פיצוי ללא הוכחת נזק

1. כללי
סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"7א. פיצוי ללא הוכחת נזק (תיקן התשנ"ט)
(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף-קטן זה הוא כפסק-דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף-קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.
(ה) הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב- 16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לעניין סעיף-קטן זה:
"מדד" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
"המדד החדש" - מדד החודש שקדם לחודש העדכון;
"המדד הבסיסי" - מדד חודש ספטמבר 1998."

המחוקק בסעיף 7א(א) ו- 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע התיר פסיקת פיצויים עד לתקרת סכום של 50,000 ש"ח בגין לשון הרע הן בעבירה פלילית והן בעוולה אזרחית, ללא הוכחת נזק. היינו, התובע לא צריך להוכיח את הנזק כדי לזכות בפיצויים על-פי האמור בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, הנפגע נהנה מחזקה שלפיה לשון הרע על אדם גורמת לנזק כלשהו.

בנוסף, על-פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע ניתן לפסוק פיצוי בסכום שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף-קטן (ב) ללא הוכחת נזק, וזאת כאשר הוכח, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע.
הפיצויים המוסדרים בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע נקראים פיצויים סטטוטוריים.

ויודגש שאם הנפגע ישכיל להוכיח לבית-המשפט את נזקו, יעלה שיעור הפיצוי בהתאם, ללא מגבלה סטטוטורית.

ב- רע"א 4740/00 {לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5), 510, 524} נאמר כי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, נועד להשגת 3 יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגע בגין לשון הרע. בנוגע לקביעת גובה הפיצוי נאמר כך:

"לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 הנ"ל). רק כך יהא ניתן - בגדרי הפיצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק, פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי. ושוב, אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי 'נמוך' כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. גם אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי 'גבוה' כדי להגן על השם הטוב. על בית-המשפט לפסוק פיצוי מלא המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא רכושי שנגרם לניזוק (ראו ע"א 492/89 סלונים נ' דבר בע"מ). בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים..."

וכן ראו דברי כב' השופט ד' לוין ב- ע"א 802/87 {עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2), 489, 493}:

"חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאוד, והנזקים העלולים להגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר יפסק כפיצויים לצד זה הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל-ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-המשפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה:
ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצויי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.
שנית - כי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב' (ע"א 30/72 בעמ' 244) הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומחנכת כאחד."

בנוסף לכך, ב- ע"א 89/04 {ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, פורסם באתר נבו (04.08.08)} נאמר כי בין יתר השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בעת שפוסק הוא פיצויים בתביעת לשון הרע יש להתחשב גם בהתנהגות הצדדים לאחר הפרסום, ואף במהלך הדיון המשפטי, ויש להתחשב בבחינת כוונת המפרסם, האם פעל מתוך זדון או מתוך רישול וקלות דעת. כן יש לשקול את הנסיבות הכלולות בסעיף 19 לחוק. פסיקת פיצויים על-ידי בית-משפט, תיעשה בין היתר, על-פי אמות-מידה כלליות וכן לפי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה {ראה גם ת"א (אילת) 21453-06-14 נופר פרץ נ' משה עובדיה, תק-של 2016(3), 4741 (2016)}.

יפים הם דבריה של כב' השופטת ד' דורנר ב- רע"מ 7943/01 {יורם נור נ' משה יערי ואח', תק-על 2001(3), 7401 (2001)}:

"סעיף 7א לחוק קובע סכום מירבי שניתן לפסוק לטובת הנפגע גם ללא הוכחת נזק, אם יבקשו המשיבים פיצוי בסכום גבוה יותר, יהא עליהם להוכיח את נזקם בהמשך ההליך, על-פי סדרי הדין שיקבעו על-ידי בית- המשפט המחוזי."

בית-המשפט נדרש להתחשב בעת אומדן הפיצוי המגיע למי שנפגע מפרסום לשון הרע, בטיב הפרסום, היקפו, היקף הפגיעה, מעמדו של הניזוק בקהילתו, ההשפלה שסבל, הכאב והסבל שהיו מנת חלקו והתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד.
כמו-כן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים. הבחינה היא אינדיבידואלית, כל מקרה ייבדק לגופו.

אם-כן, פיצויים תרופתיים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע.

הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, נועד להשיג שלושה יעדים:

א. לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע.

ב. לתקן את הנזק לשמו הטוב.

ג. למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע.

לשם כך נקבע בפסיקה, כי אין להסתפק בפיצוי סמלי אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם.

ראוי להדגיש כי פיצוי העולה על הנזק שנגרם יכול להיות מוצדק רק כפיצוי עונשי. המטרה בפיצוי העונשי היא לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעת הציבור כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר.

הפיצוי מהסוג הראשון, הנזכר לעיל, הינו פיצוי תרופתי, ואילו הפיצוי מהסוג השני הוא פיצוי הרתעתי או עונשי, פיצויים מהסוג הרתעתי או עונשי יפסקו במקרים נדירים וזאת כאשר יש הצדקה מיוחדת.

סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף קובע שיעור מוגדל ככל שמוכח כי הנתבע פרסם את הדברים "בכוונה לפגוע" {סע"ש (ת"א) 42342-06-14 סיגל שמעון נ' דניאל פוגל, תק-עב 2016(3), 12006 (2016)}.

זאת ועוד. בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים.
תכליות הפיצוי על פגיעת לשון הרע כוללות הן את השבת המצב לקדמותו {המטרה התרופתית}; הן סנקציה כלפי המעוול {המטרה העונשית} והן העברת מסר חינוכי מרתיע כלפי כלל הציבור.

ב- סע"ש (ב"ש) 53819-07-13 {עברי אנגדה נ' משטרת ישראל, פורסם באתר נבו (11.12.14)} קבע בית-המשפט כי:

"המטרה התרופתית - השבת המצב לקדמותו... המטרה העונשית - הפיצוי הנזיקי כסנקציה כלפי המעוול. וכך, במקרים מתאימים, משמשים הפיצויים הנזיקיים בעוולת לשון הרע גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם... המטרה החינוכית-הרתעתית - הפיצוי הנזיקי במבט לעבר כלל הציבור: לצד תכליות הפיצוי הקשורות להטבת נזקו של הנפגע, ו"ענישת" הפוגע, מכוונים הפיצויים בגין לשון הרע להעביר, במקרים מתאימים, מסר חינוכי מרתיע לציבור כולו מפני מעשי פגיעה בכבודו של אדם."

עוד נפסק בעניין אנגדה בכל הקשור לשיקולים להחמרה ולהקלה בעניין גובה הפיצוי כי:

"מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה... נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגות כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן; היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו-של-יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות-מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי."

ראה גם: ת"א (יר') 1133/01 בלשניקוב נ' פרופ' גבריאל מוקד, תק-של 2002(2), 220 (2002); ע"א (יר') 6169/99 רן לוי נ' בן חורין, תק-מח 99(3), 29058 (1999); ת"א (ת"א-יפו) 33042/01 מזרחי רפאל נ' ידיעות תקשורת בע"מ, תק-של 2002(1), 17299 (2002); ת"א (יר') 6264/01 עורך-דין יורם וינוגרד נ' פיליפוביץ, תק-של 2002(3), 22617 (2002); ת"א (ת"א-יפו) 58577/05 כהן-שטרקמן מירה, עורכת-דין נ' גרטש איתן, עורך-דין ואח', תק-של 2007(4), 10766 (2007); ת"א (ת"א) 7485-12-12 יורם ביאלצקי נ' רון נחמן, תק-של 2016(2), 86607 (2006); ת"א (ת"א) 34646-10-14 ברבש נ' מת"י - מכון התקנים הישראלי בע"מ, תק-של 2016(2), 100540 (2016); ת"א (פ"ת) 37521-04-13 זמיר אגוזי נ' שמעון זיו, תק-של 2016(2), 95345 (2016); ת"א (חד') 59798-05-15 איילה ינאי נ' אורנה זורסקי ניר, תק-של 2016(2), 95695 (2016); ת"א (ת"א) 47956-11-13 ציפורה אלקולומברה נ' משה מלמן, תק-של 2016(2), 90934 (2016); ת"א (צפת) 24245-08-13 עו"ד אלי סגל נ' סורין שפר, תק-של 2016(2), 10882 (2016); ת"א (הרצ') 33759-02-11 ישר - אובוז נכסים ואחזקות בע"מ נ' יניר ישראל לוין, תק-של 2016(1), 103987 (2016); סע"ש (ת"א) 63011-09-14 מיכאל חביב נ' סנט השקעות (איי.אל) בע"מ, תק-עב 2016(1), 26252 (2016); תמ"ש (יר') 8719-06-13 נ' ו' נ' א' ו', תק-מש 2016(1), 1540 (2016); ת"א (יר') 3865-09-12 יורם פינקלשטיין נ' אבינועם רכס, תק-מח 2016(1), 19343 (2016); תא"מ (ת"א) 13250-11-13 אילן ארד נ' ווב ניוז בע"מ, תק-של 2016(1), 103047 (2016); ת"א (רח') 2672-09-13 מאיר דהן נ' שלום קמיל, תק-של 2016(1), 9191 (2016); ת"א (טב') 39948-07-13 אברהם שביט שטריט נ' חיים חליוה, תק-של 2015(4), 61686 (2015).

2. יחיד או תאגיד
סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, בא לאפשר, כאשר ברי כי הוצאה לשון הרע ולא תמיד ניתן לכמת את נזקיה, פיצוי בסכום מסויים ומוגבל.

נזכור, כי חוק איסור לשון הרע מגדיר "אדם" שכנגדו אסורה לשון הרע כ"יחיד או תאגיד". זוהי נקודת המוצא הבסיסית. סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע עוסק ב"אדם" ומרשה לחייב את המעוול כלפיו בפיצוי ללא הוכחת נזק. המילים "אדם" ו"נפגע" משמשות בסעיפים-הקטנים של סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע בערבוביה, אך ברי - מכוח ההגדרה הבסיסית בסעיף 1 - שעסקינן באדם לרבות תאגיד. אף שהדברים מחוורים מן הסעיף, נתנה לכך אף הפסיקה ביטוי {למשל ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פורסם באתר נבו (2008)}.

אין צורך לחזור בפירוט על תכלית הפיצוי ללא הוכחת נזק, שעניינה פיצוי שיש בו הרתעה - ועימה חינוך {רע"א 2015/15 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ, תק-על 2016(3), 4411 (2016)}.
הפיצוי ללא הוכחת נזק ב"מסלול הסטטוטורי" הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, אינו מונע מבית-המשפט לילך במקום זאת ב"מסלול הפסיקתי" הרגיל ולפסוק פיצוי בגין נזק ממוני ובלתי-ממוני בסכום העולה על זה הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע {רע"א 3832/11 פישביין נ' בומבך, פורסם באתר נבו (18.01.12); רע"א 7943/01 נור נ' יערי, פורסם באתר נבו (16.10.07)}.

להלן, נדגים את האפשרויות הפתוחות בפני בית-המשפט בבואו לפסוק פיצוי בעוולת לשון הרע: ראובן פרסם לשון הרע והכפיש את שמו של שמעון, "שלא בכוונה לפגוע", בשני אירועים שונים ונפרדים.

על-פי המסלול הסטטוטורי, רשאי בית-המשפט לחייב את ראובן בסכום מקסימלי של 50,000 ש"ח בגין כל פרסום, וזאת גם אם לא עלה בידי שמעון להוכיח את הנזק שנגרם לו. לחלופין {ולא במצטבר}, פתוח בפני בית-המשפט גם המסלול הפסיקתי. במסלול זה, יעריך בית-המשפט את הנזק הכולל שנגרם לשמעון, הן נזק ממוני והן נזק לא ממוני, כאשר הפיצוי על-פי מסלול זה איננו מוגבל בסכום.

נדגיש, כי במסגרת "המסלול הסטטוטורי", יש לזכור את הוראת סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע אשר לפיה הנפגע מהוצאת לשון הרע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק רק פעם אחת "בשל אותה לשון הרע". לכאורה הוראת הסעיף מובנת מאליה, אך יישומה מעורר שאלות פרשניות.

ניתן לשאול מהי "אותה לשון הרע": האם ההבחנה בין פרסום אחד למספר פרסומים תלויה בתוכן הפרסום, במועדו, בזהות המפרסם או בזהות השומעים.

כך למשל, האם אדם שמספר לשון הרע זהה לשלושה אנשים שונים בשלוש הזדמנויות תוך זמן קצר, עשוי להתחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק בגין שלושה פרסומים שונים או שמדובר ב"אותה לשון הרע"? שאלה זו טרם הוכרעה בבית-משפט {ראה גם ע"א (מחוזי ת"א) 9712-12-13‏ ‏"קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ, פורסם באתר נבו (1304.15); ע"א (מחוזי חי') 19393-05-13‏ מויאל נ' בן אברהם, פורסם באתר נבו (18.09.14)}.

משמעות נוספת הנגזרת לכאורה מהסעיף, היא כי במקרה של שני מעוולים בצוותא, שפרסמו יחד לשון הרע, לא ניתן להטיל על כל אחד מהם פיצוי בסכום המקסימלי הנקוב בחוק.

3. היחס בין הוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע לבין הוראות סעיף 10 לפקודת הנזיקין
ב- רע"א 2015/15 {מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ, תק-על 2016(3), 4411 (2016)} נאמר לעניין זה:

"אשר ליחס בין הוראת סעיף 7א הנטועה בחוק איסור לשון הרע ועל-פי ההגדרות שבו אינה מבדילה בין אדם בשר ודם לתאגיד, לבין הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) - החל בענייני לשון הרע מכוח סעיף 7 לחוק דנא. בית-המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא רע"א 2015/15 השיב על כך באמרו (פסקה 69), כי הוראת סעיף 7א לעניין פיצוי ללא הוכחת נזק, כהוראת חוק ספציפית, גוברת על הוראה כללית שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין, מה גם שנחקקה לאחר הסעיף בפקודת הנזיקין (בתיקון תשנ"ט-1998 לחוק דנא). אף דעתנו כך. לשון הרע, כאמור, קשה לכימות נזקי "רגיל", אף שפגיעתה רעה מטבע ברייתה; "נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה. אבל החץ, כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו, אינו יכול להחזיר" (מדרש שוחרטוב, ק"כ). לאן נשאה הרוח את לשון הרע, לא אחת קשה לגלות. כיצד יוכיח תאגיד פלוני שהשמצתו על-ידי הנתבע גרמה לו אבדן לקוחות, אלא אם במקרים מסויימים שלחו לו לקוחות הודעה כי משקראו את שנאמר עליו אין להם עוד חפץ בו, ובמקרה כזה אולי יהא כדאי לו לנהל הליך הוכחות ולהשיג פיצוי גבוה יותר. אך במקרה רגיל, כיצד נדע שלקוחות פוטנציאליים לא הגיעו בשל לשון הרע? כלום נחייבו להזמין סקר לעניין זה (כמובן לא מחברת "אובייקטיבי מחקרים עולמיים")? הרי השכל הישר יורנו, כי אין דרך אמיתית להוכחת הנזק במקרים רבים, אבל אותן תכליות שעמדו בבסיס גישתו של המחוקק בחקיקת סעיף 7א, יפה כוחן לתאגיד כמו לאדם בן אנוש, שכן מדוע על תאגיד אשר נחשף ללשון הרע לשאת בנטל הכבד, היקר כלכלית ולעיתים בלתי-אפשרי, של הוכחת נזק ספציפית? אין זו דעתנו. יש בכך היקש מסויים לסוגיה של נזקי עישון במסעדה, שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להוכיחם פרטנית, אך ניתן לעיתים לקבוע פיצוי בחינת "אכיפה אזרחית" (ראו רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה (2006)). ניטול דוגמה - פלוני מוציא שם רע על בעל חנות שאינה מאוגדת, ואחר כך על חנות מאוגדת, ולשתיהן פוטנציאל נזק זהה; אין הדעת סובלת כי רק הראשון יזכה בפיצוי. מכל האמור עולה גם - וכך יובהר - כי האפשרות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק קיימת לא רק כאשר שיעור הנזק לא הוכח אלא גם כאשר לא הוכח עצם קיומו, וזאת מאותם טעמים עצמם.
ה. לא למותר להזכיר כי בעולמו של המשפט העברי באה לשון הרע בצמידות לעמידה על דם הזולת; "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמֹד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז). ספר חפץ חיים לר' ישראל מאיר הכהן מראדין מונה בפתיחה, לעניין מצוות עשה שעליהן עובר בעל לשון הרע, גם "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ו), מקום שעל-ידי הסיפורים "השפיל את חברו עד שאבד מחייתו על-ידי זה, כיון שמפני רוע לבבו פרסם על חברו שאינו איש מהימן או אם הוא בעל מלאכה, פרסם שאינו ראוי למלאכה ההיא", והדברים מדברים בעדם גם בנידון דידן."

4. גובה הפיצוי
במסגרת פסיקת הפיצויים, על-פי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, על בית-המשפט להביא בחשבון את היקף הפרסום, את מהות הפרסום ואת אופי הפגיעה הנטענת בתובע.

השיקולים לקביעת הערכת הנזק הנובע מפגיעה בשם הטוב של הניזוק נקבעו ב- רע"א 4740/00 {לימור אמר נ' ארנה יוסף ואח', פ"ד נה(5), 510}:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל בכאב והסבל אשר היו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת הפגיעה ובהתנהגות הצדדים.
התנהגותו של המזיק - אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך למשל התנצלות על דברי לשון הרע- עשויה להקטין הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו: סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע). אין בכך פיצוי עונשי. זה נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר בשל התנהגות המזיק. כך למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את פיצוי לו יהיה זכאי."

יש ליתן את הדעת לפרמטרים נוספים הנוגעים איפוא לטיבו של הפרסום, למהותו, לנגישותו, למשקל שהציבור מתייחס לו.

גם העובדה שפרסומים ייחסו לתובע מעשה פלילי של תקיפה ברוטאלית וברברית ללא סיבה, יש רלוונטיות שכן בפסיקה כבר הוכרה החומרה שתינתן לפרסום המייחס מעשה פלילי לנפגע: "בחומרה יתרה יראה בית-המשפט פרסום המייחס לנפגע ביצוע של עבירה פלילית וביחוד עבירה פלילית חמורה. בית-המשפט יראה בחומרה גם יחוס כוזב של שחיתות ציבורית במיוחד כשהנפגע הוא איש ציבור. גם ניסוח חריף של הפרסום או עשיית שימוש בתיאורים פוגעים במיוחד, יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים" {ע"א 4607/92 קלין נ' רונן, פורסם באתר נבו; ת"א (צפ') 41040-10-14 ליאור אלחדד נ' אתי אסולין, תק-של 2016(3), 44926 (2016)}.

ב- ת"א 26853-02-13 {צרפתי נ' טל, פורסם באתר נבו} נידון פרסום על התעללות ומעשה סדום שביצע התובע בנתבע. בית-המשפט בחן את הראיות וקבע שלא הורם נטל ההוכחה כי המדובר היה בפרסום אמת ולא הוכחו ההגנות שנטענו. בית-המשפט חייב את הנתבע בסך של 75,000 ש"ח.

ב- ת"א 24514-10-09 {דור נ' בן יששכר ואח', פורסם באתר נבו} נידון פרסום כנגד עו"ס, פרסום שביצעו הנתבעים ברשת האנטרנט לאחר שילדיה של אחת המפרסמים הוצאו ממנה. בית-המשפט פסק פיצוי בסך 50,000 ש"ח על-פי חוק איסור לשון הרע וכן פיצוי נוסף בסך 50,000 ש"ח בגין הפגיעה בפרטיות. ערעור על פסק-דין זה - נדחה.

ב- ת"א 4410-02-10 {רובינוב נ' אגייב, פורסם באתר נבו} נידון פרסום נגד עו"ד בהגשת תלונות נגדו ופרסום לצדדים שלישיים כי הינו שקרן ועבריין. בית-המשפט פסק פיצוי בסך 20,000 ש"ח.

ב- ת"א 39948-07-13 {אברהם שביט שטריט נ' חיים חליוה, פורסם באתר נבו} נידון פרסום כנגד שוטר על-פיו הינו שוטר עבריין. בית-המשפט פסק פיצוי בסך 25,000 ש"ח.

5. סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע - כפל פיצוי - כוונה לפגוע
ב- ת"א (ת"א) 25256-11-14 {אופירה גולומב רוזנשיין נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-של 2016(3), 30942 (2016)} קבע בית-המשפט:

"בטרם אדון בגובה הפיצוי שראוי לפסוק בנסיבות העניין שלפניי, יש לבחון האם עסקינן במקרה בו התקיימו יסודות סעיף 7א(ג) לעניין כפל פיצוי.
עיון בכתב התביעה מגלה שהתובעת כלל לא נדרשה לנטל ההוכחה המוטל עליה לעניין "הכוונה לפגוע". כל שנאמר בלשון רפה הוא כי ב"עצם הטלת עיקול יש כוונת מכוון". בכך לא עמדה התובעת בנטל להוכיח את יסוד "הכוונה לפגוע" ונראה כי בנסיבות העניין בהן מדובר בעיקול שהטילה רשות ציבורית באמצעות מערכות מחשב, ללא כל קשר מוקדם בין התובעת לבין פקידי העירייה, ומבלי שהובאה בפניי כל ראיה לכך, מתקשה אני לקבוע כי נציגי העירייה פעלו בכוונה על-מנת לפגוע בתובעת בנסיבות העניין (ראו לעניין הכוונה לפגוע בזדון: ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל, 14.03.16).
22. משהוכח פרסום לשון הרע מכוח סעיף 7א(א), נותר לדון כעת בגובה הפיצוי ללא הוכחת נזק. גובה הפיצוי מכוח סעיף זה נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט ועל-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
23. שיקולים שונים עמדו בפני בתי-המשפט אשר דנו במקרים בנסיבות דומות, של הטלת עיקול על חשבון בנק של עו"ד, שכאמור כבר נקבע כי בעניינו של עו"ד יש משום פגיעה יתרה בשל המשקל הרב לשמירה על שמו הטוב של עורך-דין, בשל המאפיינים הייחודיים של מקצוע זה והפגיעה הצפויה במוניטין של עורך-דין בשל פרסום המציגו כמי שמשתמט מתשלום חובות.
בין היתר ניתן משקל להיקף הפגיעה לאמור האם מי שנחשף לעיקול הוא פקיד הבנק או שמא הוטל עיקול גם על חשבון נאמנות שאז הפרסום הינו גם כלפי לקוחותיו של עורך-הדין (תא"מ (אי') 5048-11-12‏‏ שמעון ביטון נ' עיריית אילת, 07.08.14 - להלן: "עניין ביטון"), העובדה שהעיקול לא הוסר אלא לאחר שהוגשה התביעה כנגד העירייה (ע"א (יר') 33073-07-12‏ עיריית ירושלים נ' עמית אליהו שגב, 06.01.13), העיקולים לא הוסרו גם לאחר מתן פסק-דין בנושא וכן נגרם לתובע נזק ממשי שכן לא כובד שיק בשל הטלת העיקול ונמנעה ממנו האפשרות לבצע פעולות בשירות עצמי (ת"א (נצ') 15583-10-11‏ אלי כהן נ' עיריית נצרת עילית, 17.01.14), הובא מידע בפני העירייה כי התובע אינו מחזיק בנכס (ת"א (חי') 26845-10-12 שלומי בר-עוז נ' עיריית חיפה, 04.01.14).
כמו-כן במספר מקרים שבאו בפני בתי-המשפט נמצא כי העירייה כלל לא היתה רשאית לגבות את החוב בין מחמת התיישנות (ראו: עניין גסלר) ובין בשל תשלום בגין פיגורים בטרם הגיע מועד הפירעון (ראו: עניין ביטון).
במקרים מסויימים התברר כי הוטלו עיקולים חוזרים ונשנים או מס' עיקולים בפני גורמים שונים (תא"מ (יר') 628-11-12 ברוך חי אלא נ' עירית ירושלים, 11.07.13 וכן ת"א (ת"א) 17615-03-10‏ אסתר גידניאן נ' עיריית תל-אביב-יפו, 24.02.11).
24. התובעת מפנה בסיכומיה בין היתר לפסק-הדין בעניין ביטון שם נפסקו פיצויים בסך של 35,000 ש"ח. אלו אכן פיצויים חריגים ביחס ליתר פסקי-הדין במקרים דומים, אולם נראה כי בעניין ביטון נתן בית-המשפט דעתו לכך שהפגיעה במטה לחמו של התובע היא חמורה יותר מאחר שדובר על עורך-דין המתגורר בעיר אילת ("עיר קטנה ומרוחקת יחסית"), מתוך הנחת יסוד כי דבר הטלת העיקול יגיע לידיעתם של גורמים רבים מלבד פקידי הבנק וזאת בייחוד בעת שהעיקול הוטל גם על חשבונות נאמנות שנפתחו עבור לקוחותיו של עורך-הדין.
נסיבות מסויימות אלו אינן מתקיימות במקרה שלפניי.
25. סקירת פסקי-הדין השונים שעליהם הסתמכה התובעת, מלמדת כי שיעור הפיצויים שנפסקו על-ידי בית-המשפט נעה בין 5,000 ש"ח ברף הנמוך ועד ל- 35,000 ש"ח ברף העליון, כאשר נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה באו לידי ביטוי בשיקול-דעתו של בית-המשפט.
26. אמנם בפסקי-הדין שניתנו בבתי-משפט השלום השונים בארץ אינם בגדר הלכה מחייבת ואף פסק-הדין שניתנו בבתי-המשפט המחוזיים הינם בבחינת הלכה מנחה ולא הלכה מחייבת (סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה). אשר-על-כן בסמכותי לסטות מקביעות שונות שנפסקו בדגש על קביעת שיעור הפיצויים, עניין המסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט.
ברם, השיקולים שהביאו בחשבון בתי-המשפט השונים לצורך קביעת גובה הפיצוי, מקובלים עליי ועל-כן אבחן את המקרה שלפניי באופן דומה.
27. במקרה שלפניי עסקינן בעיקול בודד שהוטל שלא כדין ביחס לחוב בר גביה שלא הוכחש והוסר לאחר שבוצע התשלום. הגם שאינני מקבלת את טענת העירייה כי הוסר למחרת היום שכן לא הובאה בפניי אסמכתא.
כמו-כן לא נוכחתי בנזק ממשי שנגרם להתנהלות התובעת בחשבונה נוסף לנזק של הפגיעה בשמה הטוב מעצם הטלת העיקול.
הפרסום במקרה שלפניי נוגע לפקידי הבנק המטפלים בחשבון הבנק ולא ביחס לצדדים שלישיים (לקוחות התובעת).
לא נוכחתי כי לא היתה בידי התובעת האפשרות לפעול לתיקון הרישום השגוי ולהסיר את רישומה כמחזיקה בספרי העירייה.
28. לאחר ששקלתי את כל השיקולים דלעיל ולאור מסקנותיי השונות שהובאו במסגרת פסק-הדין, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 8,500 ש"ח מכוח סעיף 7א(א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965..."

ב- ע"א (מרכז) 43198-10-14 {פרופסור ד"ר אילן שדה נ' צבי גלברד, תק-מח 2015(3), 12495 (2015)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן יש להתערב בגובה הפיצוי שקבע בית-משפט קמא תוך התייחסות למכלול השיקולים כמו גם למטרת הפיצויים.

במקרה דנן, בעת קביעת הפיצוי יש לתת את הדעת גם לעובדה שהתבטאויותיו של גלברד נעשו במסגרת תגוביות {"טוקבקים"} לכתבה שפרסם המערער באינטרנט.

בעידן המודרני, חופש הביטוי מקבל הגנה רחבה יותר כשמדובר בחופש ביטוי באינטרנט, כבענייננו. רשת האינטרנט משמשת במה להתבטאויות חופשיות וספונטניות, על-כן, חופש הביטוי המותר הינו מעבר לגבולות המוכרים משכבר הימים.

בכך, מאפשרת רשת האינטרנט התפתחות שיח מפוזר לכל הגולשים, אשר יכולים להתבטא באופן עצמאי ולממש את זכותם לחופש הביטוי.

הסוגיה של חופש הביטוי בעידן האינטרנט ובפרט כשעסקינן ב"תגובית" נדונה ב- רע"א 4447/07 {רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג(3), 664 (2010)}, שם קבע בית-משפט העליון כי היקפו של חופש הביטוי בעידן האינטרנט אינו דומה לזה שהיה טרם תקופתו, זאת נוכח נגישותו הבלתי-מוגבלת לכל הפרטים.

ביחס למשמעות של אמירות הנכללות ב"תגוביות" באינטרנט, כב' השופט א' רובינשטיין ציין בעניין מור, כדלקמן:

"רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן "העוולתי" הוא בהתאם."

במקרה דנן, לאור העובדה שמדובר בתגוביות באינטרנט, שנכתבו כתגובה למאמרו החריג של המערער, צדק בית-המשפט כשסבר שאין לפסוק לטובת המערער פיצוי סטטוטורי בשיעור המקסימלי אלא בשיעור המינימליסטי {אך לא פיצוי סימלי של 1 ש"ח למשל}.

יחד-עם-זאת, לאור האמור לעיל ולאור אופיין של האמירות של גלברד שהוכרו כלשון הרע בבית-משפט קמא ובהיעדר התנצלות מצידו, סבר בית-המשפט כי הסכום שנפסק בבית-משפט קמא נמוך בנסיבות המקרה.

בקובעו את הפיצוי {בסך של 3,000 ש"ח} התייחס בית-משפט קמא, בין היתר, לשימוש שעשה גלברד במונחים כגון: "פסאודו אינטלקטואל, נביא שקר, אדם אכול שנאה עצמית, שיוכו ל"כנופיה" של שקרנים זדוניים, פרופ' סהרורי ומטורף" וקבע כי "חלק מהביטויים בהם בחר הנתבע 1 לעשות שימוש, הם ביטויים לא קלים..." ובהמשך, "מצאתי כי השימוש החוזר בחלק מן הביטויים המייחסים לתובע זדון, כמו גם השתייכות לעדת מטורפים, יש בו כדי חריגה מתחום הסביר בנסיבותיו של המאמר, כאשר לא היה באלו כדי לקדם או להגשים בפועל, דין מהותי בין הצדדים...". בהמשך התייחס בית-משפט קמא גם לכך שגלברד חזר על הביטויים הקשים.

לאור כל אלו, סבר בית-המשפט כי בקביעת גובה הפיצוי ובמסגרת האיזון הנדרש בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, היה על בית-משפט קמא לתת משקל נוסף גם לכך: "... שלפגיעה בשם הטוב יש, בנוסף למימד הרכושי, גם מימד אישי" המתבטא בתחושותיו הפנימיות של האדם בנוגע לדרך שבה הוא נתפש בחברה. פרסום הפוגע בשמו הטוב של אדם גורם לפגיעה סובייקטיבית בנפגע, הן בשל השינוי בהערכה שממנה הוא נהנה מהחברה ומהסובבים אותו והן בשל עצם העלבון שבפרסום המשמיץ.

לאור כל האמור לעיל, סבר בית-המשפט כי לאור הנסיבות הספציפיות של המקרה ותוך בחינת אמות-המידה, יש להכפיל את גובה הפיצוי לו זכאי המערער מגלברד ולהעמידו על-סך כולל של 6,000 ש"ח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיצוי ללא הוכחת נזק