הגנות - הגנות מה הן (סעיף 18 לחוק)

1. כללי
סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"18. הגנות מה הן
במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965;
(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום-לב באחת הנסיבות האלה:
(א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות;
(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;
(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע;
(ד) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים;
(ה) הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי;
(ו) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965;
(3) בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב."

ב- ע"א 1697/11 {א' גוטסמן אדריכלות בע"מ ואח' נ' אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)} נדונו מהותן של הגנות מפני פגיעה בפרטיות (סעיף 18 לחוק) ונקבע:

"26. יסוד נוסף הדרוש לצורך מתן סעד בעילה של פגיעה בפרטיות הוא שלילת קיום נסיבותיהן של אחת מן ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק. הגנות אלו מלמדות כי חוק הגנת הפרטיות אינו הופך את הזכות לפרטיות לזכות "מוחלטת"... ההגנות הקבועות בחוק עשויות, לפיכך, לחסום תביעה אזרחית או הליך פלילי בגין פגיעה בפרטיות. עם-זאת, על המבקש לחסות תחת הגנות אלו להראות שפעל בתום-לב. תום-הלב הוא "בבחינת שער שרק אם עוברים דרכו תיבחנה הנסיבות בהן בוצעה הפגיעה הספציפית בפרטיות"... יצויין כי בפסיקה פורשה דרישה זו כדרישה לתום-לב סובייקטיבי. לפיכך, יש להוכיח כי הפוגע פעל מתוך אמונה כי הפגיעה היא במסגרת ההגנות הקבועות בחוק... לצורך הוכחת תום-לב יכול הנתבע או הנאשם להסתייע בחזקה המנויה בסעיף 20(א) לחוק הגנת הפרטיות, אשר לפיו...
בהקשר זה יבחן בית-המשפט את "צורת הפרסום, תוכנו והיקפו כדי לראות אם קיים המפרסם את חובתו, שלמענה נפרשה ההגנה עליו, או שמא הגדיל תורה וחרג מאותו 'מתחם סבירות' שבהקשרו נוסחה הנורמה החקיקתית" (סגל, בעמ' 199).
למול חזקה זו, העומדת לצד הנתבע או הנאשם, יכול התובע או המאשים להסתייע בחזקה הקבועה בסעיף 20(ב) לחוק...
לעניין זה, הוכחת ידיעתו של המפרסם כי חרג מן הסביר תהא שוות ערך להוכחת היעדר תום-לבו הסובייקטיבי של המפרסם, שכן היא תלמד על "אדישותו לתוצאה שיש עימה פגיעה למעלה מן הדרוש להגנת הערך שהוכר בחוק" (סגל, שם).
27. בערעורו הטיל גוטסמן יהבו על שתי הגנות, הקבועות בסעיפים 18(2)(א) ו- (ג). וכך קובעים סעיפים אלה...
28. נבחן איפוא אם הפעולה הפוגענית בוצעה באחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 18(2) - ובענייננו: הנסיבות הקבועות בסעיף 18(2)(א) או בסעיף 18(2)(ג) לחוק. אשר להגנה הקבועה בסעיף 18(2)(א) לחוק - כפי שקבע בית-המשפט קמא, טרם הפרסום חזר והדגיש ורדי בפני גוטסמן את קנאותו לפרטיותו, ועמד על סירובו הנחרץ לפרסום הבית או חלקים ממנו. על-כן, משעה שורדי הבהיר הבהר היטב לגוטסמן כי הוא מתנגד נחרצות לפרסום מבלי שהאחרון יחתום על כתב ההתחייבות, קשה להלום כי הפגיעה בוצעה מבלי שגוטסמן "ידע (...) על אפשרות הפגיעה בפרטיות", כדרישת סעיף זה. ברי, אם-כן, כי הטענה לעניין הגנת סעיף זה אינה יכולה לעמוד.
29. עתה יש לבחון האם עומדת לגוטסמן הגנת סעיף 18(2)(ג), שעניינה פגיעה שבוצעה לשם הגנה על "עניין אישי כשר" של הפוגע. סעיף זה מחייב עריכת איזון בין הזכות לפרטיות לבין ערכים מתנגשים אחרים, ולכן את הביטוי "עניין אישי כשר" יש לפרש "תוך איזון בין הרצון להגן על עניינו של הנפגע ולשמור על פרטיותו לבין האינטרסים הנוגדים של הפוגע" (ע"פ (מחוזי ת"א) 1132/96 חתוכה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (20.01.98)). במקרה שלפנינו, לגוטסמן ולמשרדו עניין כפול בפרסום ההדמיות: הן עניין יצירתי, הן עניין עסקי. לא ניתן לחלוק על כך כי גוטסמן הוא בעל הזכות המוסרית ביצירתו האדריכלית. משכך, הוא זכאי-לכך כי היצירה תיוחס לו, היינו: כי שמו ייקרא על יצירתו. דבר זה מבטא את ההכרה באישיותו של היוצר ואת הניסיון לכבד את הקשר האישי שבין היוצר לבין יצירתו (סעיפים 45 ו- 46 לחוק זכויות יוצרים... הרצון לשמור על חופש הביטוי היצירתי משמיע כי העברת זכויותיו הכלכליות של האדריכל ביצירתו לא תמנע ממנו לבטא עצמו באותו סגנון ובאותם מוטיבים אמנותיים ביצירות נוספות... ובענייננו - כי תתאפשר חשיפת היצירה לקהלים נוספים. על-כן, במישור האומנותי-יצירתי, מובנת משאלתו של גוטסמן לחשוף לציבור את ביתו של ורדי - יצירה אשר אין חולק כי היא ייחודית באיכותה ובהיקפה. נוסף על כך, אין פסול ברצונו של גוטסמן לפרסם את יצירתו גם מטעמים כלכליים, שכן הצגת היצירה עשויה בהחלט לאפשר ליוצרה לבנות מוניטין ולמשוך לקוחות. עם-זאת, כפי שהזכרנו, בגדרי הגנת סעיף 18(2)(ג) יש לאזן בין הפגיעה בפרטיותו של ורדי, לבין העניין האישי הכשר של גוטסמן. כאמור לעיל, הצגת פנים ביתו של ורדי מקימה, להשקפתי, פגיעה לא מבוטלת בפרטיותו. לעומת-זאת, הפגיעה בעניינו האישי הכשר של גוטסמן - מוגבלת. זאת, מפני שבקשתו של ורדי הצטמצמה לאיסור על פרסום ההדמיות באתר האינטרנט, ומשכך - אין מניעה כי גוטסמן יעשה שימוש בהדמיות לצרכיו העסקיים תוך חשיפתן בהיקף מצומצם יותר, כגון הצגתן ללקוחות במשרדו או בפני חוגים מקצועיים - עניין אשר גם ורדי עצמו הסכים לו בכתובים (סעיף 23 לסיכומיו). בהקשר זה, יש אף לתת משקל מסויים לכך שגוטסמן היה יכול להביא לידי ביטוי את האינטרס שלו בפרסום ההדמיות לכלל מיצוי מושלם, על דרך עריכת הסכם מפורש בנושא עם ורדי בזמן אמת. לכך יש להוסיף כי - כפי שהובהר לעיל - גוטסמן יוכל להציג גם באתר האינטרנט את ההדמיות החיצוניות של הבית. באיזון הכולל בין הזכויות והאינטרסים המתמודדים, הפועל היוצא הוא איפוא, כי אין מקום להחיל את הגנת סעיף 18(2)(ג) על פרסום הדמיות חללי ביתו הפנימיים של ורדי. משמצאנו כי פרסום ההדמיות אינו בא בגדרי אחת הנסיבות המנויות בסעיף 18(2) לחוק, ממילא אין אנו נדרשים לדון בשאלת תום-הלב או בתחולת החזקות הקבועות בסעיף 20 לחוק."

2. ככל שזכות הגנת הפרטיות אינה מוחלטת זכות זו כפופה למגבלות המוטלות על-ידי חופש הביטוי וזכויות נוספות (סעיפים 2, 6 ו- 18 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת"א (יר') 6157/04 {דוד ("הכי טוב") דבש נ' אדלר חומסקי & ורשבסקייניב קציר, פורסם באתר נבו (07.11.2006)} הנתבעת 3 טענה לעניין הפגיעה בפרטיות, שכלל לא ניתן לטעון גם פגיעה בזכות לפרטיות וגם פגיעה בזכות לפרסום - טענות שמעקרות מתוכן אחת את רעותה.

מה עוד, כלל לא נעשה שימוש בתמונתו, בשמו או בקולו של התובע.

לעניין הכינוי - לא הוכח קיומו של הכינוי הנטען ואף הוא הינו "הכי טוב" בלבד, כינוי אשר הוא מטבע לשוני תיאורי.

עוד הוסיפה הנתבעת 3 כי לא היתה הטעיה ו/או חיקוי וכאשר מדובר באיש אנונימי הרי שנטל ההוכחה כבד, והשימוש בשם צריך להיות ספציפי. בנוסף טענה הנתבעת 3, כי מתקיימות בעניינה הגנות סעיף 6 וסעיף 18(2)(א) לחוק הגנת הפרטיות.

בית-המשפט קבע כי אין פגיעה בפרטיות, האסורה מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הפרטיות"} כפגיעה בזכות הפרסום.

זכויות אלו, יכול ויהיו נוגדות אחת לרעותה, ויכול שידורו בכפיפה אחת.

בהלכת מקדונלד קבע כב' השופט א' ריבלין, כי על-אף שניתן להבין מלשון הסעיף הנ"ל כי הזכות לפרטיות הינה הזכות המגנה על האינטרס הרכושי של הנפגע, גישתו אינה כזו.

לדבריו, הזכות לפרטיות הינה "הזכות להיעזב לנפשך", משמע, הזכות המגנה על האינטרס האישי - רגשי של הנפגע {ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פורסם באתר נבו (30.03.04) (להלן: "הלכת מקדונלד"}.

בהלכת מקדונלד בית-המשפט קבע:

"ניתן, במקרים המתאימים, לקבוע כי נפגעה פרטיותו של אדם כמתואר בחלופה המנויה בסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות.
במקרים אלה יעניק לו החוק את ההגנה אותה הוא מבקש, והדברים נגזרים מהדברים אותם אמרנו.
פרטיותו של האדם נפגעת בשל השימוש בשמו למטרות רווח מבלי שניתנה לשם כך הסכמתו, מקום בו שימוש שכזה גורם לו לנזק נפשי. אמרנו כבר, כי נזק שכזה לא יכול להתקיים מקום בו הידוען עצמו עושה שימוש מסחרי בשמו, וכל מעייניו בקבלת התמורה הכספית בגין שימוש זה.
אך אין בכך כדי לומר כי לסעיף 2(6) לא תהא לעולם נפקות באשר לידוענים. ישנם, למשל, ידוענים המתנגדים באופן עקרוני לעשיית שימוש מסחרי בשמם. אלה, נמנעים מלהתיר שימוש מסחרי בשמם, תהא אשר תהא התמורה הכספית אשר תוצע להם. עבורם, השימוש המסחרי פוגע בתדמיתם, ומסב להם נזק רגשי אמיתי. הם עשויים לראות בשימוש הפרסומי בדמותם משום בגידה בערכים בהם הם מאמינים."

בית-המשפט הבהיר כי הזכות לפרטיות אינה באה להגן על האינטרס הרכושי - הזכויות הקנייניות של התובע - אלא זכות זו הינה זכותו של הנפגע ל"היעזב לנפשו".

במקרה דנן, התובע אכן בחר שלא לעשות שימוש מסחרי בדמותו, בשמו או בכינויו. התובע אף העדיף שיצירותיו יפורסמו ללא ציון שמו עד סמוך למועד הגשת התביעה, ומרבית הפצתן היתה ללא תמורה. כמו-כן, אין ספק כי השימוש המפר, לכאורה, נעשה לשם רווח.

בית-המשפט הסביר כי בהלכת מקדונלד סווגה זכות הפרסום כעילה הנובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט.

נקבע שם כי אין להכרה בזכות זו מקור חוקי מפורש, וכי ההכרה בזכות, בהסתמך על חוק הגנת הפרטיות, היתה שגויה.

לדברי כב' השופט ריבלין, כאשר מדובר בידוען אשר עושה שימוש מסחרי בדמותו, שמו או קולו, זכותו זו אינה יכולה להיות חלק מהזכות לפרטיות.

על-אף זאת, ישנן מספר הצדקות אשר מביאות למסקנה כי יש להגן בנפרד אף על זכותו הקניינית של הידוען.

ההצדקות להכרה זו הינן זכותו של אדם לסחור ב"פרסונה" שלו, העובדה כי הכרה כזו מהווה תמריץ ליצירה ויוזמה אישית, נחיצותה של ההכרה לצורך ניהול יעיל של משאבים בתנאי מחסור - משאב הדמויות המשמשות לפרסום יעיל וזכותו של האדם באישיותו.
אלא, ששאלות היקפה ותחולתה של הזכות שהועלו במאמרה של שפרבר, לא הוכרעו אף בהלכת מקדונלד.

כב' השופט ריבלין נקט לאורך כל דבריו בלשון "בדמותו של אדם, בשמו ובקולו", וייתכן כי שימוש זה נעשה בהשראת לשון סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, אולם זאת ללא דיון בשאלת היקפה של הזכות.

כמו-כן, למרות ששאלת תחולתה של הזכות לא נדונה, מאחר שלא היתה מחלוקת על כך שמושא פסק-הדין הינו ידוען מובהק הדגיש בית-המשפט כי, ככל שזכות אינה מוחלטת זכות זו כפופה למגבלות המוטלות על-ידי חופש הביטוי וזכויות נוספות.

3. תחולתה של הגנה מכוח חוק הגנת הפרטיות טעונה בירור עובדתי (סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ע"א (חי') 29466-01-15 {ח"כ מירי רגב נ' גילי גולן, פורסם באתר נבו (01.07.15)} המערערת הגישה תביעה בגין התבטאויות המשיב כלפיה בהיותה חברת כנסת, וזה הגיש תביעה שכנגד בגין פגיעה בפרטיותו, בשל פרסום מכתב ההתראה ששלחה לו המערערת, תוך חשיפת כתובתו. בקשת המערערת לסילוק התביעה שכנגד על-הסף נדחתה, ומכאן הערעור.

המשיב ביקש בתביעה שכנגד לפסוק לזכותו פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני כדלקמן: 100,000 ש"ח בגין עוולה מכוח חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 {להלן: "חוק הגנת הפרטיות"}, 200,000 ש"ח בגין עוולת הרשלנות מכוח פקודת הנזיקין, ולחלופין, בגין עוולת תקיפה, וכן עוגמת נפש בסך 30,000 ש"ח וביחד 330,000 ש"ח.

המערערת הגישה לבית-משפטקמא בקשה לסילוק על-הסף של התביעה שכנגד, וזאת בגין חסינותה. בין היתר נטען, כי המערערת פעלה בתום-לב, ללא כל כוונה לפגוע במשיב, והסירה את המכתב מדף הפייסבוק שלה כ- 10 דקות לאחר הדרישה להסירו, וכשעתיים בלבד מרגע פרסומו.

עוד טענה המערערת, כי המשיב "שכח" כי במאמץ סביר כתובתו ברורה לכל מי שחפץ בכך בחיפוש באתרי המידע שברשת האינטרנט.

המערערת עתרה לכך, שהתביעה שכנגד תידחה על-הסף מפאת חסינותה לפי חוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, וכן מכוח חוק הגנת הפרטיות, וזאת מתוך הסתמכות על סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, אשר קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום מוגן לפי סעיף 13 של חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 {להלן: "חוק איסור לשון הרע"}, או אם נעשתה הפגיעה בתום-לב, או אם היה עניין ציבורי, המצדיק את הפגיעה בנסיבות העניין, ובלבד שהפרסום לא היה כוזב.

טענת המערערת היתה שהמשיב החל במסע רדיפה אחריה במטרה לרמוס את כבודה ושמה הטוב, ולכן סעיף 18(2) של חוק הגנת הפרטיות עומד לצידה, וככל שהיתה פגיעה במשיב {דבר שאותו הכחישה המערערת}, הרי נעשה הדבר מחמת הגנה על עניין אישי בעל חשיבות ציבורית של המערערת, ומכל מקום, היא לא הפרה את פרטיותו, שכן המשיב ממילא חשף את עצמו במגוון רב של ערוצי תקשורת עם פרוץ הפרשה, ופרטיו המלאים מצויים בחיפוש סביר במדיה ובטלפון.

בית-המשפט סבר כי במקרה זה שבו חבר/ת הכנסת החליטה, מיוזמתה ומטעמה, כי יש מקום לנקוט הליך משפטי, לא יהא זה נכון להצר את ההליכים המשפטיים העומדים לרשותו של הנתבע אשר רשאי במסגרת התגוננותו מפני התביעה שהוגשה כנגדו, להגיש תביעה שכנגד.

בית-המשפט סבר כי מצב דברים זה שונה מהליך משפטי שבו מוגשת תביעה וננקט הליך משפטי כנגד חבר/ת הכנסת שכן אז זכותם תהא לעתור לדחיית התביעה כנגדם ככל שמתקיימים תנאיו של סעיף 1(א) של חוק החסינות.
כל האמור לעיל, הינם שיקולים שיהא על בית-משפטקמא להביאם בחשבון, לאחר בירור הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות למקרה הנדון.

בית-המשפט ציין כי באי-כוח המערערת הפנו אותו, בנוסף לכל האמור לעיל, גם להגנות העומדות לרשות המערערת מכח חוק הגנת הפרטיות, וחוק איסור לשון הרע, אך תחולתן של הגנות אלה טעונה אף היא בירור עובדתי.

בשים-לב לכל האמור לעיל, בית-המשפט קבע שיש להורות על דחייתו של הערעור.

4. חשיפה מקרית לדוא"ל - מקימה טענת הגנה מכוח סעיף 18ג2 לחוק
ב- רע"א 2552/16 {יהודה זינגר נ' חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ, תק-על 2016(2), 5955 (2016)} נקבע:

"במצב זה של חשיפה מקרית להודעת דוא"ל, לא מן הנמנע כי די בעצם החשיפה על-מנת לבסס את הצורך בהגנה על עניין אישי כשר של הנחשף, ללא צורך בבקשה לצו שיפוטי, ומי שנחשף אליהן יהיה רשאי בשל כך להעתיקן ולהשתמש בהן כראיה. לדידי, תלוי הדבר בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו, בין היתר בהתאם למידת הפגיעה שאליה נחשף בתום-לב הנפגע ולמידת הדחיפות שיש בהגנתו על ענייניו. למשל, אם נחשף אדם להודעה שיש בה כדי לעורר חשד מעורפל כלשהו לפגיעה בעניין אישי כשר שלו, אין די בכך כדי לבסס את ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק; עליו לפנות לקבלת צו שיפוטי מתאים לתפיסת הראיה. אולם, כאשר נחשף אדם באופן מקרי להודעת דוא"ל שממנה עולה בבירור כי הנמען גזל ממנו סכום כסף, למשל, הרי שבמצב כזה אין הצדקה לדרוש מאותו אדם לפנות לשם קבלת צו שיפוטי; הוא רשאי להגן על האינטרס הלגיטימי שלו באמצעות הגשת אותה הודעה כראיה.
47. ודוק: כל אשר אמרתי מתייחס לחשיפה מקרית ופאסיבית להודעת דוא"ל, כפי שארע כאן, לגרסתה של החברה. אינני קובע מסמרות בנוגע לשאלה אם רשאי מי שנחשף להודעה כאמור, ליזום חיפוש וחיטוט בתיבת הדוא"ל מבלי לבקש צו שיפוטי הולם; על פני הדברים, ולאור הרציונלים שבבסיס הלכת איסקוב, התשובה לשאלה זו היא בשלילה, אלא שאיני נדרש להכריע בכך בשלב זה. באם יוכח, במסגרת הבירור העובדתי שייעשה בהמשך, כי זה היה מצב הדברים בעניין שלפנינו, הרי שבית-המשפט המחוזי יצטרך לתת על כך את דעתו.
48. ומן הכלל אל הפרט. האם בעניין שלפנינו - ובהנחה שהחשיפה להודעות הדוא"ל היתה מקרית ופאסיבית - קמה לחברה ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק, לפיה היא פעלה כדי להגן על עניין אישי כשר שלה? הדבר תלוי בהיקף המידע שאליו נחשפה החברה באופן מקרי ובתוכנו, ומשלא הוגש לעיוני החומר בשלמותו אינני יכול להכריע בכך. בית-המשפט המחוזי, שלפניו מתנהל התיק והוא מכיר את המכלול באופן ישיר, הוא זה אשר עליו ליתן את ההכרעה בשאלה זו. בהחלטתו, ציין בית-המשפט המחוזי כי אף אם יתברר בהמשך הדרך שהשגת הודעות הדוא"ל בוצעה תוך פגיעה בפרטיות, הרי שאין די בנתונים שלפניו כדי להכריע בשאלה אם עומדת לחברה ההגנה (ראו פסקאות 52-50 להחלטה). משקבעתי כי לא ניתן לשלול באופן קטגורי, על-סמך הלכת איסקוב, את תחולתה של ההגנה, הרי שאיני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה, אשר כאמור מטבע הדברים בערכאה הדיונית, הריהו מכיר את התיק, את הצדדים הפועלים בו, על רקע המכלול, לפני ולפנים.
49. הוא הדין בנוגע להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט המחוזי להתיר את הגשת הראיות מטעמים מיוחדים שיירשמו. בית-המשפט המחוזי התייחס לאיזון שיש לערוך במסגרת זו בין האינטרסים של הפוגע ושל הנפגע, אך לא הגיע להכרעה בדבר הזה, משסבר כאמור כי לא הוכח שהחומר הושג תוך כדי פגיעה בפרטיות. בנוסף, בית-המשפט המחוזי קבע כי עריכת איזון כאמור תלויה בבירור עובדתי אשר יערך בהמשך הדרך; גם בעניין זה סבורני כי הצדק עמו. יתכן כי בהמשך יתבררו נתונים ועובדות נוספות אשר ישפיעו על השאלה אם מוצדק כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו ויתיר את הגשת הראיות מטעמים מיוחדים שירשמו. על-כן אינני רואה מקום להתערב בשלב זה בהחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין."

5. הגנת סעיף 18ב2 לחוק
ב- דנ"א 2121/12 {פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, תק-על 2014(3), 12107 (2014)} נאמר:

"סעיף 18(2)(ב) מרחיב ביחס לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, ומגן אף על פגיעה בפרטיות שנעשתה מתוך "חובה מקצועית". מדברי הכנסת עולה, כי המונח "חובה מקצועית" נועד על-מנת להעניק לעיתונות הגנה מיוחדת. כך, שאלה חברת הכנסת ש' ארבלי-אלמוזלינו: "אתה אמרת כי במקום מה שהיה כתוב 'או במילוי חובה עיתונאית', יבוא 'חוקית, מוסרית, חברתית ומקצועית'. אני צודקת?", והשיב לה יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת ד' גלס, "נכון" (דברי הכנסת 91 (תשמ"א), 1768); וחבר הכנסת מ' שחל ציין, כי "בקריאה הראשונה של החוק אמרנו בדיון כי יש להביא חזקות אלה, פרזומפציות אלה, שהחוק כותב אותן כדברים כלליים, למצב שיהיו ברורות ככל האפשר, כדי שלא להכשיל עיתונאי בביצוע תפקידו. על-כן הצענו כי בסעיף-קטן (2) בסופה של פסקה (ב), לאחר המלים 'חובה חוקית, מוסרית או חברתית' יבוא 'או חובה עתונאית', או במקום זה 'מקצועית'" (שם, בעמ' 1775)..."

ב- בש"פ 5796/14 {מדינת ישראל נ' דורון ממט, תק-על 2014(4), 4812 (2014)} נקבע:

"באשר לחוק הגנת הפרטיות, עיון בו מעלה כי הוא אינו דן ואינו מסדיר את סוגיית גישתה של המשטרה, במסגרת חקירה והליך משפטי, לחומרים מעין אלו. החוק אמנם חל על המדינה (ראו סעיף 24 לחוק הגנת הפרטיות), אך מנגד המשטרה ועובדים מטעמה לא יישאו באחריות לפי חוק זה בגין פגיעה שנעשתה "באופן סביר במסגרת תפקידם ולשם מילויו" או במקרים בהם הפגיעה נעשתה בנסיבות בהן "היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה" (ראו סעיפים 18(2)(ב) ו- 19 לחוק הגנת הפרטיות). עינינו הרואות כי אין בסעיפים אלו התייחסות לעניין זכות העיון במסמכים כגון דא. לפיכך, חיסיון מעין זה אינו מעוגן בו. בהקשר זה יוער כי המסמכים נלקחו ממשרדי החברה לאחר שהוצא צו חיפוש כדין ולא כתוצאה ממסירת המידע באופן וולונטרי על-ידי המשיב.
לא למותר לציין כי לקביעה לפיה ישנו חיסיון על כל מידע הפוגע בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות תהיינה השלכות משפטיות ומעשיות רבות מאוד. כפי שציינה באת כוח המבקשת, ככלל צו חיפוש פוגע מטבעו בפרטיות האדם אשר נוברים בחפציו האישיים. כך גם כאשר נדרשים במסגרת חקירה לקרוא יומנים אישיים של קרבנות עבירה או חשודים. סבורני כי אף מבחינה נורמטיבית לא ניתן להסיק מחוק הגנת הפרטיות באופן אוטומטי קיומו של חיסיון. הכרה גורפת שכזו תהפוך את החיסיון, מהחריג לכלל של גילוי ראיות בשל האינטרס הציבורי שבחקר האמת ובשמירה על הסדר הציבורי באמצעות נקיטת הליכים משפטיים כנגד אנשים העוברים על החוק - לכלל."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגנות - הגנות מה הן (סעיף 18 לחוק)