botox
הספריה המשפטית
תקשורת, מחשבים, אינטרנט והרשתות החברתיות

הפרקים שבספר:

לשון הרע - עבירה פלילית

1. כללי
סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"6. לשון הרע - עבירה
המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת."

עבירה זו, המוגדרת בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע היא בין העבירות שבהן יכול הנפגע להאשים בדרך של הגשת קובלנה לבית-המשפט.

כדי להוכיח שפלוני עבר עבירה על-פי חוק איסור לשון הרע, יש להוכיח את פליליות הפרסום ואת העובדה שהמעשה נעשה בכוונה לפגוע בקובל. מי שמפרסם לשון הרע בלי שהתלוותה למעשיו כוונה, אינו עובר עבירה פלילית.

ב- רע"פ 9818/01 {שמעון ביטון נ' ציון סולטן, פורסם באתר נבו (31.03.05)} התייחס בית-המשפט לעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע וקבע כי חוק איסור לשון הרע קובע איפוא עבירה התנהגותית {"המפרסם"}, הכרוכה בהתקיימות שני פרטים נסיבתיים {"לשון הרע", "לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע"} וביסוד נפשי מיוחד {"בכוונה לפגוע"}. בפסק-הדין הנ"ל אישר בית-המשפט את ההלכה לפיה אין מקום לתחולת כלל הצפיות על העבירה הקבועה בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע {ראה גם ק"פ (ת"א) 56440-06-15 שמואל סעדיה נ' עבר כהן, תק-של 2016(2), 101456 (2016)}.

סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע דורש כי הפרסום יעשה ויגיע לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע עצמו, כאשר בהליך פלילי יש צורך להוכיח בפני בית-המשפט את עשיית הפרסום במידת ההוכחה שמעל לספק סביר.

2. היסוד הנפשי - ב"כוונה לפגוע"
בית-המשפט יבדוק אם הקובל הוכיח כי האמרות שנאמרו על-ידי הנאשם נאמרו בכוונה לפגוע וזאת כנדרש בעבירה לפי חוק איסור לשון הרע.

נראה כי אם האמרה שנאמרה על-ידי הנאשם נאמרה מתוך הלצה או בלי כוונה לפגוע בית-המשפט לא יפרש את הנאמר כעבירה פלילית.
העבירה הקבועה בחוק איסור לשון הרע היא עבירה התנהגותית של פרסום.

היסוד הנפשי הנדרש לשם קביעה אם אמרת פלוני מהווה לשון הרע נגזר מהתוכן ומן ההקשר הנלווה לפרסום, הרקע והנסיבות.

היסוד הנפשי המדובר הוא יסוד נפשי מיוחד שבו המחוקק התנה את פליליות הפרסום בכך שהנאשם עשה את המעשה בכוונה לפגוע.

3. אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע
אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. כדי להוכיח את היסוד הנפשי יש להוכיח כי לפרסום נלוותה כוונה של ממש לפגוע, ואין די בצפיה בדרגה קרובה לוודאות של אפשרות הפגיעה עקב הפרסום. הכוונה לפגוע איננה מחייבת כי הפרסום יהיה מתוך כוונה אחת ויחדה לפגוע. הכוונה לפגוע יכולה להיות אחת מתוך כמה כוונות שלשמן בוצע הפרסום.

ב- רע"פ 9818/01 {שמעון ביטון נ' ציון סולטן, תק-על 2005(1), 4187 (2005)} חזר בית-המשפט ואישר את ההלכה הפסוקה מקדמת דנא - שנקבעה ב- ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205, 219 (1985) - המורה, כי בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע יש לפרש את הביטוי "בכוונה לפגוע" או כמשתמע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית אך המסתברת במידת וודאות רבה.

יש להדגיש, כי עבירת לשון הרע מהווה עבירה פלילית מיוחדת באופיה משום שבין היתר, אל מול הזכות לשם טוב עומד חופש הביטוי כערך מרכזי בחייה של חברה דמוקרטית, ולכן היסוד הנפשי צריך שיהיה בעל רף גבוה. בית-המשפט הבהיר פעמים רבות כי יש בסעד האזרחי שבעוולת לשון הרע ליתן מענה הולם ברובם המכריע של המקרים.

על היסוד הנפשי הנדרש - "בכוונה לפגוע" נפסק ב- ע"פ 506/89 {אורי נעים ואח' נ' עורך-דין צבי רוזן, פ"ד מה(1), 133 (1990)} כי:

"העבירה של לשון הרע אינה עבירה תוצאתית כי אם עבירה התנהגותית. מן היסוד העובדתי די באקט ההתנהגותי, דהיינו, בפרסום, ובנסיבה שהפרסום עלול לפגוע. אין דרישה כלשהי לתוצאה - כי הדברים שפורסמו אכן יפגעו במי שהפרסום מתייחס אליו. משמעות הדברים לגבי היסוד הנפשי בעבירה היא, כי אין כלל לדבר על "כוונה" באותה משמעות של יחס חפצי להשיג את התוצאה האסורה, שכן המושג "כוונה" בא בחשבון בעבירה של תוצאה בלבד. העבירה היא של מחשבה פלילית, כלומר היסוד הנפשי הוא של מודעות לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות הרלוונטיות. ואם כך - גם אם השתמש המחוקק במילה "כוונה", הרי שאין מנוס מלפרשה אלא כאחת משתיים - כמטרה או כמניע (וראה לעניין זה ש' ז' פלר "בכוונה לפגוע כסימן יחיד של העבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965" משפטים י"ז (תשמ"ח), 439, בעמ' 445). כך כאשר דנו ב- ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205 (1985) בשאלה האמנם מדובר בסעיף זה בכוונה, או שמא במניע, היתה כוונתנו להבחנה בין מטרה ובין מניע במובן המושגי הנ"ל."

בעניין הוכחת הקובלנה הפלילית בבית-המשפט על-פי חוק איסור לשון הרע נדון מקרה ב- ע"פ (יר') 30335/06 {אריה אדלר נ' שושנה יום טוב, תק-מח 2006(3), 13332 (2006)} המדובר בערעור על החלטת בית- המשפט השלום שבו הואשמה המשיבה בלשון הרע. ומתוך פסק-הדין:

"ברקע לקובלנה אירוע מיום 26.11.02, שהתרחש במסדרון בית-משפט השלום בירושלים, שבו נכחו, מצד אחד - המערער (הקובל) ובא-כוחו, עורך-דין עטרי, וכן ידידתו של המערער ובאת-כוחו בהליכים האחרים, עורכת-דין רחל רימון; ומן הצד השני - המשיבה, הוריה ואחותה. לפי הנטען בקובלנה, קראה המשיבה לעבר עורכת-דין רימון: 'תיזהרי ממנו, הוא כבר הרג שתיים, הוא יקבור גם אותך'. עוד נטען בקובלנה, כי במעמד זה נכחו במסדרון בית-המשפט אנשים רבים בסמוך לקובל ולעורכת-דין רימון."

בית-המשפט ציין כי בכתב הקובלנה ציין המערער (הקובל) בהוראת החיקוק את סעיפים 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע, המתייחסים להגדרת המונח "לשון הרע" והמונח "פרסום", אך לא צויין בכתב הקובלנה ייחוס למשיבה לעבירה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע.

בית-המשפט ציין כי בית-המשפט השלום קבע כי:

"אמנם הדברים שהשמיעה המשיבה לעורכת-דין רימון מהווים לשון הרע, אך זיכה אותה מעבירה לפי סעיף 6 לחוק. בית-משפט קמא הדגיש, כי בכתב הקובלנה שהגיש המערער נעדרו מן המסכת העובדתית המתוארת שני המרכיבים החיוניים להתגבשות העבירה: לא נטען בו כי הדברים שנאמרו על-ידי המשיבה הושמעו "בכוונה לפגוע", ואף לא נאמר כי הדברים הופנו כלפי אנשים נוספים שנכחו במקום. באשר ליסוד "הכוונה לפגוע" הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, שלא עלה בידי המערער להוכיח, במידת הוודאות הנדרשת, קיומה של כוונה שכזו בעת השמעת הדברים, והוסיף וציין כי רכיב זה - בדבר מניע נפשי מיוחד - לא נטען כלל בעובדות הקובלנה והוזכר לראשונה בסיכומי המערער. באשר לדרישת החוק, לפיה הפרסום ייעשה 'לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע', קבע בית-משפט קמא, כי אמנם בעת השמעת הדברים לעורכת-דין רימון נכחו במסדרון בית-המשפט אנשים נוספים, אך לא נטען בכתב התובענה, ואף לא הוכח, שהדברים הופנו לאותם אנשים. עוד קבע בית-משפט קמא, כי ממכלול הראיות שהובאו לפניו, אף עולה שאם היו אנשים אשר שמעו את דברי המשיבה 'הרי שקרוב לוודאי שהם לא הבינו באיזה הקשר הדברים נאמרו, וקרוב לוודאי שהם ראו בדברי הנאשמת (המשיבה) עוד ביטוי של סערת רגשות, אשר לא מעטים כמותו באולמות בתי-המשפט ובמסדרונותיו'."

בערעור מלין המערער כנגד הקביעות העובדתיות והמסקנות של בית-המשפט השלום. לטענת המערער, הכוונה לפגוע הוכחה ממכלול הנסיבות, ודי היה בכך שהדברים הגיעו לאוזניהם של אנשים נוספים שנכחו במסדרון בית-המשפט.

בית-המשפט החליט לדחות את הערעור מן הטעם שלא מצא מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט השלום בדבר אי-הוכחת היסוד הנפשי של העבירה, כלומר - השמעת הדברים "בכוונה לפגוע".

על קביעה זו של בית-המשפט המחוזי הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון ובה עתר כי תינתן לו רשות ערעור לבירורן של שתי שאלות משפטיות, אשר לדבריו, עוד לא הוכרעו. הראשונה, אם די בכך שהדברים שפורסמו יגיעו בפועל לשני אנשים, או שמא נדרש כי הדברים יהיו כאלה שיכוונו מלכתחילה לשני אנשים או יותר. השניה, מהם היסודות הנדרשים לשם הוכחתה של ה"כוונה לפגוע".

בית-המשפט העליון לא נענה לבקשת רשות הערעור בקובעו כי "הסוגיה האחת בה מתבקשת הכרעה, היא דרך יישומן של הלכות קיימות על העובדות הפרטניות של הצדדים במקרה הנוכחי. עניין זה התברר בפני שתי ערכאות, ולא מצאתי מקום או עילה להביאו לדיון בפני ערכאה שלישית. אשר-על-כן, הבקשה נדחית".

4. לשון הרע - האם העבירה נושאת אות קלון?
המחוקק לא הגדיר מהו קלון או באילו נסיבות דבק הוא בעבירה. מלאכת יציקת התוכן למושג זה מוטלת על בתי-המשפט.
בתי-המשפט הגדירו את הקלון, כהתנהגות המלווה בדופי מוסרי של ממש, והמעידה על הנאשם כי אין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים. ולכן, על בית- המשפט הדן בסוגיה זו, להפעיל את שיקול-דעתו בזהירות רבה, ולקבוע כי דבק קלון בעבירה.

כפי שנקבע ב- בג"צ 178/81 {חאלד מחמד עבדל ג'אפר נ' וג'יה עבדל רחמן, פ"ד לו(1), 40 (1981)}:

"רק במקרים בולטים, כאשר נעשה מעשה שאינו חוקי ושהוא מביש ובזוי באופן מובהק, ממיט חרפה על עושהו, עד שהקלון דבק בו לאורך זמן."

בתי-המשפט יבחנו האם בעבירה יש קלון על-פי מבחן האדם הסביר. ראוי להדגיש כי אמת-המידה של קביעה אם יש קלון או אם לאו, יכולה להיות שונה ממקום למקום ומזמן לזמן, והיא שונה גם מהוראת חוק אחד בה מופיע ביטוי זה אל הוראת חוק אחר.

ובהמשך הדברים ב- בג"צ 178/81 {חאלד מחמד עבדל ג'אפר נ' וג'יה עבדל רחמן, פ"ד לו(1), 40 (1981)} הנ"ל נפסק כי:

"ראינו ש"קלון" שבעבירה אינו חייב להיות אחד מיסודותיה, אלא שהוא לוואי של נסיבות ביצועה. אותה עבירה יכולה להתבצע בלוויית קלון ובלעדיו. הגדרת עבירה המצויה בחוק אינה אלא מסגרת לענישה, ובדרך- כלל מדובר במסגרת בעלת תקרה, שאותה אין לעבור במידת העונש. אולם, במירווח הרב שבתוך אותה מסגרת יכול שמצווה בית-המשפט למצוא את העונש המתאים לאחר שיקול הגורמים השונים, וביניהם, כמובן, אותם גורמים, אשר בהצטרפם יחד מטביעים על עבירה את אות ה"קלון"."

עיקר התנהגות שיש בה קלון היא התנהגות שיש עמה שחיתות מידות, כתם מוסרי, הממיטים חרפה על מבצעם, ואשר יש בהם כדי לערער את אמון הציבור במבצע העבירה. אלו הם מעשים שיש בהם אי-צדק וחוסר תום-לב. בדרך-כלל דבק קלון בעבירות אשר נשאו בחובן שחיתות ציבורית ברמה גבוהה, ונלוותה אליהן טובת הנאה.

למרות שבתי-המשפט נמנעו מלקבוע כללים נוקשים בנושא זה, מפסיקות קודמות של בתי-המשפט עולים הקריטריונים הכלליים הבאים, ההבחנה היא בין שלוש דרגות חומרה:
- קיימות עבירות שמטבען יש עמן קלון, אך יכול והנסיבות המיוחדות בהם נעברה העבירה ישללו ממנה את פגם הקלון.

- יש עבירות שמטבען אין עמם קלון ושום נסיבות שהם לא יהפכו עבירות אלה לעבירות שיש בהן קלון, המדובר בעיקר בעבירות שבגינן נושאים באחריות מוחלטת אך ללא כוונה פלילית.

- יש עבירות גבוליות שאין עמן קלון אך יכול ונסיבות מיוחדות יגרמו לכך שיקבע כי יש בעבירה קלון. על עבירות גבוליות אלה נמנות עבירות לפי חוק איסור לשון הרע, אשר בנסיבות מיוחדות עלול בית-המשפט לקבוע כי יש בעבירה קלון.

ככלל, מקובל לראות כי עבירה שיש בה קלון היא כאמור עבירה שיש בה פגם מוסרי חמור, כאשר על טיבו של הפגם יש לעמוד בכל מקרה לגופו על-פי נסיבות ביצוע העבירה. במילים אחרות, הקלון שדבק בביצוע עבירה נלמד, איפוא, בעיקרו של דבר מן חוסר המוסריות האופף את ביצוע העבירה בכל מקרה לגופו. המסקנה האם יש בעבירה משום קלון או לא תנבע מנסיבות ביצוע העבירה, גם כאשר העבירה עצמה אינה מן החמורות שבספר החוקים.

ב- בג"צ 436/66 {מנחם בן אהרון ושמריה אחוול נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא(1), 561 (1967)} חברי מועצת פרדסיה הורשעו על-פי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. הוגשה בקשה לבית-משפט שזה יקבע האם העבירה יש בה קלון ואם יש בה קלון אזי חברי המועצה שנמצאו אשמים פסולים מלכהן בתפקיד ציבורי.

בית-המשפט פסק ברוב דעות כי עבירת לשון הרע שנדונה שם לא היתה עבירה שיש עמה קלון.

חשוב להדגיש כי נראה שבית-המשפט הגיע למסקנה הנ"ל כי הדברים שעל-פיהם הוחלט כי היה בהם לשון הרע נאמרו ב"עידנא דריתחא", ובית-המשפט נתן לכך משקל מכריע בקביעתו.

למרות שההלכה שהובאה לעיל לא השתנתה עד היום, נראה כי בית-המשפט בבואו לקבוע האם יש בעבירת לשון הרע קלון או לא על-פי הנסיבות האופפות בודק כל מקרה לגופו.

וזאת על-פי דברי בית-המשפט על בג"צ בפסק-דין ב- בג"צ 78/81 הנ"ל:

"ב-בג"צ 436/66, בעמ' 56, נדונה השאלה, אם הרשעה בעבירת לשון הרע בשל דברי עלבון, שהוטחו נגד אחד מחברי המועצה המקומית, יש בה משום פסילת העבריין מלשמש כחבר מועצה בהתאם להוראות סעיף 101 הנ"ל. בית-המשפט פסק ברוב דעות, כי עבירת לשון הרע שנדונה שם לא היתה עבירה שיש בה קלון. אך נראה כי פסיקה זו מבוססת בעיקר על כך, שהדברים, שהיה בהם משום שם רע, נאמרו "בעידנא דריתחא".

בסופו-של-דבר נראה לי, כי בכל מקרה ומקרה שאנו נדרשים לדון בשאלה, אם עבירה פלונית שבה הורשע אדם היא עבירה שיש עמה קלון, עלינו לשוות לנגד עינינו את דברי השופט ברנזון ב- בג"צ 143/71 סעדון נ' ראש מ"מ אור יהודה, פ"ד כה(2), 505, 507 (1971), הרואה עבירת קלון כ'עבירה שהיא בושה וחרפה לעושה, בין אם הוא סתם אזרח ובין אם מועמד לכהונה ציבורית'."

את המונח "כוונה לפגוע" יש לפרש על רקע החיכוך בין חירות הפרט לומר את אשר על ליבו לבין זכותו של האחר שלא להיפגע בכבודו ובשמו הטוב, ועם כל החשיבות שיש להגנה על-שמו הטוב של אדם, זו אינה עומדת לכשעצמה כאשר מדובר בתחום הפלילי, במיוחד כאשר ניתן להגן על האינטרס של אותו אדם במסגרת עוולה אזרחית.