לשון הרע על הציבור

סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"4. לשון הרע על ציבור (תיקון התשכ"ז)
לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו."

סעיף 4 הוא בעיקרו הצהרתי: הכרה בלשון הרע על ציבור ועל חבר בני אדם שאינם תאגיד והשוואת מעמדה למעמד לשון הרע על תאגיד. עם-זאת, אכיפת הכרה זו היא במישור הפלילי בלבד והליך פלילי יינקט רק על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.

ב- רע"א 6792/15 {אלדד יניב נ' אהרון דומב, תק-על 2016(1), 4385 (2016)} קבע בית-המשפט:

"אשר לבקשת רשות הערעור שהגיש התובע, דינה להידחות מבלי לקבל את תשובת הנתבעים לבקשה זו. הלכה היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית ומשפטית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים לתיק... על-אף טענותיו של התובע, לפיהן פסק-הדין של בית-משפט קמא יצר "הגנות חדשות" בדיני לשון הרע, למעשה עסקינן ביישומן של הלכות שנקבעו זה מכבר על נסיבות המקרה דנא. כך, קביעתו של בית-המשפט לפיה ההיגד הראשון אינו מהווה עוולת לשון הרע אינה תוצאה של הגנה מסוג חדש, אלא נסמכת על פרשנותו של ההיגד על-ידי בית-המשפט כביטוי המתייחס לכלל ציבור המתנחלים, ולא לתובע ולאחרים שהוזכרו משפט קודם לכן, וכן על הכלל המצוי בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, לפיו אין בלשון הרע על ציבור עילה לתובענה אזרחית. לעניין זה יוער, כי בעניין בכרי אכן נקבע, כי ייתכנו מקרים בהם נראה ביחיד כמי ששמו הטוב נפגע, למרות שההתייחסות היתה לכלל הקבוצה עליה נמנה היחיד (שם, 596):
'ייתכנו מקרים בהם על-אף ששמו של אדם לא נזכר או שתמונתו לא הופיעה בדברים שפורסמו, אלא ההתייחסות היתה לקבוצה שעליה נמנה הפרט - ייקבע כי הפגיעה היתה למעשה בשמו הטוב של היחיד. באופן גס, ניתן לחלק מצבים אלו לשני סוגים: הסוג האחד, בו הדברים נאמרים על הקבוצה אך נסיבות אמירתם או פרסומם מובילים למסקנה כי הכוונה היא לאדם מסויים... הסוג השני הם מקרים בהם מושא הדברים הוא הקבוצה, אך נסיבות המקרה כולן היו מביאות את האדם הסביר לסבור כי הדברים שפורסמו ביחס לקבוצה מתייחסות לכל אחד מחברי הקבוצה.'
ואולם, מדברים אלה ברי כי לא בכל מקרה בו מופנית לשון הרע כלפי ציבור שלם קמה לכל אחד מהיחידים המרכיבים את הקבוצה זכות תביעה אישית. משנקבע כי הביטוי מתייחס ל'מתנחלים' ולא לתובע עצמו, לא אוינה זכות התביעה האישית העומדת לו, אך הוטל עליו להוכיח כי מקרהו נופל לגדר אותם מקרים שתוארו בעניין בכרי. מכאן, כי אין לראות בקביעתו של בית-משפט קמא לפיה אין לתובע זכות תביעה אישית כיצירת 'הגנה חדשה', אלא כיישום של הלכה קיימת."

ב- ע"א 698/77 {ועד עדת הספרדים בירושלים נ' יעקב ארנון, פ"ד לב(2), 183 (1978)} דן בית-המשפט בעניין הזכות של יחיד, מקרב חבר בני אדם, לתבוע בגין לשון הרע וכלשון בית-המשפט:

"אותו נימוק בדבר זכות המשיבים לתבוע כרוכים בו שני דברים: המגבלה הקבועה בסעיף 4 לחוק, שלפיה אין לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור שאינם תאגיד עשויה לשמש עילה לתובענה אזרחית, והכלל הקיים במשפט המקובל האנגלי כי:
'לשון הרע שפורסמה על גוף, קבוצה או סוג של בני אדם בדרך-כלל, כגון עורכי-דין, כמרים, פונדקאים ודומיהם, אין בה כדי לשמש לכל פרט שבגוף, קבוצה או סוג כזה עילה לתובענה.' (ראה דברי גטלי על לשון הרע (הוצאה שביעית), סעיף 283 ואילך)
אך גם לפי המשפט האנגלי וגם לפי החוק שלנו אין ספק שלשון הרע המתייחסת או העלולה להשתמע כמתייחסת לכל אחד מחברי הגוף, הקבוצה או הסוג נותנת לכל אחד מהם עילה לתובענה אזרחית. כאן היה מספר חברי המועצה קטן, וגם לא הובאה כל עדות מצד המערערים להראות, למי מהם התכוונו בפרסומם. נכון שהדיבור 'שעל חבריו נמנים...' רומז על חלק ולא על כולם (כשמבחינה לשונית מוטב היה לומר 'עם' במקום 'על'). אך במקרה דנן ובהקשר זה, כל אחד מחברי המועצה יכול היה לראות את עצמו כמי שכונה "אנטי-ציוני". אפשר גם לומר שהקביעה כי יש בין חברי המועצה "אנטי-ציונים" מטילה כתם על כולם, שכן גם אלה, שאין הכינוי מכוון אליהם, מתוארים כמתחברים עם אנטי-ציונים וכפועלים אתם בצוותא חדא בעניין, שבו אפיים של כל החברים כציונים רלוונטי ביותר..."

ב- בג"צ 652/75 {יום-יום עיתון לענייני נ' מבקר המדינה, פ"ד ל(2), 348 (1976)} בדו"ח מבקר המדינה שפורסם בשנת 1975, מבקר המדינה חיווה דעה שלילית בעניין תשלום סכום של 20,000 לירות על-ידי החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ וכאמור בדו"ח - "לעיתון כלכלי בארץ שהוצא לאור על-ידי חברה ב'". העותרת השניה, שהיא מוציאה לאור של עיתון יומי אשר עוסק בענייניי כלכלה, טוענת בעתירתה שכתוצאה מהפרסום שלעיל עלול להיווצר רושם מוטעה בציבור שאותו עיתון כלכלי שעל התשלום לו נמתחה הביקורת הוא העיתון שהיא מוציאה.

העותרים טענו כי הפגיעה בהם היא בעלת סבירות גבוהה ביותר, משום שבעת פרסום דו"ח מבקר המדינה היו קיימים רק שני עיתונים כלכליים בארץ. כמו-כן, מכיוון שבעיתון של העותרת השניה מתפרסם מזה שנים מדור המוקדש למטבעות ולמדליות.

העותרים ביקשו ממבקר המדינה, שהוא יפרסם את שם העיתון שעליו מדובר בדין-וחשבון הנ"ל ושלטענתם איננו העיתון של העותרת השניה, אך משלא ענה להם מבקר המדינה, פנו בעתירה לבית-משפט.

לאחר הגשת העתירה, התקבלה אצל העותרים תשובה לפנייתם ובה מודיע היועץ המשפטי של מבקר המדינה לעותרים, כי מבחינת חוק מבקר המדינה אין כל מניעה שהעותרים בעצמם יפרסמו דברים בדבר קשר או חוסר קשר ביניהם ובין הממצא הנ"ל שבדו"ח המבקר. ועל כך השיב בית-המשפט מפיו של כב' השופט י' כהן:

"מדיניות זו של מבקר המדינה אינה נראית לנו בלתי-סבירה. אמת הדבר ששיטת "האנונימיות" עלולה במקרים מסויימים לפגוע בשמם הטוב או ביוקרתם של אנשים שלא היה להם כל קשר עם העניין אשר שימש נושא לביקורת, ובמיוחד חשש של פגיעה זו הוא גדול כאשר חוג האנשים שאליו יכולים להתייחס דברי הביקורת איננו נרחב, כמו במקרה דנא, שבו מספר העיתונים הכלכליים הוא לפי גרסת העותרים שניים, ולפי מה שאמר לנו ד"ר חשין ארבעה או חמישה. אולם לו היה מבקר המדינה נוקט במדיניות הפוכה, היינו היה מפרסם את שמותיהם של אנשים שאינם בין הגופים המבוקרים ואשר ממצאי הביקורת מעמידים אותם באור שלילי, הרי על-ידי כך הוא היה חושף אותם לביקורת שלילית על-ידי דעת הקהל, מבלי שלאנשים אלה היתה הזדמנות נאותה להתגונן בפני הדברים השליליים שנאמרו לגביהם. מן הראוי לציין, שהמחוקק אף פטר את מבקר המדינה מכל אחריות אזרחית או פלילית על-פי חוק איסור לשון הרע בעד 'פרסום על-ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו'... במצב עניינים זה אין להגיד, שהשיטה שבה בחר מבקר המדינה היא בלתי-סבירה ונראה שהחשש לגרימת עוול לפי אותה שיטה הוא קטן יותר מאשר על-פי שיטה של פרסום מלא. בסופו-של-דבר, יכול כל מי שחושש פן יפול עליו חשד שווא עקב פרסום בדו"ח מבקר המדינה להביא לידיעת הציבור שאין לו כל קשר עם האמור בדו"ח ועל-ידי כך למנוע במידה רבה את ההשפעה השלילית של חשד מעין זה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

לשון הרע על הציבור