מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו (סעיף 9 לחוק)

1. הדין
סעיף 9 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 קובע כדלקמן:

"9. מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו (תיקון התשע"ה)
(א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:
(1) מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם;
(2) מידע בנושאים ששר הבטחון, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, קבע אותם בצו, באישור הועדה המשותפת;
(3) מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), אלא-אם-כן הגילוי מותר על-פי דין;
(4) מידע אשר אין לגלותו על-פי כל דין.
(ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:
(1) מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;
(2) מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב;
(3) מידע על אודות פרטי משא-ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;
(4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות-דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין;
(5) מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;
(6) מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי; למעט מידע שהוא אחד מאלה:
(א) מידע על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה;
(ב) תוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד.
(7) מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;
(8) מידע על אודות שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, או שיש לה סמכות חקירה או ביקורת או בירור תלונות על-פי דין, אם גילויו עלול לגרום לאחד מאלה:
(א) פגיעה בפעולות האכיפה או הביקורת או בירור התלונות של הרשות;
(ב) פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן;
(ג) גילוי או מתן אפשרות לגלות את קיומו או זהותו של מקור מידע חסוי;
(9) מידע הנוגע לענייני משמעת של עובד של רשות ציבורית, למעט מידע בדבר ההליכים הפומביים על-פי החוק; לעניין פסקה זו, "עובד" - לרבות חייל, שוטר, סוהר ונושא משרה ברשות הציבורית;
(10) מידע שיש בגילויו פגיעה בצנעת הפרט של אדם שנפטר;
(11) לעניין רשות ציבורית כאמור בפסקה (9ב) להגדרה "רשות ציבורית" - מידע שיש בגילויו פגיעה מהותית בחופש הפעולה בעניינים האקדמיים והמינהליים של מוסד להשכלה גבוהה כמשמעותם בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, פגיעה בהליכי קידום ושיפוט אקדמיים או במחקרים שטרם פורסמו, או גילוי זהותם של תורמים שהביעו את דעתם שאינם מעוניינים בגילוי.
(ג) לעניין סעיף זה, אין נפקא מינה אם העילה לאי-גילוי המידע היא בשל המידע המבוקש לבדו או בשל הצטברותו למידע אחר."

2. נסיבות ענייניות לסירוב למסירת מידע
חוק חופש המידע, בא להוסיף נדבך על זה שהיה קיים: מעבר לזכותו של אדם לקבל לידיו מידע שיש לו נגיעה ישירה אליו או אינטרס אישי בו, קבע החוק את זכותם של אזרחי ישראל ותושביה לקבל לידיהם מידע המצוי בידי רשויות הציבור בעניינים שאין להם נגיעה ישירה אליהם.

מדובר איפוא בזכות שפרישתה רחבה ואשר משקפת את ההכרה בצורך בפעולה של רשויות הציבור בשקיפות מלאה, צורך שלשמו אומץ כלל של גילוי, בכפוף לחריגים.
החוק עצמו קובע רסנים מסויימים ל"מהפכת המידע" שכביכול בוצעה במסגרתו, תוך יצירת מגבלות על גילוי סוגי מידע מסויימים או בנסיבות מסויימות ותוך התחשבות באינטרסים השונים המושכים לעיתים לכיוונים מנוגדים - זה לטובת גילוי המידע וזה לטובת חיסויו.

על-אף חשיבותה הרבה, הזכות לחופש מידע, בדומה לזכויות היסוד האחרות במשפטנו, היא זכות יחסית. מקום שישנה סתירה בין זכות זו לבין זכויות ואינטרסים אחרים, יש לערוך איזון מתאים ביניהם {עע"ם 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פורסם באתר נבו (19.01.06)}.

ואכן, חוק חופש המידע מונה מצבים שונים, שבהם נסוג חופש המידע מפני זכויות ואינטרסים אחרים. סעיף 8 לחוק חופש המידע מונה רשימה של מקרים בהם רשאית הרשות הציבורית לדחות בקשה לקבלת מידע.

מעיון בסעיף עולה, כי מדובר בעיקר במקרים בהם גילוי המידע מטיל נטל בלתי-סביר על הרשות הציבורית. סעיף 9(א) לחוק חופש המידע, מונה רשימה של מקרים בהם נאסר על הרשות הציבורית למסור מידע - מדובר במקרים של חשש לפגיעה באינטרס ציבורי חיוני, כגון בטחון המדינה או בטחון הציבור וכן כאשר מדובר במידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות ומידע אשר אין לגלותו על-פי כל דין.

סעיף 9(ב) לחוק חופש המידע מפרט רשימת מקרים בהם הרשות הציבורית אינה חייבת למסור מידע.

במילים אחרות, אין מדובר בסייגים שבהתקיימם נחסמת האפשרות למסור את המידע, אלא הדבר נתון לשיקול-דעתה של הרשות.

בנוסף, סעיף 10 לחוק חופש המידע קובע כי "בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו- 9", על הרשות הציבורית ליתן את הדעת, בין היתר "לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה".

סעיף 11 לחוק חופש המידע מוסיף, כי מידע הבא בגדר סעיף 9 לחוק, שניתן לגלותו, ללא הקצאת משאבים בלתי-סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות, תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו - על הרשות למסרו בהתאם.

רשות ציבורית המתבקשת למסור מידע באחד העניינים שלגביהם חל איזה מן הסייגים שבסעיפים 8 או 9 לחוק חופש המידע, צריכה לטפל בבקשה זו על-פי כללי המשפט המנהלי בהם היא מחוייבת בכל פעולותיה.

אחד הכללים החשובים בהקשר זה קובע כי על רשות ציבורית להפעיל את שיקול-הדעת המסור לה בסבירות. חובה נוספת המוטלת על הרשות מכוח המשפט המינהלי בכל הנוגע לטיפול בבקשה למסירת מידע לפי חוק חופש המידע, היא חובת ההנמקה {עע"מ 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, תק-על 2008(4), 1702 (2008)}.

3. מהם המסמכים אשר נהנים מהגנת סעיף 9(ב)(6) לחוק?
סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע עוסק ב"מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי" וכן "מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם".

גילויו של מידע מהסוג הראשון אינו מחוייב כאשר "פרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו"; ואילו גילויו של מידע מהסוג השני אינו מחוייב כאשר "גילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי".

המונחים המופיעים בסעיף - "סוד מסחרי", "סוד מקצועי" וכיוצא בזה - לא הוגדרו בחוק. בית-משפט טרם יצק תוכן למושגים אלו.

יש הסבורים כי ניתן לעשות שימוש בהגדרת המונח "סוד מסחרי" המצויה בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, וזאת כמקור פרשני {עת"מ 1637/03 (מינהליים ת"א) גולן מיכאל נ' רשות שדות התעופה בישראל, פורסם באתר נבו (06.02.05)}.

ברור מלשון הסעיף, כי המחוקק כיוון לכך שההגנה המוקנית בסעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע תהא בעלת פרישה רחבה כך שתחול גם על מסמכים ומידע שאינם עונים להגדרה של "סוד מסחרי".

הדגש במסגרת האיזון הנערך על-פי סעיף 9(ב)(6) לחוק הוא על מידת הפגיעה שעלולה להיגרם לבעל המידע {עע"מ 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, תק-על 2008(4), 1702 (2008)}.

סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע מעמיד זה מול זה שני ערכים מתחרים: הזכות להגנה על סודות מסחריים מול חופש המידע. הזכות להגנה על סוד מסחרי הינה חלק מהזכות להגנה על הקניין המוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן זכות זו הינה זכות חוקתית בעלת מעמד גבוה במדרג של זכויות האדם.

אשר לזכות לחופש מידע, זו אמנם אינה קבועה במסגרת חוק יסוד, ולכן באופן פורמאלי אין לזכות זו מעמד חוקתי. יחד-עם-זאת, הובעה הדעה לפיה נוכח הקשר ההדוק בין הזכות לחופש מידע לבין הזכות לחופש הביטוי, ובהיותה נגזרת מחופש זה, נהנית אף הזכות לחופש מידע מהגנה של זכות חוקתית {סגל, עמ' 116}.

סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע קובע את נוסחת האיזון בין שני הערכים המתנגשים: גילוי המידע בידי הרשות יימנע רק כאשר עלולה להיגרם פגיעה ממשית בערכו של הסוד המסחרי או הסוד המקצועי. תכליתה של ההוראה הינה הגנה על פגיעה בעסקיו של צד שלישי, באמצעות גילוי מידע על אודותיו, אלא-אם-כן האינטרס הציבורי מצדיק פגיעה כזו {עע"מ 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, תק-על 2008(4), 1702 (2008)}.

4. השיקולים אשר על הרשות לשקול במסגרת סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע
ב- עע"מ 10845/06 {שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, תק-על 2008(4), 1702 (2008)} קבע בית-המשפט:

"76. השיקול המרכזי אשר אמור להנחות את הרשות בהחלטתה האם למסור מידע שהיא אינה חייבת למסרו לפי סעיף 9(ב) לחוק חופש המידע הוא העניין הציבורי שבגילוי המידע (ראו: סגל, עמ' 199).
77. האינטרס הציבורי שבחשיפת פעולת הרשויות הציבוריות בפני הציבור. כאמור, אחת מתכליותיו העיקריות של חוק חופש המידע, אשר על בית-המשפט או הרשות לשוות נגד עיניהם כאשר הם בוחנים האם יש לגלות מידע החוסה תחת סעיף 9(ב)(6) לחוק, הוא האינטרס של חשיפת פעולות הרשות בפני הציבור על-מנת לקיים דיון ציבורי מושכל ולאפשר ביקורת ציבורית על הרשות. בשקילת אינטרס זה, יש להביא בחשבון כי ככלל, על גוף פרטי המתקשר עם רשות ציבורית לקחת בחשבון כי המידע הכרוך בהתקשרותו פתוח לעיונו של הציבור (עניין החברה לייזום). יחד-עם-זאת, יש לזכור, כי החוק לא נועד לפגוע במי שמסר מידע לרשות או שמידע אודותיו מצוי בידיה, אלא אם ישנו עניין ציבורי מובהק בגילוי (סגל, עמ' 211). במסגרת זאת, יש לבדוק האם המבקש הצביע על אינטרס ציבורי קונקרטי בגילוי או שהוא מסתמך על האינטרס הכללי בגילוי מידע המצוי בידי הרשות.
78. העניין האישי של מבקש המידע. חוק חופש המידע אינו מתנה את גילוי המידע בקיומו של עניין אישי או נגיעה אישית של מבקש המידע (על-פי סעיף 7(א) לחוק, מבקש המידע אף אינו חייב לציין את הטעם לבקשתו). יחד-עם-זאת, סעיף 10 לחוק מלמדנו, כי כאשר הרשות שוקלת האם לגלות מידע שאין עליה חובה לגלותו, הרי ככל שמבקש המידע יצביע על אינטרס אישי חזק יותר, כך תיטה יותר הכף לטובת גילוי המידע, ולהפך: ככל שהאינטרס של מבקש המידע כללי יותר, כך יטו כפות המאזנים לטובת חיסוי המידע (עניין איגוד בתי אבות, עמ' 735; עניין גבע, סעיף 18 לפסק-הדין). על-כן, במסגרת האיזון שעורכת הרשות על-פי סעיף 9(ב)(6) לחוק עליה להביא גם שיקול זה בחשבון.
79. זכות הציבור לדעת. הזכות לדעת, כנגזרת של חופש הביטוי, אף היא עומדת ביסוד הוראותיו של חוק חופש המידע (ראו: ברק חופש המידע, עמ' 97). זוהי הזכות של כל אחד לשמוע, להבין, לגבש עמדה, להתווכח ולשכנע. זהו אינטרס ציבורי-כללי, אשר על הרשות ועל בית-המשפט לשקול בבואם להכריע בשאלת גילויו של מידע אשר גלומה בו פגיעה בזכויותיו של צד שלישי.
80. האם המידע גולה לצדדים שלישיים. כאשר עסקינן בשאלת גילוים של סודות מסחריים, חשיבות רבה נודעת לשאלה עד כמה בעל הסוד או המידע עושה מאמצים כדי להגן על המידע בו מדובר (להרחבה בעניין זה ראו: דויטש, פרק שביעי). כך למשל, אם יתברר כי בעל המידע מסר, במסגרת כלשהי, את המידע המבוקש לציבור לקוחות מסויים דווקא, אזי טענה של גוף זה, אשר לפיה הרשות אינה רשאית לגלות מידע זה לציבור בכללותו, עלולה להישמע קלושה. אשר-על-כן, על הרשות לבחון האם ובאלו תנאים גולה או נחשף המידע בו עסקינן.
81. פיקוח ציבורי. במידה וישנו גוף המפקח דרך קבע על התנהלותה של הרשות כלפי בעל הסוד המסחרי, הרי שעובדה זו עשויה להטות את הכף נגד גילוי המידע. שהרי, האינטרס הציבורי המרכזי בגילוי המידע הוא היכולת לבקר את פעולתה של הרשות. קיומו של גוף או אורגן המפקח על הרשות או מבקר את פעולותיה מחליש, לכאורה, את הצורך בפיקוח ציבורי על פעולותיה.
82. מידת הפגיעה בערכו של הסוד המסחרי; מידת הפגיעה בבעל הסוד. לשון סעיף 9(ב)(6) לחוק מלמדת כי שיקול מרכזי שיש להביא בחשבון במסגרת עריכת האיזון האמור, הוא מידת הפגיעה שתיגרם לערכו של המידע או הסוד המסחרי עקב הגילוי. רק פגיעה ממשית בערכו של הסוד המסחרי תצדיק את חיסוי המידע. השאלה מהי אותה "פגיעה ממשית" תצטרך להיבחן על-פי נסיבותיו של המקרה; אולם מכל מקום, ברור כי נדרשת פגיעה משמעותית בערכו של הסוד, ולא כל פגיעה שולית או קלת ערך (De minimis) תצדיק את חיסויו של המידע. יצויין, כי גם בארה"ב הסייג של חיסוי המידע יחול רק כאשר עלול להיגרם "substantial harm" (נזק ממשי), ועוד נקבע כי אין הכרח כי הנזק יהיה ודאי, אלא די בחשש סביר לכך שהנזק ייגרם...
זאת ועוד, כאשר עסקינן ב"מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם", הרי המבחן יהיה (כך על-פי הסיפא של סעיף 9(ב)(6) לחוק) האם גילוי המידע "עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי". גם כאן, לא מצא המחוקק מקום להתייחס לכל פגיעה שהיא, בקובעו שחיסוי המידע יהיה מוצדק רק כאשר מדובר ב"פגיעה ממשית" באינטרסים של צד ג'.
בנוסף, מן הראוי אף לבחון מהי הפגיעה שתיגרם לבעל הסוד בשל גילוי המידע. וודאי שאם גילוי המידע יגרום לפגיעה עסקית או כלכלית קשה בבעל הסוד, יהווה שיקול זה טעם נגד הגילוי. המבחן המשמש בדין האמריקאי הינו, האם החשיפה של המידע תגרום לפגיעה ממשית במעמד התחרותי של בעל המידע... דהיינו, האם המתחרים של בעל המידע יזכו ליתרון בלתי-הוגן בעקבות גילוי המידע... כאשר המידע חושף בפני המתחרים חולשות ויתרונות של בעל המידע, ניתן לומר כי הם יזכו ליתרון בלתי-הוגן בעקבות גילוי המידע...
השאלה עד כמה יפגע גילוי המידע בבעל הסוד תלויה, בין היתר, במידת מרכזיותו של הסוד המסחרי לעסקיו. ככל שהמידע נוגע ללב עסקיו של בעל הסוד המסחרי, כך ברור כי גילוי המידע יפגע יותר בעסקיו, ולהיפך. כן נשאלת השאלה, מה מידת ההשקעה שהשקיע בעל המידע בהשגתו או בפיתוחו של הסוד המסחרי.
83. לאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, ובמידה שלא ניתן להכריע בשאלה איזה מהשניים גובר - משקלו של חופש המידע או המשקל של הגנה על הסוד המסחרי - הרי שלטעמי, במצב כזה, יקבל הערך של הגנה על הקניין, קרי הגנה על הסוד המסחרי, משקל גדול יותר, והוא שיכריע את הכף (כב' השופט נ' סולברג הביע דעה זו, במסגרת עת"ם 522/06 (מינהליים יר') התנועה לחופש מידע נ' רשות השידור - הממונה על חופש המידע (לא פורסם, 19.02.07), סעיף 16 לפסק-הדין)."

5. דחיית עתירה לקבלת פרטי שיחות של ראש הממשלה עם בעליו של עיתון
עת"מ (יר') 28606-09-15 רביב דרוקר נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה, תק-מח 2016(3), 8487 (2016).

6. על-מנת לחסות תחת החריג הקבוע בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע שעניינו הגנה על מידע הנוגע ליחסי החוץ של המדינה יש להצביע על "חשש" לפגיעה ביחסי החוץ (סעיפים 1, 8, 9, 10, 11, 13, 14 ו- 17 לחוק חופש המידע)
עע"מ 2975/15 הוצאת עיתון "הארץ" נ' משרד החוץ, פורסם באתר נבו (06.06.16).

7. האיזון אותו יש לערוך במסגרת בקשה לגילוי מידע מסחרי סודי לפי הוראות חוק חופש המידע שונה מהאיזון שיש לערוך במסגרת בקשה לגילויו של מידע כאמור במסגרת הליך אזרחי (סעיף 9 לחוק חופש המידע)
רע"א 8224/15 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' פרופ' ירון זליכה, פורסם באתר נבו (29.03.16).

8. מסירת מידע בהתאם לחוק חופש המידע אודות פעילותה של המחלקה לחקירת שוטרים (סעיפים 8, 9, 10, 11 ו- 13 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (יר') 17719-10-15 {איגור גלידר, עורך-דין נ' המחלקה לחקירת שוטרים, פורסם באתר נבו (19.06.16)} נדונה עתירה שעניינה מסירת מידע בהתאם לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"}, אודות פעילותה של המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים.

במרכז העתירה נדונה השאלה האם על המשיבה לחשוף את כתבי האישום שהגישה נגד שוטרים שנחשדו באלימות, הכרעות הדין וגזרי הדין, שניתנו באותם הליכים.

המשיבה היתה מוכנה לפרט כי הגישה 90 כתבי אישום בשנת 2014 אך סירבה למסור את העתקי כתבי האישום, הכרעות הדין וגזרי הדין.

במהלך הדיון היה העותר נכון להסתפק בקבלת כתבי אישום ללא שמות ופרטים מזהים כל עוד יוכל לעשות פענוח ולהגיע לנתונים סטטיסטיים. אשר לאפשרות שיקבל את מספרי התיקים שנפתחו בבתי-המשפט ויפנה לקבלת היתר לעיון לפי תקנות העיון, בתי-המשפט ובתי-הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003, העותר סירב לכך וביקש לקבל את העתקי כתבי האישום.

המשיבה טענה כי המידע שיימסר מצטבר למידע אחר אשר נמצא בידי הציבור, או שניתן להשיגו, גילוי המידע המבוקש, עשוי לפגוע באינטרסים המוגנים לפי חוק חופש המידע - ובין היתר להביא לעקיפת הוראות החוק הפלילי ולחשיפת מידע חסוי לפי חוק המרשם הפלילי.

המשיבה דחתה את בקשת העותר לפי סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע ביחד עם סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

בית-המשפט לעניינים מינהליים פסק כי המידע המבוקש על-ידי העותר אינו מביא לפגיעה בחיסיון המרשם הפלילי ואין לראות במסירתו כאסורה על-פי חוק המרשם הפלילי.

אין במסירתו או בשימוש שיעשה במידע שיימסר כדי לייצר מרשם פלילי עצמאי או לפגוע בחיסיון המידע הכלול במרשם.

משזו המסקנה, הרי שהחלטת המשיבה, שנסמכת על סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע אינה יכולה לעמוד שכן אין מדובר ב"מידע שאין לגלותו על-פי כל דין".

בית-המשפט קבע כי מאחר וזה הנימוק שעמד בבסיס החלטת המשיבה הרי שאין מנוס מביטול ההחלטה.

אלא שביטול ההחלטה אינו סוף הדרך אלא תחילתה. כעת על המשיבה לבחון האם אכן מדובר בפגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים ולבחון שימוש בסמכויות האחרות שמוקנות לה בחוק חופש המידע, תוך דיון בשאלת היחס בין קביעה כי אין למסור את המידע לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, לבין יצירת איזון באמצעות הכללים שנקבעו בחוק ובהם הסמכות לאזן שיקולים נוספים.

אשר-על-כן, קיבל בית-המשפט בחלקה את העתירה בכל הנוגע למסירת כתבי האישום, הכרעות הדין וגזרי הדין, במובן זה שהחלטת המשיבה מבוטלת ועליה לשוב ולדון בבקשה על יסוד ההנחה שאין מניעה מבחינת חוק המרשם הפלילי למסירת המידע.

9. אל מול תכליות מרחיבות של הוראת הסודיות עומדות תכליות נוגדות שיש בהן כדי להוביל לעמדה פרשנית המצמצמת את היקף הסודיות (סעיפים 1, 9, 10, 11, 13, 17 ו- 20 לחוק חופש המידע)
עת"מ (יר') 22113-05-15 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' בנק ישראל, פורסם באתר נבו (02.06.16).

10. תחרות בין השיקול הביטחוני לבין השיקול המצדד במסירת המידע על בעלי היתר כניסה לכנסת (סעיפים 2, 8, 9, 10, ו- 17 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (יר') 46041-10-15 {התנועה לחופש המידע נ' כנסת ישראל, פורסם באתר נבו (03.04.16)} העותרים הגישו עתירה שבמסגרתה ביקשו לקבל לידיהם מידע על בעלי היתר כניסה לכנסת. העתירה הוגשה לאחר שבקשה שהגישו העותרים לכנסת נדחתה.

הממונה על יישום חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"} סבר כי על-פי חוות-דעתו של קצין הכנסת, מסירתן של שתי הרשימות המבוקשות מעלה חשש לפגיעה בביטחון הכנסת ובבאיה.

העתירה הוגשה על-ידי שניים: התנועה לחופש המידע ומר תומר אביטל.

התנועה לחופש המידע הציגה עצמה כעמותה רשומה, א-פוליטית, הפועלת למען ערכים של שקיפות ודמוקרטיה ובין מטרותיה העיקריות הגשמת תכליותיו של חוק חופש המידע. מר אביטל הינו עיתונאי עצמאי המסקר את ענייני הכנסת בכלי תקשורת שונים.

העותרים טענו כי אין לקבל את עמדתה של הכנסת ולתת משקל מכריע לשיקולים הביטחוניים עליהם עמד קצין הכנסת, בראש ובראשונה משום שבקשה דומה שהוגשה על-ידי העותרת ועל-ידי העיתונאי עמית סגל בשנת 2007 נענתה {עת"מ (יר') 192/07 התנועה לחופש המידע נ' כנסת ישראל, פורסם באתר נבו (26.03.07)} בגדרה ניתן פסק-דין בהסכמה)}.

העותרים הפנו לתגובה שהוגשה על-ידי הכנסת באותה עתירה ובה נאמר על-ידי היועצת המשפטית לכנסת דאז כי על-פי חוק חופש המידע, אין כל עילה חוקית לסירוב הכנסת למסור את רשימת מקבלי אישור הכניסה הקבוע, כפי שנתבקש בעתירה.
בית-המשפט קיבל את העתירה ופסק כי על בית-המשפט לבחון האם נערך האיזון הראוי בין הערכים הבאים לידי ביטוי בסייג מן הסייגים הקבועים בחוק לבין העניין הציבורי שבמסירת המידע, וזאת על-פי כללי המשפט המנהלי, ובכללם האם החלטת הרשות סבירה ומידתית בנסיבות העניין.

בית-המשפט מצא כי בנסיבות העניין לציבור עניין רב לדעת מי הם בעלי הגישה לכנסת ולמכהנים בה. שקיפות דיוניה של הכנסת - שלא יכול להיות חולק על דרגת צלילותה הגבוהה המתחייבת - לא תהא שלמה, אם לא ייחשפו שמותיהם של אלה שתכלית הווייתם במסדרונות הכנסת להשפיע על עמדות.

מימושה של זכות הציבור לדעת מותנה בכיבוד גישתם של עיתונאים - ועותר 2 הוא עיתונאי - למקורות המידע, כמתחייב מן ההכרה בחשיבות תפקידם כזרועו הארוכה של הציבור.

אשר-על-כן, בתחרות בין השיקול הביטחוני לבין השיקול המצדד במסירת המידע המבוקש, גובר השיקול האחרון. הכנסת, בהחלטתה, לא נתנה משקל ראוי לעוצמתו של שיקול זה.

11. כאשר המידע נוצר ברשות אחרת מזו שבה הוא מוחזק ושעה שלרשות שיצרה את המידע סמכויות ייחודיות בעניין שאינן ניתנות לאצילה - יש לבחון אם מהותו של המידע תואם לאופיו ולתכליתו של הגוף שבו הוא מצוי (סעיפים 2, 7, 8, 9, 11 ו- 14 לחוק חופש המידע)
עע"מ 4349/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה, פורסם באתר נבו (03.11.15).

12. כאשר מדובר במשאב ציבורי - לא מדובר בנתונים כלכליים או סוד מסחרי, או שיטות מיוחדות של העותרות עצמן, שהופכות לרכושן (סעיפים 9 ו- 13 לחוק חופש המידע)
עת"מ (ת"א) 40013-10-14 חברה מחצבת ורד בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (27.07.15).

13. מסירת נתוני אוניברסיטה בנוגע לתקציבי מחקר (סעיפים 9 ו- 13 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (יר') 2545-12-14 {מיכאל סלוצקי נ' אוניברסיטת אריאל בשומרון, פורסם באתר נבו (25.05.15)} נדונה עתירה נגד המשיבה, אוניברסיטת אריאל {להלן: "האוניברסיטה" או "המשיבה"} אשר התבקשה על-ידי העותר למסור לידיו נתונים מפורטים בנוגע לתקציבי מחקר שונים, על-פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"}.

העותר טען כי המידע המבוקש על ידו אינו נכלל בגדר החריגים הקבועים בחוק חופש המידע, עליהם ביקשה המשיבה להסתמך.

המידע המבוקש אינו נכלל תחת החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, בגינו ניתן שלא למסור מידע אשר עלול לשבש את תפקודה התקין של הרשות הציבורית, שכן המשיבה לא נימקה כיצד המידע המבוקש יכול אכן לשבש את תפקודה.

העותר הוסיף כי המידע אינו חוסה אף תחת החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע, שעניינו מידע סודי שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, שכן המשיבה לא פירטה אלו אינטרסים עשויים להיפגע כתוצאה מגילוי המידע, ולא הביאה נתונים כלשהם שעשויים לבסס את הטענה שמדובר במידע סודי.

גם החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע שעניינו מידע שהגיע לגוף ציבורי בתנאי שלא יימסר, או מידע שמסירתו עשויה לפגוע בהמשך קבלתו, אינו רלוונטי במקרה זה. המידע המבוקש לא הגיע למשיבה מגורמים חיצוניים, שכן מדובר במידע אשר שייך למשיבה בלבד.

על כל אלה טען העותר, כי גם אם בנסיבות העניין נופל המידע בגדרי אחד מהחריגים לחוק חופש המידע, הרי שיש לאזן בין השקולים השונים ולקבוע כי העניין הציבורי שבגילוי המידע גובר על הטעם לדחיית הבקשה ואי מסירת המידע, בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק חופש המידע.

לגופו של עניין, המשיבה טענה כי ההחלטה בדבר אי מסירת המידע נעשתה תוך הפעלת שיקול-דעת ראוי, ותוך בחינת עניינו של העותר במידע והעניין הציבורי שבגילוי המידע.

המשיבה טענה כי המידע המבוקש הינו בגדר סוד, שכן ארבעת המחקרים לגביהם סורבה הבקשה למסירת המידע נעשו בשיתוף עם גורמים חיצוניים {שלושה מחקרים בשיתוף עם משרד הביטחון, ומחקר נוסף במשותף עם חברה פרטית}, כאשר הסכמי ההתקשרות עם אותם גורמים כללו סעיפי סודיות.

המשיבה הוסיפה כי גילוי המידע המבוקש לגבי אותם מחקרים עשוי גם לחשוף סודות ולחבל במחקר שנעשה על-ידי המשיבה, באופן שעשוי להביא לפגיעה בתפקודה התקין. המידע המבוקש גם נוגע לניהול פנימי בענייניה, ואין לו נגיעה או חשיבות לציבור.

לבסוף טענה המשיבה כי אם היה מבקש העותר לקבל מידע בדבר היקף הסכומים המושקעים במחקרים השונים, ללא פירוט נוסף, הרי שניתן היה למסור לו מידע זה וכי המשיבה היתה מוכנה למסור מידע הנוגע לפירוט תקציב כל אחד מהמחקרים, לרבות ההוצאות שהוצאו בפועל, וחלוקת ההוצאות לקטגוריות שונות, ללא פירוט ספציפי לגבי מכשור מסויים, אלא שהעותר מצדו עמד על בקשתו המקורית לקבל פירוט מלא של כל הנתונים.

בית-המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק כי חוק חופש המידע חל על מוסדות להשכלה גבוהה שהמדינה משתתפת בתקציבם, בסייגים מסויימים, בנוגע ל"ניהול עניינים כספיים" בלבד.

מסירת נתונים מפורטים הנוגעים לפרטי פרטיו של הוצאות הרכש הספציפיות של כל מחקר, עלולה לשבש את תפקודה התקין של המשיבה באופן שיפגע ביכולתה לבצע מחקרים, לחשוף שיטות מחקר ולהביא לפגיעה ביכולותיה לבצע את תפקידה כגוף מחקרי.

אשר-על-כן, פטורה המשיבה ממסירת המסמכים המבוקשים ברמת פירוט כמבוקש על-ידי העותר.

בית-המשפט הבהיר כי לא קיים עניין ציבורי בגילוי המידע, המצדיק גילוי חרף קיומם של חריגים לכלל של מסירת מידע, שכן לא מדובר בנתונים שיש בהם "עניין ציבורי".

בית-המשפט מצא כי הצעת המשיבה להעביר לעותר נתונים כספיים הנוגעים לאותם פרוייקטים מחקריים - מבלי להעביר לידיו פירוט נוסף, הולמת את הוראות צו חופש המידע.

14. חיוב המצאת מידע בנוגע להליך העסקת יועצים משפטיים
עת"מ (חי') 27893-11-14 הממונה על חוק חופש המידע במועצה מקומית ג'וליס המועצה המקומית ג'וליס נ' עורכי-דין לקידום מנהל תקין, פורסם באתר נבו (26.02.15).

15. חשש ברמה של וודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי להמשך קבלת מידע (סעיף 9 לחוק חופש המידע)
עת"מ (יר') 27118-03-14 מ.א. רוי בע"מ נ' מדינת ישראל המשרד לביטחון פנים האגף לרישוי כלי יריה מחוז צפון, פורסם באתר נבו (03.09.14).

16. מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה ומידע אשר אין לגלותו על-פי כל דין (סעיף 9 לחוק חופש המידע)
עת"מ (יר') 10591-09-13 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה, פורסם באתר נבו (14.05.14).

17. ישנם טעמיםשלא לגלות את המידע בנוגע לדו"חות שנערכו בעקבות ביקורות שביצעה היחידה לפיקוח על בעלי רישיון במחלקת השקעות של הרשות לניירות ערך
ב- עת"מ (ת"א) 15892-05-14 {ברם, סלוקי ושות' נ' רשות ניירות ערך, פורסם באתר נבו (15.04.15)} העותרת הגישה עתירה מכוח חוק חופש המידע וביקשה כי בית-המשפט יורה למשיבה 1 לגלות לו דוחות שנערכו בעקבות ביקורות שביצעה היחידה לפיקוח על בעלי רישיון במחלקת השקעות של הרשות לניירות-ערך בשנים 2009 ו- 2010.

במהלך הביקורות נבדקה עמידת בעלי הרישיון - בנקים ובתי השקעות - בדרישות חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות וההוראות על-פיו.

המשיב 1 {רשות ניירות ערך} טען כי סעיף 56ה לחוק ניירות-ערך הוא סעיף ספציפי הנוגע למידע המושג מכוח סמכויות הרשות לפי הסעיפים המצוינים בו,שעניינו בפעולות ביקורת ואכיפה.

חובת הסודיות מכוח הסעיף היא קטגורית, למעט במקרים הספציפיים המנויים בו. מאחר שהמקרה דנן איננו - לגישת הרשות - אחד המקרים בהם ניתן להתגבר על חובת הסודיות, הרי שאין אפשרות לגלות את המידע, ולבית-המשפט במקרה דנן אין שיקול-דעת לעשות זאת.

המשיב 2 {איגוד הבנקים} הצטרף לעמדת הרשות, וטען אף הוא כי סעיף 56 קובע איסור מוחלט על גילוי ידיעות, אלא-אם-כן התקיימו החריגים המופיעים בו. מדובר באיסור גורף, החל על כל ידיעה או מסמך. החריגים אינם מתקיימים במקרה דנן, שכן "בית-המשפט" אליו מתייחס הסעיף הוא בית-המשפט הדן בהליך ספציפי לפי חוק ניירות-ערך, שבו מידע החוסה תחת סעיף הסודיות דרוש לשם הגשתו כראיה.
לגישתו של איגוד הבנקים, החריג אליו מתייחס הסעיף נוגע לחשיפת המידע בגדרי אותו הליך, לצדדים המעורבים בו ולהם בלבד. אין מדובר בגילוי כללי וגורף לכל מאן דהוא, מחוץ להליך המשפטי.

בית-המשפט דחה את העתירה ופסק כי סעיף 56ה לחוק ניירות ערך לפי פרשנותו הנכונה מקנה סמכות לבית-המשפט במסגרת הליך כמו ההליך דנן - עתירה מנהלית מכוח חוק חופש המידע, להורות על גילוי מידע שנאסף על-ידי הרשות במסגרת חקירה רגולטורית שנערכה על-ידיה.

בית-המשפט קבע כי ישנם במקרה הנדון טעמים במסגרת חוק חופש המידע, שלא לגלות את המידע המבוקש. הטעמים הללו אינם שוללים את אפשרות הגילוי, ויש לאזנם לכן עם הטעמים התומכים בגילוי.

השאלה העיקרית שיש לבחון כדי לבדוק האם על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולהורות על פרסום המידע, היא האיזון בין זכויותיהם של הגופים הנחקרים, והחשש שלהם מפני תביעות שבחלקן עשויות להיות בלתי-מוצדקות, לבין רצונו של העותר, כמשרד עורכי-דין העוסק בתחום התביעות הייצוגיות, לאפשר לו לפעול במסגרת אכיפה אזרחית ביחס להפרות נושא הדוחות.

בית-המשפט מצא כי כאשר האינטרסים כולם נשקלים אלה מול אלה, יש להעדיף את עמדת המשיבים על פני זו של העותר, ולקבוע כי הם הרימו את הנטל והוכיחו כי אין מקום לקבל את העתירה.

אשר-על-כן, המידע נושא העתירה הוא מידע שמקורו בהליך חקירה של הרשות. כאשר הרשות קיימה את הביקורת - הגופים הנחקרים לא היו מודעים ככל הנראה לאפשרות שהוא יימסר לאחרים אם הרשות תחליט שלא לפתוח בהליך פלילי או מינהלי.

ייתכן שהגופים הנחקרים התנהלו מול הרשות תוך הנחה שהמידע לא ידלוף, ושיתפו פעולה בהתאם. מעבר לכך, הליקויים שנמצאו על-ידי הרשות לא עלו לגישת הרשות כדי הפרה מנהלית או עבירה פלילית.

27. קבלת מידע בדבר מספר התיקים הפתוחים הנדונים בבית-המשפט העליון ובבתי-המשפט המחוזיים, תוך ציון משך הזמן שחלף מאז נפתח כל תיק, וזאת תחת שמות השופטים המטפלים (סעיף 9 לחוק חופש המידע)
ב- עע"מ 3908/11 {מדינת ישראל הנהלת בתי-המשפט נ' עיתון דה מרקר עיתון הארץ בע"מ, פורסם באתר נבו (22.09.14)} נדון ערעור על פסק-דין מנהלי, בגדרו חוייבה המערערת 1, הנהלת בתי-המשפט, למסור לעיונם של המשיבים - עיתון ועיתונאית העובדת בו, מידע לפי חוק חופש המידע, בדבר מספר התיקים הפתוחים הנדונים בבית-המשפט העליון ובבתי-המשפט המחוזיים, תוך ציון משך הזמן שחלף מאז נפתח כל תיק, וזאת תחת שמות השופטים המטפלים.

המדינה הסכימה לפרסם את עיקר המידע שהתבקש בפילוח לפי שופט, אך ללא ציון שם השופט. טיעונה המרכזי הינו שפרסום הנתונים המבוקשים ישבש את תפקודה התקין של מערכת בתי-המשפט, ועל-כן אין היא מחוייבת במסירת המידע לפי חוק חופש המידע.

בית-המשפט העליון, בהרכב מורחב של 7 שופטים, דחה את הערעור ברוב דעות מהטעמים הבאים: כב' השופטת ארבל, שכתבה את חוות-הדעת המרכזית, סקרה בפסק-דינה את תכליות חוק חופש המידע ובראשן זכותו של הפרט למידע אודות רשויות הציבור כחלק מחופש הביטוי וכתנאי למימושו של זה.

כן עמדה על מהותו של התפקיד השיפוטי ועל הרף המקצועי, האישי, הערכי והמוסרי הגבוה ביותר בו על השופט לעמוד בבית-המשפט ומחוץ לו.

כב' השופטת ארבל אף עמדה על מהותה וטיבה של העצמאות השיפוטית הנתונה לשופטים כעומדת ביסוד השיטה הדמוקרטית ומהווה ערובה למימוש הזכות להליך הוגן ותנאי לאמון הציבור בבתי-המשפט.

לצד זאת, הבהיר בית-המשפט העליון כי השופטים נתונים לבקרה וביקורת במישורי התנהלותם השונים, ונסקרו מנגנוני הביקורת השונים להם הם כפופים.

בית-המשפט העליון פסק בין היתר, כי חוק חופש המידע קובע, כלל רחב של זכאות הציבור לעיין במידע המצוי בידי הרשות הציבורית.

במילים אחרות, הכלל הוא של מסירת המידע ומקום שהרשות מבקשת להימנע מגילויו יכולה היא לעשות כן אם נמצא כי מתקיים סייג מן הסייגים הקבועים בחוק חופש המידע.

בית-המשפט העליון סבר כי יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי בגילוי המידע ולבחון האם ראוי הוא האיזון שהפעילה הרשות הציבורית בין מכלול השיקולים הרלוונטיים.

בין היתר יילקחו בחשבון העניין הציבורי במידע אל מול הפגיעה הצפויה באינטרס הרשות כתוצאה מגילוי המידע; האפשרות לצמצם את הפגיעה באינטרס זה תוך הגשמת הזכות למידע על-ידי פרסום המידע בחלקו או תוך השמטת פרטים מסויימים שההערכה היא שיגרמו את עיקר הפגיעה באינטרס הרשות.

עוד הוסיף בית-המשפט העליון על האמור, כי יש לבחון את מכלול השיקולים שהיה על הרשות להביא בחשבון לצורך החלטתה אם להימנע מחשיפת המידע ולבחון את האיזון ביניהם ואת סבירותו.

בכל הנוגע לעניין הנדון, בשלב הראשון מצאה כב' השופטת ארבל כי המידע, שהתבקש על-ידי המשיבים הוא מידע שחוק חופש המידע חל עליו.

בכל הנוגע לסייג למסירת המידע לו טענה המדינה - הסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, שלפיו אין הרשות הציבורית חייבת למסור מידע שגילויו "עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה".

כב' השופטת ארבל קבעה כי במסגרת האיזון בין זכותו של הציבור למידע, הנגזרת מחופש הביטוי, לבין האינטרס הציבורי בתקינות פעולתה של הרשות השופטת, הכולל גם את אינטרס ההגנה על שלטון החוק והשמירה על אמון הציבור בבתי-המשפט, תקום הצדקה לרשות להימנע מגילוי המידע רק בהתקיים ודאות קרובה להתרחשות השיבוש הנטען בתקינות פעולת בתי-המשפט כתוצאה מגילוי המידע.

סופו-של-דבר, כב' השופטת ארבל בחנה אחת לאחת את טענות המדינה באשר לשיבוש תפקודה של הרשות השופטת שייגרם כתוצאה ממסירת המידע המבוקש וקבעה כי על-אף שיש ממש בטענת המדינה כי אין במידע המבוקש כדי ליצור תמונה מהימנה של העומס על מערכת בתי-המשפט או על שופט מסויים והוא אינו נותן ביטוי לשורה ארוכה של גורמים שיכולים לגרום להתמשכות הטיפול בתיק, למשיבים עומדת הזכות לקבל את המידע המבוקש, בציינה שלא שוכנעה כי אכן קיימת ודאות קרובה לקרות השיבוש הנטען בתפקוד מערכת בתי-המשפט כתוצאה ממסירת המידע.

בבסיס טעמיה עמדו תכליות חוק חופש המידע, מאפייניה של מערכת בתי-המשפט, שקיפות פעולתה ופומביותה, הצורך בשמירת אמון הציבור במערכת, אופיו של התפקיד השיפוטי ומעמדם של השופט ובית-המשפט.

19. השאלה שבין התנגשות בזכות לקבלת מידע מהרשות לבין הצורך לאפשר לרשויות התביעה למלא את תפקידן ביעילות מבלי ש"יטבעו" בבקשות להעברת מידע
עע"מ 1786/12 אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל - המשרד לביטחון פנים, פורסם באתר נבו (20.11.13).

20. גם אם למבקש המידע על-פי חוק חופש המידע, ישנו אינטרס כלכלי-מסחרי בחומר המבוקש בהיעדר הגבלה על-פי דין, ברירת המחדל היא חשיפת המידע שבידי הרשות
ב- עע"מ 7744/10 {המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד יפית מנגל, פורסם באתר נבו (15.11.12)} נדון ערעור מטעם המוסד לביטוח לאומי על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, בגדרו התקבלה חלקית תביעת המשיבה לפי חוק חופש המידע.

ברקע הדברים, המשיבה היא עורכת-דין המייצגת מעסיקים בתביעות מול המוסד-לביטוח-לאומי {להלן: "המל"ל"}, הוא המערער 1.

המשיבה ביקשה לעיין במספר סוגי מסמכים שמצויים בחזקתו של המל"ל לפי חוק חופש המידע.
המסמכים אשר נתבקשו עוסקים בהשבת דמי ביטוח לאומי ששילמו בתשלום יתר מעסיקים שונים אשר פעלו מכוחה של תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעת עבודה), התשי"ד-1954 {להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"}.
המל"ל מכיר בתשלומי יתר אלו ופעל להחזרתם באמצעות מערכת ממוחשבת.

המשיבה טענה כי מעסיקים הזכאים להשבת כספיהם עתידים להיפגע מהמערכת הממוחשבת שהמל"ל מכין, וברצונה להביא זאת לידיעתם.

המל"ל מסר למשיבה את רוב המסמכים המבוקשים אך התנגד לבקשתה להעביר לידיה את רשימת המעסיקים הזכאים להשבה {כ- 2,500 מעסיקים, להלן: "רשימת המעסיקים"}. בעקבות הסירוב הגישה המשיבה את העתירה המנהלית.

בית-המשפט העליון קבע בדעת רוב, כי גם אם למבקש המידע על-פי חוק חופש המידע, ישנו אינטרס כלכלי-מסחרי בחומר המבוקש בהיעדר הגבלה על-פי דין, ברירת המחדל היא חשיפת המידע שבידי הרשות.

הנטל על הרשות להצדיק את אי-העברת המידע, ואין היא יכולה להסתפק בתקיפת המניע.

בנסיבות המקרה, בית-המשפט הורה להעביר למשיבה את החומר המבוקש - רשימה של כ- 2,500 מעסיקים ששילמו למל"ל דמי פגיעה עודפים אשר לא התנגדו להעברת פרטיהם - בהתאם למתווה שקבע בית-המשפט לעניינים מנהליים, למעט אי ציון שמה של המשיבה בפנייה אל המעסיקים.

21. חיובה של רשות ציבורית בגדרן של חובות הגילוי לפי חוק חופש המידע לגלות אודות פרטי התקשרות בין גורם שנותן שירות לרשות, לבין קבלן-משנה של אותו גורם (סעיף 9 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (ת"א) 2926-09-11 {אמנון סומך נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, פורסם באתר נבו (28.03.15)} נדונה הסוגיה - האם רשות ציבורית מחוייבת, בגדרן של חובות הגילוי לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"} לגלות, או לעשות לגילוי מידע אודות פרטי התקשרות בין גורם שנותן שרות לרשות לבין קבלן משנה של אותו גורם.

בית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, פסק כי משרד הביטחון {להלן: "משהב"ט"} יכול על נקלה להורות למפעיל להמציא לידיו את הסכם משקר.

אולם השאלה שעלתה היא האם מוטלת על משהב"ט חובה לדרוש את ההסכם רק כדי להעבירו לעותר. לכך בית-המשפט סבר כי יש להשיב בשלילה.

חוק חופש המידע מטיל על הרשות הציבורית חובת חשיפת מידע המצוי ברשותה. הרשות אינה חייבת להמציא מידע שאינו קיים עמה.

ביחס שבין משהב"ט למפעיל, כל מידע הנוגע להתקשרות, בין זה המצוי בידי משהב"ט ובין זה המוחזק ברשות המפעיל כפוף לחובת הגילוי על-פי כללי חוק חופש המידע.

ואילו ביחס שבין המפעיל לקבלן משנה, אין לומר שהאחרון מחזיק ברשותו מידע של הרשות הציבורית, אין לו זיקת התקשרות עם הרשות הציבורית וממילא איננו צריך להעמיד לעיון הציבור את פרטי ההתקשרות שלו עם המפעיל.

כיוצא בזה גם המפעיל אינו מחוייב בגילוי פרטי התקשרותו עם קבלן המשנה, שכן מידע זה אינו "של" הרשות הציבורית {משהב"ט}.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע שכיוון שהמידע על הסכם משקר ופרטיו אינו מצוי ברשות משהב"ט אין משהב"ט מחוייב לדרוש ממשקר או מן המפעיל להמציאו ידיו על-מנת לגלותו לעותר. חוק חופש המידע אינו פורש את מצודתו על המפעיל ועל משקר בכל הקשור ליחס ביניהם.

22. רשות ציבורית לא תמסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות אלא-אם-כן הגילוי מותר על-פי דין (סעיפים 9 ו- 13 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (יר') 39110-12-12 {רז רוזנברג עורך-דין נ' רשות האכיפה והגביה, פורסם באתר נבו (12.03.13)} נדונה עתירה בה התבקש בית-המשפט להורות למשיבות למסור לידי העותר את פרטי 163,049 תיקי ההוצאה לפועל של זוכים שאינם מיוצגים שהיו פתוחים נכון ליום 31.03.12. הנתונים המבוקשים נדרשו לעותר לצורך ביצוע עבודת מחקר.

העותר, עורך-דין במקצועו, היה מעוניין להכין עבודת מחקר אודות ייצוג זוכים בלשכת ההוצאה-לפועל והשלכות היעדר הייצוג על הצד הלא מיוצג, כשהשערת המחקר שלו היא כי היעדר הייצוג פוגע - הן באופן הכנת תיקי ההוצאה-לפועל והן בזכויותיהם של הזוכים בתיק.

הנתונים אשר העותר ביקש נדרשו לעותר על-מנת לבסס או להפריך את השערת המחקר, והוא פנה איפוא, למשיבה כדי לקבלם.

המשיבה סירבה למסור את המידע המבוקש בשני נימוקים: האחד, כי לא ניתן למסור את הנתונים אודות התיקים שנסגרו בשל אי הגשת בקשה לתיקון פרטי זיהוי שגויים, הואיל ולא ניתן לבצע את הפילוח המבוקש מבחינה טכנית-טכנולוגית.

השני, כי לא ניתן למסור את פרטי התיקים משום שיש בכך פגיעה בפרטיותם של הזוכים והחייבים ובהתאם להוראת סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"}.

המשיבה טענה גם כי היקף המידע המבוקש אינו עולה בקנה אחד עם טענת העותר כי המידע נדרש לו לצרכי מחקר.

אכן, סעיף 13 לחוק חופש המידע מתווה את הדרך לקבלת מידע העלול לפגוע בצד שלישי ונקבע בו כי על הרשות להודיע לצד השלישי בכתב על דבר הגשת הבקשה לקבלת מידע ועל זכותו להתנגד למסירת המידע, ודרך זו אינה אפשרית במקרה זה נוכח מספר התיקים שאת פרטיהם ביקש העותר, כלומר 163,049 תיקים.

בית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים {להלן: "בית-המשפט"}, דחה את העתירה, בקובעו כי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע קובע כי רשות ציבורית לא תמסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הפרטיות"} אלא-אם-כן הגילוי מותר על-פי דין.

בהתאם לאמור בחוק הגנת הפרטיות, שימוש בשמו של אדם לשם ריווח, כמו גם שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה, מהווים פגיעה בפרטיות.

בית-המשפט מצא כי לגבי העניין הנדון, סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע הוא הרלוונטי, והוא קובע כי רשות ציבורית לא תמסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, אלא-אם-כן הגילוי מותר על-פי דין.

עוד הוסיף בית-המשפט על האמור, כי ברור שמסירת מספר הזהות של הזוכים והחייבים מהווה פגיעה בפרטיות שלהם וכך גם באשר לכתובותיהם.

מדובר בשימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה, שהיא מהווה פגיעה בפרטיות לפי הוראת סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט מצא כי יש לקבל גם את טענת המשיבות כי המאגר שבידיה הכולל את פרטי הזוכים והחייבים אינו מאגר גלוי. גם באתר הרשות השופטת המידע אודות בעלי הדין אינו גלוי, וודאי לא מספרי הזהות שלהם וכתובותיהם.

עם-זאת, סבר בית-המשפט כי ייתכן שמסירת שמותיהם של בעלי הדין בתיקי ההוצאה-לפועל איננה חורגת מהאיזון הקיים בין זכותם של בעלי הדין לפרטיות ובין הזכות של העותר לקבלת המידע.

ברם, בצדק טענה המשיבה כי הוראות סעיף 13 לחוק חופש המידע קובעות כי מקום בו נתבקש מידע הכולל פרטים על אודות צד שלישי, אשר מסירתם עלולה לפגוע בו, אזי בטרם מסירת המידע על הרשות להודיע לצד השלישי, בכתב, על דבר הגשת הבקשה ועל זכותו להתנגד למסירת המידע.

יישום הוראת חוק חופש המידע במקרה זה תחייב משלוח של עשרות אלפי מכתבים, שכן מדובר ב- 163,049 תיקים.

אשר-על-כן, בנסיבות אלו, קבע בית-המשפט, כי המשיבה רשאית, בהתאם להוראת סעיף 8(1) לחוק חופש המידע לדחות את הבקשה לקבלת מידע משום שהטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי-סבירה, ובלתי מידתית.

23. תכתובות פנימיות או חומר חקירה אינם ניתנים לעיון מכוחו של חוק חופש המידע (סעיף 9 ו- 14 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (יר') 6368-10-12 {אופקים א.ג. בע"מ נ' הממונה על חוק חופש המידע, משרד התמ"ת, פורסם באתר נבו (05.03.13)} במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל בבית-הדין לעבודה, הגישו העותרים בקשה לעיין בחומר חקירה, על-פי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 {להלן: "חסד"פ"} בית-הדין דחה את הבקשה בקובעו כי הדרישה לעיין בחלק ניכר מפריטי המידע המבוקשים אינה אלא "מסע דיג", וכי לא הוצג כל בסיס לכך שהמדובר בחומר חקירה הדרוש להגנתם של העותרים.

בהמשך לכך, פנו העותרים ביום 15.01.12 בבקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"} לקבל לעיונם מסמכים רבים הדרושים להם, לטענתם, לשם ניהול ההליכים הפליליים והאזרחיים במקרה הנדון.

ביום 14.03.12 השיבה הממונה על חוק חופש המידע במשרד התמ"ת על פניית העותרים, לאחר שערכה בדיקה מקיפה ביחס למסמכים המבוקשים.

בתשובתה כתבה המשיבה בתמצית, כי מרבית המסמכים המבוקשים נמסרו לעיון העותרים בעבר, וכי יתר המסמכים אינם ניתנים להעברה מן הטעם שהם בבחינת תכתובות פנימיות או חומר חקירה, ואלה אינם ניתנים לעיון מכוחו של חוק חופש המידע.

בית-המשפט הבהיר כי על דרך העיקרון אין מניעה כי אדם יוכל לעיין במסמך מכוח חוק חופש המידע, גם אם עומדת לו זכות העיון בו מכוח דין אחר {עע"מ 2398/08 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' אליצור סגל, פורסם באתר נבו (19.06.11)}, אולם זכות העיון מכוח חוק חופש המידע, ככל זכות אחרת, אינה זכות מוחלטת, והיא מסויגת בחריגים שנקבעו בחוק חופש המידע.

הוראת סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע קובעת כי רשות אינה חייבת למסור מידע הנוגע לדיונים פנימיים.

סעיף 14(א)(8) לחוק חופש המידע קובע כי חומר מן הסוג הנדון שנאסף לצרכי חקירה לא יחול עליו חוק חופש המידע.

אשר-על-כן, ככל שבקשתם של העותרים הופנתה כלפי מידע מודיעיני או חומר חקירה שנאסף על-ידי המשיבים, הרי שזכות העיון שלהם בחומר זה מוסדרת על-פי הכללים הקבועים בסעיף 74(ב) לחסד"פ, שהוא בבחינת "חוק מיוחד" לעניין זה.

בית-המשפט פסק, כי ככל שקבע בית-המשפט המוסמך כי העותרים קיבלו לידיהם את כל חומר החקירה הרלוונטי, כפי שאכן נקבע בעניינם על-ידי בית-הדין לעבודה, הרי שכל יתר החומר שנאסף במסגרת החקירה אינו מסור לעיונם, כקבוע בסעיף 14(א)(8) לחוק חופש המידע.

24. מעצם היות אדם אזרח או תושב המדינה קמה ועולה זכותו לקבל מידע מרשויות ציבוריות, שהמידע הציבורי נמצא ברשותן כנאמנות הציבור
ב- עת"מ (חי') 19078-03-12 {יוסף מהנא פרג' ואח' נ' מועצה מקומית יאנוח ג'ת, פורסם באתר נבו (22.11.12)} נדונה עתירה לפי חוק חופש המידע, בה ביקשו כי המשיבים - מועצה מקומית ובעלי תפקידים בה, יעבירו להם את המידע והמסמכים המפורטים בעתירה.

המשיבים התנגדו לעתירה וטענו שהיא הוגשה בשיהוי, וכי על-פי הוראות סעיף 9 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"} וסעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות אין עליהם חובה למסור את המידע ולכן יש לדחות את העתירה.

בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק כי נקודת המוצא לדיון היא הוראתו של סעיף 1 לחוק חופש המידע הקובעת כי "לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה".

בית-המשפט ציין כי מעצם היות אדם אזרח או תושב המדינה קמה ועולה זכותו לקבל מידע מרשויות ציבוריות, שהמידע הציבורי נמצא ברשותן כנאמנות הציבור.

על רקע הדברים האלה, וכאשר לפי סעיף 2 לחוק חופש המידע, המונח "רשות ציבורית" כולל גם את המועצה המקומית, ניתן לקבוע כי על המשיבים לתת טעם לסירובם ולהראות כי הוא מוצדק על-פי הוראות החוק או על-פי דין אחר.

חוק הגנת הפרטיות, כמו גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מבססים את ההכרה והעיגון של זכותו של כל אדם לפרטיות, אולם זכות זו היא יחסית ואינה מוחלטת, ובעימות עם זכות הציבור לדעת ייתכנו מקרים שיד האחרונה תהיה על העליונה.

יש לאינטרס הציבורי חשיבות מרכזית, הדוחה מפניה, במקרים רבים ובתחומים שונים, את ההתחשבות בפרטיות הנפגע.

העניין הציבורי, המצדיק פגיעה בפרטיות הוא לב השקפת היסוד של חוק הגנת הפרטיות שלפיה תקום הגנה טובה לפוגע בפרטיות אם היה בפגיעה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין והפרסום שנעשה לא היה כזה.

מבחן התועלת הציבורית מצדיק חשיפת מידע בעל אופי פרטי לעין הציבור אם יש בפרסום המידע משום תרומה לגיבוש דעת הציבור בעניין בעל משמעות ציבורית.

בעת שמדובר בבקשה לקבל מידע המשרתת את התכלית המרכזית של חוק חופש המידע בחשיפת דרכי פעולת הרשויות הציבוריות ראוי להקנות לחופש המידע מעמד של בכורה כדי שתושג המטרה של שקיפות פעולת הממשל, שהיא ביסוד המשטר הדמוקרטי.

מעמד בכורה זה יכול שיינטל על-ידי הזכות לפרטיות, מקום שבקשה לקבל מידע ציבורי לא תשרת את תכלית החוק אלא תשרת בעיקרה אינטרס פרטי מובהק של המבקש לקבל מידע על אודות אחר.

בית-המשפט מצא כי פרט לטענה הסתמית שהמידע והמסמכים המבוקשים פוגעים בפרטיותם של הגורמים שהם מושאי הבקשה אין בפי המשיבים כל טענה של ממש, ומשום כך יש לדחות את טענותיהם.

סירובם הגורף, והבלתי מוצדק של המשיבים למסור לעותרים את המידע והמסמכים מושא העתירה הנוכחית הוא נימוק מספיק כדי לדחות את טענת השיהוי מה גם שמן הבחינה העובדתית בית-המשפט לא היה בטוח כי ניתן לקבוע שהוא אכן מתקיים.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי לסירובם של המשיבים לגלות את המידע והמסמכים לא היה כל בסיס, ולכן קיבל את העתירה והורה למשיבים להעמיד לרשות העותרים את המידע ואת העתקי המסמכים המבוקשים.

25. יישומו של חוק חופש המידע על הרשות השופטת
עע"מ 3908/11 מדינת ישראל הנהלת בתי-המשפט נ' עיתון דה מרקר באמצעות עיתון הארץ בע"מ, פורסם באתר נבו (22.09.14).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו (סעיף 9 לחוק)