סמכות בתי-המשפט

סעיף 40(4) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, קובע את סמכותו של בית-המשפט המחוזי, כדלקמן:

"... (4) תביעה בענייני קניין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קניין רוחני שהיא בסמכות בית-המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בענייני קניין רוחני" - תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:
(א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;
(ב) (נמחק);
(ג) פקודת הפטנטים והמדגמים;
(ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;
(ה) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;
(ו) פקודת סימני מסחר (נוסח חדש), התשל"ב-1972;
(ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;
(ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;
(ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999;"
{ראה חוק בתי-המשפט (תיקון מסי 36) תשס"ד-2003 (פורסם בס"ח 1907, עמ' 8 מיום 03.11.03)}

מעיון בנוסח החוק עולה מפורשות כי הסמכות לבית-המשפט המחוזי הינה לדון בתביעה בענייני קניין רוחני ששוויה הכספי בסמכות בית-משפט השלום כאשר התביעה כרוכה לתביעה שהינה בסמכות בית-המשפט המחוזי.

כלומר, כאשר תובע עותר לסעד שהינו בסמכות בית-המשפט המחוזי בענייני זכויות יוצרים, כגון צו מניעה שלא ניתן להעריך את שוויו ובית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בו מכוח סמכותו השיורית, אז התביעה הכספית אשר כרוכה באותה תביעה תידון אף היא בבית-המשפט המחוזי, וזאת כדי למנוע פיצול סעדים בין שתי ערכאות שונות. כאשר התביעה הינה כספית בלבד, הרי שהסמכות תיקבע בהתאם לכללים הרגילים הנוגעים לתביעות כספיות, קרי: לפי סכום התביעה. המחוקק לא ביקש לשנות מן הכללים האמורים בתביעות כספיות גרידא.

מסקנה זו נלמדת אף מעיון בדברי ההסבר להצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מסי 34) (כריכת סעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג-2003 (הצ"ח 30, מיום 03.06.03, בעמ' 478):

"הצעת החוק אינה משנה את הסמכות העניינית לדון בתביעות בענייני קניין רוחני שמבוקש בהן סעד כספי בלבד, אשר ימשיכו להיות מוגשות לבית-המשפט המתאים לפי סכום התביעה."

ב- בש"א (מחוזי יר') 4222/07 גורביץ נ' טבע, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.02.07) נפסק:

"הוראה זו נחקקה בשנת 2003, במגמה למנוע פיצול סעדים בתביעה בענייני קניין רוחני, באופן שצווי מניעה או צווי עשה, ששוויים אינו ניתן להערכה ידונו בבית-המשפט המחוזי, בעוד שסעד כספי הנתבע כסעד משני והכרוך בתביעה זו, ואשר סכומו נופל מן הסכום שבתחום סמכותו של בית-המשפט המחוזי, ידון בבית-משפט השלום {וראה ההלכה, כפי שהיתה בטרם התיקון, בהחלטתו של כב' השופט ת' אור ב- רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ׳ רחל שוורץ, פ"ד נג(1), 670 (1999)}.
התיקון לחוק, אשר בא להקל עם בעלי הדין ועם בתי-המשפט, ולמנוע את ההכבדה הנובעת מן הדיון הכפול, מאפשר לתובע לכרוך תביעתו לסעד כספי בתביעתו לצווי מניעה וצווי עשה בתחום הקניין הרוחני, גם כאשר הראשונה מצויה, על-פי סכומה, בתחום סמכותו של בית-משפט השלום. ואולם, אין בתיקון זה כדי להשפיע על גורלה של תביעה לסעד כספי בלבד. זו, כאז כן עתה, תידון לפי כללי הסמכות הרגילים."

דברים דומים נקבעו על-ידי כב' השופט א' אורנשטיין ב- בש"א (מחוזי ת"א) 21090/07 {שמש נ' שוחט, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.12.07)}:

"המחוקק לא התכוון באמצעות סעיף 40(4) לחוק, לשלול את סמכות בית-משפט השלום לדון בתובענות בענייני קניין רוחני ובלבד שהסכום הנתבע הוא בתחום סמכות בית-משפט השלום, וכן שלא נתבע בנוסף לתשלום, גם סעד בתחום הקניין הרוחני.
רישת הסעיף מלמדת כי רק בשעה שנתבע סעד בענייני קניין רוחני, שהינו רק בסמכות בית-משפט המחוזי, יהיה בית-משפט הדן בתביעה, בית-המשפט המחוזי. מכלל הן, נשמע לאו, דהיינו אם לא נתבע סעד בענייני קניין הרוחני, אין מניעה שגם בית-משפט השלום ידון בתביעה כל עוד הסכום הנתבע בגדר סמכותו.
המטרה אותה התכוון המחוקק להשיג היתה יעילות דיונית בכך שיימנע פיצול בין הערכאות בבירור התביעה. דהיינו אם נתבע סעד בענייני קניין רוחני המצוי בסמכות הבלעדית של בית-המשפט המחוזי, ובצדו נתבע גם סעד כספי המצוי בגבול הסמכות של בית-משפט השלום, לא יפוצל הדיון בין הערכאות, באופן שהסעד הראשון יתברר בבית-המשפט המחוזי ואילו הסעד הכספי יתברר בבית-משפט השלום. לכן, גם אם הסכום הכספי הוא בסמכות בית-משפט השלום, תתברר התובענה על כל סעדיה הנוספים בתחום הקניין הרוחני, בבית-המשפט המחוזי."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות בתי-המשפט