאין בפנינו מקרה "קלאסי", מן הסוג שבגינו ביקש המחוקק לקבוע את הפיצוי לדוגמא. שכן המטרה חינוכית, ההרתעתית והאכיפתית המרכזית שעמדה בפני המחוקק הייתה בלימת תופעת משלוח דברי פרסום, בין במסרונים במכשיר הנייד ובין באמצעות דואר אלקטרוני ללא כל רשות, וזו עמדה בבסיס הקביעה של פיצוי לדוגמה ללא הוכחת נזק. נדמה כי עוקצה ניטל במידה רבה בענייננו, לאור העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי משלוח דברי הפרסומת נעשה מלכתחילה בהסכמת המבקש.
עוד אציין, כי העובדה שהמבקש טען בתחילה, באופן ברור ומפורש עלי כתב התביעה כי מעולם לא נתן הסכמתו למשלוח דברי הפרסומת, דבר אותו הוא מאשר באופן מפורש בבקשת רשות הערעור, יש אף בו כדי להשליך על גובה הפיצוי. עם-זאת, לא ברי על בסיס מה ציין בית-המשפט כי שנראה שהתובע התחיל לשים-לב כי הודעות המשיבה מפריעות לו רק לאחר פסיקת בית-המשפט בעניין חזני ומשלא ראיתי כל ביסוס בראיות לקביעה זו.
25. לאור האמור על המשיבה לשלם למבקש פיצוי של 500 ש"ח בגין כל הפרה (7 הודעות מסר קצר) ובסכום כולל של 3,500 ש"ח.
ביחס להוצאות הרי יש לבחון את סך הפיצוי וההוצאות כמכלול אחד שכן "סכום שכר-הטרחה וההוצאות שייפסק בתביעה כזו קשור קשר הדוק בסכום שייפסק כפיצוי בגין ההפרות" (ראה עניין גלסברג בפסקה 10).
המשיבה תישא בתשלום שכר-טרחה והוצאות המבקש בסך של 2,000 ש"ח."

78. המטרה בעיכוב הליכים, הינה למנוע מצב שבו יתנהל דיון ובוא יובאו ראיות וטענות דומות או זהות בבתי-משפט שונים, משיקולי יעילות הדיון, חסכון בזמן ומשאבים לשני הצדדים ולבית-המשפט, כמו גם, להימנע ממצב בו יתקבלו החלטות סותרות ביחס לאותן סוגיות משפטיות
ב- ת"ק (ראשל"צ) 25099-09-15 {כתר שרון נ' המשביר 365 החזקות בע"מ, פורסם באתר נבו (30.12.15)} נדונה בקשת הנתבעת /המבקשת לעיכוב הליכים בתובענה, שהוגשה על-ידי המשיב/ התובע וזאת עד להכרעה בתביעה הייצוגית המתנהלת במקביל, בבית-המשפט המחוזי תל- אביב {להלן: "ההליך המקביל"}.
המבקשת טענה כי העילה המרכזית העומדת בסיס תביעת המשיב/ התובע, "ההסכמה" לקבלת דיוור דברי הפרסומת מאת הנתבעת/ המבקשת.

המבקשת הוסיפה וטענה כי יש לעכב תביעה זו מחמת "עניין תלוי ועומד", עד למתן החלטה בבקשה בהליך התלוי ועומד לאישור התובענה כייצוגית, שכן ככל שבית-משפט זה יחליט לדון בתביעה הנדונה, יכול שההחלטה שתתקבל על-ידי בית-המשפט המחוזי תייתר את ההחלטה של בית-משפט זה.

לשיטתה, הן ההליך המקביל והן התביעה המתנהלת בפניי, סובבים על אותו ציר מחלוקת, והטענות העיקריות היורדות לשורש שני ההליכים, ואשר בית-המשפט יידרש להן, הינן זהות ולכן נכון וצודק לעכב את הדיון בתובענה עד להכרעה בהליך המקביל, או לכל הפחות עד להכרעה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

בעניין זה הפנתה המבקשת לפסיקה בה עוכבו ההליכים במקרים דומים.

המשיב/התובע התנגד לבקשה. המשיב טען כי אין קשר בין תביעה קטנה זו שהוגשה על ידו ובין התובענה הייצוגית ואינו מנוי ברשימת התובעים/לקוחות בגין תובענה ייצוגית הנ"ל.

בית-המשפט הבהיר כי המטרה בעיכוב הליכים, הינה למנוע מצב שבו יתנהל דיון ובוא יובאו ראיות וטענות דומות או זהות בבתי-משפט שונים, משיקולי יעילות הדיון, חסכון בזמן ומשאבים לשני הצדדים ולבית-המשפט, כמו גם, להימנע ממצב בו יתקבלו החלטות סותרות ביחס לאותן סוגיות משפטיות.

"מבחינה זו אין הבדל מהותי בין בתי-המשפט הדנים בעניין, ואין תביעה בבית-המשפט לתביעות קטנות שונה מתביעה רגילה" {ת"ק (יר') 1180/10 יאיר ידידי פחה נ' 013 חברת ברק, פורסם באתר נבו (17.03.10)}

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי במקרה דלמעלה הן הבקשה והן התביעה שבפני העלו טענות דומות במהותן לפיהן נטען כי הנתבעת שגרה ללקוחותיה דברי פרסומת וזאת מבלי שנתנו לכך את הסכמתם ו/או הודיעו על סירובם לקבל דברי פרסומת בהתאם להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת.

בית-המשפט הוסיף כי יש למשיב זכות למצות את הדין באופן יחידני בתביעה פרטנית משלו וכן עמדתו החד-משמעית של המשיב באשר לרצונו להמשיך ולנהל תביעה זו והבהרתו כי אינו מעוניין להימנות על משתתפי התובענה הייצוגית.
יחד-עם-זאת, בית-המשפט קבע כי יש לאזן בין שיקולי המערכת וביניהם יעילות הדיון, חיסכון בזמן השיפוטי במשאבים הן לצדדים והן לבית-המשפט וכן למנוע מתן החלטות סותרות הנוגעות לאותן סוגיות משפטיות לבין הצהרתם של המשיבים/ התובעים לנהל את תביעתם באופן פרטני.

משכך, בנסיבות העניין, סבר בית-המשפט כי מן הראוי, שבשלב זה, הדיון בתביעה יעוכב למשך 90 ימים.

79. במקרה דנן, מתקיימים כל היסודות להחמרה בפסיקת הפיצוי
ב- ת"ק (חי') 22944-05-15 {טל גרבר נ' בזק בינלאומי בע"מ, פורסם באתר נבו (30.12.15)} נדונה תביעת התובע לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין משלוח דברי פרסומת לפי חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}, ללא הסכמתו מראש ולמרות בקשות הסרה חוזרות ונישנות.

בית-המשפט קבע כי טענות התובעת בעניין הסיבה לאי הפסקת משלוח דברי הפרסומת למרות בקשותיו החוזרות והנישנות אינן יכולות להוות הגנה.

כראיה לאיחוד שני הלקוחות שהיו לחברה ולהורי התובע הציגה הנתבעת תכתובת דוא"ל פנימית משנת 2007. הנתבעת לא הציגה את בקשת הלקוח, אף שהיא קיימת בידיה, ועל-כן לא נסתרה טענת התובע ואביו לפיה האיחוד שהתבקש הינו איחוד הלקוח העסקי ללקוח הפרטי.

בית-המשפט מצא כי נראה בבירור כי הלקוח ביקש רק את האיחוד ומר מולאי מחווה את דעתו לפני האחמ"ש, יוסי, כי "רצוי שהם ישארו תחת הלקוח העסקי".

בית-המשפט לא קיבל כי אופן ביצוע האיחוד, בפעולה באחריות הנתבעת בלבד, מהווה הגנה בפני הימנעות מלפעול על בסיס בקשות ברורות חוזרות ונישנות של הלקוח או התובע להפסקת משלוח.

הנתבעת אישרה כי הכתובת [email protected] לא השתנתה.

בית-המשפט קבע כי אין משמעות שכל אימת שפלוני יפר את סעיף 30א לחוק, ייפסק פיצוי לדוגמה בשיעור המרבי הנקוב בחוק, ויש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות השיקולים המנויים בסעיף 30א(י)(3).

הכלל הוא איפוא, כי הסכום הנקוב בסעיף 30א(י)(3) לחוק הוא סכום המוצא לפסיקת הפיצוי לדוגמה, ממנו ניתן בנסיבות המתאימות להפחית {רע"א 2904/14 גלסברג נ' קלאב רמון, פורסם באתר נבו (27.07.14)}.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי הנתבעת שלחה לתובע הודעות רבות, ללא שהוכחה הסכמת מי מטעמו, לאחר בקשות חוזרות ונישנות שלו והתחייבויות שלה להסרה, ואפילו לאחר הגשת כתב התביעה המשיכה בכך.

לפיכך, מתקיימים כל היסודות להחמרה בפסיקת הפיצוי, שכן הוכח כי הנתבעת אינה נרתעת מהמשך משלוח דברי הפרסומת, ומטילה על התובע את עלות הפניות הטלפוניות כמו גם ההטרדה המתמשכת.

הצעת הפשרה, שהוצעה לתובע אינה מהווה אחד השיקולים להפחתת הפיצוי, וגם היום בפתח הדיון ניתנה לצדדים הזדמנות נאותה, בצירוף המלצה חמה, להגיע להסדר ולייתר את פסק-הדין, אך הדבר לא עלה יפה.

בית-המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע לסילוק התביעה סכום של 9,000 ש"ח {1,000 ש"ח בגין כל דבר פרסומת}, אגרת משפט בסך 90 ש"ח והוצאות משפט בסך 250 ש"ח. סך-הכול סכום התשלום לסילוק התביעה, 9,340 ש"ח, ישולם תוך 30 יום ממסירת פסק-הדין.

80. התובע עמד בנטל שמוטל לפתחו להוכיח שבאמצעות הקלקה על הקישור שמופיע בהודעת הפרסומת, אכן מגיעים לאתר של הנתבעת 2
ב- ת"ק (רמ') 17074-03-15 {יראה-מן בראונר נ' א.ר לוגיסטיק נדל"ן בע"מ, פורסם באתר נבו (21.12.15)} נדונה תביעה בדברי פרסומת שנשלחו לטלפון הנייד של התובע, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

התובע טען כי נשלחו אליו 37 מסרונים כאשר מתוכם 30 משויכים לנתבעת 1 {להלן גם: "אדמה"} ו- 7 נוספים לנתבעת 2.

במעמד הדיון אישרה נציגת הנתבעות משלוח 6 מסרונים, כאשר נציגת הנתבעות התייחסה למסרונים בהם נרשם שמה של "אדמה" או "בטוחה".

בכל הנוגע לשאר המסרונים, הנתבעות הכחישו כל קשר למסרונים אלו וסוגיה זו במחלוקת בין הצדדים {להלן: "הפרסומים שבמחלוקת"}.
כמו-כן, נציגת הנתבעות אישרה שאין בידיה כל אישור לכך שהתובע נרשם ואישר לקבל פרסומים לטלפון הנייד שלו ביחס למי מהנתבעות.

התובע הציג במעמד הדיון את כל הפרסומים שצורפו לכתב התביעה באמצעות שני מכשירי טלפון שהיו ברשותו.

התובע הוסיף וטען כי ניתן לראות בחלק מהפרסומים שבמחלוקת קישור לאתרים וכן שמדובר באתרים של מי מהנתבעות.

נציגת הנתבעת התנגדה לאמור מהטעם כי לא נחזה שנרשמו פרטי כל הקישור כפי שמופיע בהודעת הפרסום ועל-כן אין לראות זאת כקישור לאתר של הנתבעת 2.

בית-המשפט קבע כי התובע עמד בנטל שמוטל לפתחו להוכיח שבאמצעות הקלקה על הקישור שמופיע בהודעת הפרסומת, אכן מגיעים לאתר של הנתבעת 2. טענת התובע כי די ברישום שנעשה כדי שמערכת תזהה רישום זה, לא נסתרה.

בית-המשפט קיבל את תביעתו של התובע בחלקה וזאת ביחס ל- 7 הודעות בלבד.

לאחר ששקל את טענות הצדדים ובהתחשב בזאת שהתובע טען כי ניסה לבצע הסרה אך לא הציג לכך כל אסמכתא ובהתחשב בהתנהלותן של הנתבעות שאישרו משלוח הודעות הפרסום שאינן במחלוקת וזאת מבלי שהתקבל אישור למשלוח הודעות פרסום מאת התובע ובכך שהתובע לא טען שהוא ממשיך לקבל דבר פרסומת מהנתבעות, חייב בית-המשפט את הנתבעות בפיצוי התובע בסך של 500 ש"ח בגין כל הודעת פרסום.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 2,500 ש"ח ואילו הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 1,000 ש"ח.

עוד פסק בית-המשפט כי הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובע בסך של 300 ש"ח ובהחזר אגרה בסך של 200 ש"ח. הנתבעת 2 תישא בהוצאות התובע בסך של 200 ש"ח ובהחזר אגרה בסך של 130 ש"ח.

81. הנתבעת לא הציגה כל ראיה המעידה כי התובעת מסרה את הסכמתה המפורשת, אם בכתב או בדרך אחרת, לקבלת דבר פרסומת מהנתבעת
ב- ת"ק (נת') 42249-02-15 {אתי גרינברג נ' אליתה ליוינג ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (20.12.15)} נדונה תביעה כספית שעניינה שיגור פרסומים באמצעות מסרונים לטלפון הנייד בניגוד להוראת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 {להלן: "החוק"}.

התובעת טענה בכתב התביעה כי הנתבעת שיגרה למכשיר הטלפון הנייד של התובעת, שני מסרונים המהווים דבר פרסומת, וזאת ללא הסכמתה המפורשת.

עוד טענה התובעת כי דברי הפרסומת ששוגרו אף אינם עומדים בדרישות החוק ולא צוינו דרכי יצירת הקשר עם הנתבעת לצורך מתן הודעת סירוב.

מנגד, טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי יש לדחות התביעה בשל היעדר יריבות מאחר והתובעת לא הרימה הנטל להוכיח כי ההודעות המצורפות לכתב התביעה נשלחו אל מספר הטלפון בבעלותה.

עוד נטען כי התובעת ו/או בעלת הקו או מי מטעמה מסרה לנתבעת את פרטיה ונכונותה לקבלת הודעות מהנתבעת וזאת תחת השם "אתי גל". הנתבעת הפנתה להצעת מחיר מיום 19.12.08.

עוד טענה הנתבעת כי היא אינה שולחת מסרונים למי שאינם רשומים בכרטיס הלקוח של הנתבעת ועושה כן רק לאחר שהלקוח נתן הסכמתו לכך ו/או על-פי בקשתו המפורשת.

בית-המשפט קבע כי יש לקבל את התביעה.

בית-המשפט לא מצא לקבל טענת הנתבעת להיעדר יריבות. עדותה של התובעת לפיה המסרונים, אשר העתקם צורף לכתב התביעה, נשלח לטלפון המצוי בבעלותה מאז שנת 1994, נמצאה כמהימנה.

ודוק, הנתבעת לא טענה כי לא נשלחו מסרונים למספר הטלפון המצויין בכתב התביעה ובכרטיס הלקוח אלא טענה להסכמה שניתנה על-ידי הלקוח "אתי גל" לצירופה לרשימת התפוצה.

בחינת הראיות בעניין זה הובילה את בית-המשפט למסקנה כי הנתבעת לא קיימה את הוראות החוק.

ראשית, הנתבעת לא הציגה כל ראיה המעידה כי התובעת מסרה את הסכמתה המפורשת, אם בכתב או בדרך אחרת, לקבלת דבר פרסומת מהנתבעת.

גם אם נכחה התובעת בחנות הנתבעת, קיבלה הצעת מחיר ומסרה את פרטיה לנתבעת אין בכך די שכן על התובעת ליתן הסכמתה המפורשת לקבל דבר פרסומת.

הנתבעת לא הוכיחה התקיימותם של התנאים המצטברים המנויים בסעיף 30א(ג) לחוק.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות טענת הנתבעת לפיה התובעת יכולה היתה לפעול למשלוח הודעת "הסר" כבר לאחר משלוח ההודעה הראשונה.

עוד קבע בית-המשפט כי אין אף לקבל טענת הנתבעת כי שלחה ההודעות בתום-לב שכן כוונת המפרסם השולח אינה מעלה ואינה מורידה ודי בעצם משלוח דבר הפרסומת בניגוד להוראות החוק כדי לחייב השולח בפיצוי.

אף טענת הנתבעת כי לא נגרם לתובעת נזק דינה להידחות. נקודת המוצא בחוק הינה כי כל אחד מדברי הפרסומת מהווה הפרה עצמאית של סעיף 30א לחוק המזכה את הנמען בפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 1,000 ש"ח להפרה {סעיף 30א(י) לחוק}.

מטרת הפיצוי אינה להשיב את מצבו של התובע לקדמותו כי אם לאכוף את החוק, להתריע את הנתבע ולתמרץ הגשת תביעות יעילות.
לעניין גובה סכום הפיצוי שומה על בית-המשפט לשים נגד עיניו את השיקולים המנויים בחוק אשר נועדו להשיג את תכלית החוק, אכיפה, התרעה, והגשת תביעות יעילות, ולוודא מאידך כי הפיצוי לא יהא מעבר לנדרש לצורך השגתן.

בעניין הנדון, לאחר ששקל בית-המשפט את מכלול השיקולים, ובכלל זה מספר ההודעות שנשלחו, תוכנן של ההודעות, אי יידוע הנמען בזכותו למשלוח הודעת סירוב, הסרת התובעת מרשימת התפוצה והפסקת משלוח ההודעות לאחר פניית התובעת, החליט בית-המשפט לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 700 ש"ח בגין כל הודעה.

סיכומו-של-דבר, חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,400 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כמו-כן, חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 600 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין.

82. פסק-הדין לא עוכב מכיוון שהתובעת לא הפקידה סך כספי שהיתה צריכה
ב- ת"ק (ת"א) 50343-05-15 {שירי לידר קינרייך נ' פיק פונג בע"מ, פורסם באתר נבו (12.12.15)} נדונה בקשה לביטול פסק-דין שניתן לאחר שהתובעת לא התייצבה לדיון אליו זומנה. התביעה שהגישה נדחתה והיא חוייבה לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 2,000 ש"ח.

נציג הנתבעת התייצב לדיון, טען טענותיו להוצאות ההליך, היות התביעה תביעת סרק, ההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהגשת כתב ההגנה, הצורך להגיע לבית-המשפט לשם הגשת כתב הגנה וכן להתייצב לדיון.

בנסיבות אלו, בהיעדר התייצבות התובעת ובהתאם להודעתה כי היא מבקשת לבטל את התביעה, פסק בית-המשפט לנתבעת את הוצאות ההליך בסך של 2,000 ש"ח.

מכאן הבקשה הנדונה לעיל.

התובעת טוענת כי ביקשה לבטל את ההליך ולכן הופתעה לקבל את פסק-הדין כאמור. בבקשה טענה התובעת כי לא קבלה את ההחלטה מיום 6 יולי 2015.

בנוסף, טענה התובעת כי ככל שלא התייצבה היה נכוו לפסוק לנתבעת הוצאות נמוכות יותר בשיעור שלא יעלה על 400-300 ש"ח.

בקשת התובעת הועברה לתגובת הנתבעת. במקביל הגישה הנתבעת בקשה לחייב התובעת לשלם את ההוצאות שנפסקו כאמור.

סופו-של-דבר, בית-המשפט החליט לדחות את הבקשה, ככל שהתובעת לא קיבלה את החלטת בית-המשפט לבקשתה לביטול התביעה, הרי שהיה עליה להתכבד ולברר האם בקשתה התקבלה לחילופין היה עליה להתייצב לדיון אליו זומנה.
זאת ועוד, משהגישה התובעת כתב תביעה היה עליה לקחת בחשבון כי לנתבעת יגרמו הוצאות וטרחה בעת שהיא נדרשת להגיש כתב הגנה. משהוגש כתב הגנה, הרי שאין די בשיגור הודעה או בקשה לביטול התביעה, ללא כל הסבר ונימוק.

בוודאי שאין בנסיבות אלו להצדיק מתן פטור מהוצאות שנגרמו כאמור.

בפועל, הנתבעת הגישה כתב הגנה והוסיפה כי נגרמו לה הוצאות הכרוכות בהגשתו וכן בצורך להתייצב לדיון אליו זומנה כאמור. את כל אלו על תובע לשקול ולקחת בחשבון בשעה שהוא מגיש תביעה.

לפיכך, דחה בית-המשפט את הבקשה לביטול פסק-דין. עוד הוסיף בית-המשפט, כי פסק-הדין לא עוכב מכיוון שהתובעת לא הפקידה את הסך של 1,000 ש"ח. מכיוון שהנתבעת לא הגיבה לבקשה לביטול פסק-הדין לא חייב בית-המשפט את התובעת בהוצאות הבקשה.

83.הטענה כי ההודעות נשלחו בידי עובדת אשר כבר פוטרה מתפקידה ועשתה כן בלא הרשאת הנתבעת אינה יכולה לעמוד לנתבעת
ב- ת"ק (חי') 7342-04-14 {עוז אליהו נ' סוירם ניהול עסקים בע"מ, תק-של 2015(4), 119879} נדונה תביעה כספית על-סך 5,000 ש"ח.

התובע טען כי בין השנים 2014-2013 קיבל אל תיבת הדואר האלקטרוני שברשותו עשרות הודעות בעלות תוכן פרסומי מובהק מטעמה של הנתבעת.

התובע טען כי הוא מעולם לא נתן את הסכמתו לקבלת דואר פרסומי מסוג כלשהו בידי הנתבעת, לא נרשם כחבר באחד מאתרי האינטרנט שלה ולא ביצע רכישה של מוצר או שירות הנמכרים על ידה.

התובע טוען כי מעשיה של הנתבעת מהווים הפרת החוק ועל-אף שהיא מציינת בתחתית כל הודעה אפשרות להסרת הנמען מרשימת התפוצה בה הוא מצוי, הוא בחר שלא לעשות כן שכן לטענתו הנתבעת לא היתה רשאית לשלוח אליו את ההודעות מלכתחילה.

התובע טען על האמור, כי לו היה שולח הודעת הסרה לכל מי שמעביר הודעה פרסומית, היה תוכנו של חוק התקשורת מתרוקן מתכליתו ומן הראוי היה לבטלו.
עוד טען התובע כי פנה אל הנתבעת וביקש את זהות הגורם המוסר את כתובתו לגורמים מסחריים, ברם הנתבעת השיבה לו כי ביקש להצטרף לרשימת התפוצה מטעמה ביום 06.02.14 וכי הסירה את שמו מרשימת התפוצה, אלא שהתובע הוסיף עוד לקבל דואר פרסומי ולפיכך עתר להורות לנתבעת להסיר את כתובת הדואר האלקטרוני שברשותו מכל רשימות התפוצה מטעמה וכן לחייב אותה לשלם לו פיצוי בסך 5,000 ש"ח בגין משלוח אותן הודעות פרסומיות.

הנתבעת טענה כי החל מיום 31.10.13 הפסיקה להעסיק את הגב' הדס כהן אשר היתה אחראית למשלוח הודעות במייל בפרוייקט במסגרתו נשלחו אותן הודעות לתובע.

לפיכך ככל שנשלחו ההודעות לאחר אותו המועד, הרי הדבר אינו באחריות הנתבעת.

מן הראיות אשר הובאו לפני בית-המשפט עלה כי התובע ביקש להצטרף לרשימות התפוצה של הנתבעת פעמיים.

התובע טען כי נשלחו אליו הודעות פרסומיות לפני מועד ההצטרפות הנטען בידי הנתבעת וכן טען כי לאחר הסרתו מרשימת התפוצה נשלחו אליו שתי הודעות נוספות, אותן הציג כנספח 4 לתביעתו ועוד מספר הודעות לאחר מכן שלא הוצגו לבית-המשפט.

בית-המשפט הבהיר כי לצרכי שיגור דבר פרסומת נדרשת הסכמתו המפורשת של הנמען והעובדה כי הלה לא ביקש מן המפרסם להסירו מרשימת התפוצה אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות.

מכלל הראיות אשר הציג התובע להוכחת תביעתו עלה כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, בשתי הודעות פרסומת אשר נשלחו אל התובע בניגוד להסכמתו.

לא הוכח לפני בית-המשפט כי נשלחו הודעות פרסומת לתובע לפני הצטרפותו לרשימות התפוצה של הנתבעת ולא הוכח כי נשלחו הודעות נוספות לאחר השתיים נשוא נספח 4 לכתב התביעה.

הנתבעת טענה כי ההודעות נשלחו בידי עובדת אשר כבר פוטרה מתפקידה ועשתה כן בלא הרשאת הנתבעת.
בית-המשפט קבע כי טענה זו אינה יכולה לעמוד לנתבעת שכן ללא ספק בוצע שימוש במאגר הנתונים שלה אשר הכיל את שמו התובע ומשלא השכילה הנתבעת לדאוג לכך כי ימנע מעבר נתונים ממאגריה לאי מי העושה בו שימוש, על-מנת למנוע משלוח הודעות פרסומת למי שאינו נותן רשותו לכך, אין לה להלין אלא על עצמה בלבד {ת"ק (חי') 29012-03-11 טרנבסקי נ. סלקום ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (11.09.11}.

התובע לא הצביע על נזק שנגרם לו כתוצאה מקבלת אותן הודעות, אלא טען אך כי מתחילה לא היה מקום לשלוח לו את אותן הודעות פרסומת ועתר לפיצוי בסך 5,000 ש"ח.

בית-המשפט סבר כי כוונת התובע היתה לפיצוי ללא הוכחת נזק ומשעסקינן בפיצוי ללא הוכחת נזק, אין חובה שבדין להקטין את הנזק, אך בהחלט אין בכך משום הפחתה מחובתו של התובע, כבכל עניין משפטי לנהוג בתום-לב {רע"א 2904/14 גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, פורסם באתר נבו (27.07.14)} עוד נקבע באותו פסק-דין כי יש להפחית מסכום הפיצויים אשר יפסקו בגין משלוח ההודעות בשל העובדה כי ניתן היה על נקלה, בלחיצת כפתור פשוטה, לגרום להסרת שם התובע מרשימת התפוצה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי הוא מקבל את התביעה ביחס לשתי הודעות פרסומיות אשר הוכחו כי נשלחו בידי הנתבעת ללא הסכמת התובע וחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 100 ש"ח בגין כל אחת מהודעות אלו ובסך-הכול ב- 200 ש"ח. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כן קבע בית-המשפט כי תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 100 ש"ח. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ההלכה הפסוקה