צווים נוספים

1. כללי
סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"9. צווים נוספים
(א) נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית-המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות:
(1) על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצאים עותקים באלה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית-המשפט על החרמה, יורה מה ייעשה בעותקים שהוחרמו;
(2) על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק-הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית-המשפט.
(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע החזקת עותק של פרסום בספריות ציבוריות, בארכיונים וכיוצא באלה, זולת אם הטיל בית-המשפט, בצו החרמה על-פי סעיף-קטן (א)(1), הגבלה גם על החזקה כזאת, ואין בהן כדי למנוע החזקת עותק של פרסום על-ידי הפרט."

הסמכות למתן צווים במשפטי לשון הרע נובעת מכמה מקורות משפטיים, ואלו הם:

(א) סעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד 1984 קובע:

"כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת... צו עשה, צו לא תעשה... וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו."

(ב) סעיף 7 לחוק לשון הרע - עוולה אזרחית. במסגרת סעיף חוק זה הוחלו על עוולת פרסום לשון הרע הוראות הסעיפים 61-58 לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, הם סעיפים 77-71 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) {להלן: "הפקודה"}. בסעיף 71 לפקודה נקבע, כי:

"כל בית-משפט אזרחי... רשאי... לתת ציווי בשל עוולה...";

ובסעיף 72 לפקודה נקבע, כי:

"ציווי יכול שיהיה צו עשה או צו לא תעשה, לשעה או לתמיד."

סעיף 9 לחוק לשון הרע מקנה סמכות למתן צווים מיוחדים כלהלן: בית-המשפט רשאי לצוות על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע ואף את החרמתם. כמו-כן, רשאי בית-המשפט לצוות על פרסום, על חשבון הנתבע, של תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק-הדין.

בשל העובדה שהמחוקק מצא לנכון לייחד סעיף חוק מיוחד ועצמאי בחוק איסור לשון הרע הדן בסעדים של תרופות הציווי, וזאת על-אף העובדה כי מוּחלים כבר על חוק זה סעיפי חוק אחרים המסמיכים את בית-המשפט להעניק את תרופת הציווי בעוולה של פרסום לשון הרע, יש בה ללמדנו על מגמת המחוקק להעניק לתרופות הציווי מעמד מיוחד דווקא במשפטים אלה.

מגמה זו נובעת בשל העובדה שתרופות מהסוג הנ"ל הן בעלות אפקט רב בכל הנוגע להחזרת מצבו של התובע לקדמותו, דהיינו, בכל הקשור לפגיעה בשמו הטוב הנובעת כתוצאה מפרסום לשון הרע.

עקרון זה נקבע בין היתר ב- ע"א 214/89 {אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 (1989):

"סמכות לחוד ושיקול-דעת לחוד. מתן ציווי (לשעה או לתמיד) נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט. זכות הנפגע לסעד זה אינה מוחלטת, אלא כאמור, נתונה לשיקול-דעת שיפוטי. שיקול-דעת זה איננו שרירותי. הוא מופעל על-פי המסגרות הנורמטיביות שהדין קובע."

המצוטט לעיל מלמדנו, כי הזכות לסעד בעין איננה שווה בעוצמתה לסעד של פיצויים, והיא מוגדרת כסעד משני שיוענק רק אם הפיצויים אינם מעניקים לנפגע את מלוא הסעד הראוי.

הנה-כי-כן, עלינו לשקול את מכלול הנסיבות ולהחליט אם סעד זה הינו הכרחי והאם הוא נדרש על-פי אמות הצדק.

2. הרשאי בית-משפט להעניק לתובע בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, סעד המחייב את הנתבע לפרסם התנצלות בגין הפרסום נושא התביעה?
ב- רע"א 2783/01 {גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ ואח' נ' עו"ד שמואל אריאלי, פורסם בתקדין (05.04.01)} המבקשים חוייבו בפסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט השלום בנתניה לשלם למשיב פיצוי כספי וכן לפרסם בעיתונם הודעת התנצלות.

המבקשים הגישו לבית-המשפט השלום בקשה לעכב את ביצוע הוראתו מפסק-הדין בדבר פרסום הודעת ההתנצלות. בית-המשפט השלום דחה הבקשה.

המבקשים לא קיבלו עליהם את הדין והגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה נוספת לעיכוב ביצוע. בית-המשפט המחוזי אף הוא דחה את הבקשה בקובעו:

"לאחר שקילת כל הנסיבות, המסקנה היא כי אין הצדקה לעיכוב ביצוע ההתנצלות. סעד מעין זה רשאי בית-המשפט לתיתו בתיקים מסוג זה, אפילו לא התבקש..."
{ההדגשה אינה במקור}

בית-המשפט העליון דחה את בקשת רשות ערעור שהוגשה.

ב- ה"פ (ת"א מחוזי) 1242-01-13 {יצחק רוזנטל הראל נ' גוגל, פורסם באתר נבו (20.06.13)} קבע כב' השופט איתן אורנשטיין:

"בראש וראשונה, מבסס המבקש את התביעה על חוק איסור לשון הרע... חוק איסור לשון הרע מסמיך את בית-המשפט ליתן סעדים של צווי עשה ואל תעשה לאור סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, המחיל את סעיפים 71 ו- 72 לפקודת הנזיקין... משכך, אין מניעה שבית-משפט השלום ידון בתביעות המבוססות על חוק איסור לשון הרע ויוסמך להעניק צווי עשה ואל תעשה כמפורט לעיל. אציין כי בפרקטיקה הנוהגת אכן דן בית-משפט השלום בתביעות מסוג זה ומעניק את הסעדים האמורים."

ב- ע"א (מחוזי חי') 19393-05-13 {מויאל דני ואח' נ' דורית בן אברהם, פורסם באתר נבו (06.07.14)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט השלום אשר חייב את המערערים בפיצוי כספי, הוצאות משפט וכן הורה למערערים לפרסם התנצלות בלוח המודעות של בתי-הספר. הערעור לא נסב על החיוב בהתנצלות. בית-משפט של ערעור דחה את הערעור.

ב- תא"מ (ת"א) 13738-06-13 {עו"ד ליטל יעקובוביץ-דראי נ' עופר בן יעקב, פורסם בנבו (30.06.13)} נדונה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשך פרסומו של דבר לשון הרע נטען ביומן רשת {בלוג} של המשיב, המגדיר את המבקשת כרמאית ומציב אותה ברשימת "נוכלים", וזאת על רקע סכסוך בענייני שכר טרחה שנתגלע בין הצדדים. המשיב במקרה דנן העלה טען כי בית-משפט השלום אינו מוסמך כלל לדון בצווי עשה. כב' השופט אריאל צימרמן בהסתמכו על פסק-הדין בעניין הראל שלעיל דחה את הטענה וקבע כדלקמן:

"שאלת הסמכות
13. ראשית, יש להסיר מעל דרכנו את טענת המשיב להיעדר הסמכות. טענה מרכזית (אף אם מאוחרת) של המשיב, הוא כי בית-משפט השלום אינו מוסמך כלל לדון בצווי עשה, שלא ניתנים להערכה כספית, כי אם בית-משפט המחוזי, ולא ניתן לכרוך צווים אלה בתביעה כספית בגין נזק שנגרם. ברם טענה זו אינה מבוססת לגופה וממילא נעדרת נפקות. לגוף הדברים, סבורני כי אין כל מניעה שבית-משפט השלום ידון בצווים להסרת פרסום, בצוותא חדא עם הדיון בתביעה הכספית. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב יפו (כב' השופט איתן אורנשטיין) אך בימים אלה... ה"פ 1242-01-13... הראל נ' גוגל... פסיקה זו היא כמובן מנחה לדידו של בית-משפט זה, ובכל הכבוד הראוי - הדברים אף מקובלים עליי לגופם. אימוץ עמדת המשיב משמעותה פיצול בלתי-נסבל ובלתי-נחוץ של תביעות בין בתי-המשפט (לגישה דומה ראו: ת"א (שלום יר') 10397/01 בצלאל נ' לקט (02.09.02)..."
{ההדגשה אינה במקור}

ב- ת"א 3222-06-13 {מרים טולדנו-רוזנברג נ' עו"ד שי לביא ועו"ד רונית זווילי, פורסם באתר נבו (22.7.13)} נפסק מפי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל:

"לבקשת המשיבים לקבלת צו עשה להתנצלות, טוענת המבקשת, כי בקשה מסוג זה איננה בסמכות בית-המשפט ולכן דינה להימחק מכתב התביעה... לעניין, הבקשה למתן סעד של התנצלות, טוענת המבקשת כי מדובר בסעד שאינו מצוי בסמכות בתי-המשפט ולכן דין בקשת המשיבים, בסעיף 44 לתביעה להימחק.
עיון בפסיקת בית-המשפט העליון מלמד כי עסקינן בסעד שבסמכות בתי-המשפט לתיתו. ראה לעניין זה רע"א 2783/01 גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ נ' עו"ד שמואל אריאלי (לא פורסם), שם נקבע כי בתי-המשפט רשאים ליתן... לאור האמור הבקשה למחיקת סעד ההתנצלות נדחית."

ב- ת"א (ב"ש) 22869-03-11 {פרנסיס מאיר הלימי נ' לילך ואח', פורסם באתר נבו (11.11.13)} נפסק מפי כב' השופטת מיכל וולפסון:

"10... כמו-כן אני מורה על פרסום בעתון מקומי שתפוצתו היישובים בתחום המועצה, של התנצלות על לשון הרע נגד התובע, מאמן כדורגל, במועצה האזורית אשכול, לאור פרסומו כ'מאמן מאוד בעייתי'. הפרסום ייעשה תוך 45 יום."

ב- ת"א (נצ') 39277-09-13 {לובנא מרואת ואח' נ' זאהר פאהום, פורסם בנבו (14.11.13)} נדונה בקשה לסילוק התובענה על-הסף. בדחותה את הבקשה קבעה כב' השופטת עירית הוד:

"19. לטענת לובנא, בית-משפט זה אינו מוסמך לחייבה להתנצל וכי הסמכות מסורה לבית-המשפט המחוזי. אינני מקבלת טענה זו. סעיף 9(א)(2) לחוק קובע כי 'נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית-המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק-הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ודרך שיקבע בית-המשפט'. בית-המשפט הדן בתובענה הינו בית-המשפט בעל הסמכות ליתן את הסעד האמור. כמו-כן, מקובלת עליי טענת המשיב לפיה אף אם היתה מתקבלת טענה זו הרי שהיה מקום למחוק את הסעד האמור בלבד ולא היה מקום להורות על סילוק התובענה על-הסף כאשר המשיב עותר לסעדים כספים שאין מחלוקת כי נמצאים בסמכותו של בית-משפט זה...
21. בנסיבות אלו, הבקשה נדחית. אני מחייבת את המבקשות ביחד ולחוד בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסך 1,500 ש"ח. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל."

ב- ת"א (אשד') 1784/95 {זולפיאן חיים נ' עיתון ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פורסם באתר נבו (19.07.98)} קבע כב' סגן הנשיא השופט שק חמדני כדלקמן:
"13... במקרה זה, נראה לי שפיצוי בסך 100,000 ש"ח, נכון להיום, יהא בו כדי לפצות את התובע על עוגמת הנפש שנגרמה לו. אם היו הנתבעים מפרסמים התנצלות סמוך לפרסום הכתבה, יכלו להמעיט את נזקו של התובע, אלא שלא עשו זאת.
יש גם מקום לצוות על הנתבעים לפרסם התנצלות, כפי שנתבע בסעיף 13 לכתב התביעה.
...
15. אשר-על-כן, אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד:
א. לפרסם, תוך 30 יום, התנצלות בכותרת מתאימה, במידה ובהבלטה בדרך בה פורסמה לשון הרע, עם תמונתו של התובע, כשהמילה התנצלות תהיה בראש הכותרת..."

מן האמור לעיל עולה ברורות כי בית-משפט השלום דן כדבר בשיגרה בסעד ההתנצלות וזאת מכוח סמכותו כעולה מן החוק ומן הסמכות הטבעית או שבגררא.

ב- ת"א (ת"א) 32235-03-10 {תובעים נ' נתבעים, תק-מח 2011(1), 36699 (2011)} קבע בית-המשפט:

"3. מעבר לעניין הערכי, עולה ההתלבטות מלשון החוק. מחד-גיסא, מהוראת סעיף 7 לחוק, המחילה את הוראות סעיפים 71 ו- 72 לפקודת הנזיקין, שלפיהן מוסמך בית-המשפט לתת צווי עשה בשל עוולה, וכן מלשונה של הרישא להוראת סעיף 9(א) לחוק, לפיה רשאי בית-המשפט ליתן את הצווים המפורטים "נוסף לכל עונש וסעד אחר", ניתן לכאורה להבין כי אין מדובר ברשימה ממצה וסגורה של סעדים, וכי לבית-המשפט מוקנית הסמכות להעניק סעדים נוספים מכוח סמכותו הטבועה. מאידך-גיסא, ההיסטוריה החקיקתית של החוק מלמדת על כך ששתיקת המחוקק לא נובעת מהשמטה, וכי מלכתחילה ובמתכוון לא חפץ המחוקק להסמיך את בית-המשפט לפסוק בכפיה סעד של התנצלות.
4. בנוסחה הראשוני של הצעת החוק, אומנם הסמיך המחוקק את בית-המשפט הדן בתביעת לשון הרע ליתן צו לפרסם תיקון או התנצלות, משכך היה נהוג במשפט העברי. וכפי הנאמר בה: "על עברייני לשון הרע הוטלו על-ידי בתי הדין העבריים בתקופות ובפזורות שונות עונשים פליליים וחובת תשלום פיצויים לנפגע, ואף נהגו לחייב מספר לשון הרע בפרסום התנצלות על המעשה אשר עשה" (דברי הסבר להצעת חוק לשון הרע, התשכ"ב-1962, ה"ח 504, 147).
עם-זאת, בנוסח המתוקן של הצעת החוק שהתקבלה בכנסת, הושמטה ההוראה המתירה לבית-המשפט לחייב נתבע לפרסם התנצלות, ולא נכללה בנוסח הסופי, וזאת מן הטעם: "בשיקול נוסף, נראה לנו שאין לכפות התנצלות של בעל לשון הרע על-ידי צו של בית-המשפט; להתנצלות נודע ערך רק אם היא ניתנת מתוך הכרה בעוול. לפיכך תמצאו זכרה - התנצלות מרצון - בין העילות להקלת הדין" (הצעת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ג-1963, ד"כ 37, 2403 (התשכ"ג); אורי שנהר דיני לשון הרע 360 (התשנ"ז-1997)).
הנה-כי-כן, אין צורך לתור אחר כוונת המחוקק ולהבין אותה מהיקש זה או אחר, משזו הובעה מפורשות ונאמרה ב"רחל בתך הקטנה". מן העובדה לפיה סעד ההתנצלות הושמט באופן מודע מנוסחו הסופי של החוק, אף תוך מתן הנמקה להשמטה זו, יש ללמוד על כוונת המחוקק שלא להסמיך את בית-המשפט לצוות על סעד של התנצלות, מכוח היותה חסרת ערך אם הורתה בכפיה. כוונה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק להגן על שמו הטוב של הנפגע ולהעמיד לזכותו סעדים אפקטיביים, להבדיל מסעדים שאין בהם כל תועלת, כגון התנצלות ריקה מתוכן.
5. מנימוק זה, בדרך-כלל, נדחה בפסיקה סעד ההתנצלות (ראו למשל: ת"א (ת"א) 13043-02-10 עו"ד אפרים יהושע נ' חיים ויספיש (לא פורסם); ת"א (ת"א) 27651/98 רות שפירא נ' רשת שוקן בע"מ (לא פורסם); ת"א (יר') 14151/04 אילת מזר נ' מאיר בן נדב (לא פורסם); ת"א (ת"א) 40801/06 חיים נתן שבת נ' יתדות הוצאה לאור ופירסומים תשמ"ו בע"מ (לא פורסם); ת"א (יר') 5156/08 אורן טוקטלי נ' אריה שמם (לא פורסם); ת"א (חד') 10133-03-09 יעל ווירצברג נ' סיומה גורשנטיין (לא פורסם); ת"א (חי') 20795-10-09 יצחק אמיתי נ' דורון תורג'מן (לא פורסם)).
6. אכן, היו מקרים בהם ניתן סעד של התנצלות על-ידי בתי-משפט אולם הדבר נעשה מבלי להידרש לשאלת הסמכות לתיתו (ראו למשל: רע"א 2783/01 גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ נ' עו"ד שמואל אריאלי (לא פורסם); ת"א (ת"א) 1486/67 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לה(1), 83 (1974); ת"א (ק"ג) 1445/01 ז'קלין מימון נ' מנחם גלילי (לא פורסם); ת"א (אשד') 1430/03 אתי לביא נ' רפי אלחרר (לא פורסם); ת"א (חי') 18138/06 אשר פאר סוכנות לביטוח בע"מ נ' אדוארד נג'אר (לא פורסם); ת"א (נת') 3084/08 ניסים כהן נ' אלי ברק (לא פורסם)).
7. במקרים אחרים, הועבר הדיון מבית-משפט שלום לבית-משפט מחוזי, בהיעדר סמכות עניינית (ראו למשל: ת"א (ת"א) 73731/04 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' ד"ר רמי שקלים (לא פורסם); ת"א (ת"א) 21107/05 דוד בן דיין נ' ידיעות אחרונות (לא פורסם); ת"א (ת"א) 53550/05 ידיעות אינטרנט שותפות רשומה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם); ת"א (ת"א) 11107/08 מיקי רוזנטל נ' עידן עופר (לא פורסם)).
8. לטעמי, מעבר לנימוקי לשון החוק, תוך השוואתו לניסוחו בהצעת החוק, לא ניתן לחייב נתבע בפרסום התנצלות מטעמים ערכיים. לא בכדי קבע המחוקק, מעבר לפיצוי הכספי, סעדים של פרסום תיקון והכחשה המחייבים את הנתבע בעשיית מעשה בדמות פרסום פומבי של העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט, להבדיל מפרסום אמירה או מחשבה אישית של הנתבע. המשפט אינו אמור לעודד צביעות או הצהרות סרק שאין מאחוריהן דבר אמיתי, אף לא לכפות על נתבע להצהיר כי תובע מסויים הינו ישר דרך ומתאים למשרה מסויימת. לנתבע הזכות לחשוב כי תובע אינו ישר וכי השיג את משרתו בדרכים לא כשרות. והיה ונתבע כזה יתן פומבי לדעותיו, ובית-המשפט יקבע שדברים שפרסם אינם אמת - אזי יפגע בכיסו וישלם לתובע פיצוי, אף יחוייב לפרסם תיקון והכחשה לפי קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט. הפרסום נועד ליידע את הציבור כי הדברים שפרסם הנתבע אינם אמת. אין מטרת הפרסום ליתן פומבי לעובדה כי הנתבע חזר בו מדרכו הרעה, ושוב אינו חושב על התובע דברים שליליים. מחשבותיו של הנתבע אודות התובע, כמו גם רגשותיו כלפיו, אם חש הוא צער וחרטה, אם לאו, אינן רלבנטיות כלל וכלל, ואין בית-המשפט כופה אותו להצהיר הצהרה שאינה תואמת את מחשבותיו, ואינו מעמידו במצב בו פיו ולבו אינם שווים. הנתבע, שיפצה את התובע כפי קביעת בית-המשפט, אף יפרסם את פסק-הדין, רשאי לאחוז בדעותיו הראשוניות ואין כופין אותו לחזור בו מהן, ובלבד שלא יתן לדעות אלו, שכבר הוכח שאינן נכונות, ביטוי פומבי.
ההשוואה שביקשו התובעים לערוך בין צו המורה על התנצלות לבין צווים שונים הניתנים על-ידי בית-המשפט חדשות לבקרים, בעל כורחו של הנתבע, אינה במקומה, שהרי יש הבדל בין צו עשה הכופה פעולה מסויימת על בעל הדין, לבין צו הכופה הצהרה העומדת בניגוד לדעתו או מצפונו של המצהיר.
9. התיזה הגורסת כי בית-המשפט מוסמך לכפות על נתבע (להבדיל, כמובן, ממקרה בו ניתנת הסכמה לכך) להצהיר הצהרה הנוגדת את השקפתו, אף אם מוטעית היא, אינה דרה בכפיפה אחת עם הגדרת הפרסום המהווה לשון הרע. אמירה תחשב פרסום לשון הרע רק אם הגיעה לאוזניו של אדם נוסף זולת הנפגע, דהיינו, מותר לפלוני לומר לאלמוני את כל הדברים השליליים, ולו גם החמורים ביותר, שהוא חושב אודותיו ואין בכך כל פסול, מבחינת השקפת המחוקק. למשל, מותר לפלוני לחשוב שאלמוני הינו גנב ואף להטיח בפניו "אתה גנב". האמירה תחרוג מתחום המותר לתחום האסור רק אם אדם נוסף ישמע את האמירה. מדוע נכפה, איפוא, על פלוני ליתן ברבים הצהרת התנצלות, שעה שמותר לו לחזור וללחוש באוזנו של אלמוני את אותה אמירה אשר לפני רגע קט התנצל עליה בפומבי?
תיקון עוולת פרסום פוגעני ייעשה על דרך פיצוי הנפגע ופרסום ברבים כי מדובר בדברי בלע שאינם אמת, לא על דרך אילוצו של הפוגע להצהיר הצהרת חרטה, שכולה זיוף ושאין בה לבין האמת ולא כלום.
10. למעלה מן הצורך, ראוי לציין כי הדין האמריקאי אינו מכיר בסעד שטיבו "התנצלות כפויה" (compelled retraction), אם כי הוא רואה בהתנצלות וולונטרית מצד הנתבע, כשיקול לקולא בקביעת הפיצויים...
13. המסקנה העולה מן האמור לעיל היא שבית-המשפט אינו מוסמך להעניק לתובע סעד הכופה על נתבע לפרסם בפומבי התנצלות בפניו, גם אם קבע כי זה האחרון פרסם אודות התובע לשון הרע, ומשכך אני מורה על מחיקת סעד זה מכתב התביעה.
כפועל יוצא, ולאור הסכום הנקוב בתביעה, אני מורה על העברת התובענה לבית-המשפט השלום בתל-אביב..."

ב- בש"א (ת"א) 184488/05 {ידיעות אינטרנט שותפות רשומה ואח' ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', תק-של 2006(2), 3115 (2006)} קבע בית-המשפט כי באשר לסעד ההתנצלות המבוקש על-ידי המשיבים - הואיל ומדובר בצו אשר לא ניתן להעריך את שוויו ונוכח הסמכות השיורית הנתונה לבית-המשפט המחוזי והקבועה בסעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט, אין לבית-המשפט השלום סמכות לדון בסעד של "התנצלות". עוד נקבע:

"26. כבר חוויתי את דעתי במקום אחר (ת"א 73731/04, בש"א 150094/05) הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' דוקטור רמי שקלים - כי אין לבית-משפט השלום סמכות עניינית ליתן סעד של צו עשה להתנצלות, כי כאשר הסעד הנתבע שם, כבענייננו הוא בעד של פיצוי בסך 500,000 ש"ח; צו עשה קבוע אשר יחייב את הנתבעת להסיר כתבה נשוא התביעה; והסעד השלישי - לחייב את המבקשת לפרסם התנצלות בהיקף של עמוד אחד, בשלושה עיתונים יומיים, ובין היתר חוויתי את דעתי שם - 'עתירה זו הינה - על-פי מהותה - סעד היכול להיפסק על-ידי בית-המשפט המחוזי בלבד, בתוקף סמכותו השיורית. מכאן שדינה של עתירה זו להימחק מכתב התביעה. וכך אני מורה. אם רצון המשיב לתבוע סעד זה - אין מנוס בידו - זולת הגשת תביעה נפרדת, לבית-משפט המחוזי'...
36. אכן התוצאה לפיה הדיון יפוצל יש בה משום כשל של גרימת עומס מיותר על שני בתי-משפט שידונו באותו עניין למתן סעדים שונים, לבזבוז זמן שפוטי יקר ואולי לכשל של הכרעות סותרות - אף אם נכונה היא - הרי שאין מנוס מכך. בית-המשפט השלום אינו שם עצמו במקומו של המחוקק ולא יעניק על דרך של חקיקה שיפוטית - סמכות עניינית בנושא אשר המחוקק סובר עד עתה - כי אין מקום להענקת הסמכות.
37. העולה מכל המקובץ כי הבקשה מתקבלת, ומחוסר סמכות עניינית לבתי-המשפט השלום, אני מורה בזה על מחיקה על-הסף של סעד צו העשה מסוג "התנצלות" המבוקש על-ידי המשיבים - התובעים בסעיף 23(ב) לכתב תביעתם."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צווים נוספים