עתירה לבית-המשפט (סעיף 17 לחוק)

1. הדין
סעיף 17 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 קובע כדלקמן:

"17. עתירה לבית-המשפט (תיקונים: התש"ס, התשס"ה (מס' 2))
(א) עתירה על החלטת רשות ציבורית לפי חוק זה תידון בבית-משפט לעניינים מינהליים, אלא-אם-כן הוצאה לגבי המידע נושא העתירה תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971; הוצאה תעודת חיסיון כאמור, תידון העתירה לפני בית-המשפט העליון.
(ב) בדונו בעתירה לפי חוק זה, למעט בעתירה על דחיית בקשה לפי סעיף 8, רשאי בית-המשפט לקבל לידיו את כל המידע המבוקש ולעיין בו; בית-המשפט רשאי, מהטעמים המנויים בסעיף 9, לשמוע טענות מפי בא-כוח הרשות הציבורית בדלתיים סגורות וללא נוכחות העותר או בא-כוחו.
(ג) לא יורה בית-המשפט על מסירת מידע העלול לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא לאחר שנתן לצד השלישי הזדמנות להשמיע טענותיו, בדרך שיקבע.
(ד) על-אף הוראות סעיף 9, רשאי בית-המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על-פי דין.
(ה) החליט בית-המשפט כאמור בסעיפים-קטנים (ב) או (ד), ירשום את הטעמים להחלטתו."

2. תכליתו של סעיף 17(ג) לחוק
תכליתו של סעיף 17(ג) לחוק משולבת בתכליתו של סעיף 13(א) לחוק אשר קובע כי יש לאפשר לצד שלישי לשטוח טענותיו בפני הרשות, כאשר הרשות שוקלת את הבקשה לפי חוק חופש המידע, ובטרם נתקבלה על ידה החלטה.

תכלית הסעיפים הנזכרים היא לקדם שתי מטרות משולבות: צדק דיוני ויעילות דיונית. הצדק הדיוני, כביטוי לכללי הצדק הטבעי, משמעו כי יש לתת לצדדים שלישיים הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם לפני שתתקבל החלטה הפוגעת בזכויותיהם. היעילות הדיונית משמעותה שאין לסרבל את ההליך שלא לצורך כדי להגשים כללים של צדק דיוני כגון מתן זכות טיעון למי שעלול להיפגע ממסירת המידע {עע"ם 49/16 רגב נ' דרוקר, פורסם באתר נבו (10.02.16); עע"מ 2975/15 הוצאת עיתון 'הארץ' נ' משרד החוץ, פורסם באתר נבו (06.06.16)}.

ב- עע"מ 49/16 {עמוס רגב ואח' נ' רביב דרוקר ואח', תק-על 2016(1), 6718 (2016)} קבע בית-המשפט:

"נקודת המוצא להכרעתנו היא לשון סעיף 17(ג) לחוק חופש המידע, הקובעת כאמור כי "לא יורה בית-המשפט על מסירת מידע העלול לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא לאחר שנתן לצד השלישי הזדמנות להשמיע טענותיו, בדרך שיקבע". סעיף זה לפי לשונו מורה איפוא לבית-המשפט שלא להורות על מסירת מידע שעלול לפגוע בזכויות צד שלישי ("לא יורה"), אלא לאחר שנתן לצד השלישי "הזדמנות להשמיע טענותיו". ככלל, הדין הוא שעל העותר בעתירה מינהלית לצרף לעתירה כמשיב את כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה (תקנה 6(א) לתקנות). ואולם בסעיף 17(ג) לחוק חופש המידע נקבעה הוראה מתונה יותר שאינה מחייבת לצרף כמשיב כל צד שלישי שעלול להיפגע ממסירת המידע. ההוראה המתונה שנקבעה בסעיף 17(ג) לחוק, אך מחייבת שתינתן לו הזדמנות להשמיע טענותיו. לעניין זה ברור שהוראת החוק (סעיף 17(ג) לחוק חופש המידע) גוברת על הוראת התקנה (תקנה 6(א) לתקנות). על-כן לא נפל פגם בעתירת דרוקר אך מעצם העובדה שדרוקר וחדשות 10 לא צירפו את אדלסון ורגב כמשיבים.
13. עם-זאת, בחינת הלשון מלמדת כי במקרה שלפנינו לא קוימה גם הוראתו המתונה יותר של סעיף 17(ג) לחוק. מלשון הסעיף עולה כי יש ליתן לצד השלישי הזדמנות להשמעת הטענות בדרך שתיקבע לפני שבית-המשפט מורה על מסירת המידע. ההוראה על מסירת המידע עלולה לכאורה לפגוע בזכויותיהם של אדלסון ורגב. לכן, בהתאם ללשונו של סעיף 17(ג) היה על בית-המשפט לתת לשניהם הזדמנות להשמיע טענותיהם לפני שהורה על מסירת המידע. הזדמנות מעין זו לא ניתנה להם. נכון הוא שבית-המשפט הורה על מסירת המידע בכפוף לשמיעת טענותיהם של אדלסון ורגב בפני הממונה. ברם, הרישה של ההכרעה היא מסירת המידע. הכרעה זו התבססה על נימוקים לגוף העניין; על האיזון בין האינטרס הציבורי לבין זכויותיו של ראש הממשלה; והיא הסתיימה בפסק-דין. בכך למעשה סיים בית-המשפט את מלאכתו ואינו יושב עוד בדין. על-אף ה"כוכבית" שנלוותה להכרעתו (שמיעת אדלסון ורגב בפני הממונה), מדובר בהכרעה שיפוטית בדבר מסירת המידע.
14. החזרת ההליך לממונה כדי שתישמע את טענותיהם של אדלסון ורגב אף אינה מתיישבת עם לשונו של סעיף 13(א) לחוק הקובע כזכור כי אם נתבקש מידע הכולל פרטים על צדדים שלישיים, אשר מסירתם "עלולה לפגוע בצד השלישי", והרשות הציבורית "שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע", תודיע הרשות לצד השלישי, בכתב, על דבר הגשת הבקשה ועל זכותו להתנגד למסירת המידע. הוראה זו מאפשרת איפוא לצד שלישי לשטוח טענותיו בפני הרשות, כאשר זו שוקלת את הבקשה לפי חוק חופש המידע, ובטרם נתקבלה על ידה החלטה ("... והרשות הציבורית שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע..."). כמו-כן לשונו של הסעיף מדברת על רשות ש"שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע..." בענייננו אין מדובר ברשות ששוקלת או ששקלה בעבר למסור את המידע אלא ברשות שבית-המשפט מורה לה למסור את המידע, בניגוד לדעתה, בכפוף לשמיעת טענותיהם של הצדדים השלישיים."

3. ה"מסננת" של סעיף 17(ד) לחוק - פרשנות
ב- עע"מ 615/15 {פרופ' יאיר אורון נ' ראש אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני, תק-על 2016(2), 1373 (2016)} קבע בית-המשפט:

"סעיף 9 אינו סוף פסוק. ב"תרשים הזרימה" לאורכו מוליך אותנו החוק (עניין גישה בפסקה 14) - הקובע כנקודת מוצא את הזכות לקבל מידע (סעיף 1 לחוק) - יש לפנות לאחר בחינת הסייגים לזכות (סעיפים 9-8 לחוק), ל"מסננת" הסבירות והמידתיות שעל הרשות לקחת בחשבון (סעיפים 11-10 לחוק), ולבסוף, ל"מסננת" שיקול-הדעת של בית-המשפט (סעיף 17(ד) לחוק). החוק הציב את האינטרסים והערכים המתנגשים בדמות של סייגים לקבלת מידע, אך היישום והאיזון בין אלה לבין הזכות לקבל מידע, מוטל הלכה למעשה לפתחו של בית-המשפט במסגרת ה"מסננת" האמורה הקבועה בסעיף 17(ד) לחוק, הקובע כדלקמן...
סעיף זה מסמיך את בית-המשפט לקבוע את נקודת האיזון, כאשר ה"נוסחה" בה משתמש המחוקק, מזכירה את הנוסחה המסמיכה את בית-המשפט להסיר חסיון יחסי-סטטוטורי מקום בו מצא בית-המשפט "כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה"...
בית-משפט קמא לא התייחס בנימוקיו לדחיית העתירה לסעיף זה, אם כי נראה שהוראת הסעיף לא נעלמה ממנו, כפי שעולה מסעיף 3 לפסק-הדין, בו מאזכר בית-המשפט את טענתם של המערערים לתחולתו של הסעיף.
11. על הוראת סעיף 17(ד) עמדתי בעניין גישה (שם, פסקאות 13-12) ואפנה איפוא לדברים שנאמרו שם:
"סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 17(ד) משתרעת על סעיף 9 לחוק, אך לא על סעיף 8 לחוק שעניינו טעמי יעילות ואילוצים מעשיים. יש שראו בהוראה זו כמטילה על בית-המשפט 'תפקיד חריג ויוצא דופן (...) להחליט באלו מקרים רשות ציבורית צריכה לתת מידע למבקש, למרות שהחוק קובע בפרוש שהמידע המבוקש הוא מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו' (ברק - חופש המידע, בעמ' 96; עניין התנועה לחופש המידע, סעיף 29 לפסק-הדין). מנגד, ניתן לומר כי אין מדובר בהוראה המאפשרת לבית-המשפט לסטות מהאיזון אשר נקבע על-ידי המחוקק בחוק חופש המידע, כי אם במתן סמכות לבית-המשפט להרחיב את ביקורתו השיפוטית גם למקרים בהם הפעלת כללי המשפט המינהלי המקובלים אינה מצמיחה עילת התערבות (כגון מקום בו החלטת הרשות אינה לוקה בחוסר סבירות, אך מנגד, ניתן להגיע לתוצאה אחרת, סבירה יותר, בהתאם לאיזונים שנקבעו על-ידי המחוקק). ובמילים אחרות - הוראת הסעיף מאפשרת לבית-המשפט להחליף את שיקול-דעת הרשות בשיקול-דעתו, אך הכל במסגרת דל"ת אמותיו של חוק חופש המידע על כלליו וסייגיו, תוך מתן משקל יתר ל'עניין הציבורי' הטמון בגילוי המידע..."
שאלה נוספת העשויה להתעורר בהקשר זה היא האם בדונו על-פי סעיף 17(ד) לחוק על בית-המשפט לקיים דיון מחדש (de-novo), או שמא עליו לקחת בחשבון את הדיון שהרשות הציבורית קיימה בנושא. שאלה זו הושארה בצריך עיון בשורה של פסקי-דין (ראו, בין היתר: עניין המועצה להשכלה גבוהה, בעמ' 251; עניין רשות החברות הממשלתיות, שם; סגל, בעמ' 252; וראו והשוו לברק-ארז בעמ' 590-589, המצביעה על המתח הקיים בין הגישה הדוגלת בכך שבית-המשפט יקיים דיון מחדש לבין תפקידה של הביקורת השיפוטית, כמו גם על החשש מפני יצירת תמריץ יתר לפניה לבתי-המשפט; וראו גם את דברי השופטת ארבל בעניין רשות ההגבלים העסקיים, שם; והשוו לזמיר, הסבור כי אין צורך להכריע בשאלה זו, וכי יש להותיר בידי בית-המשפט את ההחלטה כיצד לדון ולשקול את האינטרסים המתמודדים בכל מקרה לפי נסיבותיו (זמיר, בעמ' 1260)).
כשלעצמי, מסופקני אם בחוקקו את סעיף 17(ד) ביקש המחוקק להפקיד בידי בית-המשפט את הסמכות להתעלם מיתר הוראות חוק חופש המידע על סייגיו, כביכול מעולם לא נוצרו, ולהתיר גילויו של מידע גם בנסיבות בהן הוראות אלה מוליכות למסקנה הפוכה. לשאלה אם על-פי סעיף 17(ד) על בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת במנותק מהחלטתה של הרשות, או שמא סמכותו מוגבלת להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטתה - יש פנים לכאן ולכאן. שאלת שיעורו, מידותיו וגבולותיו של מונח השסתום 'עניין ציבורי' אינה שאלה פשוטה, וניתן להניח כי עוד ידובר בה. כשלעצמי, אני מוצא טעם בדבריו של זמיר כי הדיון בבית-המשפט צריך להיות 'גמיש', כך שמחד גיסא - יש להימנע מלחייב את בית-המשפט לקיים דיון de-novo תוך התעלמות משיקולי הרשות, ומאידך גיסא - יש לאפשר לבית-המשפט לבחון זוויות מסויימות מחדש מקום בו ימצא לנכון לעשות כן. מכל מקום, נוכח המסקנה אליה הגעתי בערעור זה, איני נדרש לקבוע מסמרות בשאלות האמורות, וניתן להותירן לעת מצוא.
13. הנה-כי-כן, סעיף 17(ד) לחוק מהווה נדבך נוסף בהליך הביקורת על החלטת הרשות לסרב לגלות מידע, באופן אשר יש בו כדי להפוך אותה לביקורת דו-שלבית: תחילה בוחן בית-המשפט האם סירובה של הרשות לבקשה לגילוי המידע נכנס בגדר אחד הסייגים בסעיפים 9-8 ואם הוא עולה בקנה אחד עם כללי המשפט המינהלי. אלא שגם אם מצא בית-המשפט שההחלטה נתקבלה על-פי אמות-המידה המקובלות של סבירות ומידתיות, לא נסתם בכך הגולל על האפשרות להורות על גילויו של המידע, ועדיין מסורה בידי בית-המשפט הסמכות לברר את השאלה בעצמו, כאשר שיקול-דעתו יגבר על שיקול-דעתה של הרשות (עניין המועצה להשכלה גבוהה, בעמ' 250). ודוק: אין פירוש הדבר כי כל אימת שבית-המשפט ימצא שהחלטת הרשות התקבלה בהתאם לאמות-המידה של המשפט המינהלי - עליו לחזור ולהידרש לסוגיה גם במסגרת סעיף 17(ד) לחוק. לטעמי, הוראת סעיף 17(ד) מאפשרת לבית-המשפט להתערב בהחלטת הרשות מקום בו כללי הביקורת השיפוטית המקובלים אינם מאפשרים לעשות כן, אך אין לומר כי היא מחייבת את בית-המשפט להפעיל סמכותו ולבחון את החלטת הרשות על-פי סעיף 17(ד), שאם לא כן נמצאנו מרוקנים מתוכן את החלטת הרשות ומחייבים את בית-המשפט לערוך דיון מחדש בכל מקרה המובא בפניו. ובקיצור, בית-המשפט יכול להסתפק בבחינת החלטתה של הרשות בהתאם לאמות-המידה המקובלות של הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות המינהל מבלי 'להמשיך' לשלב הנוסף הקבוע בסעיף 17(ד), כשם שפתוחה בפניו הדרך להוסיף ל'שלב השני' ולבחון האם קיומו של 'עניין ציבורי' מטה את הכף לטובת גילוי המידע.
12. ומהתם להכא.
ענייננו כאמור בהחלטה שלא למסור מידע בהתאם לאחד מן הסייגים הקבועים בסעיף 9 לחוק. יוטעם, כי הגם שסעיף 17(ד) לחוק מתייחס לסעיף 9 בכללותו, הרי שזה האחרון מבחין בין מידע שאין למסרו לבין מידע שאין חובה למסרו. ברי מלשון החוק כי בחלוקה זו - בין מידע שהרשות רשאית שלא לגלות לבין מידע שעל הרשות נאסר לגלות - ביקש המחוקק להבחין בין עוצמת האינטרסים המוגנים, באשר סעיף 9(א) בא להגן על מספר מצומצם של אינטרסים חשובים במיוחד (מטעם זה אף יש הסבורים כי "המסננת" של סעיף 10 כלל אינה חלה על מידע לפי סעיף 9(א); לעניין זה ראו דעתו של השופט שהם ב- עע"ם 2820/13 רוזנברג נ' רשות האכיפה והגביה (11.06.14)). בשים-לב לכך, נכונותו של בית-המשפט להתערב בהחלטת הרשות במסגרת איזון האינטרסים, תהא מלכתחילה זהירה ומצומצמת יותר כאשר בהחלטות על-פי סעיף 9(א) עסקינן.
עם-זאת, מובן כי אין מדובר בכלל גורף, באשר ייתכן כי עוצמתו של האינטרס הציבורי בגילוי המידע יהיה עוצמתי במידה העולה על החשש לפגיעה באחד האינטרסים המנויים בסעיף 9(א). כך במיוחד מקום בו ניתן להפיג או "לעמעם" את הפגיעה הצפויה להיגרם באחד מהאינטרסים המוגנים בסעיף 9(א). דומה כי אפשרות זו רלוונטית בעיקר כשעסקינן בסייגים הקבועים בסעיף 9(א)(3) שעניינו פגיעה בפרטיות, ולא בכדי אנו מוצאים פסיקה המתייחסת ליחס בין סעיף זה לסעיף 17(ד) (ראו למשל: עע"ם 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, פ"ד סג(1), 284 (2008) במסגרתו הורה בית-המשפט כי העניין הציבורי שבפרסום שמם של מי שנפסלה מועמדותם למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות, לצד פרטים נוספים שפרסומם התבקש, גובר על משקלה של הפגיעה בפרטיות, אך החלטה זו תחול אך ביחס למועמדים שהציגו מועמדותם לאחר פרסום פסק-הדין; עע"ם 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות (2009) במסגרתו הורה בית-המשפט כי החלטתו לפיה על רשות המיסים לפרסם החלטות המתקבלות על ידה בנושא הסדרי כופר, תחול על בקשות לתשלום כופר שיוגשו ממועד פרסום פסק-הדין ואילך).
13. מקובלת עלינו טענת המערערים כי עקרונית, יש עניין ציבורי במידע המבוקש, ובחנו איפוא אם יש בכך כדי להטות את הכף לטובת גילוי המידע. לאחר בחינת החומרים שהוצגו בפנינו על-ידי המשיבים במסגרת הדיון שקיימנו במעמד צד אחד כאמור, וההסברים שניתנו במענה לשאלות המותב, התרשמנו כי החלטת המשיבים התבססה על שיקולים ענייניים בלבד, ומצאנו כי בנסיבות העניין אין בחשיפת המידע המבוקש כדי לקדם את העניין הציבורי הנטען על-ידי המערערים, במידה העדיפה והגוברת על הטעמים של פגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה."
4. זכות הצדדים השלישיים (סעיפים 13 ו- 17 לחוק חופש המידע)
ב- עע"מ 49/16 {עמוס רגב נ' רביב דרוקר, פורסם באתר נבו (10.02.16)} נדונו ערעורים על פסקי-דין לפיהם התקבלה עתירתם של עיתונאי וחברת החדשות לקבלת מידע הנוגע לשיחות שהתקיימו בין ראש הממשלה לבין מר שלדון אדלסון ועורכו הראשי של העיתון "ישראל היום", הגם שאלה לא צורפו להליך.

המערערים {להלן: "אדלסון ורגב"} טענו כי היתה חובה לצרפם לעתירת דרוקר. זאת, בהתאם לכללי הצדק הטבעי; לאור תקנה 6(א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 {להלן: התקנות} הקובעת כי המשיבים בעתירה מינהלית יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה; ובהתאם לסעיף 17(ג) לחוק חופש המידע.

המערערים טענו כי הסעד שנתבקש בעתירה נוגע להם במישרין ועלול לפגוע בזכויותיהם.

אשר-על-כן, על בית-המשפט קמא היתה מוטלת חובה לאפשר להם להשמיע טענותיהם, בדרך שיקבע, בהתאם לסעיף 17(ג) לחוק חופש המידע. זאת, בטרם הורה על מסירת המידע.

לטענתם, מסקנה זו מתחזקת גם לנוכח המנגנון שקבע בית-המשפט קמא לשמיעת טענותיהם קודם לפרסום המידע - המעיד על פוטנציאל הפגיעה בהם.

מכאן, לטענתם של אדלסון ורגב, נדרש היה לדחות על-הסף את עתירתם של דרוקר וחדשות 10 או להורות על צירופם כמשיבים. מאחר שלא נעשה כן, דינו של פסק-הדין להתבטל.

בנוסף לכך, העלו אדלסון ורגב שורה של טענות נגד המנגנון שנקבע לשמיעת טענותיהם בפני הממונה בהתאם לסעיף 13 לחוק חופש המידע.

אדלסון ורגב טענו לעניין זה, כי המנגנון מנוגד לסעיף 17(ג) לחוק חופש המידע, כאשר לשיטתם יש לפרש את סעיף 17(ג) לחוק חופש המידע באופן המחייב את בית-המשפט לאפשר לצד השלישי להשמיע טענותיו בפני בית-המשפט דווקא בדרך שייקבע, וזאת לפני מתן פסק-הדין - שתי דרישות שלא קוימו במקרה הנדון.
לעניין זה טענו אדלסון ורגב כי אם ייאלצו להשמיע את טענותיהם בפני הממונה תיפגע זכות הטיעון שלהם, שכן הממונה תהיה כבולה, בצורה מלאה או חלקית, לקביעותיו של בית-המשפט.

מה גם, שסעיף 13 לחוק חופש המידע חל רק כאשר "הרשות הציבורית שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע" - נסיבה שלא התקיימה בעניין זה.

כמו-כן, לשיטתם של אדלסון ורגב, זכות הטיעון המאוחרת שניתנה להם העבירה אליהם את הנטל ליזום הליך שיפוטי התוקף את עמדת הממונה, ככל שזו תחליט על מסירת המידע.

עוד הוסיפו והדגישו אדלסון ורגב, כי בחינה של בקשה לפי חוק חופש המידע מחייבת איזון משולב של כלל האינטרסים המעורבים: איזונו של חופש המידע אל מול האינטרס הציבורי ואל מול זכותם של צדדים שלישיים.

המשיבים טענו כי יש לדחות את ערעורם של אדלסון ורגב. לטענתם, בעתירה לביטול פסק-דין שניתן בהליך אחר, לא ניתן להעלות טענות ערעוריות "רגילות" אלא יש להראות כי בית-המשפט חרג מסמכותו בעת שנתן את פסק-הדין.

לגישתם של המשיבים לא ניתן לקבוע שבית-המשפט לעניינים מינהליים חרג מסמכותו בעת שבחר לתת לאדלסון ולרגב הזדמנות לטעון טענותיהם רק בפני הממונה.

בית-המשפט העליון קיבל את ערעור הצדדים השלישיים ופסק כי מששקל בית-המשפט להורות על מסירת מידע שעלול לפגוע בצדדים השלישיים, דרך המלך היתה ליתן להם הזדמנות להשמעת טענותיהם בדרך שתיקבע על ידו עובר למתן פסק-הדין.

לא די בכך שבית-המשפט הורה על מסירת המידע בכפוף לשמיעת טענותיהם בפני הממונה.

זכות הצדדים השלישיים לשטוח טענותיהם עולה הן מלשון סעיף 17(ג) לחוק חופש המידע, והם מתכליתם של סעיפים 13(א) ו- 17(ג) לחוק חופש המידע - צדק דיוני ויעילות דיונית.

אשר-על-כן, בית-המשפט העליון קבע כי הדיון יוחזר לבית-המשפט לעניינים מינהליים, אשר יאפשר לצדדים השלישיים להגיש כתב טענות וייתן פסק-דין חדש.

5. טענות נגד החלטה מינהלית חדשה (סעיפים 7, 13 ו- 17 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (יר') 19410-07-15 {התנועה לחופש המידע (ע"ר) נ' משרד ראש הממשלה, פורסם באתר נבו (16.06.16)} נדונה סוגיה בה התנועה לחופש המידע הגישה לבית-משפט זה {בית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים} עתירה מינהלית שבה היא ביקשה למסור לה את פירוט ההוצאות של מעון ראש הממשלה לשנת 2014 וכן את החשבוניות שהוצאו עבור כל אחת מהרכישות.

המשיבה הודיעה לבית-המשפט בתחילה על הסכמה למסור דוח בדבר ההוצאות אך בלא מסירת החשבוניות עצמן. לאחר דיון שהתקיים במעמד באי כוח הצדדים, נמסרה מטעם המשיבה הודעה לבית-המשפט שלפיה משרד ראש הממשלה החליט למסור את המידע שהעותרת ביקשה, בכפוף להגבלות של גורמי בטחון.

הודע לבית-המשפט שהמידע יימסר תוך 90 יום ממתן פסק-דין בעתירה והתבקש גם שהעתירה תימחק. העותרת ביקשה מבית-המשפט שלא למחוק את העתירה אלא להשאירה תלויה ועומדת עד שיתברר מה המידע שמתכוון המשיב למסור לה. בהמשך הודיעה העותרת על הסכמתה למחיקת העתירה.

העתירה נמחקה בהסכמה. לאחר פסק-הדין, הוגשה לבית-המשפט בקשה ליתן אורכה למשרד ראש הממשלה למסור את החשבוניות מושא העתירה.

בית-המשפט קבע כי אין מקום לברר במסגרת זו, לאחר מחיקת העתירה, טענות שיש לעותרת התנועה לחופש המידע נגד החלטה מינהלית חדשה ונסיבות קבלתה. ככל שתהיינה טענות שכאלה, הדרך לבררן היא בהליך חדש ונפרד ולא במסגרת עתירה זו שנמחקה.

מעבר לנדרש יש גם להוסיף, שאמנם הרשות המנהלית התחייבה למסור את המידע עובר למתן פסק-הדין, שמחק את העתירה בכפוף להתחייבות זו.

אולם מדובר בתחום משפטי מיוחד, חופש המידע, שבו יש גם מעמד מיוחד לצדדים שלישיים ולפחות לעניין חובת שמיעת העמדה בבית-המשפט קודם למסירת מידע {עע"מ 49/16 רגב נ' דרוקר, פורסם באתר נבו (10.02.16); עע"מ 2975/15 הוצאת עיתון הארץ נ' משרד החוץ, פורסם באתר נבו (06.06.16); כן ראו סעיפים 13 וכן 17(ג) לחוק חופש המידע}.

6. תחרות בין השיקול הביטחוני לבין השיקול המצדד במסירת המידע על בעלי היתר כניסה לכנסת (סעיפים 2, 8, 9, 10, ו- 17 לחוק חופש המידע)
ב- עת"מ (יר') 46041-10-15 {התנועה לחופש המידע נ' כנסת ישראל, פורסם באתר נבו (03.04.16)} העותרים הגישו עתירה שבמסגרתה ביקשו לקבל לידיהם מידע על בעלי היתר כניסה לכנסת. העתירה הוגשה לאחר שבקשה שהגישו העותרים לכנסת נדחתה.

הממונה על יישום חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 {להלן: "חוק חופש המידע"} סבר כי על-פי חוות-דעתו של קצין הכנסת, מסירתן של שתי הרשימות המבוקשות מעלה חשש לפגיעה בביטחון הכנסת ובבאיה.

העתירה הוגשה על-ידי שניים: התנועה לחופש המידע ומר תומר אביטל.

התנועה לחופש המידע הציגה עצמה כעמותה רשומה, א-פוליטית, הפועלת למען ערכים של שקיפות ודמוקרטיה ובין מטרותיה העיקריות הגשמת תכליותיו של חוק חופש המידע. מר אביטל הינו עיתונאי עצמאי המסקר את ענייני הכנסת בכלי תקשורת שונים.

העותרים טענו כי אין לקבל את עמדתה של הכנסת ולתת משקל מכריע לשיקולים הביטחוניים עליהם עמד קצין הכנסת, בראש ובראשונה משום שבקשה דומה שהוגשה על-ידי העותרת ועל-ידי העיתונאי עמית סגל בשנת 2007 נענתה {עת"מ (יר') 192/07 התנועה לחופש המידע נ' כנסת ישראל, פורסם באתר נבו (26.03.07)} בגדרה ניתן פסק-דין בהסכמה)}.

העותרים הפנו לתגובה שהוגשה על-ידי הכנסת באותה עתירה ובה נאמר על-ידי היועצת המשפטית לכנסת דאז כי על-פי חוק חופש המידע, אין כל עילה חוקית לסירוב הכנסת למסור את רשימת מקבלי אישור הכניסה הקבוע, כפי שנתבקש בעתירה.

בית-המשפט קיבל את העתירה ופסק כי על בית-המשפט לבחון האם נערך האיזון הראוי בין הערכים הבאים לידי ביטוי בסייג מן הסייגים הקבועים בחוק לבין העניין הציבורי שבמסירת המידע, וזאת על-פי כללי המשפט המנהלי, ובכללם האם החלטת הרשות סבירה ומידתית בנסיבות העניין.
בית-המשפט מצא כי בנסיבות העניין לציבור עניין רב לדעת מי הם בעלי הגישה לכנסת ולמכהנים בה. שקיפות דיוניה של הכנסת - שלא יכול להיות חולק על דרגת צלילותה הגבוהה המתחייבת - לא תהא שלמה, אם לא ייחשפו שמותיהם של אלה שתכלית הווייתם במסדרונות הכנסת להשפיע על עמדות.

מימושה של זכות הציבור לדעת מותנה בכיבוד גישתם של עיתונאים - ועותר 2 הוא עיתונאי - למקורות המידע, כמתחייב מן ההכרה בחשיבות תפקידם כזרועו הארוכה של הציבור.

אשר-על-כן, בתחרות בין השיקול הביטחוני לבין השיקול המצדד במסירת המידע המבוקש, גובר השיקול האחרון. הכנסת, בהחלטתה, לא נתנה משקל ראוי לעוצמתו של שיקול זה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עתירה לבית-המשפט (סעיף 17 לחוק)