הגנת תום-הלב

1. כללי
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"15. הגנת תום-לב (תיקונים: התשכ"ז, התשל"ט, התשמ"ד)
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע -
(א) כבעל דין, כבא-כוחו של בעל דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה, כבא-כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(6) הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על-ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה;
(9) הפרסום היה דין-וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו עניין ציבורי;
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי גנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם-לכן;
(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;
(12) הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע."

בחקיקה ובפסיקה נעשה שימוש ברכיבים סובייקטיביים ואובייקטיביים זה לצד זה במטרה ליצוק תוכן למונח "תום-לב" בעוולת לשון הרע {סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע; רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פורסם באתר נבו (12.11.06)}. התוכן המדוייק של דרישת תום-הלב אינו בהכרח אחיד בכל המקרים, גם לא במסגרת חוק איסור לשון הרע, והוא מושפע מן החלופה הקונקרטית שבסעיף 15 לחוק שלצידה הוא ניצב ומן האינטרס המוגן באותה חלופה. כלומר, מטרותיהן השונות של החלופות שנקבעו בסעיף 15 לחוק, עשויות ליצור הבדלים בין תוכן דרישת תום-הלב במקרים השונים {ע"א 788/79‏ ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2), 141, 148 (1981)}.

במרוצת השנים נדרש בית-משפט, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום-הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. ב- ע"א 310/74‏ {שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1), 389 (1975)} הבחין בית-המשפט בין חוסר תום-הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה".

ב- ע"א 7699/11 {פלקסר נ' ברנדס, פורסם באתר נבו (25.12.13)} נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום-הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר {ביטוי דומה מופיע כבר ב- ע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2), 23 (1969)}. הנטיה היא לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד.

על-אף שככלל כוונת זדון ותום-לב אינם דרים בכפיפה אחת, הרי שנוכח החשיבות הציבורית בדיווח למשטרה על חשד לביצוע עבירה, ייתכן מצב שבו המתלונן ייחשב כאילו פעל בתום-לב, גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע "זדוני".

ב- ע"א 6903/12 {Canwest Global Communications Corp. נ' אלי עזור, תק-על 2015(3), 3478 (2015)} קבע בית-המשפט:

"גם אם הפרסומים שפורסמו לא היו אמת, הם עשויים לזכות להגנה מקום שבו הפרסום נעשה בתום-לב (סעיף 15 לחוק). כדי שמפרסם לשון הרע ייהנה מהגנת סעיף 15, עליו לקיים שני תנאים מצטברים: הראשון כי הפרסום נעשה בתום-לב, והשני כי הפרסום נעשה בגדר אחת מ- 12 החלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף זה (ע"א 354/76 עזבון שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4), 169, 175 (1981) (להלן: "עניין שרף"); ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2), 135, 137 (1969); שנהר, בעמ' 250). סעיף 16 לחוק מוסיף ועומד על נסיבות המקימות חזקות ראייתיות שמצביעות - בדרך החיוב או השלילה - על קיומו של תום-לב בפרסום (ראו גם עניין בן גביר, פסקה 23 לחוות-דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין שרנסקי, פסקה 26; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 201 (1987) (להלן: "עניין מזרחי")). כך, אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה החיובית שלפיה המפרסם היה תם לב (סעיף 16(א) לחוק). לעומת-זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת מהנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים על-ידי הגנת תום-הלב (סעיף 16(ב) לחוק; ראו גם עניין שרנסקי, פסקאות 19-18)."

ב- דנ"א 2121/12 {פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, תק-על 2014(3), 12107 (2014)} קבע בית-המשפט:

"הגנת תום-הלב (סעיף 15 לחוק)
43. ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע מבטאות כאמור את נקודות האיזון שקבע המחוקק בין הערכים המוגנים בגדרו. לכל אחת מן ההגנות ייחוד משלה והיא מכוונת להגן על ערכים מסויימים. הגנת תום-הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק, קמה לנתבע בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד הוא כי הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב, והשני הוא כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. החלופות שבסעיפי המשנה משקפות קשת רחבה של נסיבות שבהן אף אם לא הוכחו תנאי הגנת אמת הפרסום, מוצדק כי הפרסום ייהנה מהגנה. בכך ניתן ביטוי לאינטרסים שונים, נוספים על האינטרסים שביסוד הגנת אמת הפרסום, אשר ראויים להגנה, אף במחיר של פגיעה בשם הטוב של הנפגע (ולעיתים גם בזכויות אחרות). בכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק ניתן ביטוי לאינטרס אחר. אינטרסים אלה מגוונים הם וקצרה היריעה מלהתייחס בהרחבה לכולם. לשם הדוגמה, החלופה שבסעיף 15(4) לחוק באה להגן על הבעת דעה על נפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (ראו, פסקה 53 לחוות-דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין בפסק-הדין). לצד זאת, תכליתה של החלופה שבסעיף 15(8) לחוק היא מתן הגנה לדיווחים על מעשים שעשויים לעלות כדי עבירה פלילית, על-מנת לעודד הבאתם של עבריינים לדין (ראו ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2), 141, 149 (1981), להלן: "עניין ריימר"). להבדיל מהגנת אמת הפרסום, תחולתה של הגנת תום-הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו... על-כן הגנה זו תהא רלוונטית בדרך-כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא נכון.
הגנת חובת הפרסום - סעיף 15(2) לחוק
44. בענייננו מתעוררת השאלה האם פרסומים עובדתיים בעלי חשיבות לציבור המכוונים כלפיו עשויים לחסות תחת הגנת תום-הלב אף אם אמיתותם לא הוכחה. כפי שצויין כבר בפסק-הדין בערעורים, מבין החלופות השונות שבסעיף 15 לחוק, ההגנה המתאימה ביותר לדיון במקרה כזה היא הגנת חובת הפרסום, הקבועה בסעיף 15(2) לחוק. זו לשון הסעיף...
למעשה, השאלה שלפנינו היא האם יש להכיר בקיומה של "חובה עיתונאית" לעשיית פירסומים מסויימים, אשר עשויה להקים הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק. הגנה זו ניתן לכנות "הגנת העיתונאות האחראית". טרם שאדרש לשאלה זו, אעמוד על הרציונלים הכלליים העומדים בבסיסה של ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק ועל המבנה שלה. הגדרת יסודות אלה תניח את התשתית הדרושה להכרעה בשאלת ההכרה בהגנת העיתונאות האחראית, שעשויה להיחשב מקרה פרטי בהגנת חובת הפרסום.
45. סעיף 15(2) לחוק מתייחס למצבים שבהם חלה על אדם חובה לפרסם פרסום שעשוי, במקרים מסויימים, להתנגש עם האיסור על לשון הרע. מתן הגנה לפרסום שנעשה כדי למלא חובה נועד למנוע קונפליקט זה ובכך להבטיח כי תקוים חובת הפרסום (ראו גם שנהר, בעמ' 279). עצם הטלת החובה מלמדת על ההנחה כי הפרסום ישרת ערכים ואינטרסים אשר החברה מכירה בחשיבותם ובנחיצותם (שם, בעמ' 283). אלה הם למעשה האינטרסים המוגנים באופן ייחודי בגדרי הגנת חובת הפרסום. למשל, הכרה בחובתו של עורך-דין למסור ללקוחו מידע מסויים שיש בו משום לשון הרע נועדה להבטיח את המשך התקיימותם של האמון והיחסים המיוחדים בין עורכי-דין ללקוחותיהם בחברה בכלל. מעבר לכך, ככל ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, מבטאת הגנת חובת הפרסום את נכונותו של המחוקק ליתן משקל יתר לחופש הביטוי בנסיבות מסויימות. לפיכך, הגנת חובת הפרסום באה להבטיח לא רק את טובת הפרט, בכך שהיא חוסכת ממנו קונפליקט בין החובות המוטלות עליו, אלא גם את טובת הכלל ואת קיום האינטרסים העומדים בבסיס החובה לפרסם.
46. פרשנות לשון הסעיף מלמדת, לטעמי, כי ההגנה בנויה משלושה רכיבים ששילובם מקים חובה לפרסם - היחסים שבין המפרסם לנמען הפרסום, תוכנו של הפרסום והנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם דברים אלה. כל אחד משלושה גורמים אלה עשוי להשפיע על השאלה אם יש להכיר בחובת פרסום, שהיא, כאמור, תנאי לתחולת ההגנה. היחסים בין המפרסם לנמען עשויים ללבוש מגוון צורות. יש שהיחסים נוצרים מכוח הדין, יש שמדובר ביחסים משפחתיים, חברתיים או מקצועיים שהתקיימו קודם לפרסום ואפשר אף שלא תתקיים כל היכרות בין המפרסם לנמען. קיומם של היחסים מניח שני צדדים הכרחיים - המפרסם, שעליו מוטלת חובת הפרסום והנמען, שאליו בלבד יש לכוון את הפרסום. פרסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה, לא יוכל לזכות להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק (השוו, שנהר, בעמ' 266-265). יצויין, כי אין מניעה עקרונית שתקום חובה מכוח יחסיו של מפרסם עם ציבור רחב של נמענים (ראו, ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 602 (1951), להלן: "עניין בנטוב"; עניין עיתון הארץ הראשון, בעמ' 90). באשר לתוכנו של הפרסום, רק מידע אשר לנמען עשוי להיות עניין לקבלו יש בו להקים חובה להעביר לו את המידע, היינו לפרסם את הדברים (שנהר, בעמ' 283).
47. במקרים רבים מתקיימים יחסי גומלין בין יסוד "היחסים" לבין יסוד ה"תוכן". מקום בו משקלו של אחד משני יסודות אלה הוא גבוה במיוחד, עשויה לחול נורמה המחייבת את עשיית הפרסום,וזאתאף אם משקלו של המשתנה השני הוא קטן יחסית. למשל, מקום בו היחסים בין המפרסם לנמען קרובים הם או משמעותיים במיוחד, עשויות הדרישות ביחס ל"תוכן" להיות מקילות יותר, ולהיפך. לפיכך, אפשר כי אדם יחוב חובה לגלות לקרוב משפחתו מידע מסויים אף מקום בו חשיבותו של המידע נמוכה יחסית. בדומה, עשויה לקום חובה חוקית ואתית לגלות סוגי מידע רחבים למדי במסגרת יחסים על רקע מקצועי אף מקום בו חשיבות המידע אינה גבוהה במיוחד. צידו השני של המטבע הוא כי מידע בעל חשיבות עליונה לנמען, למשל כשמדובר במה שנחזה כסכנת חיים, עשוי להקים חובת פרסום גם בין זרים מוחלטים. במקרה אחרון זה, עצם הימצאותו של מידע הנוגע לאדם אחד בידי אדם אחר, הוא היוצר את היחסים ביניהם.
48. יסוד היחסים ויסוד התוכן נבחנים שניהם על רקע נורמה כללית. הנורמה משקפת את החשיבות שמייחסת שיטת המשפט ליחסים הנדונים ולפרסומו של המידע המדובר. הנורמה קיימת במנותק מיסודות אלה והיא הקובעת כי בהינתן סוג יחסים מסויים וסוג תוכן מסויים תקום חובת פרסום. כפי שמוגדר במפורש בסעיף 15(2) לחוק, אין הכרח כי הנורמה תהא כזו המעוגנת בחוק באופן מפורש. גם נורמה הקיימת במישור החברתי-מוסרי בלבד ואף נורמה שאין סנקציה בצידה, עשויות להקים הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע. הנורמה הכללית, אשר משקפת תפיסות חברתיות ביחס לאיזון הראוי בין אינטרסים וזכויות מתנגשים, אינה סטטית והיא עשויה להתפתח בהתאם לשינויים שיחולו באותן תפיסות חברתיות. מכאן, שהנורמה עשויה להשתנות מחברה לחברה, ובמרוצת הזמן עשויים לחול בה שינויים אף באותה החברה. ערכים שבעבר היה משקלם מועט עשויים לזכות להכרה משמעותית יותר, וקרנם של ערכים אחרים עשויה לרדת. דוגמה לכך מצויה בעניין שלפנינו, המתייחס לשאלת קיומה של חובה לפרסם פרסום עיתונאי. יוער, כי להבדיל מחובות אחרות שהפרתן עשויה לגרור סנקציה, בהקשר שלפנינו, משמעותה המעשית של החובה לפרסם היא הקמת הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע. היינו, מילוי החובה יקים הגנה למפרסם, אך אי מילויה לא יגרור תוצאות שליליות מבחינתו, לפחות לא במישור של חוק איסור לשון הרע.
חובת פרסום "עיתונאית" לפי סעיף 15(2) לחוק
49. השאלה האם ראוי להעניק הגנה לפרסום עיתונאי לפי סעיף 15(2) לחוק נדונה בעבר בעניין עתון הארץ הראשון. באותו עניין נקבע כי לעיתונות בתור שכזו אין חובה חברתית או מוסרית, מעבר לזו שיש לכל אדם פרטי, לפרסם פרסומים אשר יש בהם עניין לציבור (שם, בעמ' 91-90). בהתבסס על פסק-הדין בעניין בנטוב, נקבע כי חובה "לדבר בגנות אדם אחר" קמה בעיקר במצבים שבהם נשקפת סכנה קונקרטית לפרטים בחברה בתור יחידים ולא לציבור כולו כקיבוץ (עניין עיתון הארץ הראשון, בעמ' 93). אותה סכנה קונקרטית תהא בדרך-כלל סכנה לחיי אדם, לבריאות או לרכוש. במקרה שנשקפת סכנה לציבור הכללי, כך נקבע, על המפרסם להביא את תלונתו לפני הרשות המוסמכת לטפל בה (שם, בעמ' 94). על גישה זו חזר בית-המשפט העליון גם בפסקי-דין מאוחרים יותר (ראו למשל ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1), 589, 595-594 (1975) (להלן: "עניין רוזנבלום"); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3), 337, 351 (1978); עניין מזרחי, בעמ' 197, 200-199; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 555, 568 (1992); עניין פלוס, בעמ' 904-903). הקביעה שלפיה לא חלה על העיתונות חובה מיוחדת לפרסם פרסומים החורגים מן האמור לעיל נסמכה על מספר טעמים. בכלל זה ניתן למנות את החשש מפני "פריצת הגדרות" והפיכת העיתונות למוקד כוח בלתי מרוסן, ואת הנימוק שלפיו אין ערך חברתי לפרסומים אשר אינם אמת.
50. ההלכה האמורה בדבר אי תחולתה של הגנת חובת הפרסום שבסעיף 15(2) לחוק על פרסומים עיתונאיים, נבחנה מחדש בפסק-הדין נושא הדיון הנוסף. כאמור, השופט פוגלמן, אשר לעמדתו הצטרפו גם המשנה לנשיאה ריבלין והשופט עמית, סבר כי הלכה ותיקה זו, "אינה משקפת עוד את האיזון הראוי בין חופש הביטוי וחופש העיתונות לבין הזכות לכבוד, לשם טוב ולפרטיות" (פסקה 26 לחוות-דעתו). נקבע, כי ישנן השלכות שליליות משמעותיות להיעדר הגנה על פרסומים עובדתיים בנושאים בעלי חשיבות ציבורית, אשר בשעת פרסומם נחזו בעיני עיתונאי סביר ואחראי להיות אמת ורק בדיעבד התגלה כי אינם נכונים. מדובר, למעשה, במעין משטר של אחריות חמורה, במסגרתו אופן התנהלותו של המפרסם לא ישפיע על ההכרעה בשאלת האחריות (ראו, פסקה 22 לחוות-דעתו של השופט ע' פוגלמן בפסק-הדין בערעורים; והשוו, פסקה 12 לחוות-דעתו של השופט י' עמית בפסק-הדין בערעורים). במשטר מעין זה קיים סיכון ממשי להיווצרות "אפקט מצנן" על העיתונות החוקרת, וכי כך יימנע אף פרסומן של עובדות שהן אמת. זאת, בשל החשש שמא לא ניתן יהיה להוכיחן בדיעבד, בהליך משפטי, על מגבלותיו. מעבר לכך, נפסק כי חל שינוי אף בתפיסה העקרונית ביחס למקומו של חופש הביטוי וביחס לתפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית. כך למשל, מובן כיום כי תפקידה של העיתונות אינו מתמצה בהעברת מסרים לידי רשויות המדינה, וכי גם מקום בו מטפלות הרשויות המוסמכות במידע מסויים, עשויה להיות חשיבות לפרסומו ברבים (ראו, פסקה 119 לחוות-דעתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין). בהתחשב בשיקולים אלה נקבע כי ראוי להכיר בחובה עיתונאית רחבה מזו שהוכרה בעניין עיתון הארץ הראשון. זאת, במקרים שבהם יש עניין ציבורי משמעותי בפרסום ותוך הצבת תנאים מתאימים אשר יבטיחו כי ההגנה תינתן רק לפרסומים זהירים ואחראיים ויהוו מחסום מפני עיתונות שלוחת רסן.
51. אף אני, בדומה לעמדה שננקטה בפסק-הדין בערעורים, סבור כי הגיעה השעה להכיר בקיומה של חובה עיתונאית במסגרת סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, אך זאת בכפוף לסייגים שימנעו הגנה על פרסומים לא אחראיים. כפי שהוסבר, לטעמי, החובה "לעשות פרסום" כאמור בסעיף 15(2) לחוק היא תולדה של נורמה המצדיקה את הפרסום, על רקע יחסים ומידע מסוג מסויים. למעשה, נראה כי ההרחבה שנעשתה בפסק-הדין ביחס לחובה שבכוחה לזכות פרסומים עיתונאיים בהגנה לפי סעיף 15(2) לחוק, מקורה בעיקר בשינוי שחל בנורמה הכללית. בכך ניתן ביטוי לתפיסות העדכניות בשיטתנו ביחס לאיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים המתנגשים במקרים מעין אלה. ראוי לשוב ולהדגיש, כי הקמת חובת פרסום כאמור אינה בגדר הטלת נטל על המפרסם, ההפך הוא הנכון. ההכרה בחובה זו מעמידה לו הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע.
52. חופש הביטוי הוא, כאמור, שיקול בעל משקל ניכר במסגרת כל אחת מן ההגנות בחוק. מקום בו מדובר בפרסום בעל אופי עיתונאי של מידע אשר טמונה בו תועלת ממשית עבור הציבור נושא שיקול זה משקל מיוחד. פרסומים מסוג זה מצויים בליבת חופש הביטוי (ראו, אהרן ברק כבוד האדם - הזכות החוקתית ובנותיה כרך ב 731 (2014), וההפניות שם (להלן: "ברק, כבוד האדם")). בנוסף, מקום שמדובר בפרסומים בעלי אופי עיתונאי יש להביא בחשבון גם את כובד משקלו של חופש העיתונות. חשיבותו של אינטרס זה ותפקידה המרכזי של עיתונות חופשית בחיים הדמוקרטיים נדונו לא אחת בפסיקה, לרבות בפסק-הדין בערעורים (ראו, פסקאות 82-80 לחוות-דעתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין וההפניות שם), ואין צורך לחזור על הדברים. לענייננו, די אם אזכיר כי חופש העיתונות מגלם בתוכו לא רק את זכותו של העיתונאי, אלא גם את זכותו של כל פרט ופרט בחברה ליהנות מפירותיה של עבודת העיתונות ואת אינטרס הציבור בעצם קיומה. על האינטרס החברתי בדבר קיומם של עיתונות חופשית וסיקור פתוח כבר נכתב כי:
"אינטרס זה אינו של העיתונאים, של רשתות הטלוויזיה והרדיו, של העיתונים או של סוכנויות הידיעות בלבד; זהו אינטרס ציבורי כללי, המשרת בין היתר - נוסף על ההגשמה העצמית של המבקשים להתבטא - גם את גילוי האמת, את ההליך הדמוקרטי ואת היציבות החברתית" (בג"צ 5627/02 סייף נ' לשכת העיתונות הממשלתית, פ"ד נח(5), 70, 76 (2004)).
53. חשיבותה של העיתונות אינה מתמצה במתן ביטוי לדעות שונות. אחד מתפקידיה העיקריים הוא דיווח על אירועים, עובדות ותהליכים המתרחשים בחברה. יש לזכור כי הבאת מידע לרשות הרבים אינה מסתכמת בהכרח בדיווח פסיבי על אירועים. אחת הפונקציות החשובות של כלי התקשורת השונים היא חשיפתם של אירועים ועובדות שאינם גלויים לעיני כל ואשר מצריכים לעיתים עבודת תחקיר. פרסומים מסוג זה מסתמכים לא פעם על מקורות שאינם פומביים או רשמיים ועשויה להיות בהם תועלת ייחודית לשיח הציבורי. זהו פועלה של העיתונות החוקרת... דיווח כזה מוביל לא פעם לחשיפת מידע המצריך טיפול משפטי, משמעתי, אתי או אחר בידי הרשויות המוסמכות לכך. בשונה מכפי שנקבע בעניין עתון הארץ הראשון, לטעמי אין די בהבאת המידע לידי הרשויות, ולרוב ראוי כי המידע יובא גם לידיעת הציבור, על-מנת שיוכל לגבש עמדה ביחס אליו ולכלכל את צעדיו בהתאם. הדבר אף מהווה תנאי הכרחי לשם התפתחותו של "שוק דעות" חופשי, הנחוץ לתפקודה התקין של הדמוקרטיה. בנוסף, לא פעם טמונה חשיבות רבה דווקא בהיבט הציבורי של אירועים מסויימים, וזאת כהשלמה לטיפולן של הרשויות או כתחליף לו. מעבר לכך, שיח ציבורי בעניינים שבסמכותן של הרשויות חשוב גם כדי להבטיח את התנהלותן התקינה ואת שקיפות מהלכיהן.
54. לאור משקלם וחשיבותם של אינטרסים אלה, ראוי להבטיח את התקיימותה של עבודה עיתונאית אחראית וכי פרסומים בעלי ערך רב לציבור יראו אור. דברים אלה נכונים אף מקום שמדובר בפרסום שלא הוכחה אמיתותו באופן שיזכה את המפרסם בהגנת אמת הפרסום (לקביעה לפיה חופש הביטוי משתרע גם על ביטויים שאינם אמת, ראו, בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817, 830 (1995), וכן ברק, כבוד האדם, בעמ' 737-736). יש לזכור כי העובדה שלא עלה בידי מפרסם להוכיח בבית-המשפט את אמיתות הפרסום אינה מלמדת בהכרח כי הפרסום הוא שגוי (וראו בהרחבה, פסקה 26 לעיל) או כי אין בו חשיבות לציבור. אין זה ראוי להגביל את השיח הציבורי רק לביטויים שעמדו ברף המחמיר של הגנת אמת הפרסום. בהקשר זה, ראוי להזכיר כי אף לגישתו של המחוקק, האינטרס בדבר פרסום האמת איננו האינטרס המוגן היחיד בגדרי החוק. התפישה לפיה ראוי להבטיח אינטרסים מוגנים נוספים מתבטאת בקביעה, בין השאר בסעיף 15 לחוק, של מגוון רחב של נסיבות בהן ניתן יהיה להגן על פרסום אף אם איננו משקף את האמת.
55. שיקול מרכזי נוסף הוא החשש מפני הרתעת יתר, אשר תוביל מפרסמים להימנע גם מעשיית פרסומים נכונים. בידי עיתונאי אין את מלוא כלי הבדיקה והחקירה שעומדים לרשות הרשויות. משכך, המידע שייחשף על ידו עשוי להיות מידע חדש שטרם עבר את כור ההיתוך של ההליך המשפטי. בתנאים אלה, גם מפרסם שפעל באופן אחראי וזהיר, עשוי לגלות לאחר הפרסום ובדיעבד, כי נפלה טעות בידו וכי הפרסום למעשה אינו בגדר אמת. כך למשל, מקום שלאחר הפרסום נתגלו ראיות או פרטים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן או שלא היה ביכולתו של המפרסם להשיגם אף אם פעל כראוי. יצויין, כי לעיתים עצם פרסומו של מידע הוא המוביל לחשיפת פרטים חדשים אשר יש בכוחם ללמד על אמיתות הפרסום ואלמלא הפרסום הראשוני לא היו מתגלים. בהיעדר הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע, עשוי מפרסם סביר ורציונלי להגיע למסקנה שפרסומו של מידע שאמיתותו לא קיבלה גושפנקה משפטית, מהווה סיכון שאין הוא מוכן ליטול על עצמו. זאת גם אם המידע נבדק באופן זהיר ושקול. כפועל יוצא מכך יימנע לא רק פרסום של מידע שלא הוכחה אמיתותו, אלא גם פרסומו של מידע אמיתי. שהרי, יש להניח כי במקרים רבים מידע שנבדק ביסודיות ובקפדנות הדרושות לא יתברר ככוזב. תוצאה בלתי רצויה זו היא, למעשה, מה שמכונה "האפקט המצנן" (ראו גם פסקה 23 לחוות-דעתו של השופט ע' פוגלמן בפסק-הדין בערעורים).
56. גישה זו, התומכת במתן הגנה לפרסומים חשובים שהם תולדה של עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, תואמת את ההתפתחויות במשפט האנגלי, ממנו שאובים דיני לשון הרע הישראליים, ובשיטות משפט נוספות. כפי שסקר בהרחבה השופט פוגלמן בפסק-הדין בערעורים, שורשיה של הגנת "חובת הפרסום" המעוגנת בסעיף 15(2) לחוק, הם בהגנת ה- qualified privilege שבמשפט המקובל. בעבר לא הוכרה במסגרת הגנת ה- qualified privilege חובה עיתונאית מיוחדת או חובה כללית לדווח לציבור על עניינים בעלי חשיבות ציבורית, למעט בנסיבות חריגות של דחיפות רבה בפרסום אזהרה לציבור (לפירוט, ראו, פסקאות 10-7 לחוות-דעתו של השופט פוגלמן בפסק-הדין בערעורים). כאמור, הפסיקה הישראלית הלכה בנתיב דומה בפסק-הדין בעניין עתון הארץ הראשון, שלמעשה הסתמך במידה לא מבוטלת על הפסיקה בעניין זה במשפט המקובל (שם, בעמ' 93-92), ובפסקי-הדין שבאו אחריו, עד לפסק-הדין נושא הדיון הנוסף. אלא שגם במשפט המקובל נשתנו פני הדברים. בשנת 1999 נפסקה בבריטניה הלכת ריינולדס הידועה. באותו עניין נקבעה הגנה חדשה לפרסומים בנושאים שיש בהם עניין ציבורי, ואשר עומדים באמת-המידה של עיתונות אחראית (וראו, בהרחבה פיסקאות 12-11 לחוות-דעתו של השופט ע' פוגלמן בפסק-הדין בערעורים). פיתוחה וכיוונונה של הלכת ריינולדס המשיכו בפסקי-דין נוספים של ערכאת השיפוט העליונה בבריטניה... ההכרה ב"הגנת ריינולדס" ביקשה לחזק את מעמדם של חופש הביטוי ושל חופש העיתונות, ומבחינה עיונית היוותה שינוי דרמטי בטיב ההגנה שלה זכאים בבריטניה פרסומים עיתונאיים בעלי חשיבות ציבורית (לטענה לפיה מבחינה מעשית נתקשו מפרסמים ועיתונאים לצפות מה דרוש על-מנת ליהנות מהגנה זו...
תוכן הפרסום - עניין ציבורי משמעותי
60. החובה לפרסם פרסום מסויים כלפי נמען מסויים קמה, כאמור, רק מקום שלנמען יש עניין לקבל את אותו מידע. כאשר מדובר בפרסום בעל אופי עיתונאי, נמען הפרסום יהא ברגיל הציבור. מכאן, שלצורך הקמת חובת פרסום, נדרש כי לציבור יהיה עניין במידע הנדון. יש לציין, כי גם תקנה 4(ב) לתקנון האתיקה מורה כי "לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו" (ההדגשה נוספה, א' ג'). מסכים אני עם הגישה העולה מפסק-הדין בערעורים, לפיה לא כל מידע שלציבור עניין כלשהו בו יקים חובת פרסום. משכך, מקובלים עליי התנאים שהציע שם השופט פוגלמן, לפיהם התנאי הבסיסי להקמת חובת הפרסום במקרה של פרסום בעל אופי עיתונאי הוא קיומו של עניין ציבורי משמעותי בתוכן הפרסום (פסקה 27 לחוות-דעתו). תנאי זה הוא נגזרת הכרחית של התכליות עליהן עמדתי לעיל, המצדיקות מתן הגנה לפרסומים מעין אלה, בדגש על האינטרס שבקידום השיח בחברה בנושאים בעלי חשיבות ציבורית.
61. המשמעות המקובלת בפסיקה ביחס לדרישה "עניין ציבורי" במסגרת סעיף 14 לחוק יפה גם לענייננו. משמע, מידע ייחשב לכזה שיש בו עניין לציבור מקום בו יש לציבור תועלת בידיעתו או שהוא רלוונטי להגשמת מטרה ציבורית כלשהי (עניין אפל, בעמ' 621; ראו גם פסקה 41 לעיל). בגדרי הגנת חובת הפרסום הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, ככל שהגנה זו נוגעת לפרסומים בעלי אופי עיתונאי, הדרישה לקיומו של עניין ציבורי היא מוגברת. כאמור, דרוש עניין ציבורי משמעותי בפרסום. אחד הטעמים לכך הוא שבעוד שבמסגרת הגנת אמת הפרסום מדובר בפרסום שהוא בגדר אמת, הרי שההנחה האפריורית במסגרת הגנת תום-הלב, היא כי ייתכן שלא ניתן יהיה להוכיח את אמיתות הפרסום. בנסיבות אלה, רק חשיבות ציבורית ניכרת תצדיק מתן הגנה לפרסום הפוגע. יש להדגיש, שגילוי בדיעבד כי לא ניתן להוכיח בבית-משפט את אמיתות הפרסום לא יוביל בהכרח למסקנה כי לא נתקיים התנאי בדבר עניין ציבורי משמעותי בפרסום לצורך הגנת חובת הפרסום. תחת זאת, יש לבחון האם בעת שנעשה הפרסום טמון היה בו עניין ציבורי משמעותי במידה המקימה חובת פרסום (השוו, דנ"א קראוס, בעמ' 32). שאלת קיומו של עניין ציבורי משמעותי בפרסום ראוי כי תיבחן במנותק משאלת אמיתות הפרסום. אף שלא נדרש כי הפרסום יהיה אמיתי, הרי שנדרש בסיס ראוי ומספק לצורך עשייתו. דרישה זו תיבחן בנפרד, במסגרת התנאי הנוגע לעמידה בסטנדרט של עיתונאות אחראית שיידון בהמשך. עוד יש להדגיש כי הדרישה לקיומו של עניין ציבורי משמעותי קמה מקום בו מבקש הנתבע להתגונן בטענה כי חלה עליו החובה הספציפית שהיא מענייננו כאן, החובה לפרסם פרסום בעל אופי עיתונאי. דרישה זו לא תהווה תנאי להחלת ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק מקום בו מבקש הנתבע לבסס את הגנתו על חובה חוקית, חברתית או מוסרית בהקשר אחר.
היחסים המקימים חובה "עיתונאית" לפרסום
62. עתה, ובהנחה כי המידע שפורסם הוא בעל חשיבות ציבורית ניכרת ומשמעותית, יש לבחון מהו סוג היחסים שבמסגרתם תקום חובה לפרסם את המידע האמור. המקרה הטיפוסי בו תתקיים "חובה עיתונאית" לפרסם, הוא המקרה של פרסום המכוון לציבור הרחב על-ידי מי שהוא עיתונאי במקצועו. מקום בו המפרסם הוא עיתונאי, נושאים היחסים בינו לבין הציבור אופי מוגדר יותר מאשר היחסים שבין הציבור הרחב לבין מי שאין עיסוקו הרגיל בעבודה עיתונאית. לפיכך, בבחינת השאלה אם פעל הנתבע לשם מילוי "חובה עיתונאית" ניתן לתת משקל להיותו עיתונאי, הגם שלעמדתי, אין זה תנאי הכרחי לתחולת ההגנה. אילו הוגבלה תחולתה של ההגנה לעיתונאים בלבד היה הדבר מעורר קשיים ניכרים מבחינה עיונית ומעשית כאחד. מן הבחינה העיונית, מקום בו המידע שפורסם הוא בעל חשיבות רבה ותועלת לציבור, ראוי כי יובא לידיעתו ללא קשר לזהותו של המפרסם. כלומר, כאשר מדובר במידע כה חשוב, תקום החובה לפרסמו אף אם אין יחסים מוגדרים בין המפרסם לבין הציבור הנמען (וראו, פסקה 47 לעיל, לעניין יחסי הגומלין בין רכיב ה"יחסים" לבין רכיב ה"תוכן" במסגרת חובת הפרסום). התכליות שביסוד מתן הגנה לפרסומים בעלי אופי עיתונאי בנושאים שבהם קיים עניין ציבורי משמעותי, עליהן כבר עמדתי, מתקיימות גם ביחס למי שאינו עיתונאי במקצועו. כמובן שהרחבה זו מחייבת להדגיש כי ההגנה תחול בתנאי שהמפרסם והפרסום עומדים ביתר תנאי ההגנה, ובכללם התנהלות אחראית וזהירה. לעניין זה, יש ממש בגישה שהובעה בעניין עתון הארץ הראשון, לפיה לא יהיה זה ראוי להעניק לעיתונות הגנה מיוחדת שאדם אחר לא יוכל ליהנות ממנה (שם, בעמ' 91-90; ראו גם הדיון הנוסף בעניין עיתון הארץ, בעמ' 351; עניין רוזנבלום, בעמ' 594-593).
63. מן הבחינה המעשית, קיים קושי להגדיר באופן גורף וממצה את המושג "עיתונאי", במיוחד בעידן הנוכחי, שבו התרחבו מאפייניו וזירות הפעולה של העיסוק העיתונאי מעבר לכלי התקשורת המסורתיים. כאמור, ספק אף אם רצוי לעשות כן בהקשר שלפנינו. יש להעיר, כי לא ניתן לשאוב הגדרה מתאימה וממצה לענייננו מן הכללים שקבעה לשכת העיתונות הממשלתית לשם מתן תעודות מטעמה (ראו, למשל כללים למתן תעודות מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, לאזרחים ותושבים ישראלים, העוסקים במקצועות התקשורת, באמצעי תקשורת ישראלי, התשע"ג-2013; כללים בדבר תעודות ואישורים לעיתונאים, לטכנאי שידור ולעוזרי תקשורת, מיום 05.04.06). כללים אלה נועדו לשרת תכליות שונות מאלה העומדות ביסוד הגנת חובת הפרסום הקבועה בחוק איסור לשון הרע. ממילא אף נקבע בפסיקה כי כללים אלה הם בגדר הנחיות פנימיות בלבד וכי מעמדה של תעודה שניתנה לפיהם אינו כמעמדו של רישיון, וגם בלעדיה רשאי כל אדם לעסוק במקצוע העיתונות... עוד יצויין בהקשר זה, כי אף במשפט הקנדי לא הוגבלה ההגנה שניתנה לפרסומים עיתונאיים אחראיים רק למי שהם עיתונאים במקצועם, והיא עשויה לחול אף על עיתונאים חובבים או בעלי יומן רשת (בלוגרים)...
64. הערה אחרונה ביחס לקיומה של חובה עיתונאית לפרסם עניינה פרסומים הנוגעים להליך משפטי תלוי ועומד. כפי שצויין לעיל, בהקשר אחר (ראו, פיסקאות 42-40 לעיל), קיימת אפשרות כי פרסומים בנושאים אלה יהיו כרוכים בהפרה של איסורים שונים בדין הפלילי, כגון איסור הסוביודיצה הקבוע בסעיף 71 לחוק בתי-המשפט ופרסום בלא רשות של תיעוד חקירתו של חשוד (סעיף 13 לחוק חקירת חשודים). נטען לפנינו כי הכרה בקיומה של חובה עיתונאית לפרסם עלולה להעמיד את המפרסם במצב שבו חלות עליו חובות סותרות, שכן מחד גיסא מוטלת עליו החובה לפרסם ומאידך גיסא חובתו היא לא להפר איסורים פליליים (וראו בהקשר זה פסקה 180 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי). אין לקבל טענה זו. הכרה בקיומה של חובה עיתונאית בהקשר שלפנינו אין משמעה, כמובן, חיובו לעבור על החוק. עיתונאי שנמנע מלפרסם מידע החשוב לציבור, משום שפרסומו אסור לפי דין אחר, אינו חשוף לסנקציות משפטיות כלשהן. שהרי כאמור, נפקותה של חובת הפרסום היא במישור ההגנות מפני אחריות בגין לשון הרע בלבד, ולא במובן של חיוב לפרסם דבר מה. מכל מקום, ברור כי חובת הפרסום כאמור בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע איננה גוברת על החובה להימנע מהפרת האיסורים הפליליים האמורים.
65. עמדתי, אם-כן, היא כי ראוי, באופן עקרוני, להכיר בקיומה של חובה עיתונאית לפרסם פרסומים אשר יש בהם עניין משמעותי לציבור. פרסומים שנעשו בשל אותה חובה עשויים להיות ראויים להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק. תנאי נוסף להקמת הגנה זו הוא מילוי דרישת תום-הלב הקבועה ברישה של סעיף 15 לחוק. יוער, כי בפסק-הדין בערעורים קבע השופט פוגלמן כי יש להתנות את תחולת ההגנה בכך שהפרסום עומד בסטנדרט של עיתונות אחראית אותו ראה כמרכיב ביסוד "החובה העיתונאית". מבחינה מהותית, אף אני סבור כי התקיימותו של תנאי זה הכרחית היא להקמת ההגנה, אלא שלשיטתי הוא נכלל במסגרת דרישת תום-הלב. תחילה אעמוד על מהות דרישת תום-הלב, ולאחר מכן, על מיקומה הראוי של דרישת ה"עיתונאות האחראית".
דרישת תום-הלב - סעיף 15 לחוק
66. דרישת תום-הלב קבועה ברישה של סעיף 15 לחוק, והיא דרישה מצטברת לנסיבות הקבועות בכל אחת מן החלופות המפורטות בסעיפי המשנה של סעיף זה. תוכנה המדויק של דרישת תום-הלב אינו זהה ביחס לכל חלופה, ופירושה נעשה בהתאם לאינטרסים שלשם הגנתם נוצרה כל חלופה וחלופה... כבר נכתב כי "דומה כי כל שניתן לומר בדרך של הכללה הוא, כי בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15 לחוק חייב תום-הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית. מכיוון שמטרות אלה שונות הן זו מזו, גם הביטוי 'תום-לב' עשוי להתפרש באופנים שונים" (עניין ריימר, בעמ' 149). טיבו של תום-הלב הדרוש לצורך הקמת הגנה לפי סעיף 15 לחוק עשוי להשתנות לא רק בין סעיפי המשנה השונים שלו, אלא גם בין סוגים שונים של מקרים הנכללים בגדר סעיף-המשנה עצמו. למשל, טיבה של דרישת תום-הלב במסגרת סעיף 15(2) לחוק מושפע מן החובה הספציפית שעליה מבקש המפרסם להישען בהגנתו (עניין פלוס, בעמ' 901-900). כך, היעדר אמונה באמיתות הפרסום תיחשב בדרך-כלל לחוסר תום-לב (וראו, סעיף 16(ב)(1) לחוק), אך לא בכל מקרה (עניין ריימר, בעמ' 148). לדוגמה, מקום בו מחוייב אדם למסור לאחר עובדות מסויימות מתוקף חובה מקצועית חוקית או אחרת, עשוי הוא להיחשב תם-לב אף אם אין הוא משוכנע באמיתותן (ראו הדוגמה המובאת ב- ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2), 135 (1969) בדבר רואה-חשבון המחוייב בדיווח אודות קיומו של חשד אובייקטיבי למעילה, אף שבאופן אישי הוא לא סבר כי החשוד אכן ביצע את המעילה בשל היכרות אישית עימו).
67. בפסיקה המאוחרת לחקיקת חוק איסור לשון הרע, נמנע בית-המשפט העליון מלהכריע במפורש בשאלה האם תום-הלב הנדרש במסגרת סעיף 15 הוא בעל אופי סובייקטיבי, אובייקטיבי או מעורב (שנהר, בעמ' 261). כל שנקבע הוא כי לכל הפחות נדרש קיומו של תום-לב סובייקטיבי (עניין מזרחי, בעמ' 201). אפשר שהדבר נובע מכך שטיבו של תום-הלב אינו אחיד בכל הנסיבות. עמדתי היא כי נקודת המוצא היא שחובת תום-הלב מערבת אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים כאחד. על אופיו המעורב של תום-הלב הדרוש ניתן ללמוד מסעיף 16 לחוק, הקובע חזקות ניתנות לסתירה לקיומו ולהיעדרו של תום-לב לצורך הגנת תום-הלב. למשל, בסעיף 16(ב)(1) לחוק נקבע כי מקום בו הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם אף לא האמין באמיתותו, חזקה כי עשה את הפרסום שלא בתום-לב. משמע, היעדר אמונתו הסובייקטיבית של המפרסם בדבר אמיתות הפרסום פועל לחובתו. החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(3) לחוק מדגישה את חשיבותו של תום-לב סובייקטיבי מסוג אחר, הוא היעדר כוונת זדון. לפי סעיף זה, ייחשב המפרסם כמי שפעל בחוסר תום-לב אם "הוא נתכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15" (ההדגשה הוספה). יצויין, כי בפסיקה שעסקה בסעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), שם קיימת הגנה דומה להגנת חובת הפרסום שבחוק איסור לשון הרע, נקבע כי המבחן לקיומו של תום-הלב הוא סובייקטיבי (ראו, ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל, חוות-דעתם של הנשיא א' ברק והשופט א' מצא (13.06.99); לגישה שלפיה המבחן הוא סובייקטיבי-אובייקטיבי מעורב, ראו, שם, פסקה 13 לחוות-דעתו של השופט ח' אריאל; עוד ראו, בג"צ 6650/04 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד סא(1), 581, 609 (2006); ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי, פסקה 26 (23.01.13)).
68. עיון בחזקות תום-הלב הקבועות בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע מעלה כי ניתן משקל של ממש גם להיבט האובייקטיבי של תום-הלב. כך למשל, סעיף 16(א) לחוק קובע חזקה בדבר קיומו של תום-לב מקום בו נעשה הפרסום באחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק והפרסום לא חרג מ"תחום הסביר" (ראו, עניין בן גביר, פסקה 24 לחוות-דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה). בנוסף, סעיף 16(ב)(2) לחוק מורה כי המפרסם ייחשב למי שעשה את הפרסום שלא בתום-לב אם הפרסום לא היה אמת, והוא לא נקט לפני הפרסום "אמצעים סבירים" כדי לבדוק את אמיתותו (ראו גם ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר (1983) בע"מ, פ"ד נה(1), 721, 725 (1998)). כבר נקבע בהקשר זה כי "מן הלאו גם ניתן ללמוד על ההן" ואם עשה המפרסם מאמצים לבדוק מראש את אמיתות הפרסום, סימן הוא לכך שעמד באחד ממבחני תום-הלב (עניין עיתון הארץ השני, בעמ' 312). גם אופיו וצורתו של הפרסום עצמו עשויים ללמד על תום-ליבו של המפרסם. כך למשל, פרסום שייקבע כי הוא זהיר ומתון עשוי ללמד על קיומו של תום-לב (ראו, שנהר, בעמ' 264 וההפניות שם), בעוד שבנסיבות מסויימות, שימוש בלשון משתלחת וחריפה עשוי ללמד על היעדרו (עניין פלוס, בעמ' 901)...
71. לסיכום, לעמדתי, נקודת המוצא היא כי חובת תום-הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק כוללת יסודות סובייקטיביים ואובייקטיביים. יש לבחון את טיבה של דרישת תום-הלב בהקשר הספציפי של ההגנה הנדונה לפנינו, היא "הגנת העיתונאות האחראית". אף שקיים קושי מובנה בהגדרת טיבו של תום-הלב בכל מקרה ומקרה, שהרי הגדרתו תלויה בנסיבות, ניתן להצביע על מספר היבטים כלליים אשר נדרשים ממפרסם החפץ ליהנות מהגנת העיתונאות האחראית. מטבע הדברים, לא ניתן לצפות מראש את מגוון המקרים והנסיבות שבהם תידרש בחינת דרישת תום-הלב. על-כן, אין מקום לקבוע רשימה סגורה ונוקשה של כללים, ויש להניח להלכה שתתפתח ממקרה למקרה בעניין זה. תחת זאת, אנסה לעמוד על מספר אינדיקציות שיש בהן לסייע בהכרעה האם התקיימה דרישת תום-הלב במקרה נתון.
דרישת תום-הלב בהגנת העיתונאות האחראית
72. תנאי בסיסי לתחולת הגנת העיתונאות האחראית לפי סעיף 15(2) לחוק הוא, כאמור, קיומה של חובה לפרסם. אמונה בדבר קיומה של חובה כאמור והיותה המניע לפרסום עשויה להיות בעלת משקל בעת בחינת התנאי של קיומו של תום-לב במובן הסובייקטיבי. תחושת החובה לפרסם דבר מה עשויה לצמוח למשל, על רקע עיסוק של קבע בעבודה עיתונאית או לאור הערכת המפרסם לגבי חשיבותו ונחיצותו של המידע שפורסם לנמען. לפיכך, התקיימותן של נסיבות אלה עשויה ככלל לתמוך בטענה כי המניע לפרסום הוא "חובה עיתונאית" שחש המפרסם. מכאן, שמקום שהפרסום נבע מכוונת זדון, מרצון להשמיץ או לפגוע במושא הפרסום, הדבר מלמד כי לא נתקיים תום-הלב הדרוש לשם הקמת הגנה. אין זה ראוי כי תחת כסות של פעולה מכוח חובת פרסום יינתן הכשר לפעולות הנעוצות ביריבות אישית. בהמשך לכך, יש לתת את הדעת גם לשיקולים נוספים שעשויים לעמוד ביסוד הפרסום. כוונתי היא לשניים: ראשית, שיקולים אישיים של העיתונאי, בדגש על הרצון להגיע להישג עיתונאי ("סקוּפ") תוך הקדמת המתחרים, וביתר דיוק, שיקולי אגו של העיתונאי. שנית, לשיקולים מסחריים של אמצעי התקשורת, שעניינם הרצון בחשיפה רחבה לציבור ("שיקולי רייטינג") ובהשאת רווחים. מטבע הדברים, יהא זה קשה עד מאוד להוכיח קיומן של תכליות אלה ובמיוחד את השפעתן ומשקלן על עשיית הפרסום. עם-זאת, אם יתברר כי ניתן לשיקולים אלה משקל עודף בעת הפרסום, בהחלט ייתכן כי הדבר יוביל למסקנה כי לא נתקיימה דרישת תום-הלב.
73. לצד שיקולים הקשורים למניע הפרסום, בעת בחינת תום ליבו של המפרסם יש לשקול גם את יחסו כלפי תוכן הדברים שפורסמו. ככלל, מצופה מאודם המבקש להסתמך להגנתו על קיומה של חובה עיתונאית לפרסם דבר מה כי יאמין באמיתות הדברים שפרסם. שהרי אחרת, יקשה עליו לבסס את הטענה כי סבר שהוא מחוייב לפרסמם. דרישה זו מתיישבת עם הוראתו של סעיף 16(ב)(1) לחוק, הקובע חזקה כי הפרסום לא נעשה בתום-לב, אם מה שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתות הדברים. כפי שכבר ציינתי, מקום בו הפרסום נשען על בסיס עובדתי מוצק והוא תולדה של עבודה עיתונאית ראויה, סביר להניח כי במקרים רבים יהא בכך ללמד כי המפרסם אף האמין באמיתותו. עוד יובהר, כי בהחלט ייתכן כי מפרסם יאמין בכל מאודו באמיתות הדברים שפרסם אף מקום שלא עלה בידו להוכיחם בבית-המשפט או מקום שהדברים כלל לא הגיעו לכדי בירור בהליך משפטי. אשר-על-כן, אין להסיק מהעובדה שהמפרסם נדרש לרמת שכנוע גבוהה באמיתות הדברים, כי יהא עליו להמתין עד אשר הדבר ייקבע בהליך שיפוטי. קביעת תנאי גורף ונוקשה כאמור עלולה ליצור אפקט מצנן בלתי רצוי, כפי שצויין גם בפסק-הדין בערעורים (ראו, פסקה 92 לחוות-דעתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין, פסקה 23 לחוות-דעתו של השופט ע' פוגלמן ופסקה 12 לחוות-דעתו של השופט י' עמית).
74. כאמור, לדרישת תום-הלב ישנם גם מאפיינים אוביקטיביים. בסוג העניינים שלפנינו בא לידי ביטוי המימד האובייקטיבי של תום-הלב בעיקר בהצבת סטנדרט "העיתונאות האחראית", הנוגע להתנהגות המפרסם ולפרסום עצמו. במסגרת סטנדרט זה נדרש מן המפרסם אופן התנהלות שניתן לתאר בהכללה כסביר והוגן. מבחינה מעשית, בכך עשוי להינתן מענה לחשש מפני הגנת יתר על פרסומים בעלי אופי עיתונאי, שתבוא על חשבון זכויותיו של הפרט הנפגע מן הפרסום. כפי שציין השופט פוגלמן בפסק-הדין בערעורים, התניית תחולתה של ההגנה בקיום אמת-המידה של עיתונאות אחראית היא אחד הבלמים בפני היווצרותו של "מדרון חלקלק" שעלול להוביל להידרדרות הנורמות המקצועיות והמוסריות של העיתונות. הגנה זו מבקשת להבטיח, בין השאר, את מגוון הזכויות והאינטרסים הנגזרים מעצם פועלה של עיתונות חופשית וחוקרת בחברה ומקיומו של שיח ציבורי פתוח בנושאים בעלי חשיבות. פרסומים שנעשו באופן בלתי-זהיר, בלתי-הוגן או בלתי-סביר ואשר פוגעים בזכויותיו של אחר, אינם תורמים לקידום ערכים אלה במידה המצדיקה הגנה עליהם.
75. בפסק-הדין בערעורים הצביע השופט פוגלמן על רשימה לא סגורה של מבחנים שבהם יכול בית-המשפט להיעזר בהכרעה האם נהג המפרסם בהתאם לאמת-המידה של "עיתונות אחראית" (ראו, פסקאות 30-29 לחוות-דעתו שם). קריטריונים אלה מקובלים עליי, הגם שכשלעצמי, הייתי מעדיף את הביטוי "עיתונאות אחראית", על-מנת שלא ישתמע כי תחולת ההגנה מוגבלת למי שעוסק כדרך קבע במקצוע העיתונות. איני רואה מקום לחזור על הדברים, ואסתפק בהצגת העקרונות הכלליים בעניין זה.
76. הקריטריונים ל"עיתונאות אחראית" נלמדים במידה רבה מתוך סעיפים 17-16 לחוק ומתוך הנורמה הכללית שנקבעה בפסיקה ביחס למהות תום-הלב הנדרש במסגרת סעיף 15(2) לחוק. למשל, חובותיו של המפרסם לאמת את העובדות טרם הפרסום ולהסתמך על מקורות מהימנים ורציניים, הן חלק מן האמצעים הסבירים שמצופה ממפרסם לנקוט טרם הפרסום כדי לוודא את אמיתותו. אם לא יעשה כן, עשויה לקום חזקה כי עשה את הפרסום שלא בתום-לב, כאמור בהוראות סעיפים 16(ב)(1) ו- 16(ב)(2) לחוק, הנוגעים לאמונת המפרסם באמיתות הפרסום ולאמצעים שנקט כדי להיווכח אם הוא אמת. כך גם באשר לחובתו לקבל את התייחסותו של הנפגע הפוטנציאלי מן הפרסום, הדרושה לא רק משיקולי הגינות אלא גם לשם ביסוס המידע. לטעמי, אחת האינדיקציות החשובות למילוי אמת-המידה של עיתונאות אחראית היא פנייה מוקדמת של המפרסם למושא הפרסום ומתן הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לפרסום. היבט נוסף של הצורך לנהוג בהגינות כלפי מושא הפרסום משתקף בהוראת סעיף 17 לחוק, שלפיה לא תעמוד הגנת תום-הלב לגורמים מסויימים, אם לא פרסמו תיקון או הכחשה שנדרשו על-ידי הנפגע, בהיקף ובאופן הראוי. בסוגיה זו נעסוק בהמשך.
77. לצד הדרישות המתמקדות בהתנהלות המפרסם, כולל סטנדרט העיתונאות האחראית גם דרישות הנוגעות לפרסום עצמו. באופן כללי ניתן לומר כי יש להראות שהפרסום "לא חרג מתחום הסביר" בנסיבות שבהן קמה חובת הפרסום, ובהתחשב במהותה של חובה זו (השוו, סעיף 16(א) לחוק). בדומה, אין זה ראוי כי עוצמת הפגיעה הנובעת מן הפרסום תעלה על הנדרש לצורך קיום חובת הפרסום (השוו, סעיף 16(ב)(3) לחוק). מכאן, שעל המפרסם לדייק בתיאור העובדות ולשקפן באופן הוגן ומאוזן, כפי שנקבע בפסיקה בעניין תום-הלב שבסעיף 15 לחוק (ראו, פסקה 68 לעיל).
78. אין זה מן הנמנע כי סטנדרט העיתונאות האחראית עשוי לכלול גם דרישות אחרות, אשר אינן נובעות במישרין מהוראות סעיפי החוק הנזכרים בפסקה הקודמת. מקור אפשרי נוסף לדרישות כאמור עשוי להיות תקנון האתיקה, שהוראותיו מתייחסות לעקרונות נוספים שאמורים להדריך את העבודה העיתונאית (הדבר נזכר גם בפסק-הדין בערעורים. ראו גם דברי השופט י' זמיר בדנ"א קראוס, בעמ' 51, על התייחסותו של המשפט לכללי האתיקה העיתונאית). למעשה, כבר בעניין פלוס למד בית-משפט זה על היעדר סבירות של פרסום עיתונאי מתוך עיון בתקנון האתיקה. על כך נכתב כי:
"כשם שהיינו מתחשבים בכללי התנהגות שקבעו לעצמם אנשי מקצוע בכל תחום אחר, איננו רואים טעם טוב שלא נתחשב בסטנדרד זה לבדיקת סבירות התנהלותם של עיתונאים. נדגיש: נתחשב בכללים אלה לבדיקת סבירות התנהגותו של עיתונאי; לא נראה אותם כסטנדרד מחייב" (שם, בעמ' 897).
79. המיקום המתאים, לעמדתי, לדיון בשאלה האם המפרסם מילא אחר אמת-המידה של עיתונאות אחראית הוא במסגרת דרישת תום-הלב, ולא במסגרת יסוד "החובה", כגישתו של השופט פוגלמן בפסק-הדין בערעורים. ראשית, אמת-מידה זו נוגעת להתנהלות אשר ניתן לתאר בהכללה כהתנהלות הגונה, סבירה ומקצועית. מאפיינים אלה, לפי מהותם, הם נגזרת של תום-הלב כפי שנהוג להבינו ועל-כן בחינתם במסגרת דרישה זו היא אך טבעית ומתבקשת. שנית, לשיטתי, השאלה האם במקרה מסויים קמה חובה לפרסם (לאור חשיבות המידע והיחסים בין המפרסם לנמען), היא סוגיה נפרדת מהשאלה האם קוימה החובה בתום-לב. זאת, בין השאר לפי מדד של "עיתונאות אחראית". עיגון סטנדרט העיתונאות האחראית במסגרת החובה עלול לטשטש את ההבחנה בין עצם קיומה של "החובה" לבין אופן מילויה. משמעותה של התלות שנוצרת בדרך זו בין שני הגורמים הללו היא כי הדרך שבה ימלא המפרסם את החובה היא שתקים את החובה. מזווית נוספת, יש בכך כדי ליצור מצב שבו המפרסם הוא שיכתיב בהתנהגותו האם קמה לו חובה המצדיקה לפטור אותו מאחריות בגין לשון הרע. בדברים אלה טמון קושי של ממש במישור העיוני וברמה המעשית. לבסוף, עיגון סטנדרט העיתונות האחראית במסגרת יסוד החובה יגרור כפילות בדרישות בהן יהא על המפרסם לעמוד על-מנת לזכות בהגנה. כפי שנכתב בפסק-הדין בערעורים, "ממילא אם ישכנע המפרסם כי פעל בהתאם לסטנדרט של 'עיתונות אחראית', קשה לשער מצב שבו ייקבע כי נהג שלא בתום-לב" (פסקה 32 לחוות-דעתו של השופט ע' פוגלמן בפסק-הדין בערעורים).
80. הנפקות המעשית העיקרית של שאלת המיקום הראוי לדרישת העיתונאות האחראית קשורה לנטלי ההוכחה לעניין תום-הלב. בעוד שנטל ההוכחה לעניין קיומה של החובה מוטל לעולם על הנתבע המבקש להתגונן באמצעותה, הנטל לעניין תום-הלב עשוי לעבור מן הנתבע לתובע. זאת, כיוון שבחוק נקבעו חזקות לעניין תום-לבו וחוסר תום-לבו של המפרסם (ראו, סעיף 16 לחוק). בסעיף 16(א) לחוק נקבעה חזקה לתום-לבו של המפרסם מקום שהוא הוכיח כי עשה את הפרסום באחת מנסיבות סעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. לאור זאת, עשויה לעלות טענה כי למעשה די בכך שהמפרסם יוכיח את סבירות הפרסום כדי שהנטל בעניין תום-הלב יעבור אל התובע. בכך, לפי הטענה, טמון קושי, שכן הנתבע לא יידרש להוכיח את היבטיו האחרים של תום-הלב, בדגש על דרישת העיתונאות האחראית והיסודות הסובייקטיביים של תום-הלב. אכן, הגישה לפיה דרישת "העיתונאות האחראית" תיכלל בגדר יסוד ה"חובה" מאפשרת לחמוק מקושי זה, למיצער ככל שמדובר בדרישת העיתונאות האחראית. זאת, כיוון שבמסגרתה נטל ההוכחה בעניין קיום "העיתונאות האחראית" לעולם יהא על כתפי המפרסם. עם-זאת, לטעמי ישנו מענה ראוי לקושי זה ולכן אין בטענה זו כדי להטות את הכף לטובת הגישה האמורה. קיים קשר הדוק בין סבירות הפרסום לבין סבירות התנהלות המפרסם. ניתן להניח כי בדרך-כלל פרסום שלא נעשה בהתאם לאמת-המידה של עיתונאות אחראית אף לא ייחשב לסביר (והשוו, עניין פלוס, בעמ' 898-897, שם הובהר כי פרסום שאינו חורג מתחום הסביר הוא, בין היתר, פרסום הוגן ואחראי, שאינו מטעה ושאינו לוקה ברשלנות ביחס לאימות ודיוק הדברים). לפיכך, הוכחת סבירות הפרסום על-ידי המפרסם ממילא תחייבו לעמוד גם בעיקרי דרישת העיתונאות האחראית. בנוסף, יש לזכור כי החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק היא חזקה הניתנת לסתירה ועל-כן משמעותה מוגבלת. התובע יכול להוכיח את חוסר תום-לבו של המפרסם או, למצער, להוכיח כי התקיימו הנסיבות המנויות באחד מסעיפי המשנה של 16(ב) לחוק, המקימות חזקה לפיה הוא לא פעל בתום-לב.
81. סיכומו-של-דבר, סבור אני כי ראוי להכיר, באופן עקרוני, בקיומה של חובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עיתונאי. חובה זו היא אחת מן החובות עליהן חל סעיף 15(2) לחוק ואשר מילויין בתום-לב עשוי להקים הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע. התנאי המרכזי לקיומה של חובה כאמור הוא כי קיים עניין ציבורי משמעותי בפרסום. דרישה זו עשויה להתמלא אף מקום שהפרסום נעשה בידי מי שאינו עיתונאי במקצועו ומכאן שאין מדובר בחובה המיוחדת רק לעיתונאים. האדן השני עליו בנויה ההגנה הנדונה הוא דרישת תום-הלב, על היבטיה הסובייקטיביים והאובייקטיביים. משמעויותיה של דרישה זו הן כי הפרסום ייעשה בשל אותה חובה וללא כוונת זדון, וכי חובת הפרסום מולאה בהתאם לסטנדרט של עיתונאות אחראית, זהירה והוגנת. יש לקוות כי בדרך זו ניתן יהיה לשמר את חופש הביטוי ואת פועלה של העיתונות החופשית, תוך הימנעות מחיזוק יתר של כוחה של האחרונה וניצולה לרעה של ההגנה. הגבלת תחולתה של ההגנה רק למקרים שיעמדו בסייגים האמורים נחוצה הן מטעמים של טובת הפרט הן מטעמים של טובת הציבור. תכליתה של ההגנה אינה להעניק חסינות לעיתונות חובבנית, פזיזה ושלוחת רסן. הדברים נכונים במיוחד כיום, עם התפתחותה של עיתונות מסוגים חדשים באמצעות האינטרנט. מטרתה של ההגנה היא לאפשר את מרחב הפעולה הדרוש לשם הגשמת העקרונות שביסוד חופש העיתונות והבטחת שיח ציבורי פתוח בנושאים בעלי חשיבות.
חובת תיקון ועדכון
82. ראוי לייחד כמה מילים נוספות לחובת המפרסם לתקן ולעדכן את הפרסום. לעניין זה זיקה הדוקה לעיתונאות אחראית ובשל חשיבותו, ראיתי לנכון להתייחס אליו בנפרד. כאמור, לפרסום עדכון או תיקון לפרסום שלא היה בגדר אמת, לא תהא השפעה על תחולת הגנת אמת הפרסום, כיוון שלא יהיה בכך כדי לשנות את אמיתות הפרסום שנעשה (ראו, פסקה 35 לעיל). לעומת-זאת, כפי שצויין, לפעולות אלה של תיקון ועדכון עשויה להיות חשיבות בגדרי הגנת תום-הלב. פרסום של תיקון ביחס לפרסום אשר נתגלה כי אין הוא נכון או מדויק, עשוי להעיד על תום-לבו של המפרסם. כך גם עדכון הציבור בהתפתחויות מרכזיות הרלוונטיות למה שפורסם. מהכיוון ההפוך, סירובו של מפרסם לפרסם תיקון או הכחשה חרף בקשת הנפגע כי יעשה כן, עלולים לשלול ממנו את הגנת תום-הלב (ראו, סעיף 17 לחוק; וכן, דנ"א קראוס, בעמ' 57-56). ניתן לראות בפעולות מעין אלה חלק מחובת ההגינות בה חב המפרסם כלפי מי שנפגע מן הפרסום, ונקיטה בהן עשויה להוות אינדיקציה להתקיימות אמת-המידה של עיתונאות אחראית (ראו, פסקה 76 לעיל). מעבר לכך, פרסום התנצלות בעקבות הפרסום הפוגע, תיקונו או הכחשתו עשויים להוות שיקול לקולה בעת גזירת העונש או השתת פיצוי על המפרסם (סעיף 19(4) לחוק).
83. אכן, ראוי כי מפרסם אשר נודע לו כי הדבר שפרסם איננו נכון, יתקן את הרושם הפוגע והשגוי שיצר. גם פרסום עדכון בדבר ההתפתחויות הרלוונטיות לסוגיה שפורסמה במקור ואשר עשויות לרכך את הפגיעה שנגרמה בשמו הטוב של מושא הפרסום, יהא, ככלל, מהלך מבורך. עם-זאת, איני סבור כי יש לקבוע כי קיימת חובה גורפת לעשות כן. לטעמי, ככלל, תנאי לקיומה של חובה לעדכן או לתקן את הפרסום הוא כי הדבר התבקש על-ידי מי שנפגע ממנו. הטעם העיקרי לכך הוא הרצון להימנע מפגיעה נוספת בו (ראו, דנ"א קראוס, בעמ' 48). ייתכנו מקרים שבהם מושא הפרסום לא יהיה מעוניין בהתייחסות מחודשת למה שפורסם. זאת, משום שפרסום תיקון או עדכון לגבי דברים שהיה בהם משום לשון הרע עלול לשוב ולהסב את תשומת-הלב אליהם, ובכך עלול להיגרם לנפגע נזק נוסף. קביעת חובת עדכון ותיקון כללית תשלול, למעשה, מן הנפגע כל בחירה בעניין זה, ולכך אין מקום. טעם נוסף להימנע מהטלת חובה לפרסם תיקון או עדכון אף מקום שהדבר לא נתבקש על-ידי מושא הפרסום, הוא הקושי הכרוך בכך מבחינת אמצעי התקשורת. בית-משפט זה עמד בעבר על החשש כי חיוב מפרסמים לעקוב באופן "אקטיבי" אחר פרסומים שפרסמו, בלא דרישה יזומה מצד הנפגע מן הפרסום, יטיל עליהם נטל כבד. כתוצאה מכך, כפי שהובהר, עלול להיגרם אפקט מצנן על פעולתם ויש סכנה כי הם יימנעו מלפרסם פרסומים (ראו, שם, בעמ' 35 (השופט ת' אור)). מכאן, שהטלת חובה כאמור, עלולה לגרום לפגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות ולמנוע מהציבור פרסומו של מידע שיש בו חשיבות עבורו.
84. המסקנה כי החובה לפרסם תיקון או עדכון לפרסום פוגע מותנית, דרך-כלל, בקיומה של דרישה לכך מצד הנפגע, עולה גם מלשון החוק. המחוקק נדרש במפורש לשאלת קיומה של חובת עדכון ולהשלכות של הפרתה. כך, בסעיף 25א לחוק, שעניינו חובת עדכון, נקבע...
85. אם-כן, עינינו הרואות, כי בסעיף 25א לחוק, קבע המחוקק חובת עדכון מוגבלת, המתייחסת לסוגים מסויימים של התפתחויות בלבד. חובה זו תקום רק מקום שהנפגע מן הפרסום דרש כי יפורסם עדכון בנושא. המחוקק הציב דרישה דומה גם בסעיף 17 לחוק, הקובע כי סירוב לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ישלול את הגנת תום-הלב מהמפרסם (ראו גם דנ"א קראוס, בעמ' 110). וכך מורה סעיף 17 לחוק...
יש לשים אל לב, כי המחוקק צמצם את השלכותיו של הסירוב לפרסם תיקון או הכחשה חרף בקשת הנפגע, רק לגורמים המנויים בסעיף 17 לחוק. הסעיף אינו מדבר על כל מפרסם, אלא על העורך של אמצעי התקשורת, על מי שהחליט בפועל לפרסם ועל האחראי על אמצעי התקשורת. הגנת תום-הלב אינה נשללת, מכוח סעיף 17 לחוק, מכל מי שעלול לשאת באחריות לפרסום לפי סעיף 11 לחוק, ובגדר הוראת סעיף 17 לא נכלל מי שמסר את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת.
86. לאור כל האמור, איני רואה מקום לקבוע חובת עדכון עצמאית ורחבה מזו שנקבעה בחוק, חובה שתחול באופן גורף ובלא דרישה לכך מצד הנפגע מן הפרסום. הטלת חובה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם החוק ועם כוונת המחוקק.

פרסום מחדש
87. לפני שאפנה ליישום העקרונות עליהם עמדתי עד כה, אבקש להעיר הערה כללית נוספת. פעמים רבות "חייו" של פרסום לא יסתיימו במועד שבו שודר לראשונה. ייתכן שהמידע שפורסם יתפרסם שוב בגלגולים שונים. הפרסום עשוי להיות משודר מחדש בלא כל שינוי (מה שמכונה לעיתים "שידור חוזר"). בנוסף, ייתכן שפרסום יעבור עיבוד ועריכה מסויימים וישודר בנפרד, למשל, מקום שמפורסמת תמצית של הפרסום המקורי או מובאים קטעים מתוכו. הפרסום אף עשוי להמשיך להתקיים לאורך זמן. דוגמה מובהקת לכך היא פרסום באינטרנט, באופן המאפשר נגישות אליו משך תקופה בלתי-מוגבלת לאחר לידתו. במקרים אלה עשויות לעלות שאלות שונות לגבי תחולתן של הגנת אמת הפרסום והגנת תום-הלב. זאת, כיוון שהתפתחויות מאוחרות לפרסום עשויות להיות בעלות משקל מבחינת התקיימותן של כל אחת מן ההגנות. לא ראיתי לנכון להכריע עתה במכלול השאלות הללו ואדרש רק להיבט המתעורר במקרה שלפנינו, הנוגע למקרה השני אליו התייחסתי, של עיבוד של הפרסום המקורי. הן תכנית הלקט הן הקדימונים משתייכים לסוג מקרים זה. מקום שהפרסום המקורי שימש בסיס לפרסום נוסף, אשר נעשה לאחר עריכה של הפרסום הראשון, הרי שיש לבחון מחדש את הפרסום ה"מעובד" לפי הוראותיו של חוק איסור לשון הרע. למעשה, ניתן לראות בו פרסום חדש, על כל המשתמע מכך. בין השאר, תיבחן תחולתן של ההגנות לפי החוק בהתאם למאפייניו של הפרסום החדש ולמועד שבו נעשה. כך לדוגמה, על-מנת לזכות להגנת אמת הפרסום יידרש הפרסום החדש לשקף את האמת כפי שהיתה במועד שבו נעשה (כלומר, במועד המאוחר לפרסום הראשון). למשל, אם בזמן הפרסום החדש מושא הפרסום אינו חשוד עוד בפלילים, לא ניתן יהיה לפרסם כי הוא חשוד וליהנות מהגנת אמת הפרסום. אשוב ואדגיש כי הכוונה היא לאמת כפי שהיתה ולא לאמת כפי שהיתה ידועה או כפי שנחזתה בזמן הפרסום. גם תנאיה של הגנת תום-הלב יידרשו להיבחן מחדש ביחס לפרסום החדש. משמעות הדבר עשויה להיות, למשל, כי המפרסם יידרש לאַמת מחדש את העובדות שביסוד הפרסום ולהתעדכן בהתפתחויות שאירעו מאז הפרסום הראשון על-מנת שייחשב כמי שעמד בסטנדרט העיתונאות האחראית."

2. החלוקה לקבוצות של תתי-סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע
ניתן להצביע על חלוקה של שלוש קבוצות מעיון בתתי-הסעיפים של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע:

קבוצה 1
קבוצת החובה המסויימת לעשות את הפרסום או עניין אישי כשר, תתי- סעיפים:

- 2 - פרסום שנעשה עקב חובה.

- 3 - פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר.

- 8 - פרסום שנעשה על-ידי הגשת תלונה.

- 10 - פרסום שנעשה כדי לגנות או להכחיש עין הרע.

קבוצה 2
קבוצת הבעות הדעה, תתי-סעיפים:

- 4 - הבעת דעה על אנשי ציבור ועל עניין ציבורי.

- 5 - הבעת דעה בהליך שיפוטי.

- 6 - הבעת דעה על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת ועל פעולה שנעשתה בפומבי.

- 7 - הבעת דעה של ממונה על כפוף.

קבוצה 3
קבוצת הגנות חדשות לאחר התיקונים שעשה המחוקק בחוק, תתי-סעיפים:

- 1 - לשון הרע בפרסום שלא במודע.

- 9 - דין - על אסיפה.

- 11 - מסירת ידיעה לבחינת עורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה של הידיעה באמצעי תקשורת.

- 12 - פרסום בשידור חי.

3. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע - רשימה סגורה
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מהווה רשימה סגורה של טענות הגנה, וכל טענה אחרת מעבר למפורט בסעיף לא תהיה רלוונטית. הנטל להוכיח את ההגנה מוטל על הנתבע או הנאשם.

רשימת ההגנות המובאות בסעיף זה היא רשימה סגורה, וקנה המידה לתחולת ההגנות הוא אובייקטיבי.

במקרה שבו מתקיימים יסודות הגנת תום-הלב רק על חלק מהפרסום המשמיץ, פסק בית-המשפט העליון , כי אם חלק מתוכן הפרסום יהיה רלוונטי להגנת אותו עניין וחלק לא, ושני החלקים יהיו ניתנים להפרדה , תחול ההגנה רק על החלק הרלוונטי. אולם מחוסר הרלוונטיות שבחלק אחד, ניתן יהיה ללמוד על היעדר תום-לב בפרסום הקטע העומד בדרישת הרלוונטיות.

עם-זאת, ייתכן כי קיום חד-משמעי של תום-לב לגבי מרבית הפרסום עשוי ללמד על קיומו בחלקו האחר.

סבירות הפרסום, מידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, מידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הטענות שבפרסום והכוונות שהניעו אותו, כולן רלוונטיות לבחינת תום-ליבו של המפרסם. המועד הקובע לעניין קיומו או היעדרו של תום-הלב הוא מועד הפרסום {ת"א (צפ') 1936/02 ציון טויטו נ' אהרון חדד, תק-של 2006(3), 228 (2006)}.

כאמור, רשימת הנסיבות הנקובה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע היא רשימה סגורה. המבחן לתחולתה של כל אחת מהנסיבות המפורטות בסעיף הוא מבחן אובייקטיבי. ההגנה עצמה עשויה לחול על חלק מן הפרסום, ואין הכרח כי היא תחול על כולו {ת"א (יר') 1610/98 אלברט אלאלוף נ' עמוס ברזילי, תק-של 2000(3), 821 (2000)}.

יסוד תום-הלב - לעיתים ייקבע כי פרסום נעשה שלא בתום-לב, אף שאין מייחסים למפרסם חוסר יושר או זדון. תום-הלב הנדרש בכל אחת מהנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע נגזר מן האינטרסים אשר לשמם נקבעה ההגנה, ולכן אין מדובר במשמעות אחת אחידה של תום-לב לצורך סעיף 15 הנ"ל.

מאפייניו של תום-הלב מתחלקים למאפיינים עובדתיים-התנהגותיים {התנהגות המפרסם טרם עשה את הפרסום ובמעשה הפרסום} ולמאפיינים שעניינם מצבו הנפשי של המפרסם {מניעיו, מידת אמונתו באמינות הפרסום}.

בבחינת תום-ליבו של המפרסם יישקלו כמובן גם מידת הסבירות שבפרסום ומידת זהירותו של המפרסם בבדקו את אמיתות הטענות שבפרסום. על מניעי המפרסם ניתן ללמוד מעדותו שלו {אם העיד} ומנסיבות אובייקטיביות, כגון, גילוי יחס עויין לנפגע ונסיונות לפגוע בו עוד קודם לפרסום, קיום יריבות עסקית וכדומה.

אשר למאפיינים העובדתיים-התנהגותיים של תום-הלב הנדרש בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, לעניין זה יש להבחין בין ההתנהגות שקדמה לפרסום לבין מעשה הפרסום עצמו.

הימנעות מנקיטת אמצעים סבירים כדי להיווכח מראש האם הפרסום הוא אמיתי הינה אינדיקציה לחוסר תום-ליבו של המפרסם {שנהר, שם, בעמ' 262}.

אשר לפרסום עצמו: פרסום זהיר שלשונו מתונה, שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר על -פי מטרת ההגנה הספציפית שבמסגרתה הוא נדרש, ילמד על תום-לב ועשוי להקים למפרסם את חזקת תום-הלב בעשיית הפרסום {סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע}. לעומת-זאת, דרמטיזציה של הפרסום על-ידי הכללה ביודעין של פרטים לא מדוייקים או השמטה מכוונת של פרטים בעלי חשיבות, עשויות להעיד על חוסר תום-לב.

ניסוח בוטה ומעליב בצורה בלתי-סבירה עשוי להעיד על היעדר תום-ליבו של המפרסם ואף לגרום לכך שלא תעמוד לו החזקה שעשה את הפרסום בתום-לב {שנהר, שם, עמ' 264}.

בית-המשפט ב- ת"א (הרצ') 3144/99 {אבנר אבסקר ואח' נ' מנחם צ'צ'קס, תק-של 2002(1), 9895 (2002)} הגיע למסקנה כי הביטויים שהושמעו במקרה דנן מהווים לשון הרע כמשמעותו בחוק. בית-המשפט דחה את טענת הנתבע שלפיה הוא מבקש מבית-המשפט לראות בקנטור כטענת הגנה על-פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, וכך קבע:

"מאידך, לא מצאתי כל הגנה נטענת על-ידי הנתבע. וכאמור עיקר המחלוקת נסבה סביב השאלה אם אכן מדובר בביטוי שהינו "לשון הרע". טענת הקינטור שהושמעה בסיכומי בא-כוח הנתבע, אין לה כל רלונטיות בתביעה זו. לא זו בלבד, שלא עלה ממסכת העדויות שהובאו בפניי, כי נעשה קינטור איזשהו מצד התובע, אלא שעסקינן בפן האזרחי ולא בפן הפלילי, ולא מצאתי כל הגנת קינטור בסעיף 15 לחוק הדן בהגנת תום-הלב. סעיף 15, מהווה "רשימה סגורה" של טענות הגנה שאף אחת מהן איננה מתיישבת עם טענת הקינטור, ולא עם הטענה כי התובע הוא ש"התחיל" ובחר את "זירת" האירוע. אין בטענת הגנה זו כל ממש, לא עובדתית ולא משפטית. עובדתית - אין לתובע כל אפשרות של בחירת זירת האירוע. אירוע חלופי הדברים נעשה באופן ספונטני, התובע לא היה צריך לנחש ולדמיין תגובה כה חריפה לבקשת ההנחה שביקש. קל וחומר כשהבקשה הופנתה לאדם מכובד ומוכר כדמות חיובית, סימפטית ואהודה. בקשת הנחה בשכר-טרחה מחמת אחור, איננה יכולה להישמע כקינטור ולא כבחירת זירת האירוע, ואיננה כאמור מתיישבת עם אחת החלופות המאוזכרות בסעיף 15 לחוק. אינני מקבלת, איפוא, טענה זו וכל שנשאר להחליט הוא באשר לגובה הפיצוי הנאות במקרה זה."

בית-המשפט יבחן את קיום אחת מהנסיבות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע באופן אובייקטיבי, ולא ייחס כל חשיבות לאמונתו הסובייקטיבית של המפרסם אודות התקיימות הנסיבות {ע"א 292/57, 298/57 הנרי צ' וסטון סנדרס נ' אילזה לוי-אולמן, פ"ד יג, 787 (1959)}.

4. נטל ההוכחה
הכלל הוא כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבע או הנאשם. על הנתבע או הנאשם מוטל נטל ההוכחה לגבי כל אחד מהיסודות שמרכיבים את הגנת תום-הלב. כלומר, קיום אחת מהנסיבות שמפרט סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע וקיום תום-הלב. אך, בעניין תום-הלב יוכל הנתבע או הנאשם להוכיח באמצעות סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, המגדיר כללים מדיני הראיות אשר קובעים חזקות לקיומו או היעדרו של תום-הלב של הנתבע או הנאשם.

5. סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע ופרסום באינטרנט
ב- ת"א (ר"ל) 409/08 {פאדי אבו גאנם נ' צ'יק צ'אק אולפני צילום בע"מ, תק-של 2010(2), 199, 209 (2010)} נפסק מפי כב' השופט רפי ארניה:

"29. בא-כוח התובעים הצביע על מקורות אפשריים נוספים לאחריות הנתבעים - איסור לשון הרע ועוולת הרשלנות.
בא-כוח התובעים טען כי בהתאם לחוק איסור לשון הרע פרסום התמונות באתר האינטרנט מהווה "פרסום" כהגדרתו בחוק, אשר גרמו להשפלתו ולביזוי בהתאם לסעיפים 1(1) ו- 2(1) לחוק איסור לשון הרע.
גם אם הטענה נכונה, הרי שסבורני כי בניגוד לתביעת בני הזוג הרי שכאן עומדת לנתבעים הגנה טובה מפני תביעת ההורים.
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי...
30. כאמור לעיל, קבעתי כי הנתבעים פרסמו את התמונות בתום-לב.
כמו-כן, הוכח כי נעים הוא שביצע את ההזמנה, ואמר לנתבעים שהיא עבור אחותו.
לא הוכח שהנתבעים היו מודעים למעמדם של ההורים בקהילה בהם חיים, או אף לעצם קיומם. מר בוקובזה אף העיד כי הוא ראה את התובע 3 לראשונה באולם בית-המשפט (עמ' 58, שורה 31).
גם לא הוכח כי הנתבעים היו ערים או שהיו צריכים להיות ערים לכך שפרסום התמונות באינטרנט יפגע במאן דהוא זולת בני הזוג עצמם. קביעה כזו מחייבת הוכחה ברורה למודעות למכלול מערכת היחסים המשפחתית והעדתית של המשפחה המורחבת של בני הזוג. מודעות כזו - בפועל או בכוח - לא הוכחה.
העובדה כי הנתבעים צילמו אירועים רבים במגזר הערבי אינה מביאה, מניה וביה, למסקנה על-ידיעה לאפשרות פגיעת הפרסום בהורים.
מאותם טעמים יש מקום לקבוע כי לא הוכח שהנתבעים יכלו לצפות את הנזק שנגרם להורים, ועל-כן גם דינה של התביעה בעילת הרשלנות להידחות.
אשר-על-כן, אני דוחה את תביעת ההורים."

ב- ת"א (יר') 4329/07 {דרור בר לבב נ' אורי יבלונקה, תק-של 2009(2), 34924, 34935 (2009)} נפסק מפי כב' השופט יצחק מילנוב:

"ההגנה הקבועה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע עוסקת במצב של "לשון הרע לא מודעת" והיא נועדה במקורה למקרים בהם אדם פרסם סיפור או יצירה הכוללת דמות פיקטיבית, בלי לדעת שקיים אדם אשר שמו זהה לשם הדמות הפיקטיבית. בשנת 1967 תוקן סעיף 15(1), כך שההגנה הורחבה גם על מצב בו המפרסם לא ידע ולא חייב היה לדעת על הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע, ולא רק על מצב בו המפרסם לא ידע ולא חייב היה לדעת על קיומו של הנפגע. בהתאם לכך, הוחלה הגנה זו על מקרים של טעויות/שיבושי דפוס בעיתון, וכיוצא בזה. הסתמכותם של הנתבעים על הגנה זו הינה, איפוא, מלאכותית ומאולצת, שכן העובדה שהמאחז מעלה רחבעם הוקם על אדמות מדינה אינה בגדר נסיבה "פיקטיבית" או בגדר "טעות דפוס" שלא היה על הנתבעים לדעת עליה בעת שפרסמו את הכתבה. דו"ח המאחזים לא קובע, כאמור, שהמאחזים ההם בלתי-חוקיים בין היתר משום שכולם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות, ונראה לי, שגם "הרושם" העולה ממנו אינו כזה. קנה-המידה לתחולת הגנת תום-הלב הוא אובייקטיבי, ועל-כן אין לייחס כל חשיבות לאמונתם או להבנתם הסובייקטיבית של הנתבעים את מה שנכתב בדו"ח (א' שנהר, שם, 251). העובדה שעיתון "ידיעות אחרונות" נקט בפרסום דומה, יום למחרת פרסומה של הכתבה דנן - בכל הכבוד, יש בה אולי משום הוכחה להדים שעשה הפרסום המטעה דנן בעניין זה, אך ודאי שלא הוכחה לכך שדו"ח טליה ששון יצר את הרושם שכל ששת המאחזים הבלתי-חוקיים הוקמו על אדמות מדינה. מה גם, שהכתבה שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות כלל לא מאזכרת את דו"ח טליה ששון, ונראה כי היא כלל לא מתבססת עליו!
מכל מקום, תנאי סף לתחולתה של הגנת תום-הלב הקבועה בסעיף 15(1) לחוק הוא שהמפרסם פעל בתום-לב. במסגרת דרישה זו נקבע, כי יש לבחון האם המפרסם נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום אמת אם לאו, שכן 'אם ייקבע שהמפרסמים לא נקטו אמצעים סבירים כדי למנוע את הטעות, לא תסייע להם העובדה שעשו את הפרסום ללא זדון' (שנהר, 331). הנתבעים בענייננו לא רק שלא הוכיחו כי הם נקטו אמצעים סבירים למנוע את הפרסום המוטעה, אלא שמהנסיבות עולה שהם לא נקטו אפילו באמצעי המניעה המינימאלי המתבקש - קריאה זהירה ומדוקדקת של דו"ח המאחזים, קריאה אשר אין ספק כי די היה בה כדי למנוע את הפרסום השגוי. למעשה, די היה בקריאה זהירה של תקציר הדו"ח (המתפרש על פני 45 עמודים בלבד לעומת 300 עמודי הדו"ח המלא), בו כתבה עורכת-הדין טליה ששון:
'מתוך המאחזים הידועים לי, סה"כ ממוקמים מאחזים על אדמות מדינה כ- 26. סה"כ ממוקמים על אדמות סקר: 7. סה"כ ממוקמים על קרקעות פרטיות של פלסטינים: 15. סה"כ ממוקמים על קרקעות שהן "מעורבות": חלקן מדינה + חלקן פרטיות פלסטיניות: כ- 39. בנוסף ישנם מספר מאחזים שטיב הזכויות בקרקע לא התברר לי בוודאות עד כה.' (עמ' 22, פסקה ראשונה לתקציר הדו"ח, נספח 6 לכתב ההגנה)
דברים מפורשים וברורים אלו אינם עולים בקנה אחד עם טענת הנתבעים, לפיה מהדו"ח עולה שמרבית המאחזים הוקמו על אדמות פלסטיניות פרטיות (ודוק: גם לדידם של הנתבעים מדובר במרבית המאחזים ולא בכל המאחזים, ועל-כן גם לשיטתם היה עליהם לבדוק, טרם פרסום הכתבה המכלילה, אלו מאחזים בדיוק הוקמו על אדמות פלסטיניות פרטיות).
זאת ועוד: הכתבה עוסקת לא רק בדו"ח טליה ששון, אלא גם בעתירה שהגישה תנועת "שלום עכשיו" לבג"צ, בעניין פינוי המאחזים הבלתי-חוקיים, ובגוף העתירה ישנה (לטענת התובעים, אשר לא הופרכה על-ידי הנתבעים) התייחסות ספציפית מפורשת לסוג הקרקע שעליה הוקם כל אחד ואחד מהמאחזים נשוא הכתבה (אדמות מדינה, אדמות סקר, אדמות פרטיות). גם עתירה זו לא נבדקה, ככל הנראה, על-ידי הנתבעים, טרם פרסום הכתבה דנן, בדיקה סבירה ומתבקשת אשר היתה מונעת את הטעות. נראה, איפוא, כי הנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים למנוע את פרסום הנתון השגוי, ובכך הפרו את סטנדרט ההתנהגות המצופה מעיתון - שתפקידו לספק לציבור ידיעות מהימנות ומדוייקות - לבדוק ולאמֵת את המקורות והידיעות עליהם מבוססים פרסומיו.
לאור האמור, הנתבעים אינם יכולים לחסות תחת כנפיה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע."

6. סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע
ב- תא"מ (נצ') 4585-05/08 {לב העיר תקשורת נ' לב קובליק, תק-של 2009(4), 11115, 11121 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת עירית הוד:

"51. ברי, כי לא די בעובדה, כי פרסום נעשה בתקופת בחירות בכדי להכשירו. שמו הטוב של אדם אינו הופך להפקר אך בשל מעורבותו בתעמולת בחירות. עם-זאת, יש ליתן את הדעת לעובדה, כי הפרסום נעשה בתקופת בחירות. הפסיקה הקנתה מעמד מיוחד לפרסומי לשון הרע אשר נעשו בתקופת בחירות. בין היתר נקבע, כי העובדה שפרסום נעשה תוך כדי תעמולת בחירות מהווה ראיה לכאורה לכך שהוא נעשה בתום-לב (בג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד טו, 1723 (1961)). עוד נקבע בפסיקה, כי פרסום אשר יש בו בכדי להשפיע על אופן ההצבעה של הבוחרים יתכן ותחול עליו ההגנה המופיעה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד לד(1), 589 (1975))."
ב- ת"א (יר') 4329/07 {דרור בר לבב נ' אורי יבלונקה, תק-של 2009(2), 34924, 34936 (2009)} נפסק מפי כב' השופט יצחק מילנוב:

"אשר להגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע: עניינה של הגנה זו בפרסום שנעשה בתום-לב מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית שמוטלת על המפרסם כלפי מי שאליו הופנה הפרסום. הנתבעים טוענים, כי על הנתבע 3, כעיתון חדשות, חלה חובה חוקית, מוסרית וחברתית לפרסם את הכתבה דנן, אשר עוסקת באחד הנושאים "הבוערים" ביותר שעל סדר היום הציבורי.
האמנם?
הטענה הגורפת, לפיה מערכת היחסים הקיימת בין עיתון לבין קוראיו מטילה על העיתון, באופן אוטומטי חובה חוקית מוסרית וחברתית למסור לקוראיו כל מידע שהוא בעל ערך חדשותי - נדחתה זה מכבר בפסיקתו של בית-המשפט העליון: בפרשת חברת החשמל נ' עיתון הארץ נקבע, כי:
'היחסים הרגילים בין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועל-כן אף אינם מקנים לו זכיה מיוחדת לגבי פרסומיו לכשיימצאו בלתי-נכונים.' (כב' השופט א' ויתקון ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד כג(2), 87, 94 (1969))
דינו של עיתון לעניין תחולת הגנת סעיף 15(2) לחוק - כך נקבע - זהה לזה של כל אדם אחר. כלומר: החובה העיתונאית לדווח על אירועים חדשותיים לא מעניקה לעיתון חסינות אוטומטית מפני לשון הרע מכוח הוראת סעיף 15(2) לחוק, ועל העיתון להראות - בדיוק כמו כל אדם פרטי - שאותו פרסום ספציפי נעשה מתוך חובה כלשהי שהיתה לעיתון כלפי הציבור. בהתאם להלכה זו נוצרה בפסיקה הבחנה בין פרסומים שנעשו מתוך צורך של העיתון 'להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו' אם סכנה זו עלולה 'לפגוע בבני אדם בתור יחידים, לבין פרסומים שנועדו לשרת אינטרסים חברתיים-כלכליים' (א' שנהר, שם, 288). כך למשל נפסק, כי על עיתון מסויים היתה מוטלת חובה לפרסם מידע שנועד לסייע למשטרה לאתר "מבוקש", או מידע שאדם מסויים משתייך לסחטני כספים. כך גם נפסק בנוגע לפרסום בדבר שלילת רשיונו של רופא, ובנוגע לפרסום בדבר מציאת בשר חזיר במסעדה כשרה.
בענייננו, המדובר בכתבה 'בעלת נופך פוליטי-מדיני' (כלשונם של הנתבעים עצמם!) אשר עוסקת בעתידם של המאחזים הבלתי-חוקיים שהוקמו במהלך השנים באיזורי יהודה, שומרון ועזה. אין המדובר בדיווח שנועד להזהיר את האזרחים כפרטים, אלא בדיווח בעניין מדיני-חברתי גרידא, אשר העניין בו הוא ציבורי-כללי, ועל-כן אין לומר שהפרסום - ובייחוד הפרסום שהמאחז מעלה רחבעם הוקם על אדמות פלשתיניות פרטיות - נעשה מכוח 'חובה חוקית מוסרית או חברתית' שהיתה מוטלת על הנתבע 3 כעיתון."

7. סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע
ב- ת"ק (ק"ג) 516/08 {לומברוזו מישל נ' אילי סוויד, תק-של 2009(2), 28516 (2009)} נפסק מפי כב' השופט אלון אינפלד:

"סיכומו-של-דבר, לא מצאתי ראיות מספיקות לטענת התובע כי הנתבעים התרשלו במלאכתם ולפיכך התביעה העיקרית נדחית.
כאמור, התביעה הנגדית מתחלקת לשני ראשים: מתייחסת למכתב שנשלח לבנק הפועלים ולמכתב שנשלח למועצת השמאים. אכן במכתבים אלה טוען התובע טענות בלתי-נעימות כלפי הנתבע 1.
הנתבע 1 קובל בעיקר על ביטויים המיוחסים לו ברשלנות וחוסר אחריות, תוך התייחסות לכך שעבודתו נראית רשלנית לעומת חוות-דעת אחרת שהציג. הנתבע 1 הזכיר כי חוות-הדעת שלו הוכנה על-פי טופס המוכתב על-ידי הבנק ולפיכך נראית פחות מלאה וגדושה מחוות-דעת שמאי רגילה. הנתבע 1 טוען, כי מכתבים אלה פגעו בשמו הטוב.
לאחר שעיינתי במכתבים ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבור כי על מכתבים אלה חלה הגנת "תום-הלב", אשר בחוק איסור לשון הרע. שני המכתבים לא כוונו כלפי העיתונות, אלא נשלחו לגורמים רלוונטיים מבחינתו של התובע, האחד לבנק, ממנו ביקש את המשכורת והשני למועצת השמאים, אליה שייך הנתבע.
המכתבים נשלחו 'לשם הגנה על עניין אישי כשר' של התובע ולפיכך חלה עליהם הגנת תום-הלב האמורה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע."

8. סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע
ב- ת"א (אילת) 1883/06 {חיים אלעל נ' גרשון הכספי, תק-של 2008(3), 188 (2008)} התובע, ששמו אלעל, יושב-ראש האופוזיציה במועצת העיר אילת, תבע את הנתבע, שנשוי למי שהיתה בזמנים הרלוונטיים עובדת במחלקת הנדסה בעיריה ושמה חן סלטי, בגין דברים שאמר הנתבע בתכנית ששודרה בתחנת רדיו מקומית בעיר אילת בשנת 2006 ולטענו מהווים לשון הרע כנגדו.

הנתבע התקשר לתחנת הרדיו ובשידור אמר דברים הבאים:

"עליתי לשיחה משום שכל מי שבא ומדבר אצלך ברדיו אומר דברים, אנשים שומעים, מדבר בקודים, כן, לא רוצה להכניס את היד שלו ולנגוע בדברים שהם באמת מהותיים, ולמה קורים דברים ואיך קורים דברים. למה למשל חבר המועצה אלעל לא רוצה לראות את הגב' חן סלטי בתוך אגף ההנדסה? משום שחן סלטי עוצרת את הקומבינות. אין קומבינות. אתה מבין? העניינים מתנהלים בצורה ישרה על-פי נהלים."

בית-המשפט קבע כי הפרסום מהווה לשון הרע על התובע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע. ועבר לבחון את האם לנתבע קמה הגנה מההגנות שבחוק איסור לשון הרע. בית-המשפט פסק לעניין ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע כי:

"הגנת סעיף 15(4) לחוק
72. אני מוצא כי דברי הנתבע עונים להגדרת סעיף 15(4) לחוק, בהיותם הבעת דעה על התנהגות התובע, שהינו חבר במועצת העיר, וזאת בקשר לעניין ציבורי. התנהלותו של התובע, חבר מועצת העיר, אל מול מחלקת ההנדסה בעיריה, הינה עניין שבמובהק נכנס להגדרת הסעיף.
73. אני מוצא כי הפרסום מקים את חזקת תום-הלב כאמור בסעיף 16(א) לחוק, וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר. מנגד, לא מצאתי התקיימות מי מהחלופות שבסעיף 16(ב) לחוק ואשר עניינן שלילת חזקת תום-הלב.
74. אני מוצא כי הפרסום נעשה בתום-לב לאור מסקנתי דלעיל כי פעילותו הפסולה של התובע יוצרת מראית-עין של פעילות העונה למונח "קומבינות" גם במובנו השלילי."
{ראה גם ת"ק (ק"ג) 276/08 דהרי אבירם נ' ירון חגי, תק-של 2009(2), 10082, 10084 (2009)}

ב- רע"א 2572/04 {רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח', תק-על 2008(2), 3675 (2008} ברקע ההליכים עומדת כתבה שפרסמה בשנת 2000 העיתונאית סילבי קשת (להלן: "העיתונאית" או "גב' קשת"), בעקבות פעילות מבצעית של חיילי יחידת "דובדבן", במהלכה מצאו את מותם שלושה מחיילי היחידה מאש חבריהם.

ברשימה זו כתבה העיתונאית בין היתר כי יחידת "דובדבן" היא "יחידה בלתי- אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר-כך לשאול שאלות, סופם שהם טובחים בחבריהם".

המבקש, שבמועדים הרלוונטיים לכתב התביעה שימש כמתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הגיש בעקבות הדברים האמורים תלונה במשטרת ישראל נגד גב' קשת בגין המרדה.

דבר הגשת התלונה פורסם אצל המשיב 1, שהינו מקומון היוצא לאור אחת לשבוע באיזור ירושלים {להלן: "העיתון" או "כל הזמן"}. בכתבה זו הובאו דבריו של המבקש באשר לתלונה, ולפיהם:

"הדברים של קשת חמורים. לפי חוק העונשין, ההגדרה של המרדה היא 'מי שמביא לידי שנאה, או אי-נאמנות למדינה, לרשויות השלטון, דינו ממריד והעונש עומד על חמש שנות מאסר'. יושבת סילבי קשת בביתה בצפון תל-אביב, ישנה טוב בלילה ומשסה בכתיבה לא אחראית המעוררת זעם. בדברים שלה, יש משום הצדקה למותם של חיילי דובדבן, פגיעה במשפחות ובצה"ל."

כן הובאה בתלונה תגובתה של העיתונאית לדברים.

בעקבות הכתבה האמורה פרסם המשיב 5, שהינו כתב ובעל טור שבועי שכינויו "סמרטוט אדום" בכל הזמן, את הדברים הבאים, שהם העומדים במוקד המחלוקת שלפנינו:

"פולי פרג' (המבקש, ע' א'), מתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הגיש תלונה במשטרה נגד העיתונאית סילבי קשת, לאור דברי ביקורת נוקבים שכתבה נגד יחידת החיסול דובדבן, כמו למשל ש'יחידה בלתי-אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר-כך לשאול שאלות - סופם שהם טובחים בחבריהם'. צודקת ב- 150 אחוזים. המתמחה פרג', באווילותו המשפטית והמחשבתית, הסתמך בתלונתו על סעיף ההמרדה בחוק העונשין שמדבר על 'שנאה ואי-נאמנות למדינה ולרשויות השלטון', ששווים 5 שנות מאסר. מדוע פרג' הוא אוויל? כי הוא לא מבין שעיתונות חופשית ודמוקרטית צריכה לעשות בדיוק את מה שכתוב בחוק ההמרדה: לעורר שנאה ואי-נאמנות לכל שלטון שעוסק בפשעי מלחמה והפרת זכויות אדם. לכן צריך לצאת נגד דובדבן ונגד מי שהקימו אותה. ומדוע פרג' מסוכן? כי בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי. משפטנים המתלוננים כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי.
על הדברים שלעיל הגיש המבקש תביעת לשון הרע נגד המשיבים, בה תבע לפיצויים בסך 180,000 ש"ח בגין הפגיעה בשמו הטוב."

כב' השופטת ע' ארבל דנה בהגנת תום-הלב על-פי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, היא עמדה על הנדרש על-מנת שניתן יהיה להחיל את ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע וכך ופסקה:

"כאמור, ההגנה הראשונה שנגד חלותה על המקרה יוצא המבקש היא הגנת סעיף 15(4) לחוק. התנאים הבסיסיים לתחולתה של הגנה זו, מעבר ליסודות שבסעיף, הינם כי מן הפרסום יהא זה מובן כי מדובר בדעה גרידא וכי ככל שלצורך הבעת הדעה הובאו עובדות, יהיו אלה עובדות אמת (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז), 308. להלן: "שנהר").
האם ההתבטאויות הפוגעניות במאמרו של המשיב 5 הן בגדר הבעת דעה? לשאלה זו אני סבורה כי יש להשיב בחיוב. כידוע, '... בעוד שעובדה היא תיאור של המציאות האובייקטיבית, הרי שהבעת דעה היא תיאור של עמדה סובייקטיבית באשר למציאות דברים מסויימת' (ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פ"ד נג(3), 352, 358 (1999). להלן: "עניין קאקיש"). דרישה בסיסית לתחולתה של הגנת סעיף 15(4) לחוק היא כי יובן שהפרסום הינו דעתו של המפרסם, להבדיל מעובדות המוצגות לכאורה על ידו (שנהר, בעמ' 308; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3), 48, 54 (1992); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1), 762, 774 (1990). להלן: "עניין מיכאלי"). לפיכך, מפרסם המבקש לחסות תחת הגנה זו נדרש להבחין בפרסום בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדעה (ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1), 524, 529-528 (1972); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3), 337, 350-349 (1978). להלן: "עניין חברת החשמל"; ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(3), 251, 257 (1988); עניין מיכאלי, בעמ' 566; עניין קאקיש, בעמ' 358).
בית-המשפט, בבוחנו האם עומדת למפרסם הגנה זו, יעיין בפרסום כמכלול בכדי לקבוע מהו הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 857, 843 (1993)). זאת יעשה תוך בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו (שם, בעמ' 854-853). כן נדרש כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות (עניין חברת החשמל, בעמ' 349). זאת, בעוד שהבעת דעה אינה חייבת להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה (שם, בעמ' 352-351; שנהר, בעמ' 320-319). מקום שנמצא כי העובדות עליהן מבוססת הדעה אמת הן, וכי מתקיים יחס של סבירות כאמור, הרי שאם נאמרה הדעה בתום-לב, היא תזכה להגנה גם אם אינה מבוססת ממש (שנהר, בעמ' 316)."

כב' השופטת ע' ארבל פסקה כי היסודות של סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע במקרה דנן מתקיימים, וכלשונה:

"17. בענייננו אני סבורה כי הרושם המתקבל אצל הקורא הסביר למקרא המאמר הינו כי האמירות השנויות במחלוקת הן בגדר דעתו של המשיב 5 אודות המבקש, וכי דעה זו שלילית היא. ראשית, ניתן להבחין בבירור מתוך קריאת המאמר בין העובדות שהביא המשיב 5 כבסיס לעמדתו (היותו של המבקש מתמחה בפרקליטות המחוז והעובדה שהגיש תלונה נגד גב' קשת בעקבות מאמר ביקורת שכתבה) לבין הדעה שהביע בהתייחס אליהן, שהיא בליבו של המאמר. על הבעת הדעה על-ידי המשיב 5 ניתן ללמוד לא רק מכך שהדברים פורסמו בטור פובליציסטי, אלא בעיקר מן הביטויים בהם עשה המשיב 5 שימוש: תמיכתו בעמדתה של גב' קשת שהובילה להגשת התלונה - 'צודקת ב- 150 אחוזים'; בחירתו להסביר על דרך של שאלה ותשובה לה את דעתו בדבר "האיוולת" שבצעד בו נקט המבקש ובדבר הסיכון הנשקף ממנו לשיטת המשיב 5; כמו גם שימוש בביטויים שמהם עולה בבירור כי מדובר בדעתו האישית של הכותב - 'לכן צריך לצאת נגד דובדבן', 'משפטנים המתלוננים כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת...'. הגם שניתן כמובן לחלוק על דעתו של המשיב 5 ולהסתייג ממנה, לא ניתן לסבור לטעמי כי הקורא הסביר - בין שהוא מכיר את משנתו הפוליטית של המשיב 5 ובין אם לאו - אינו יכול להבין כי מדובר בדעתו של הכותב ובה בלבד, ואינו יכול לברור ולהבחין בין העובדות במאמר לבין דעתו של הכותב. יתר-על-כן, מקובלת עליי קביעת בית-המשפט המחוזי כי גם אם מסקנותיו של המשיב 5 מהעובדות שתוארו במאמרו אינן מתבקשות בהכרח מן הדברים, לא ניתן לומר כי היה זה בלתי-סביר לחלוטין להסיק את המסקנות שהסיק המשיב 5 מן העבודות שהביא במאמר."

בנוסף היא קבעה כי גם יסודותיו של סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע מתקיימים במקרה דנן, וכלשונה:

"19. גם יסודותיו של סעיף 15(6) לחוק מתקיימים לדעתי בענייננו. כאמור, הסעיף פורס הגנה על הבעת דעה על יצירות ועל פעולה פומבית. לענייננו רלוונטית ההגנה על "פעולה פומבית", שהיא מעין "הגנת סל" (שנהר, בעמ' 326). כפי שכבר הובהר, הגשת תלונה במשטרה אינה פעולה שנעשית בפומבי מטיבה. ואולם, בנסיבות המקרה שלפנינו - כאשר נטען, ולא הוכחש, כי המבקש הוא שפנה לעיתון על-מנת שידווח על דבר הגשת התלונה ואף הוסיף ביאורים ופרשנות משלו - יש לראות בהגשת התלונה, ובראיון בקשר אליה, כפעולה שהמבקש ביצע בפומבי, ואשר בהתייחס אליה הביע המשיב 5 את ביקורתו על צעד זה של המבקש ועל כישוריו כפי שהוא סבור שהם נלמדים משיקול-הדעת שהוביל להגשת התלונה."

ובהמשך פסק-הדין פסקה, לעניין טענת המבקש כי עצם השימוש בהשוואה הקשורה בנאצים שולל מן המפרסם כל הגנה שיכול ועומדות לו על-פי הקבוע בחוק איסור לשון הרע כי (פסקה 23):

"סיכומה של נקודה זו, הקביעה האם חוסה ההתבטאות הפוגענית בצל הגנת סעיף 15 לחוק היא תלויית איזונים הנערכים בנסיבות כל מקרה. אין היא נגזרת מתוכן הביטוי כעומד לעצמו ואין לשלול מקדמית את הגנת החוק מסוג מסויים של ביטויים בלא כל בחינה של נסיבות הפרסום, מטרותיו, האופן בו הובן והתנאים בהם נעשה. דין טענתו של המבקש כי עצם השימוש בהשוואה הקשורה בנאצים שולל מן המפרסם כל הגנה שיכול ועומדת לו על-פי התנאים הקבועים בחוק, להידחות, איפוא."
{ראה גם ת"א (יר') 10551/03 משה אסולין נ' מרדכי (מוטי) לוי, תק-של 2009(3), 36778, 36788 (2009)}

9. סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע
ב- ת"ק (ת"א) 728-06/08 {אריה נקאש נ' פנינה לב ארי, תק-של 2009(3), 17595, 17596 (2009)} נפסק מפי כב' השופט מנחם קליין:

"אם-כן, כל שנותר לבדוק הוא האם לנתבעת ישנה ההגנה המנויה בחוק. סעיף 15(5)(א) לחוק איסור לשון הרע הקובע כדלקמן...:
וראה לעניין זה דברי כב' השופט ריבלין ב- רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל (פורסם באתר נבו), עמ' 3:
'פרסום המקיים את היסודות הנקובים בסעיף-קטן (5) - או בכל אחד מסעיפי-המשנה האחרים של סעיף 13 - הוא פרסום "מותר" שאינו מהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי. במשקפיים של חוק איסור לשון הרע, פרסום כזה בא בגדר "פריבילגיה מוחלטת" שאיננה מסוייגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום (ראו ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1), 797 (1988)). לשון החוק בעניין זה ברורה: פרסום בנסיבות המנויות בסעיף-הקטן 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי'.'
וכן (עמ' 5, שם):
'אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26, 67-66 (1998)). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף-המשנה הרלונטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת".'
וכן (עמ' 6, שם):
'סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי.'
וכן (עמ' 7-6, שם):
'יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית-המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג, 93, 104-103 (1950)). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על 'כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה' (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 620, 624 (1974); עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88).'
וכן (עמ' 9-8, שם):
'מכל מקום, הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהיתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית-המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה - וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי. חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק - אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל בשל אי-חוקתיות ובוודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע. קל וחומר כך במקום שבו, כבענייננו, יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי הן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) - הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר.'
בנוסף לאמור לעיל, לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי-נגמר על-ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית-המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית- המשפט בתיק מסויים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשעה תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי.
בית-המשפט איננו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי-המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית-המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ שמירת הלשון וטון דיבור.
מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאת הדיונית על-ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית-המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי-הדין ולא על-ידי פתיחת הליך חדש בין בעלי הדין בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר.
מבלי לבחון את אמיתות הדברים שטוען התובע כי הנתבעת טענה נגדו בכתבי בי-דין ובהתכתבות בין בא-כוחו לבינו, הרי שביטויים אלו אינם נופלים להגדרת לשון הרע שבגינה מגיע פיצוי על-פי החוק. משכך, אין גם מקום לבחון את הפגיעה הנטענת בהתאם להוראות הפסיקה.
אי-לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה."

10. סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע
ב- ת"א (חי') 12390/03 {טואף יהודית נ' טייכר אילנה, תק-של 2009(2), 36920, 36931 (2009)} נפסק מפי כב' השופט אברהם אליקים:

"64. למעלה מן הצורך אציין כי גם אם לא היה מבקש הנתבע את הסכמת התובעת - כפי שביקש ונמסר לו מפי הנתבעת, פעל הנתבע בצורה מקצועית וראויה. מעיון בתוכן המאמר ניתן לראות כי מדובר במאמר ביקורת על יצירות אמנות שהוצגו בתערוכה פומבית. על פרסום כזה חלה הגנת סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע 'הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה', סעיף זה מוחל בהתאמה על חוק הגנת הפרטיות.
65. מבחינת הנתבעים פרסום מאמר ביקורת על יצירה אומנותית שהוצגה ברבים הינו פרסום ראוי ומוגן על-פי החוק ולכן התובעת היתה יכולה רק לברך את הנתבע על שסייע בפרסום מאמר ביקורת (חיובי) בכתב העת."

11. סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע
ב- ת"א (יר') 10179/00 {דאוד סלמן נ' חברת מלונות דן בע"מ, מלון המלך דוד, תק-של 2003(1), 1, 2 (2003)} נפסק מפי כב' השופט נועם סולברג:

"11. המכתב המדובר הינו מכתב פנימי, תוכנו לא פורסם ברבים, ואף אם היה בו משום לשון הרע, הרי שקמה לנתבעים הגנת סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965...
לא בכדי ראה המחוקק לעגן בחוק את ההגנה האמורה. מבלעדיה, קיים חשש כי ממונה על עובד, יחשוש מלהעיר על תיפקודו, מקום בו נחוצה הערה. עשיית הפרסום בנסיבות העניין דנן, לא חרגה מן הסביר, וחזקה - בהתאם לסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע כי הפרסום נעשה בתום-לב. חזקה זו לא נסתרה.
אדרבא, על תום-ליבו של מר הירשטיין עמדתי במהלך עדותו. כיוצא בזה, נוסח המכתב איננו מתלהם, אלא ענייני; יש בו הבחנה בין עובדות לבין מסקנות; המכתב לא עשה לו כנפיים, תפוצתו מצומצמת ביותר אך ורק אל מי שנוגע לעניין במישרין (מאת מנכ"ל חברת מלונות דן בע"מ אל מנכ"ל מלון המלך דוד); כל אלה מלמדים על תום-לב."

12. סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה.

כאשר אדם מגיש תלונה למשטרה, הגשת התלונה נופלת, למסגרת ההגנה האמורה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב.

המחוקק ביקש בקביעתה של הגנה זו לקבוע איזון עדין בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע.

הצורך להבטיח את האיזון העדין בין שמירה על-שמו הטוב של האדם לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן במשטרה על עבירות, הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום-הלב בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

יש לפרש את המונח תום-הלב בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. קרי, פלוני, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת-זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.

ב- ת"א (חד') 4530/06 {דן עופר נ' עזבון ד"ר מאיר פלד, תק-של 2009(4), 17624, 17626 (2009)} קבע בית-המשפט:

"24. בהקשה זה חשוב לציין כי 'את המושג תום-לב בהקשר להגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע יש לפרש כמתייחס לאמונת המפרסם באמיתות הפרסום. כאשר המתלונן, מאמין באמיתות דברי תלונתו, תקום לו ההגנה שבסעיף 15(8), אפילו התלונה הוגשה על-ידיו מתוך רצון לפגוע' (ע"א 788/79 ריימר נ' ברקו רייבר, פ"ד לו(2), 141 (1981))."

ב- ע"א 788/79 {אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2), 141 (1981)} נשאלה השאלה, מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? ועל כך השיב כב' השופט א' ברק כי:

"במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעיתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, יהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן. בפסק-דינה קבעה השופטת ה' בן-עתו לאמור:
'פרסום כזה מוגן, איפוא, אם הפונה מונע על-ידי רגש אחריות ציבורית ומבקש לסייע לשלטונות לבער את הפשע; הוא מוגן גם אם הפניה באה כתלונה על פגיעה באינטרס של המפרסם. אולם מי שפונה למשטרה מתוך רגש נקמנות וכל מטרתו להזיק לזולת בשל מטרות זרות לעניין, אין פנייתו מוגנת על-ידי סעיף 15 לחוק משום שהיא נעדרת תום-לב.'
אין בידי לקבל גישה זו. תום-הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק, בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה; לעומת-זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם.
אכן, העניין שלפנינו מורכב הוא, שכן המתלונן פועל, לכאורה, בתום-לב ובזדון כאחד, והרי ההלכה הפסוקה היא, כי 'זדון ממילא אינו יכול לדור תחת כפיפה אחת עם תום-לב' (ע"א 250/69 הוצאת מודיעין נ' מזל חתוקה, פ"ד כג(2), 135, 140 (1969)).
בעניין שלפנינו סתירה זו היא לכאורה בלבד, שכן הזדון ותום-הלב אינם מכוונים לאותה מערכת עובדות עצמה. הזדון מכוון למטרת הפניה למשטרה; תום-הלב מכוון לתוכן הפניה. אין כל סתירה פנימית בין תום-לב באשר לתוכן הפניה וזדון באשר למטרת הפניה. ב- ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיקי, פ"ד ה(1), 593, 600 (1951) ציין הנשיא אולשן, כי 'אם להלכה אפשר אולי לשער מקרה של פרסום דבר בתום-לב ביחס לכנותו, הנעשה בכל זאת מתוך זדון, למעשה לא הצלחתי למצוא אף תקדים אחד כזה'. דומה כי העניין שלפנינו מהווה תקדים שכזה. המתלונן בפני המשטרה על דבר ביצוע עבירה מתוך אמונה כנה בנכונות דבר תלונתו אך מתוך רצון להזיק, פועל בתום-לב (ביחס לתוכן תלונתו) ומתוך זדון (ביחס למניעיו).
מקובל עלי, כי בעניין שלפנינו פנה המנוח למשטרה בעיקר מתוך רצון לפגוע במערער. אך בכך לא שמט הבסיס להגנה, הקבועה בסעיף 15(8) לחוק. השאלה המכרעת היא, אם המנוח האמין בדברי תלונתו, שעה שמסרה למשטרה. בעניין זה קבעה הערכאה הראשונה, כי 'לא היה לו כל יסוד להניח שהצלחות אכן גנובות הן'. קביעה זו אינה מבוססת על ראיות בדבר אמונתו של המנוח, אלא מהווה היא הסקה הגיונית מתוך הנסיבות שהוכחו. בצדק ציינה השופטת בן-עתו, כי 'לא נראה לי כי הוכח שאכן לא האמין המנוח באמיתות התלונה'. אשר להסקת המסקנות, המבוססות על סבירות והיגיון, כבר הראה חברי הנכבד, השופט שמגר, כי דווקא המסקנה ההפוכה היא הסבירה. נמצא, כי עלינו לצאת מתוך ההנחה, כי המנוח האמין באמיתות תוכן תלונתו. בנסיבות אלה נראה לי, כי עומדת לו הגנת החוק."

13. סעיף 15(9) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(9) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב ובנסיבות שהפרסום היה דין-וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו של דין-וחשבון כאמור, עניין ציבורי.

14. סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע
ב- ת"א (יר') 5156/08 {אורן טוקטלי נ' אריה שמם, תק-של 2009(2), 26479, 26486 (2009)} נפסק מפי כב' השופט עודד שחם:

"34. תגובה לפרסומים קודמים. נקודת המוצא לדיון בטענה זו של הנתבע מצויה בהוראת סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע. הוראה זו קובעת כי פרסום בתום-לב, אשר 'לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם-לכן', יהיה פרסום מוגן.
35. (א) הנתבע סומך בהקשר זה על פרסומים שצורפו לתצהירו. בין פרסומים אלה בולט פרסום שנעשה על-ידי התובע באמצעות אתר אינטרנט המנוהל על ידו, קודם לפרסומים נשוא התביעה (נספח א' לתצהיר עדות ראשית של הנתבע).
(ב) כותרתו של פרסום זה היא 'הצעה לקריטריונים להערכת מועמדים לראשות המועצה'. כותרת-המשנה היא 'טבלת עזר לבוחר'. הטבלה כוללת רובריקות אשר כותרותיהן הן 'מוטיבציה ערכית ומחוייבות חברתית, שאיפה כנה לשפר את איכות החיים בישוב; לא חישובי כדאיות אישיים'; 'עשיה ציבורית והישגים ביישובנו'; 'הצגת מנהיגות וחזון ליישוב'; 'יכולת ניהול מערכתי מוכחת, ניסיון ניהולי מוצלח'; 'ניסיון בתכנון תקציב ובניהול כספים, לרבות על-פי אמות-מידה ציבוריות, ובמיוחד בתנאים קשים'; 'יושר, אמינות, אומץ לב, מחוייבות לשלטון החוק'; 'יכולת לתקשר היטב עם אוכלוסיות שונות - תושבים, עובדים, משרדי ממשלה'; 'רקע וניסיון של עבודה עם משרדי ממשלה'; 'היכרות עם היישוב, מאפייניו ובעיותיו'; 'אי-תלות והיעדר מחוייבויות פוליטיות, עסקיות, ואישיות'.
(ג) בטבלה שפרסם התובע, סומן "וי" לחיוב בכל הרובריקות האמורות, תחת שמו של התובע. הרובריקות תחת שמו של הנתבע נותרו ריקות. ברובריקה האחרונה, שכותרתה "מסקנה לסיכום", צויינו תחת שמו של התובע שלושה סימני קריאה. תחת שמו של הנתבע סומנה האות X, המבטאת, במבחן האדם הסביר, ציון שלילי (מסקנה זו תואמת גם את הבנת התובע עצמו. ראו עדות התובע, עמ' 13, שורה 1).
36. עולה מכך, כי קודם לפרסום של הנתבע, נעשה פרסום של התובע במתכונת דומה. הנתבע הצהיר, והדברים לא נסתרו, כי פרסם את המודעות נשוא ההליך שבפניי בתגובה לפרסום האמור (ראו בפסקאות 6-4 לתצהירו, ואת הנספחים לתצהיר זה). פרסום של התובע הוא בבחינת לשון הרע על הנתבע. אכן, התובע נמנע מציון פרטני לגבי הנתבע, במסגרת הקטגוריות השונות. עם-זאת, בסיכום לגבי הנתבע נעשה סימן המייחס לו ציון שלילי. ציון זה מהווה, במבחן האדם הסביר, סיכום של כל העולה מן הטבלה. ממילא, משתמע ממנו בבירור חיווי שלילי אודות הנתבע, באופן כללי, ובאופן פרטני ביחס לכל אחת מן הקטגוריות המופיעות בטבלה מעליו. למעשה, עולה מפרסום זה של התובע שלילה מוחלטת של הנתבע. פרסום זה של התובע מקיים, איפוא, את היסוד של לשון הרע שהוצא כלפי הנתבע, כנדרש בסעיף 15(10) לחוק.
37. חרף זאת, לא עומדת הגנת סעיף 15(10) לנתבע. כמה טעמים לדבר.
38. ראשית, הפרסום של התובע לא נזכר במודעה שפרסם הנתבע. במובן זה, קשה לראות בפרסום של הנתבע משום הכחשה או גינוי של לשון הרע שפרסם התובע.
39. שנית, בפסיקה נקבע כי העובדות בבסיס הפרסום נשוא סעיף 15(10) הן מוגנות, רק אם הן עובדות אמת (ראו פסק-דינו של כב' השופט ג' בך ב- ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 555 (1992)). מן האמור לעיל עולה, כי הצגת הדברים במודעה מטעם הנתבע לא היתה אמת, ולגבי דברים אחרים לא הוכחה אמיתותה. במצב זה, לא עומדת הגנת סעיף 15(10) לנתבע."

15. סעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע
ב- ת"א (יר') 10804/05 {הרב עמרם אמסלם נ' הרב אליהו בן דהן, מנהל הנהלת בתי-הדין הרבניים, תק-של 2009(4), 17236, 17246 (2009)} נפסק מפי כב' השופט עודד שחם:

"39. הגנות. הנתבע טוען להגנת סעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע. הוראה זו קובעת הגנה, מקום בו פרסום נעשה בתום-לב, כאשר 'הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת'. לטענת הנתבע, עשה את הפרסום בתום-לב גמור, שכן הוא לא יזם את הראיון (סעיף 6 לתצהיר עדות ראשית). כל שעשה הוא מתוך רצון להבהיר את הדברים ולא מתוך כוונה לפגוע בתובע (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית).
40. (א) לגבי שני עניינים יש ממש בטענה זו. כך הדין לגבי האמירה כי יש תשובה לשאלה מדוע הרב עמאר נמנע מלהכניס את התובע לרשימה. אמירה זו מעוגנת היטב בתשובות שמסר הרב עמאר לשאלון. בתשובות אלה הסביר הרב עמאר, כי גובשו במהלך כהונתו קריטריונים שנקבעו על ידו באישור מועצת הרבנות הראשית. בקריטריונים אלה נקבעו בחינות הסמכה לכהן כדיין בקהילות חו"ל (ראו תשובות 2(ה) לשאלון). אין מחלוקת כי התובע לא ניגש לבחינות אלה (ראו תשובה 5 לשאלון שהוצג לרב עמאר; ראו גם תשובה 9).
(ב) הרב עמאר הדגיש בתשובותיו, כי הנחה להוסיף לרשימה רק רבנים שעברו בחינה ועמדו בקריטריונים (תשובה 5). הוא הוסיף עוד, כי בפגישה עם התובע, אשר על-פי הראיות נערכה בשנת 2004, בטרם הפרסום בעיתון, אמר לתובע כי עליו להמתין לקריטריונים שייקבעו ולעמוד בהם (תשובה 16). עוד הוסיף, כי אמר לתובע שהואיל ורבנים קודמים לא הכירו בו, לא יוכל להכיר בו, וכי אין בכוונתו להכיר ברב כלשהו עד שיבנה קריטריונים בכתב שיכללו גם ועדת בחינות... במצב זה, אכן קיימת תשובה לשאלה האמורה, כפי שמסר הנתבע בקטע המצוטט.
(ג) יש להעיר, כי לא הונחה בפניי תשתית לפיה התובע תקף, בהליך כלשהו, את ההחלטה האמורה בעניינו לעניין הצורך בבחינות. מאליו מובן, כי אינני יושב כערכאת ביקורת על אמות-המידה שנקבעו. אין בפניי טענה ממשית נגד תוקפן. ככל שלתובע טענה נגד החלתן עליו, מן הראוי כי יפנה לערכאות הרלוונטיות. אין בפניי אינדיקציה כלשהי, כי התובע אכן פעל בדרך מתבקשת זו. ברי, כי הליך של תביעת לשון הרע אינו הדרך הראויה לתקוף את החלטת הרשות המוסמכת, ככל שלמאן דהוא יש טענה המעלה, לשיטתו, עילה להתערבות בהחלטה כאמור.
(ד) בשים-לב למכלול שיקולים אלה; בהינתן תפקידו של הנתבע כמנהל בתי-הדין הרבניים; ובשים-לב לתוכן הכתבה, יש בסיס לטענה כי מדובר אכן במידע שהועבר על-ידי הנתבע, בתום-לב, על-מנת שפרסומו יישקל."

16. סעיף 15(12) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(12) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב ובנסיבות שהפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגנת תום-הלב