קובלנה על-פי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע

סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"8. קובלנה
עבירה בשל לשון הרע לפי חוק זה תהא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים על-ידי הגשת קובלנה לבית-המשפט."

סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"68. קובלנה (62)
על-אף האמור בסעיף 11 רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על-ידי הגשת קובלנה לבית-המשפט."

המחוקק העניק בסעיף 8 לחוק איסור לשון הרע את הזכות לאדם פרטי, הנפגע, בשל עבירת לשון הרע, לפתוח בהליכים פליליים נגד נאשם.

פתיחה בהליכים פליליים פרטיים נעשית על-ידי הגשת קובלנה - שבה הקובל משמש כתובע והקובלנה משמשת ככתב אישום.

הזכות להגשת קובלנה על-פי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, הינה זכות עצמאית והנפגע רשאי לעשות בה שימוש לפי שיקול-דעתו.

רק במקום שהוכח לבית-המשפט, מעבר לכל ספק סביר, כי באמרת לשון הרע התכוון פלוני לפגוע בזולת, האיסור הפלילי מתגבש. היינו, נדרשת כוונה של ממש לפגוע ולא די בצפיה בהסתברות גבוהה. המדובר באמת-מידה מחמירה אשר אין להספק בצפיה בלבד על-מנת לבסס את האיסור הפלילי.

הקריטריון המחמיר לגבי הכוונה לביסוס העבירה הפלילית בהוצאת לשון הרע נובע בין היתר מן ההנחה כי פגיעתו של הפרט מלשון הרע תיענה במישור האזרחי ובהטלת פיצויים ראויים שישקפו את מלוא הנזק שנגרם לו.

ועל ההיבט הפלילי שבחוק איסור לשון הרע מתוך פסק-דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- רע"א 10520/03 {איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (2006)}:

"האיסור הפלילי מתגבש רק מקום שהוכח מעבר לספק סביר, כי בפרסום לשון הרע, התכוון המפרסם לפגוע בזולת, ואין תחולה לכלל הצפיות בעבירה זו. ביסוד גישה זו עומדת ההנחה כי הערך המוגן בעבירה הפלילית של לשון הרע - להבדיל מהעוולה האזרחית - הינו שלום הציבור, ו'האינטרס הכללי במניעת שנאה ואלימות בחברה' (הנשיא ברק ב- רע"פ 9818/01 ביטון ואח' נ' סולטן ואח', תק-על 2005(1), 4187 (2005), פסקה 25). כדי להגשים את הערך החברתי האמור, נדרשת כוונה ממש לפגוע, ולא די בצפיה בהסתברות גבוהה (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205 (1985)). הקריטריון המחמיר הדורש כונה של ממש לפגוע, ואינו מסתפק במצב של צפיה בלבד נועד להגן על שלום הציבור מפני גילויים של אלימות מילולית והצתת שנאה והתלהטות יצרים בחברה, שהוא אינטרס החורג מעבר להגנה על-שמו הטוב של הפרט. הדרישה המחמירה לגבי הכונה הנדרשת באיסור הפלילי על לשון הרע ניזונה, בין היתר, מן ההנחה כי פגיעתו של הפרט מלשון הרע תיענה במישור האזרחי ובהטלת פיצויים ראויים שישקפו את מלוא הנזק שנגרם לו, כדבריו של הנשיא בפרשת ביטון (פסקה 28):
'עוסקים אנו בהגבלה באמצעים פליליים על חופש הביטוי. זוהי הגבלה חריפה וקיצונית. יש לתחמה לגבולות המדוייקים של התכלית שלשמה היא נוצרה... בענייננו, מדובר באיום על שלום הציבור, שהוא מעבר לשמירה על-שמו הטוב של האדם הפרטי אותה ניתן להבטיח באמצעות העוולה האזרחית. איום כזה מתממש במידה המצדיקה שימוש באיסור פלילי, רק מקום שלפרסום נילווית כוונה של ממש לפגוע. רק אז מתעצם החשש להפרת הסדר הציבורי, ולהגברת השנאה והיריבות כדי כך שראוי להפעיל את הסנקציה הפלילית. פרסום לשון הרע בהיעדר כונה לפגוע עשוי להיות פסול ומגונה, אך אין בכך כדי להכניסו לתחומה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק. "המקום הגיאומטרי" הראוי לטפל בו הוא במסגרת האזרחית של תביעת נזיקין בלשון הרע ובהטלת פיצויים ראויים שישקפו את מלוא הנזק (הרכושי והלא רכושי) שנגרם לאדם אשר שמו הטוב נפגע.'
אכן, ככלל, ההליך הפלילי לא נועד 'ליישוב יריבויות אישיות או לריצוי רגשי נקם' (דברי הנשיא, שם, פסקה 47) עם-זאת, הצבת רף גבוה ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה הפלילית של לשון הרע, מקרין מצידו על המשקל והעוצמה הראויים של הסעד האזרחי, הניתן לפרט בגין פגיעה בשמו הטוב. הערתי על כך בפרשת ביטון, שם:
'הצבת רף גבוה ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת לשון הרע, המביאה מעצם טיבה לצמצום והגבלה בהחלת ההליך הפלילי בעניינה, עשויה להקרין ולהשפיע על הצורך בפיתוחו וחיזוקו של הסעד האזרחי הניתן לפרט על פגיעה בשמו הטוב. בכך יהא כדי לתרום, בין היתר, ליצירת אמות-מידה בסיסיות לדרכי התנהלותו של השיח הציבורי, באופן שיאזן בצורה ראויה יותר בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של הפרט, וכבודו כאדם.'
וכדברי חברי, השופט ריבלין, באותה פרשה (פסקה 4 לפסק-דינו):
'הטיית נקודת האיזון במשפט הפלילי אל עבר החירות קלה לנו בשל טעם נוסף - העובדה שהדין מציע למבקש להגן על-שמו הטוב. סעד אחר הוא הסעד האזרחי. העולה מכל אלה הוא כי לעניין העבירה הפלילית, עלינו לנקוט אספקלריה מצירה, ולהותיר את השימוש בה רק למקרים בהם קימת כונה ממש להרע לאחר.'
הצרתה של הסנקציה הפלילית בגין לשון הרע, הנובעת מן הבכורה הניתנת לערך חופש הביטוי ביחס לפגיעה בכבוד האדם, מצדיקה איזון שונה בין ערכים אלה בתחום האזרחי, כדי לתת משקל ראוי לכבוד האדם בהתנגשו עם חופש הביטוי, וכדי להותיר בידי הפרט סעד אזרחי ממשי על פגיעה שנפגע בשמו הטוב במצבים הולמים."

ב- ק"פ (שלום-פ"ת) 4604-01/09 {עיריית פתח-תקווה נ' 1 לב העיר הרשת המקומית בעמ, תק-של 2009(2), 46664 (2009)} נפסק מפי כב' השופט נחום שטרנליכט:

"סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מורה כי בשל עבירה על חוק זה רשאי הנפגע להגיש כתב אישום בדרך של הגשת קובלנה לבית-המשפט. במקרה דנן, הוגשה הקובלנה על-ידי עיריית פתח-תקווה בעוד שכפי שעולה מהכתבות המצורפות לכתב הקובלנה והמצוטטות בסעיף 2 לכתב הקובלנה, הנפגע הינו ראש העיר באופן אישי ולא העיריה. לפיכך, אין מקום להגשת הקובלנה על-ידי העיריה וממילא נפל פגם בכתב האישום, כאמור בסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, ויש למחוק את כתב האישום.
אמנם מדובר בפגם פרוצידוראלי, כאשר אין ספק שצורת ההתבטאות המופיעה בכתבות האמורות אינה ראויה ואינה מכבדת את כותבי הכתבה. יתרה-מכך, היה מן הראוי לפרסם בכתבה את תגובת מושא הפרסום, ראש העיר. אלא שאין בכך כדי לרפא את הפגם האמור לעיל, אשר נפל בכתב הקובלנה.
אשר-על-כן, אני מורה על מחיקת כתב האישום/הקובלנה."

ב- רע"פ 5638/08 {איתן כוכבי נ' דן כוכבי, תק-על 2008(3), 1819 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' א' לוי:

"נגד המבקש הוגשה קובלנה לפי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. במסגרת הליך זה המתנהל בבית-משפט השלום ברחובות, ביקש המבקש כי הקובל - הוא משיב 1 בבקשה דנן - יחוייב בהפקדת ערובות להבטחת נזקיו. בית-משפט השלום (כב' השופטת ל' צבר) דחה בקשה זו מן הטעם שאין לו סמכות לעשות זאת במסגרת הליכים פליליים. ערעור שהוגש כנגד אותה החלטה לבית-המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט מ' יפרח), נדחה. נקבע, כי ההחלטה שכנגדה הוגש הערעור הינה החלטת ביניים בהליך פלילי, וכנגדה לא עומדת למבקש זכות ערעור. כן נקבע, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה מהטעם עליו עמד בית-משפט השלום.
המבקש סבור כי עניינו הוא בבחינת חריג המצדיק ליתן זכות ערעור גם על החלטת ביניים. חיובו להעלות טענותיו רק לאחר שינתן פסק-דין סופי, נטען, יהפוך את בקשתו לתיאורטית, במיוחד נוכח העובדה כי למשיב חובות כבדים, בגינם אף נפתחו נגדו שורה של תיקים בלשכת ההוצאה לפועל. כן נטען, כי הגם שהמחוקק לא הכיר באפשרות של חיוב בהפקדת ערובה בהליכים פליליים, מסורה לבית-המשפט סמכות לקבוע הסדר כזה מקום בו קיים חשש ממשי שנאשם לא יפוצה במקרה של זיכוי.
דין הבקשה להידחות. כפי שעמד על כך בית-המשפט קמא, בהליכים פליליים אין מערערים על החלטות ביניים אלא במסגרת ערעור המוגש כנגד פסק-הדין. אכן, להלכה זו נקבעו מספר חריגים, אולם כולם עוגנו בחוק (ראו סעיפים 74(ה) ו- 147 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982). אין מכירים בחריגים נוספים על אלה מכוח ההלכה הפסוקה, שכן 'אין לך זכות ערעור או זכות ערר אלא-אם-כן קבע המחוקק הראשי ערכאה המוסמכת לדון בערעור או בערר' (רע"פ 4207/96 מדינת ישראל נ' פרידן (לא פורסם, 20.01.97); בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בפסקה 5 לפסק-דיני, תק-על 2006(4), 138 (2006), (8.10.06)).
די בכך כדי לדחות את הבקשה. עם-זאת, אוסיף ואציין כי להבדיל מהמשפט האזרחי (ראו תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), אין בחוק הסמכה דומה המתירה לערכאות להתנות ניהולו של הליך פלילי בהפקדת ערובה. יכולתו של נאשם שזוכה להיפרע בגין נזקים שנגרמו לו מוסדרת בסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עניינו של סעיף זה - שהוחל במפורש גם על הליכי קובלנה - בפיצוי המוטל לאחר סיומו של ההליך הפלילי.
המסקנה היא כי בקשה זו אינה מקימה עילה לקיומו של דיון בפני ערכאה שלישית, ומשכך דינה להידחות."

ב- ע"א 8345/08 {עו"ד עופר בן נתן ואח' נ' מוחמד בכרי, תק-על 2011(3), 1779 (2011)} נקבע:

"את ההליך הפלילי יכול ליזום הנפגע באמצעות הגשת קובלנה פלילית (ראו: סעיף 8 לחוק, ואולם ראו תזכיר חוק סדר הדין הפלילי (תיקון-ביטול קובלנה), התשע"א-2011). יחד-עם-זאת, על יסוד ההשקפה כי הערך המוגן המרכזי העומד ביסוד האיסור הפלילי על פרסום לשון הרע (המחייב כאמור "כוונה לפגוע") הוא בהבטחת שלום הציבור ולא (רק) בשמירה על שמו הטוב של הפרט, נקבע כי "דרך המלך" להגנה על השם הטוב היא באמצעות ההליך האזרחי ולא באמצעות ההליך הפלילי..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

קובלנה על-פי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע