חובת עדכון

סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"25א. חובת עדכון (תיקון התשס"ג)
(א) פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי העניין (בסעיף זה: "החלטה עדכנית"), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לעניין סעיף זה, "הורשע" - לרבות קביעה של בית-המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה.
(ב) החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.
(ג) (1) מעשה או מחדל בניגוד להוראות סעיף זה הוא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), יחולו עליה בכפוף להוראות פסקה (2).
(2) על מעשה או מחדל בניגוד לסעיף זה יחולו הוראות סעיפים 7א(ב), (ד) ו- (ה), 9(א)(2), 10, 11(א) ו- (ג), 12, 23 ו- 25, בשינויים המחוייבים."

ב- דנ"א 2121/12 {פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, תק-על 2014(3), 12107 (2014)} התייחס בית-המשפט לסעיף 25א לחוק איסור לשון הרע בדברים אלה:

"כפי שנקבע בדנ"א קראוס, אף לטעמי אין בפרסום עדכון או תיקון לפרסום שלא היה נכון בזמן שנעשה כדי להעלות או להוריד ככל שהדבר נוגע להגנת אמת הפרסום. שהרי צעד מעין זה לא ישנה את העובדה שמה שפורסם לא היה אמת או היה אמת בעת שפורסם. לא בכדי נמנע המחוקק, אף לאחר שניתן פסק-הדין בדנ"א קראוס, מלהתנות את תחולת הגנת אמת הפרסום בעדכון או תיקון של הפרסום (ראו, גם סעיף 25א לחוק, שם נקבע כי הפרת חובת העדכון במקרים המנויים שם היא עוולה אזרחית עצמאית; וכן דברי ההסבר להצעת החוק שבעקבותיה נוסף סעיף 25א האמור לחוק, שם הובהר כי אין כוונה לשנות את מבנה הגנת אמת הפרסום כפי שפורש בדנ"א קראוס (דברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 9) (חובת עדכון), התשס"ב-2002, 3141, ה"ח 3141, 695, 696 (להלן: "דברי ההסבר לתיקון מס' 9")). פעולות מעין אלה, של תיקון ועדכון, רלוונטיות להגנת תום-הלב ויש בהן להשפיע על העונש שייגזר על המפרסם או על הפיצויים שיושתו עליו אם יימצא אחראי בגין לשון הרע (ראו, סעיפים 17(א) ו- 19(4) לחוק). אין מקומן בגדרי הגנת אמת הפרסום.
36. אשוב ואדגיש כי יש לזכור את הקשרם של הדברים שנקבעו בדנ"א קראוס. אין להסיק ממה שנאמר שם מסקנה גורפת, לפיה כל התפתחות מאוחרת לפרסום תהא חסרת השפעה על ההכרעה בעניין אמיתותו. ההלכה שנקבעה בדנ"א קראוס זכתה לכינוי הלכת ה"אמת לשעתה". לטעמי, ביטוי זה איננו מדוייק והוא אף עלול להטעות. עלול להשתמע מכך כי פרסום שהיה נכון בשעה מסויימת והתברר כלא נכון, יחסה תחת הגנת אמת הפרסום. כאמור, לגישתי, לא כך יש לפרש את הדין. קשה לקבל שפרסום פוגע אשר הוכח כי לא היה נכון אף ברגע שנעשה, יזכה להגנת אמת הפרסום, וזאת גם אם הדבר נודע רק לאחר מועד הפרסום. זו היתה אף עמדתם המפורשת של חלק משופטי הרוב בדנ"א קראוס. כך, קבע המשנה לנשיא ש' לוין "... (אם) בדיעבד נתברר שהדברים שפורסמו אינם אמת, שוב אין לומר על הפרסום שהיה אמת לשעתו והמפרסם יוכל לחסות אך בצלו של סעיף 15 שאמיתות הפרסום אינה נזכרת בין היסודות הכלולים בו" (שם, בעמ' 17). בדומה, העירה השופטת ד' דורנר (שם, בעמ' 107) כי "אין בפרסום שהיה בגדר אמת לשעתה אך שהסתבר כלא נכון כדי לחסות תחת כנפי ההגנה של אמת הפרסום. פרסום שהיה אמת לשעתה ואחר כך התברר כי לא היה אמת, עשוי לבסס רק טענה של תום-לב על-פי סעיף 15 לחוק". ראוי להזכיר גם את דבריו של השופט ת' אור, לפיהם:
"החשיבות שאנו מייחסים לאמת היא המצדיקה, במסגרת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, את הפגיעה בשם הטוב. היא המצדיקה את ההגנה מפני אחריות על-פי החוק. מסיבה זו, כאשר הפרסום אינו אמת, הרי שתום-לבו של המפרסם אינו יכול להועיל. גם אם היתה לו אמונה כנה באמיתות העובדות שפרסם, הרי שלא ייהנה מן ההגנה שבסעיף 14... (שם, בעמ' 33)."

ב- ע"א (ב"ש) 18870-10-11 {שמעון אלבז נ' משה דוד, תק-מח 2012(1), 24783 (2012)} קבע בית-המשפט:

"על כך יש להוסיף, כי בית-המשפט קמא בקובעו כי יש להטיל חבות על המערער נתן משקל משמעותי לכך שהמערער לא פרסם הודעת הבהרה לאחר שהמשטרה סגרה את התיק כנגד המשיב מחוסר אשמה. אין אני סבורה שיש לתת משקל משמעותי לעניין זה, שכן ב- דנ''א 7325/95 ידיעות אחרונות בע''מ ואח' נ' קראוס ואח', פ''ד נב(3), 1 (1998) (להלן: "דנ''א קראוס") נקבע ברוב דעות כי בעובדה שהעיתון נמנע מלפרסם את סגירת תיק החקירה כנגד החשוד, אין כדי לקבוע כי הדברים שפורסמו בעבר היו בגדר לשון הרע. אמנם בתיקון מס' 7 לחוק, נוסף סעיף 25א, הקובע כי אי פרסום הודעת עדכון - כאשר הנפגע דורש זאת - היא עוולה אזרחית, עם-זאת, הסעיף אינו משנה מהקביעה כי הפרסום בעבר אינו בגדר לשון הרע בשל אי-פרסום הודעת העדכון, אלא הוא מסתפק בקביעת עוולה עצמאית של אי-פרסום העדכון (ראה בדברי ההסבר להצעת התיקון לחוק, ה''ח תשס''ב מס' 3141 עמ' 695).
המסקנה היא, כי אין לראות בפרסום הכתבות משום לשון הרע."

ב- ת"א (ת"א) 71908/06 {לוק אלי נ' חברת חדשות 10 בע"מ, תק-של 2007(4), 29995 (2007)} נפסק מפי כב' השופט מנחם (מריו) קליין:

"מונחת בפניי תביעה כספית בסך 50,000 ש"ח שבמרכזה הוראת סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
בתאריך ה- 24.11.02 נעצר מר אלי לוק (להלן: "התובע") בחשד לביצוע עבירה של פגיעה בבטחון המדינה.
ערב למחרת, ב- 25.11.02 פתחה חברת חדשות ישראל בע"מ, גלגולה הקודם של חברת "חדשות 10 בע"מ" (להלן: "הנתבעת") את מהדורת החדשות המרכזית באותו היום בדבר מעצרו של התובע (להלן: "הכתבה"). במהלך הכתבה רואיין נציג משטרת ישראל לעניין עובדות המקרה וכן בוצעו היקשים בין המעשים המיוחסים לתובע לבין מעשיו של אביו המנוח, מר מרדכי לוק אשר הורשע בשנות ה- 60' במתן סיוע לאוייב ונאסר בעקבות כך לתקופה ארוכה.
דא עקא, כי ביום ה- 18.9.03 הוחלט על-ידי פרקליטות מחוז מרכז על סיום החקירה וסגירת התיק כנגד הנתבע.
החלטה זו לא נמסרה ישירות לידיו של התובע, ככל הנראה, עקב שליחתה לכתובת ישנה. אולם, כאשר גילה התובע את ההחלטה דנן בחודש אפריל 2004, מיהר לדרוש מהנתבעת כי תבצע פרסום מעדכן לעניינו. הנתבעת לא נענתה לבקשה זו ומשכך ניזוק שמו הטוב של התובע ושל משפחתו.
לבסוף, ניאותה הנתבעת לבצע פרסום מעדכן לעניינו של התובע, לאחר שנאלץ לפנות אליה באמצעות בא-כוח. העדכון עצמו בוצע בפועל רק ב- 13.10.06 (להלן: "הפרסום המעדכן").
תביעה זו מבוססת על סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן בהתאמה: "הסעיף" או "החוק"). לטענתו של התובע הפרסום המעדכן אינו עומד בלשון החוק בנוגע להבלטה הראויה ולהתאמת הפרסום המעדכן לפרסום הכתבה ששודרה בפועל.
מנגד, טענה הנתבעת כי הפרסום המעדכן תואם את לשון החוק כפי שאף לומדים מדברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון 9) (חובת עדכון), התשס"ב-2002 וזאת ממספר טעמים:
ראשית, התובע פעל בשיהוי ניכר בהגשת בקשתו לפרסום מעדכן. הנתבעת הכחישה מכל וכל קבלתו של המכתב אשר נטען כי נשלח בשנת 2004. משכך, עצם הבקשה הגיעה לשולחנה של הנתבעת שלוש שנים לאחר ההחלטה על סיום החקירה וארבע שנים לאחר פרסום הכתבה.
שנית, הנתבעת פעלה במהרה לאחר קבלת הדרישה מבא-כוחו של התובע לביצועו של הפרסום המעדכן, כאשר תוך שבועיים מקבלת המכתב בוצע הפרסום המעדכן. הפרסום כלל את עניין מעצרו, שידור הכתבה ואת סיום החקירה. משכך, המדובר בפרסום מעדכן העומד בתנאי החוק.
שלישית, היקף הפרסום תואם את דרישות החוק. למעט השיקולים המצויים בחוק עצמו, קיימים שיקולים נוספים הניתנים להכרה באמצעות דברי הסבר המחוקק. כך, לדוגמה, ניתן לבצע שיקולים מקצועיים וחדשותיים ואין כל דרישה כי הפרסום המעדכן יהא "אחד לאחד" עם הכתבה. המחוקק צפה זאת ומשכך סעיף 25א נחקק כפי שנחקק.
עקב כל הסיבות המפורטות לעיל, לשיטתה של הנתבעת המדובר בניסיון שלא כדין מטעם התובע לנסות ולהתעשר שלא כדין על חשבונה של הנתבעת. משכך, הרי שיש לדחות תביעתו על-הסף.
סעיף 25א לחוק יצר עילת תביעה "חדשה" במשפט הישראלי. אין בנמצא פסק-דין מנחה בנושא הפרשנות הראויה של סעיף 25א מבתי-המשפט המחוזיים ואין כל הלכה מחייבת מפי בית-המשפט העליון.
משכך, הרי שאין זהו המקום ליתן פסק-דין מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על-כן, פסק-דין זה ינומק כדבעי עקב חשיבותו והצורך בפרשנות משפטית לעניין השיקולים האיזונים הראויים בעת הפעלתו של סעיף 25א לחוק.
דיון
'אני שומע רבים צועקים 'הענישו את האשמים', אך רק בודדים מזדעקים כדי לטהר את שמם של החפים מפשע'. (סמואל ס' לייבוביץ בית-המשפט מאת קוונטין ריינולדס, עמ' 10)
המחלוקת העובדתית
בתאריך ה- 17.04.07 התקיימה ישיבה מקדמית בנוכחות הצדדים ובאי-כוחם. בראשית הדיון, הבהרתי לבאת-כוח הנתבעת המלומדת כי מותב זה נתן פסק-דין בעניינו של התובע דכאן בתביעה אשר הגיש כנגד עיתון ידיעות אחרונות בע"מ (ת"א (ת"א) 48982/04, פורסם באתר נבו) בו חייבתי את הנתבעת בתשלום (להלן: "מקרה ידיעות"), בכדי לברר האם ברצונה להמשיך את הדיון בפניי. באת-כוח הנתבעת השיבה לעניין זה כדלקמן:
'אין לנו התנגדות שמותב זה יידון בתיק. אנו סבורים שהמערכת העובדתית והחוקית שחלה בקשר למדיה טלוויזיונית שונה מאשר בעיתונות הכתובה ולכן אנו סבורים שבית-המשפט יגיע למסקנה שונה בקשר להחלת סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע מאשר למה שהגיע בעיתון ידיעות אחרונות.'
בא-כוח התובע הגיש לבית-המשפט קלטת וידיאו עם הכתבה וכן דיסק די.וי.די עם הפרסום המעדכן.
במהלך הדיון הועלתה הצעה על-ידי בא-כוח התובע לעניין סיום התביעה על דרך הפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984. לאחר שניתנה לנתבעת זמן להחליט באם מעוניינת בהליך פשרה זה אם לאו, נשלחה הודעה לבית-המשפט בו ביקשה הנתבעת כי 'ייקוב הדין את ההר'.
משכך, ניתנה החלטה בה יגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות אשר התקיימו...
התובע, חזר בתצהירו וכן בחקירתו הנגדית על עיקר תביעתו. התובע העיד על משלוח המכתב הראשון בדואר רשום לנתבעת בשנת 2004. מכתב שנותר ללא מענה וללא פרסום מעדכן. הוא העיד על הצורך בשליחת מכתבים נוספים על-ידי בא-כוחו בשנת 2006 וכן על הפרסום המעדכן ששודר לבסוף רק בחודש אוקטובר שנה שעברה.
מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר סודרי גיא (להלן: "סודרי"), אשר הינו העורך הראשי של מהדורת החדשות המרכזית של הנתבעת. בתצהיר זה, הועלו טענות הסותרות את טענות התובע. סודרי טען כי התובע לקה בשיהוי ניכר בבקשתו לפרסום מעדכן שכן לשיטתו, המכתב של שנת 2004 כלל לא הגיע לידיה של הנתבעת. כמו-כן, אין לשיטתה של הנתבעת כל דופי בפרסום המעדכן ששודר. לעניין זה נכתב:
'ככלל, ההיקף והאופן בו נערכים פרסומים מעדכנים בחברה תלויים בשיקולים מקצועיים ועריכתיים בלבד.' (סעיף 9 לת.ע.ר)
לעניין השיהוי נכתב:
'למרות שיהוי ניכר זה, אשר על-פי עצת יועציי המשפטיים מקורו במחדליו של התובע, הסכמנו לשדר את פרסום המעדכן גם במועד מאוחר זה.' (סעיף 11.3 לת.ע.ר)
לעניין ההבדלים בין המדיה המשדרת לבין המדיה הכתובה ציין סודרי בתצהירו שתי נקודות חשובות: ראשית, הפרסום המעדכן נקבע למהדורת החדשות בערב חג הסוכות. מהדורה מצומצמת בפני עצמה ולמרות זאת, מצאה הנתבעת לנכון לפרסם את הפרסום המעדכן בכל זאת. שנית, הבדיל סודרי את המדיה המשודרת בכך שהינה מוגבלת בזמן:
'אין המדובר במהדורה כתובה, אשר לגביה, בנסיבות מיוחדות, ניתן להוסיף עוד כתבות ודפים לעיתון. לרשות מהדורת חדשות טלוויזיונית עומד משבצת זמנים קבועה ומצומצמת מלכתחילה. על העורך מוטל תפקיד חשוב בסינון ובתיעוד הידיעות ש"יזכו" להיכנס למהדורה. המדובר בהחלטה מקצועית בלבד.' (סעיף 11.7 לת.ע.ר - מ' ק')
במהלך החקירות הנגדיות ניתן דגש מיוחד על המכתב משנת 2004. התובע נחקר לעניין מהות שליחתו, מקום שליחתו, אישור שליחתו ועוד. זאת, משום שנראה לנתבעת כי עקב השיהוי הניכר בקבלת המכתב מבא-כוחו מתחזקת טענתה כי הפרסום המעדכן נעשה כדין ובהתאם לנסיבות. מצד שני, נחקר סודרי על האחריות לפרסום המעדכן, מיקומו, המידע שנמסר בו וכו'. לשיטתו של התובע, הפרסום המעדכן לא עמד בתנאי החוק והעד מטעם הנתבעת או שלא היה בקיא בנושאים האמורים או שפשוט לא היה העד הנכון שהיה על הנתבעת לזמן לעדות.
בא-כוח התובע המלומד הפנה את בית-המשפט להבדל התהומי שבין הפרסום המקורי, הסנסציוני, "הצבעוני" בראש מהדורת החדשות שנמשך מעל לשתי דקות תמימות, לעומת הפרסום המעדכן, האנמי, הקר וחסר הפרטים שנמשך 14 שניות בסיום מהדורת החדשות, פרסום ללא "הבלטה ראויה" כנדרש בחוק.

המחלוקת המשפטית
ידוע הוא כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על-מנת לזכות בסעד המבוקש (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז, 1000, 1005-1004 (1962) וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד כא(2), 358, 364 (1967)).
אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו, עליו הוא מוטל. רמת הנטל היא זו המקובלת במשפט אזרחי דהיינו הוכחת הגירסה "המסתברת יותר", על-פי "הטיית מאזן ההסתברות". ב- ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 598, 589 (1986) נקבע:
'דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% על-פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על-מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%.'
לדידי, התובע עמד בנטלים המוטלים עליו במשפט זה. הוצגו בפניי הכתבה והפרסום המעדכן כאשר השוואה ביניהם מעלה חוסר איזון והתעלמות טוטאלית מהוראות סעיף 25א לחוק, ומשכך, זכאי התובע לפיצויים אף ללא הוכחת כל נזק.
לא-זו-אף-זו, מקובלת עלי הטענה כי התובע שלח מכתב בשנת 2004 אשר לא זכה להתייחסות מהנתבעת כלל. התובע הציג אישור משלוח דואר רשום עם מספר סידורי וחותמת הדואר ממוען לכתובת בה יושבת כיום הנתבעת ואף ישבה אז. ההכחשה של הנתבעת מהמכתב עולה מתוכנו המתייחס לעיתון ולא למהדורת חדשות, משכך שהמכתב מוען ל"ערוץ 10" בדף אישור משלוח דואר רשום וכותרת המכתב הינה "ערוץ 10 של הטלוויזיה". לשיטתה של הנתבעת עובדות אלו מוכיחות את הטענה כי מעולם לא קיבלה את המכתב או לחילופין שנשלח לשלוחה הלא נכונה.
אינני מקבל טענות אלו. מלוא מערכת הנתבעת מצוי בכתובת הרשומה בדף אישור משלוח דבר דואר רשום. למעשה, מבוקש מבית-המשפט להכיר בכך שערוץ 10 בכללותו, הינו גוף שרואה רק את ידו הימנית ואיננו יודע מה עושה ידו השמאלית. טענה כגון זו עולה לרוב כנגד משרדי המדינה למיניהם אולם אינני יכול לקבל טענה זו מול גוף פרטי-מסחרי. טענתו של התובע כי הנתבעת התעלמה מבקשתו שכן לא היה מיוצג, ועקב כך פנייתו נזרקה לפח, מבלי כל התייחסות, רגישות או בדיקה, מקובלת עלי.
יתרה מזו, הנתבעת לא הביאה לעדות כלל את מי שאמון על קבלת דברי הדואר, מיונם והעברתן לאורגנים הספציפיים שצריכים לטפל בפניות מסוג זה.
לעניין עדותו של סודרי, הרי שעדותו סתרה עצמה לא פעם. אי-יכולתו לענות על שאלות בא-כוח התובע בפניי עומדות לנתבעת לרועץ. כפי שיובהר דלמטה, עדותו לקתה בחסר לעניין המכתב, לקתה בחסר לעניין הסעיף ולעניין החוק ולמעשה, עדותו היתה רלוונטית, אם בכלל, לכך שהואילה הנתבעת מ "טוב ליבה" לבצע פרסום מעדכן של 14 שניות בתום מהדורת החדשות לאור 'חוות-הדעת של הייעוץ המשפטי שלנו שהחליטה שאנו צריכים לעשות פרסום מעדכן'.
סעיף החוק
סעיף 25א לחוק קובע כדלקמן...
תתי-הסעיף הנוספים נוגעים להתאמת סעיפים אחרים בחוק לסעיף זה, בשינויים המחוייבים. לעניינינו המשמעות הינה כי התובע זכאי לתבוע סך של 50,000 ש"ח בתור הנפגע מלקות הפרסום המעדכן, וזאת ללא הוכחת כל נזק.
הנתבעת סומכת ידיה לעניין הפרסום המעדכן לרוב עקב השיהוי בהגשת הדרישה למפתנה. כך הסביר זאת סודרי בתצהירו...
סבורני, כי טוב היה באם הנתבעת היתה מביאה לעדות את אחד מיועציה המשפטיים, שכן נראה כי בלבול רב התרחש בין השיקולים המשפטיים לבין השיקולים המקצועיים של העד.
בעודי נדרש לסוגיה זו אין לי אלא לחזור ולהדגיש כי הכתבה ארכה מעל לשתי דקות וכי הפרסום המעדכן נמשך כ- 14 שניות בלבד. מוצא אני לנכון להביא את דברי הסבר המחוקק עת הוגש הסעיף לאישור בכנסת:
'כיום לא קיימת בחוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק"), חובה על כלי תקשורת שפרסם ידיעה שפלוני נחשד בעבירה או שסיקר משפט פלילי נגד פלוני, לעדכן את הציבור במקרים שבהם נסגר התיק בסופה של חקירה או שזוכה האדם בתום המשפט; כך עלול להיווצר בציבור דימוי שאינו תואם את המציאות כלפי אדם ושמו הטוב עלול להיות מוכתם באופן בלתי-הפיך.
דווקא אנשים שאינם מפורסמים ואין להם גישה לכלי התקשורת, המאפשרת להם תיקון המידע, עלולים להימצא ניזוקים במיוחד כשמפורסמות ידיעות המתארות חשדות וחקירות נגדם אך לא מתפרסמות, מאוחר יותר, ידיעות אודות סגירת תיק החקירה או זיכויים בדין. הציבור הרחב לא יזכור ידיעה בדבר אדם פלוני, אך מכריו, שכניו, ואנשים המצויים עימו בקשרי עבודה - יזכרו, ושמו הטוב ייפגע בלא תקנה.
בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות קיימת חובת עדכון לאחר פרסום שעניינו חשדות פליליים נגד אדם, ברם, הכללים לא תמיד מקויימים, לא כל כלי התקשורת כפופים להם, ואין יכולת ממשית לאכפם.'
מטרת הסעיף, איננה קשורה כלל לעניין שיהוי. "מירוץ" ביצועו של הפרסום המעדכן יחל עם קבלת מכתב הדרישה בכתב, לעניינינו, אין כל קשר בין אם התקבל המכתב בשנת 2004 אם לאו, התובע לא הגיש תביעתו עקב הזמן שלקח בין המכתב הראשון לשידור הפרסום המתקן בפועל. התביעה הינה כנגד צורת הפרסום עצמו! המדובר בעמידה בתנאי הסעיף כפי שנחקק על-ידי כנסת ישראל ופורסם ברשומות. זהו הסעיף שצוטט דלעיל ועליו הנתבעת לעמוד בו. לדידי היא כשלה בכך כשלון חרוץ.
באת-כוח הנתבעת המלומדת העלתה טענות רבות לעניין הפרסום המעדכן ופרשנותו. אינני יכול לקבל את טענותיה. כך, לדוגמה, נטען כי למעשה קיימות דרגות לעניין הפרסום המעדכן, בין אם הפרסום המקורי עסק בחקירה, העמדה לדין או הרשעה. מעבר על הסעיף מלמדנו כי אין כל הבחנה שכזו. נהפוך הוא, כל הסיטואציות מפורטות במקשה אחת ומשכך, התנאים שעל הפרסום המעדכן לעמוד בו, כפי שמצויין בסעיף-קטן (ב) לסעיף חל על כולם.
מטרת החוק הוסברה כדבעי על-ידי חברת הכנסת ענת מאור במהלך הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט מה- 16.10.02, בהיא לישנא:
'אם הידיעה פורסמה בשבעה טורים בעמוד הראשון ואם לא היו נימוקים ממשיים לכך ובסוף התברר שהאשמה היא אשמת שווא, אז לא בטוח שהשיקולים על העיתון בפרסום של שבעת טורים בעמוד הראשון היו הולמים. עצם הפרסום הוא הנזק, לא צריך להוכיח שום נזק נוסף. הרי לא יתכן שההבהרה תתפרסם בעמ' 17 בשלושה טורים במקרה כזה שהפרסום המקורי היה בעמוד הראשון.'
ובהמשך:
'נקודת המוצא של המחוקק, ולדעתי בדין, היא שהעיתונות לא נהגה באופן הוגן והולם עם אנשים שהוחשדו ואחר-כך התברר שכלום לא קיים לגביהם.'
הצורך בחקיקת הסעיף עולה אף מאמרות אגב שצויינו על-ידי בית-המשפט העליון, כפי שיפורט להלן.
כב' השופט ברק (בתוארו אז) ציין ב- ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840, 863 (1989) כך:
'התגובה הראויה ללשון הרע היא בחשיפת השקר שבה ובהוצאת האמת לאור. והנה, דווקא לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה היכולת בידו - יותר מאשר לאיש "הפרטי" - להגן כראוי על-שמו הטוב.'
ב- ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, 622 (2002) ציינה השופטת בייניש (כתוארה אז) כך:
'כן טמונה ההצדקה להעדפת חופש הביטוי, ביכולתו הרבה יותר של איש ציבור ביחס לאדם פרטי להתגונן מפני פגיעה בשמו, שכן בידיו כלים, ידע ונגישות לאמצעי התקשורת. יש אף הסבורים כי אנשי ציבור מעצם מעמדם מביעים הסכמה, מפורשת או משתמעת, לחשוף עניינם לעיני הציבור ולביקורתו.'
ב- רע"א 10520/03 בן-גביר נ' דנקנר (פורסם באתר נבו - עמ' 37), ציין כב' השופט ריבלין:
'אכן, במקרים המתאימים, שומה על המשפט למנוע מצב שבו תבוא הגשמת התכלית החשובה של חופש הביטוי על גבו של אדם - לא כל שכן אדם פרטי.'
כב' השופטת פרוקצ'יה ציינה באותו עניין כי:
'פגיעותו של היחיד מביטוי הפוגע בשמו גדולה באופן ניכר מפגיעותו של הציבור, והוא ראוי לפיכך להגנה רחבה יותר. אין בידיו, דרך-כלל, אמצעים להתמודד כנגד הפגיעה באמצעות מסר נגדי - אמצעים העומדים לרשות ציבור נפגע... הפרט מתקשה להציג כלפי עם ועדה את האמת שלו. היחס בין חופש הביטוי לבין ההגנה על כבודו של הפרט הוא, אכן, שונה מן היחס בין חופש הביטוי להגנה על אינטרס ציבורי כללי.'
ציטוטים אלו נלקחו מסכסוכים שהגיעו לבית-המשפט העליון עקב מפורסמותם של הצדדים, רובם ככולם מתחום הפעילות הפוליטית, אשר שמם הטוב נפגע. ההלכה במדינתנו הינה פשוטה, ככל שאדם מוכר יותר מבחינה ציבורית, ניתנים לדבריו חשיבות ציבורית ומשכך, גם לביקורת. טענות לשון הרע כנגד אישי ציבור לרוב נדחית בעקבות העניין הציבורי שבפרסום והצורך לשמור על חופש ביטוי.
סבורני שאין זהו המקרה כאשר מדובר באדם פרטי.
התובע, נכנס לסחרור תקשורתי בעל כורחו ללא כל יכולת שליטה בנושא. ההד התקשורתי שנגרם על-ידי הנתבעת ומדיות נוספות, לא היו צוברות נפח כה רציני אילולי היה התובע בנו של המרגל מרדכי ("האיש במזוודה") לוק. בשים נקודה זו בצד, המדובר באיש פשוט המרוויח את לחמו בכפות ידיו. כאשר נסגרה החקירה כנגדו היה זכאי לפרסום מעדכן ובאם "הגיע המכתב" רק בשנת 2006 היה זכאי התובע לפרסום מעדכן בהתאם לדרישת החוק.
לא בכדי ציינתי במקרה ידיעות כך:
'עולה ברורות כי פרשנות תכליתית ראויה של החובה על-פי סעיף 25א לחוק היא הטלת חובה סטטוטורית על אמצעי תקשורת לפרסם עדכון על שחרור וזיכוי נאשם, באותה צורה "סנסציונית" ובאותה הבלטה וגודל ידיעה כפי שפורסם דבר מעצרו, חקירתו והגשת כתב אישום נגדו'.
כנגד טענה זו העלתה הנתבעת טענה עקרונית. לשיטתה, להבדיל מעיתונות כתובה, זמן האוויר אשר ניתן לנתבעת מוגבל. משכך, על הנתבעת החובה לפרסם ידיעות אקטואליות עדכניות בראשית המהדורה ולכן הפרסום המעדכן שבוצע נעשה כדין, בהתאם לנסיבות.
להלן ההגדרה של "אמצעי תקשורת" בחוק...
המחוקק לא מצא מקום לאבחן בסעיף בין עיתון, לבין שידורי רדיו וטלוויזיה. משכך, דין טענה זו להידחות. למרות זאת, מקובלת עלי הטענה כי מהדורת החדשות המרכזית צריכה להתחיל עם העניינים "הבוערים" שהתרחשו במהלכו. אולם, אפילו הנתבעת לא שמרה על כלל זה בעניינינו. סודרי העיד בתצהירו מה היו החדשות "החמות" של אותו היום:
'מהדורת החדשות של יום 13 באוקטובר 2006 נפתחה בסקירת האירועים החדשותיים שאירעו באותו היום, ובכלל זה ידיעות על מאות פלסטינים שהתפרעו בכניסה לירושלים; ידיעה על תקיפת שלושה פעילי חמאס בעזה והריגתם שניות בודדות לפני ששיגרו קסאמים; השלכת רימון לביתו של מנכ"ל עיריית הרצליה וכיוצא באלו. הפרסום המעדכן נערך לאחר שידורן של ידיעות אקטואליות אלה.' (סעיף 11.4 לת.ע.ר)
שואל אני, מה המשמעות של "וכיוצא באלו" אשר ציין סודרי בתצהירו. לשאלה זו אין תשובה, לא הוצגה בפני מהדורת החדשות המלאה ומר סודרי לא מצא לנכון ליתן פירוט של מלוא המהדורה.
מאידך גיסא, לפי הדיסק שהוגש במהלך הישיבה המקדמית מסתבר כי הפרסום המתקן, שאורכו ארבע-עשרה שניות בלבד הוקרא על-ידי מגישת החדשות, לאחר תחזית מזג-האוויר ותשדיר החסות ששודר לאחריו! (בשעה שרוב הצופים כבר "מזפזים" לתחנות אחרות...) תואיל הנתבעת לומר לבית-המשפט כיצד פרסומת לסקי בשלג חשובה יותר מבחינה אקטואלית מניקיון החשדות כנגד התובע? ברור הוא שלשאלה זו אין כל תשובה.
סעיף 25א(ב) קובע כך:
'החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן.'
המילים "בין השאר" קיבלו משנה-תוקף לשיטתה של הנתבעת. לא-זו-אף-זו, נראה כי דרכה של הנתבעת הינה ליתן משמעות יתרה למילים שלא נכתבו מאשר המילים הכתובות (ראה ציטוטי המתנגדים לסעיף בישיבת ועדה לחוקה חוק ומשפט האמורה בסיכומי הנתבעת). מקובלת עלי הטענה כי יש להתחשב בנושאי היום, חדשות עיקריות וכו'. אך אין להתעלם מהנאמר במפורש בחוק.
המשמעות של הבלטה ראויה, תוך התחשבות בדרך בה פורסמה הידיעה המקורית מחייבת את מפרסם הפרסום המעדכן לשים-לב למה שנעשה. לשיטתי, כפי שציינתי דלעיל לעניין תצהירו של סודרי מה היו הנושאים האקטואליים בזמנו, היה עליו למצוא את נקודת הזמן הנכונה בין הכותרות הראשיות לכותרות המשניות (ככל הנראה אלו אשר סוכמו על ידו במילים "וכיוצא באלו"). לחילופין, יכול היה לבחור להגיש את הפרסום המעדכן ביום אחר!
אחת הסתירות אצל הנתבעת היתה כי לקח לה פרק זה של שבועיים מיום קבלת המכתב ליום שידור הפרסום המעדכן. יחד-עם-זאת, כאשר הוחלט על הפרסום המעדכן, הוחלט לשדרו מיידית! באופן מפליא במיוחד, ההחלטה נפלה בערב חג הסוכות אשר לטענתה של הנתבעת ממילא היתה מהדורת חדשות מקוצרת. מדוע אם-כן, לא בחרה הנתבעת להמתין לחול המועד? ליתן את המעמד הראוי לפרסום המעדכן, כפי שצפה המחוקק? שואל אני ותשובה אין.
היחס המצויין לעיל, הוא המבחן הראוי שיש ליתן למשמעות "הבלטה ראויה" במדיה כגון מהדורת החדשות בטלוויזיה. באם אקבל את טענות הנתבעת לעניין הוראות רגולטוריות החלות עליה (טענה נוספת שלא הוכחה), הרי שאין לה כל יכולת לטעון לנכונות מיקום הפרסום המעדכן לאחר תחזית מזג-האוויר ולפני שקריינית המהדורה פונה לצופים בברכת לילה טוב. מערכת המשפט בישראל, מבוססת על איזונים של זכויות. הנתבעת התעלמה מהוראות החוק הכופות שיקולי עריכה וקבעה ששיקוליה המקצועיים גוברים על הוראות החוק תוך ביצוע איזון לא ראוי.
באת-כוח הנתבעת ציינה בראשית סיכומיה כיצד התביעה דנן הינה החמישית במספר אשר הגיש התובע בגין סעיף 25א לחוק. לשיטתה, פועל התובע ב"שיטת מצליח" בניסיון לזכות בכספים שאיננו זכאי להם כלל ועיקר.
התובע הגיש כחלק מנספחי כתב תביעתו את פסקי-הדין שניתנו בשאר תביעותיו - במה הדברים אמורים - תביעה אחת התקבלה במלואה (מקרה ידיעות) תביעה אחרת נסגרה בפשרה שה"פיצויי" הינו למעשה פרסום כתבה מעדכנת בגודל ראוי ושני תביעות אשר נסגרו על דרך הפשרה.
העובדה כי הנתבע הסכים לפשרות הנ"ל ואף הסכים גם בתביעה זו לסיים את הסכסוך על דרך הפשרה, רק מראה על תום-ליבו ורצונו הכן והאמיתי לשקם את חייו. משכך, אין לקבל טענה זו של הנתבעת לעניין חוסר תום-ליבו.
ההיפך הוא הנכון, במעשיו הנ"ל והתנהלותו, הוכיח התובע, שאיננו אדם הרודף בצע אלא אדם המוכן להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית-המשפט ויש להצטער על כי הנתבעת לא נהגה כך, ודרשה ש"ייקוב הדין את ההר".
הפרסום המעדכן הינו לעג לרש, ניסיון לצאת ידי חובה מבלי להתייחס כראוי ללשון החוק וניסיון להיפטר ממטרד ותו לאו. אכן, צר לי כי הנתבעת פעלה בדרך זו...
התנהלות הנתבעת במהלך המשפט
לא אוכן לסיים פסק-דין זה מבלי להתייחס להתנהלות הנתבעת במהלך המשפט. באת-כוח הנתבעת העלתה טענות רבות ושונות החל מהמכתב שלטענתה מעולם לא התקבל והלה בכך שלמעשה חקירת התובע לעניין עבירות בטחוניות מעולם לא הסתיימה. הכל, למען שכנוע בית-המשפט בכך שהנתבעת פעלה כראוי.
אולם, הנתבעת לא השכילה להוכיח טענות אלו. במהלך החקירה הנגדית נטען כי כמות הצופים בפרסום המעדכן היה גבוה מהכתבה אך לא הוצגו בפניי נתונים לעניין. לעניין המכתב הרשום שמעולם לא נשלח לא הוגשה לבית-המשפט תעודת עובד ציבור מחברת דואר ישראל בע"מ ואף לא התבקש בית-המשפט ליתן צו לשם כך. לאותו עניין לא התבקש צו כנגד משטרת ישראל לעניין אי-סיום החקירה. שואל אני, אם הנתבעת כל כך בטוחה בעניינים אלו, מדוע לא פעלה לשם הוכחתם?
כמו-כן, כפי שציינתי לעיל, הנתבעת לא הביאה לעדות את האחראי על קבלת ומיון דואר במשרדיה ולא את היועץ המשפטי שנתן את ההנחיות לעורך מהדורת החדשות, כיצד לפעול...
הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה'.
כך גם לא נעלמה מעיניי בית-המשפט כי הנתבעת ביקשה הארכת מועד בבקשתה להגשת כתב הגנה בטוענה כי מי שאמור לחתום על תצהיר אימות העובדות נמצא בחו"ל אך בפועל, לאחר שהאורכה ניתנה חתם פלוני אחר על התצהיר.
סכום הפיצוי
דיו רב נשפך בשאלה האם הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק הוא סכום קבוע או סכום המינימום שיש לפסוק (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5), 510 (2000)) או סכום מקסימאלי שבית-משפט יכול לפסוק (ראה יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע - השם והשמן" עלי משפט ב 205 (2002).
אינני רואה לנכון להיכנס לסוגיה זו שכן סבורני שבהתחשב בסוג המדיה, החשיפה וסוג הפרסום (וההכנסה שיכלה הנתבעת לקבל מפרסומות בזמן שנמנעה מליתן פרסום מעדכן ראוי) הסכום הסטטוטורי הוא סכום ראוי בהחלט בנסיבות העניין.
סוף דבר
בנסיבות העניין, מצאתי לנכון לקבל את התביעה במלואה.
הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הפיצויי הסטטוטורי הקבוע בחוק (ללא צורך בהוכחת נזק) בסך של 50,000 ש"ח צמודים ונושאי ריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל..."

ב- ת"א (רמ') 3103/04 {אלי לוק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, תק-של 2(2006), 23451 (2006)} נפסק מפי כב' השופט זכריה ימיני:

"השאלות העומדות לדיון הן:
1) האם מילאה הנתבעת את חובתה על-פי סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 בדבר עדכון פרסום? אם לא;
2) מהו סכום הפיצוי לו זכאי התובע מאת הנתבעת?
בהתאם להסכמת הצדדים ניתן פסק-הדין על-פי סעיף 79א לחוק בתי- המשפט.
כללי
ביום 24.11.02 נעצר התובע על-ידי המשטרה בחשד שניסה לסייע לפלשתינים. המשטרה טענה כי התובע ניסה להעביר לפלשתינים מסמכים רבים כגון: תעודות זהות ישראליות ותעודות שוטר, כדי שאלה ישמשו לרעה ולמטרות חבלניות כנגד מדינת ישראל בידי ארגונים עוינים. דבר מעצרו של התובע פורסם במהדורת החדשות ביום 25.11.05, כאשר דבר מעצרו בחשד לריגול היה בין כותרות החדשות ששודרו בפתח מהדורת החדשות. לאחר הפסקת הפרסומות שודרה כתבה מורחבת אודות התובע, החשדות בריגול בהן נחשד, תוך הבלטה מורחבת שהוא בנו של מרדכי לוק, מי שריגל לטובת מצרים, והיה ידוע בכינוי "האיש במזוודה". נראה מהכתבה שהחשדות בריגול כנגד המשיב נסמכו בעיקר על היותו בנו של מרדכי לוק.
לאחר שהסתיימה החקירה המשטרתית כנגד התובע, החליטה הפרקליטות לסגור את התיק כנגד התובע, וביום 10.8.03 שלח לו רמ"ח משטרת רחובות, רפ"ק רפי נוח, מכתב שנוסחו כדלקמן...
מכתב המשטרה נשלח לכתובתו הישנה של התובע, והוא הגיע אליו במועד מאוחר יותר. ביום 13.04.04 שלח בא-כוחו של התובע מכתב לחברת טלעד לפרסם עדכון של הכתבה, שתיק החקירה כנגד התובע נסגר. משנוכח התובע לדעת כי מי שאחראי לפרסום היא חברת החדשות הישראלית בע"מ, שלח מכתב דרישה לעדכון הכתבה לחברת החדשות, וזו פרסמה הודעה בחדשות כי התיק כנגד התובע נסגר מחוסר ראיות.
לטענת התובע העדכון לא נעשה באותו אופן כפי שנעשה הפרסום הראשון וללא הודעה בפרומו של החדשות, כפי שנעשה בפרסום הראשון.
לטענת הנתבע, עם פרסום העדכון במהדורת החדשות יצאה הנתבעת ידי חובתה, מה עוד שמדובר בסגירת תיק עקב חוסר ראיות להוכחת האשמה.
דיון ומסקנות
ממכתב המשטרה לסגירת התיק עולה שהתובע לא נחקר כלל על עבירת ריגול או סיוע לפלשתינים במאבקם נגד מדינת ישראל, אלא על שתי עבירות בלבד, והן: זיוף והחזקת רכוש חשוד כגנוב. משמע מכך, שמלכתחילה לא נחקר התובע על עבירת ריגול. המסקנהק הנובעת מכך שבמכתב המשטרה אודות סגירת התיק יש הודעה שהחשד כנגד התובע בגין עבירת ריגול בוטל לחלוטין. את עובדה זו לא פרסמה הנתבעת. הנתבעת פרסמה הודעה שהתיק כנגד התובע שנעצר בכך שהיה חשוד בריגול נסגר מחוסר ראיות. כל מי שהיה שומע את העדכון היה יוצא מנקודת הנחה שהחשדות בריגול כנגד התובע עדיין קיימים, אלא שהמשטרה לא הצליחה למצוא ראיות לחשדות אלו. תוכן הודעת העדכון סותר את מכתב המשטרה.
בנוסף, היה על הנתבעת לפרסם את העדכון גם בפרומו לחדשות, כדי שגם מי שלא צופה במהדורת החדשות עד סופה ישמע את העדכון, בדיוק כפי שהיה בעת שידור הכתבה הראשונה.
לאור האמור לעיל, סבור אני שהנתבעת לא מילאה את חובתה על-פי סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
לאחר ששקלתי את נסיבות העניין סבור אני שהתובע זכאי לתשלום פיצויים בסך 30,000 ש"ח ללא הוכחת נזק.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן:
1) את הסך 30,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (20.09.04) ועד ליום התשלום בפועל..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חובת עדכון