botox
הספריה המשפטית
תקשורת, מחשבים, אינטרנט והרשתות החברתיות

הפרקים שבספר:

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 בעידן האינטרנט - מבוא

1. הזכות לחופש הביטוי, הזכות לשם טוב ונקודת האיזון ביניהן
דיני לשון הרע משקפים איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל, ה"מושכים" לכיוונים מנוגדים: הזכות לשם טוב מזה, והזכות לחופש ביטוי מזה {ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פורסם באתר נבו (08.02.12); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פורסם באתר נבו (14.08.08); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5), 510, 518 (2001); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840, 860-856 (1989)}.

בית-המשפט עמד לא אחת על כך שהן הזכות לחופש ביטוי הן הזכות לשם טוב נגזרות בשיטתנו מן ההגנה על אותה "זכות אם", היא כבוד האדם {ע"א 6024/97 שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, פ"ד נג(3), 600, 651 (1999); ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72, 91-90 (2002); רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פורסם באתר נבו (12.11.06)}.

חשיבותן ומרכזיותן של זכויות אלו היא בבחינת מושכלות יסוד. בתמצית די בכך שנאמר כי הזכות לשם טוב היא זכות רחבה שנועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם, והיא מבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית {ראה למשל ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פורסם באתר נבו (12.12.06); בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817, 832 (1999)}.

בעניין אבנרי ציין בית-משפט כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" {ראה גם עניין דיין שלעיל}.

את בחינת העניין הציבורי שבפרסום מסויים יש לערוך לא רק לאחר שנקבע כי יש בפרסום משום לשון הרע {שאז נבדקת השאלה אם חרף כך - בשל העניין הציבורי שבו - מוגן הביטוי והמפרסם לא יישא באחריות בגין לשון הרע}, אלא גם אגב בחינת השאלה אם פרסום פלוני הוא בבחינת לשון הרע אם לאו.

זאת, בשל כך שלזהות הנפגע - אם הוא דמות ציבורית - צריך שיינתן משקל גם בקביעה אם פרסום מסויים כלל מהווה לשון הרע, נוכח הצורך לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כאמור לעיל. איזון זה תחולתו נפרשת על פרשנות דיני לשון הרע כולם, על נדבכיהם השונים {ראה לעניין זה ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור, תק-על 2015(3), 3478 (2015)}.

2. פרסומים במסגרת סכסוך עסקי
שאלת נקודת האיזון הראויה בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב כאשר עסקינן בפרסומים הנוגעים לצדדים הנתונים במחלוקת עסקית טרם זכתה לליבון בפסיקת בתי-המשפט.

בראש ובראשונה, וכבכל הקשר אחר, גם כאשר עסקינן בסכסוך מסוג זה יש לבחון את מידת העניין הציבורי שהוא מעורר. בהקשר זה יש להתחשב בזהות החברות או האנשים המעורבים בסכסוך המתוקשר: ברי כי ככל שמדובר באיש ציבור או בחברה ציבורית או ממשלתית כך יגבר העניין הציבורי שבפעילותם, לרבות בסכסוך שבו הם מעורבים.

יחד-עם-זאת, גם כאשר בסכסוך מעורבים גורמים "פרטיים" לחלוטין - עדיין יכול הסכסוך ביניהם לעורר עניין ציבורי.

לצורך הכרעה בשאלה אם אמנם מעורר הסכסוך עניין ציבורי ניתן להביא בחשבון את מידת ההיכרות של אדם ממוצע עם איש העסקים או עם החברה הרלוונטיים, קרי: אם מדובר בשם מוכר למשק בית ממוצע; בטבע העסקים שאיש העסקים או החברה עוסקים בהם {כך שמי שמספק מוצרי צריכה או שירותים סביר שיזכה לסטטוס של "דמות ציבורית"} ובמידה שבה זוכה איש העסקים או החברה לסיקור תקשורתי בשגרה.

אך בכך אין כדי למצות. יש להעניק משקל גם לשאלה על מה נסב הסכסוך: ככל שלסכסוך נודעת השפעה עמוקה יותר על סוגיות ליבה שבציבוריות הישראלית - כך יגבר העניין הציבורי בו.

טעם הדבר הוא כי בדומה לנבחרי ציבור, גם אנשי עסקים שמספקים מוצר או שירות בשוק תחרותי "מוותרים" על מידה מסויימת של הגנה על זכותם לשם הטוב, נוכח ציפיה סבירה שהתנהלותם תהיה נתונה לביקורת.
בצד זאת, יש להעניק משקל גם לפגיעה בשם הטוב שפרסומים על יריבים בסכסוך עסקי עשויים לגרום. חוק איסור לשון הרע אינו מבחין בין הגנה על שמו הטוב של האדם כפרט והטלת דופי בתכונותיו המוסריות לבין פגיעה באדם כאיש עסקים על-ידי הטלת דופי בתכונותיו המקצועיות הרלוונטיות.

העובדה שחילופי דברים פוגעניים בין צדדים נעשים במסגרת של סכסוך עסקי, אף כזה שיש בו עניין ציבורי רב, אינה "מכשירה" פרסומים מפני קביעה שיש בהם משום לשון הרע, שכן העולם העסקי איננו עיר מקלט מפני הוצאת דיבה.

אולי ההיפך הוא הנכון: שמו הטוב של כל אדם יקר לו, וזה של איש עסקים אשר המוניטין שלו הם שאמורים לאפשר לו להתנהל בעולם העסקי, ליצור קשרים ולהקים שותפויות - מקל וחומר; שהרי המוניטין העסקי, כל אותם היתרונות שנצברים לאיש העסקים בשל תכונותיו, כישוריו ודימויו, הוא זה שמושך אחרים להתקשר עימו, זה אשר משפיע על לקוחות לשוב ולפקוד את עסקו. מכאן נובעת החשיבות הגדולה שיש לשם טוב עבור איש העסקים {ראה והשווה ע"א 5321/98 אינווסט אימפקס בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פ"ד נח(2), 241, 250-248 (2003)}.

פרסום פוגעני כלפי איש עסקים עלול איפוא להסב לו נזק ניכר. אך מה הדין כאשר פרסום זה מגיע מהכיוון של יריבו של איש העסקים? במצב דברים זה, כאשר ברור מתוכן הפרסום כי מקורו בדברי הצד השני, דומה שיש יסוד להנחה כי הקורא הסביר מתייחס בחשדנות מה לטענות שנשמעו, וזאת בהינתן מיהות הדובר ועמדתו במסגרת הסכסוך.

מכאן נובע כי בפרסום בנסיבות אלו - כאשר הדברים מובאים כלשונם מפי יריבו למחלוקת עסקית - החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש.

לחשיבות פרשנות משמעותה של התבטאות לא רק לפי פירושה המילולי המדוייק, אלא גם בנתון להקשר שבו נאמרו הדברים {ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1), 1, 7 (1992)}.

בשים-לב לכל אלה, נראה, כי בבואנו להעריך את מידת הפגיעה שהסב פרסום פלוני שעניינו סכסוך עסקי, שומה עלינו לבחון:

ראשית, את מידת החומרה של הביטוי הפוגעני;

שנית, את האופן שבו מתואר הסכסוך בין הצדדים - כלום הוצגו עמדות הצדדים הרלוונטיים או שמא הוצגה לקורא תמונה חד-צדדית של היריבות {ראה בהקשר דומה את דברי כב' השופט (כתארו אז) מ' חשין ב- ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5), 865, 874 (2001) לפיהם "יש לקרוא את כל הכתבה שמדובר בה ואין להסתפק בציטוט חלקי כתבה אשר אפשר יש בהם, כשהם לעצמם, לשון הרע. שכן אפשר שבחלקי כתבה אחרים - חלקי כתבה שאינם לשון הרע - יש כדי ליטול את עוקץ דברי לשון הרע או להקהותו... הסם שכנגד יכול שיבטל את השפעת הארס"};

שלישית, את השאלה אם ניתן דגש ל"אקלים" הסכסוכי שבו מצויים הצדדים {כך שככל שהפרסומים השליליים הוצגו במנותק מהיריבות שבין הצדדים, כן תגדל הנכונות להכיר בפרסומים כלשון הרע, ולהיפך}.

שיקולים אלה, שהאיזון ביניהם הוא שיאפשר לקבוע עד כמה עמוקה פגיעתו של פרסום זה או אחר בעיני הקורא הסביר, עולים בקנה אחד עם המבחן האובייקטיבי הכללי שגובש בפסיקת בתי-המשפט אשר לאופן שבו יש לפרש פרסום מסויים ולקבוע אם יש בו משום לשון הרע {ראה גם ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור, תק-על 2015(3), 3478 (2015)}.

3. לשון הרע בעידן האינטרנט
האינטרנט, להבדיל משידור אלחוטי, ומטלוויזיה בכבלים, זמין ונגיש לכל משתמש בעולם המערבי, בעלות נמוכה ובלי מחסום טכנולוגי משמעותי.

אין לאינטרנט גבולות, אין לריבונות משמעות אמיתית, ניתן להעביר מסרים מידיים ממקום אחד לאחר על רחבי כדור הארץ, ולמרחק הפיזי אין משמעות.

רשת האינטרנט היא וירטואלית והגולשים בה יכולים לשמור על אנונימיות או אף להתחזות לאחרים.

רשת האינטרנט, שלא כרדיו וכטלוויזיה, פותחת פתח רחב לפני היחיד לקחת חלק בשיח הציבורי ולומר את דברו במישרין ובתפוצה בלתי-מוגבלת.

הרשת פתחה את הבימה בפני הכל, והיחיד יכול שיהיה גם מאזין וגם דובר. כל יחיד יוכל לומר את דברו ולהשפיע על חברו ועל מי שאינו חברו.

מה שנאמר בעבר בבית הקפה בשיח בין חברים, נאמר היום ברשתות החברתיות, ועל-כן נקבע שיש להיזהר בקביעת קריטריונים העלולים להוות אפקט מצנן על חופש הביטוי באינטרנט {ראה למשל ת"א 11289-09-13 אשרי נ' קורן, פורסם באתר נבו (27.10.14)}.
רשת האינטרנט אף קיבלה את הכינוי "כיכר העיר החדשה" שהכל שותפים לה.

המדיום החדש - המרחב הווירטואלי - מצוי בכל ופתוח לכל. הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות - מאפשרים קבלת מידע והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות.

זהו איפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי. הציבור אינו זקוק באותה מידה כבעבר לפלטפורמה שמעמידים לרשותו אחרים. כל אחד מבני הציבור רשאי ויכול ליצור "עיתון" משלו ולתת בבלוג דברו. מדובר איפוא באמצעי נגיש, מיידי, נטול גבולות גיאוגרפיים ותכופות נטול סינון ועריכה {רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק א.טי. סי, פורסם באתר נבו (25.03.10)}.

לצד היתרונות הבולטים של רשת האינטרנט, וכחלק מההתפתחות של זמינות הקולות, ותוצר לוואי שלה, הוא גם הצורך להתבלט, להרשים, להיות "אחד שיודע", להיות זה שיוביל את הדעה, את המחאה, להיות מי שיוביל מאבק. כל אחד רוצה לקבל את אותן 15 דקות תהילה {מונח לשון שטבע האמן האמריקני אנדי וורהול בשנת 1968}, אולם כיום, הקצב מהיר יותר ושונה, והרצון הוא לזכות - לכל היותר - באותן 15 שניות של תהילה.

ריבוי הדעות, הקצב, המרחב האינסופי מוביל לשפה רמה יותר, תוקפנית יותר, קיצונית יותר והכל כדי לזכות באותן שניות של תהילה.

הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של היום {רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' דנקנר, פורסם באתר נבו (12.11.06)} והקולות לעיתים רמים, בוטים ואלימים וכתוצאה מכך סף הרגישות של החברה כולה עולה, אך בעידן החדש, ומכורח המציאות, נכון לזכור שגם קולות צורמים שבלית ברירה נשמעים, ייעלמו הם ויתפוגגו לתהום הנשיה בחלוף אותן 15 שניות.

בתי-המשפט נדרשו לאורך השנים לדיון בשאלת איסור לשון הרע באינטרנט, אולם הסוגיה טרם זכתה לליבון מעמיק ויסודי, כאשר כיום הדיון בעניין מוחל "בשינויים המתחייבים", כאמור בפסק-הדין בעניין רמי מור {רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק א.טי. סי, פורסם באתר נבו (25.03.10)}:

"בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מטוב להחלים בשינויים המתחייבים... כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אך לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה."

כך או כך, גם אותם שינויים מחוייבים עלולים להוביל לתוצאות שאינן בהכרח רצויות או ראויות, כאשר בהיעדר הסדר חקיקתי עדכני, התייחסות לפרסומים שהיו בנמצא והיו יפים לשעת חקיקתם בשנת 1965, אינם בהכרח תואמים עוד לעולם בו אנו חיים, ונתקשה לעיתים למצוא בהם כלי המתאים לעידן הטכנולוגי החדיש. הקושי יתגבר וילך עם הזמן, ואין ספק שעל המחוקק ליתן דעתו ביחס לתיקונים המתחייבים והתאמתו של חוק איסור לשון הרע לעידן האינטרנט {דבריו של בית-המשפט ב- ת"א (ת"א) 19430-03-14 נידיילי תקשורת בע"מ נ' יואל שאול, תק-של 2016(3), 29529 (2016)}.

4. לשון הרע ברשתות החברתיות באינטרנט
ב- תא"מ (צפ') 54888-01-12 {מאיר וקנין נ' מוטי מועלם, תק-של 2012(4), 62582(2012)} בית-המשפט הפנה הזרקור לאופי המיוחד של השיח שהתפתח באינטרנט, ושלא היה קיים בימיו הראשונים וכדבריו:

"אולם הפרסומים של הנתבע ב"פוסטים" לא היו הפרסומים היחידים בשיח הדיגיטלי באותם אתרים. על-מנת לעמוד על מידת השפעתם ("עלול") יש להכיר את מאפייניה של "כיכר העיר" בה פורסמו הדברים. לשון אחרת, יש לראות את הפרסומים כחלק מהשיח ברשת בעידן "Web 2.O". בשנת 2003 טבע טים אוריילי מושג זה, אשר מתייחס לדור השני של יישומים, קהילות ותקשורת באינטרנט. בעוד שבתחילת שנות התשעים של המאה העשרים התבססה הרשת על הצגת תכנים טקסטואלים המקושרים ביניהם, הרי בעשור הראשון של המאה הנוכחית היא התפתחה לכיוון יצירת תוכן עתיר מולטימדיה, שנוצר בחלקו הניכר על-ידי משתמשי הקצה ומאופיין באינטראקציה חברתית. השיתופיות הפכה את הרשת מ"קריאה" בלבד ל"קריאה וכתיבה" עקב מעבר ממודל ההוצאה לאור אל עבר ארכיטקטורה של שיתוף. היישומים בהם נוצר התוכן השיתופי הינם בלוגים, רשתות חברתיות, שיתוף קובצי וידאו, אתרי עולמות וירטואליים ומיזמי שיתוף הנקראים Wikis, בהם התוכן נערך על-ידי הגולשים. בבלוגוספירה צמחו קהילות וירטואליות רבות, להן אתרים כדוגמת אלו שבהם פרסם הנתבע את הפרסומים נשוא תביעה זו. האינטראקציה בין הבלוגרים באה לידי ביטוי באמצעות קישורים או תגובות. הקישורים הינם ממאפייניו החשובים ביותר של האינטרנט, וחשיבותם המרכזית הינה במתן נגישות למידע נוסף. המידע הנוסף, הנגיש באמצעות קישורים, ותגובות הגולשים לתכנים שבבלוגים, תוארו על-ידי חוקרים כרתימה של האינטליגנציה הקולקטיבית ביישומי Web 2.O. רתימה זו הומשלה על-ידי אוריילי למעין מוח גלובאלי, וכשהרתימה מתרחשת בבלוגוספירה, הוא המשילה לשיח בחלקו הקדמי של מוח זה, בו מבוטאות המחשבות המודעות (להבדיל מהתת מודעות)..."

בעניין מאיר ועקנין בית-המשפט הדגיש, כי הכרה בחופש הביטוי השמור לטוקבקיסט בעל לשון וולגרית ובוטה אין פירושה שבאינטרנט תתאפשר "הקלות הבלתי-נסבלת של הדיבה". ואולם, בית-המשפט סבר, כי התוצאה המתבקשת מאליה ביישום דיני לשון הרע לאינטרנט בכלל, וליישומי Web 2.O בפרט, הינה שינוי בנקודת האיזון בין שתי הזכויות החוקתיות הנאבקות ביניהן - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - ומתן משקל רב יותר לחופש הביטוי.

מאחר ופרסומי הנתבע באותה פרשה נעשו באתרים של "קריאה וכתיבה", וכללו תגובות של קוראים, לרבות אחד שהתריע בפני הנתבע על סגנונו הבוטה, וכן קישור שאיפשר לגולשים להתוודע ל"צד השני של המטבע" - בית-המשפט סבר, כי אין מדובר בפרסום שהוא "לשון הרע", כהגדרתו בחוק.

ב- ת"א (שלום חד') 59798-05-15 {ינאי נ' זורסקי ניר, פורסם באתר נבו (31.05.16)} ציין בית-המשפט, כי ספק אם מעניין מאיר וקנין ניתן להבין שכל פרסום תגובות באינטרנט לעולם לא ייכנס להגדרת "לשון הרע".

נעיר, כי לעולם יש לבחון את תוכן הפרסום עצמו, ולא ניתן להסתפק בזיהוי פלטפורמת הפרסום באינטרנט כפלטפורמה שיתופית כדי להעניק הגנה לכל ביטוי המופיע בה.

בעניין ינאי דובר במטופלת שהתאכזבה מטיפול קוסמטי שעברה אצל התובעת, ואשר כתבה על ה"קיר" בעמוד "פייסבוק" שלה מילים חריפות בגנות התובעת ומכון הקוסמטיקה שלה. בית-המשפט, שהבחין בין תכנים של פרסומים שונים של הנתבעת, הדגיש כי גם שיח חופשי בפורומים שונים ברשתות החברתיות אמור להיות מרוסן, וכי בנוסף לחופש הביטוי על בית-משפט לשים לנגד עיניו את התופעה השלילית המכונה "שיימינג", שעלתה לאחרונה לדיון ציבורי.

ב- ת"א (שלום קריות) 47032-04-14 {סטרוגנו נ' פלד, פורסם באתר נבו (09.06.15)} עסקינן בנתבעת שכתבה ב- inbox ב"פייסבוק" דברים קשים על התובעת, אשר נפסק כי יש בהם כדי לפגוע בשמה הטוב כעורכת-דין וכאדם.

בית-המשפט קבע, כי מדובר ב"פרסום מכפיש" וכי עצם העובדה שהשיחה התקיימה "מעל דפי המרשתת" ו"באמצעות המקלדת" אין בה כדי לתת לדברים שפורסמו אופי אחר או "חומרה מופחתת". יחד-עם-זאת, בית-המשפט סבר כי כמויות המידע הזורם באינטרנט ובאתרי הרשתות החברתיות, לרבות כמויות הדעות והאמרות ואיכותן, מלמדות כי "ככלל אמירה על פלוני - בעל מספרה כי הינו ספר לא מוצלח - לא תפגע בפרנסתו, ואפילו תפגע בו, הרי פגיעה זו היא קלה שבקלות ויש 'לספוג' אותה על-מנת לאפשר שיח חופשי באינטרנט".

ב- ת"א (שלום בית שאן) 29880-08-13 {פלונית נ' אהרון קובי, פורסם באתר נבו (17.04.16)} הוגשה תביעה נגד נתבע שניהל קבוצת "פייסבוק" חברתית ששימשה אותו במאבקו האופוזיציוני נגד מי שהיה ראש עיריית טבריה, ופרסם "פוסט" פוגעני שהתייחס לתמונה בה הופיעה התובעת ושפורסמה בקבוצת "פייסבוק" מקבילה, ולאחר שהתלוננה על כך במשטרה והתלונה נסגרה - המשיך לפרסם "פוסטים" פוגעניים במיוחד, עם קונוטציות מיניות.
בית-המשפט קבע, כי סדרת ה"פוסטים" כללה דברי לשון הרע בוטים במיוחד, שלא הוכחה אמיתותם ושלא תרמו לשיח הציבורי במאומה, כי הם נועדו לפגוע בתובעת מחמת מעורבותה בפעילות פוליטית בעיר טבריה וכי אין בטענה כי הם נעשו בתקופת מערכת בחירות כדי להצדיק את פרסומם.

ב- ת"א (שלום קריות) 7783-02-15 {מרקוס נ' בוהדנה, פורסם באתר נבו (29.06.16)} דובר בנתבע שפרסם בעיצומו של מבצע "צוק איתן" בדף "פייסבוק" ששמו "חרם על ערוץ 2 וחדשות ערוץ 10" תגובית על אודות התובע, אותו כינה "זבל יהודי שמאחל מוות לחיילים שלנו".

בית-המשפט הבהיר כי שינוי העיתים אכן צריך להשפיע על יישום דיני לשון הרע באינטרנט, אולם אין בכך כדי לראות כל פרסום באינטרנט כפרסום מוגן או כ"זוטי דברים".

בית-המשפט הדגיש, כי יש להפעיל מבחן אובייקטיבי על-מנת לקבוע מהי המשמעות שקורא סביר ייחס למילים, וכי בנסיבות מסויימות גידופים וקללות יהוו לשון הרע, אם כי לא כל קללה חולפת תיחשב כלשון הרע.

על-אף שקבע כי האמירה על "זבל יהודי" עלולה לפגוע בשמו הטוב של התובע, סבר בית-המשפט כי מדובר במקרה גבולי והחיל לגביו את הגנת "זוטי דברים" {שהוחלה על דיני איסור לשון הרע מכוח סעיף 7 לחוק}, בהיותו פרסום חולף שנבלע בהמון.

עוד נקבע, כי אין מדובר ב"פוסט" או במאמר, כי אם בתגובית בדף שעורר עניין ציבורי, אשר נכתבה בלהט הוויכוח בתקופה שבה הגולשים הרבו להתווכח, ומידת פגיעתה בתובע היא מינורית. וכדבריו:

"תגוביות אלה מופיעות לתקופה מוגבלת ולאחר תקופה (שמתקצרת ככל שמתרבות התגובות) נעלמת התגובה ויהיה צורך לעיין בתגובות קודמות (previous comments) לשם איתורה. תגובות מסוג זה הן מחזה נפוץ ברשתות החברתיות ואף באתרי החדשות, וספק רב אם מי שקורא תגובות אלה, מאמין לתוכנן. פרסומים אלה, בלהט הוויכוח, ומקום שכל משתתף יכול לכתוב דברים על מגיבים או חברים אחרים, הם, כאמור, מחזה נפוץ והן נבלעות במספר הרב של התגובות שנכתבות."

לפסיקה נוספת על אודות פרסומים ב"פייסבוק" ולשון הרע ראה גם ת"א (מחוזי יר') 42868-05-10 אם תרצו - ציונות או לחדול נ' ילין, פורסם באתר נבו (02.09.13); תמ"ש (משפחה ב"ש) 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר נבו (11.08.13); תא"מ (שלום נת') 42103-12-10 מילמן נ' פרז'ון, פורסם באתר נבו (04.11.14) שם חייב בית-המשפט את הנתבעת לשלם סך של 25,000 ש"ח כפיצוי בגין הגינוי "אנס" שפורסם בפייסבוק; ת"א (חי') 14699-10-13 שמעון לנקרי נ' משה זנזורי, תק-של 2016(3), 25268 (2016)}.