ראיות על-שם רע, אופי או עבר של אדם (סעיף 28 לחוק)

1. הדין
סעיף 28 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"28. ראיות על-שם רע, אופי או עבר של אדם
במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו."

2. ראיות לגבי אופיו של אדם
ב- ת"א (יר') 1556/99 {מועיין דאוד חורי, עוד נ' חברת כל אל ערב בעמ ואח', תק-מח 2002(3), 69222 (2002)} המחלוקת עסקה בהיקף הזכות שיש לנתבע בתביעה על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 להביא ראיות בעניין אופיו של הנפגע {התובע}, בשלב הדיון בשאלת גובה הפיצוי לו זכאי התובע. בית-המשפט דן אף בסוגיית סעיף 28 לחוק הגנת הפרטיות בקובעו:

"כיצד יישם בית-המשפט את שיקול-דעתו האמור ומהם השיקולים הצריכים לעניין? מבלי להתיימר למצות את הסוגיה, נפרט מקצת השיקולים הרלבנטיים:
- בית-המשפט לא יאפשר הבאת ראיות בעניינים הנראים רחוקים מנושא לשון הרע הכלול בפרסום. כך, למשל, אם מבקשים להוכיח שהנפגע אינו נוהג כראוי בבני משפחתו, כאשר הפרסום התייחס לעסקיו של הנפגע, יתכן שמדובר בעניין רחוק מנשוא המשפט (ראו, שנהר, סעיף 26.2.6 בעמ' 376).
- כאשר בפרסום יש משום פגיעה בפרטיות, בצד הוצאת שם רע, ייתכן שמכוח הוראת סעיף 28 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, לא יאפשר בית-המשפט להביא ראיות בעניין אופיו וכו' של הנפגע (שנהר, שם, עמ' 377).
- ככל שחלף זמן ממועד עשיית המעשה הפסול שרוצים להוכיחו, כך ייטה בית-המשפט להגביל את האפשרות להוכיח מעשה זה (שנהר, סעיף 26.2.7, בעמ' 377 ופסקי-הדין המוזכרים שם).
- יש לשכנע את בית-המשפט שהראיות לעניין אופיו וכו' של התובע רלבנטיות לעניין שיעור הפיצויים. מעשה של מה בכך, או מעשה שמסיבה אחרת לא יהיה בכוחו להשליך באופן ממשי על שיעור הפיצויים, לא ניתן יהיה להוכיח, אף אם יש בו משום ראיה לאופי "פגום".
- בית-המשפט לא יתיר הבאת ראיות אם יוברר שהן "באות רק כדי להכפיש את שמו של התובע, וכי אין בהן חשיבות ותועלת לעניין האמור" (רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ ואח' נ' רום ואח', פ"ד מח(4), 388, בעמ' 392, מול האות ו').
- הנתבע יוכל להביא ראיות שמטרתן לסתור ראיות שהביא התובע להוכחת שמו הטוב.
- הנתבע רשאי להביא ראיות מהסוג האמור "אם שוכנע בית-המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת" (סעיף 22(4) לחוק).
- בית-המשפט לא יתיר הרחבת היריעה מעבר לממדים סבירים תוך חיטוט בעברו של התובע ונבירה בכל מעשה שעשה (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225).
- בית-המשפט ייטה להתיר הבאת ראיה שמתייחסת לעובדה קונקרטית, במובחן מהערכות, ספקולציות ועניינים הנתונים לשיקול-דעת. בגדר כך תצומצם, למשל, האפשרות להעיד עד לגבי מעשי רשלנות נטענים של הנפגע לעומת האפשרות להעיד עד על מעשה פיזי שעשה הנפגע (התבטאות, מעשה אלימות וכו').
- יש חשיבות למשקלה הלכאורי של הראיה אותה רוצים להביא. ככל שמדובר בראיה בעלת משקל עצמי רב יותר, בעניין שלא נדרש לקיים בגינו בירור עובדתי ("משפט בתוך משפט") - כגון הרשעה קודמת, קביעה של ערכאה שיפוטית - כך הנטייה תהא להתיר הגשתה. מאידך, אם מדובר בעניין שעל פניו יצריך קיום בירור עובדתי, שיחייב הבאת ראיות לסתור וקביעה ראשונית של ממצאים לגביו, לא יהא זה ראוי להתיר הגשת הראיה אלא אם ערכה הסגולי רב במיוחד. יפים, לעניין זה, דברי כב' השופט אגרנט ב- ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב, 2017, בעמ' 2108, מול האות ה':
"... באשר גם במקום שאין בה (בעדות) אמת, יהיה קשה, לעיתים, להזים אותה."
- אמירה זו של כב' השופט אגרנט מתקשרת עם שיקול נוסף, שהובא בפסק-הדין גרינוולד הנ"ל: התרת הרסן עלולה להרתיע מי שהושמץ ברבים שלא כדין מלפנות לערכאות לשם הפרכת הפרסום המשמיץ. שיקול זה מחייב משנה זהירות בטרם יותר לנתבע להציג ראיות מהסוג הנדון.
- עוד מן הראוי לשקול, האם העובדה שהנתבע מעוניין להוכיחה מתייחסת לאירוע, למעשה או להתבטאות, בעלי משמעות, שיש בהם כדי להעיד על אופיו של הנפגע-התובע, או שמא מדובר בעניין, שגם אם יוכח, יצביע על מעידה נקודתית, או שלא יהא ניתן, או יהיה קשה, להסיק ממנו מסקנה על אופיו של הנפגע. כמאמרו של כב' השופט אגרנט בעניין גרינוולד הנ"ל - "... לכל אדם הזכות, גם אם סרח אי פעם בעבר, כי לא יוטחו כלפיו דברי דיבה בלתי מוצדקים..." (שם, שם).
- לסיום יצויין, כי מדובר בשיקולים המשליכים זה על זה. בית-המשפט נדרש לאזן בין השיקולים הנוגדים שיכולים להתקיים במקרה נתון. כך, למשל, ככל שמדובר בראיה הנוגעת למעשה קשה ובעל משמעות כללית לגבי אופיו של התובע, תהא נטייה לאשר הבאתה, גם אם הדבר יצריך קיום בירור עובדתי. מאידך, אם מדובר בנתון שיהיה קשה להסיק ממנו מסקנה כללית על אורחותיו של הנפגע, גם אם הנתון עצמו מתייחס למעשה לא ראוי, לא תתאפשר הגשת ראיה לגביו, ובמיוחד לא אם הדבר יצריך קיום בירור עובדתי וקביעת ממצאים..."

ב- ת"א (ת"א) 162975-09 {פלונית נ' המכון הישראלי לדמוקרטיה ואח', תק-של 2010(4), 50082 (2010)} מתייחס בית-המשפט לסעיף 28 לחוק הגנת הפרטיות בקבעו:

"ב"כ התובעת מתנגד בסיכומיו לשימוש שעושה ב"כ הנתבעים בדברים שפורסמו באתר שמנהלת ומפרסמת התובעת, כאמור לעיל, אך אין בהתנגדותו ממש. ראשית, הוא איחר בהתנגדותו, שמן הראוי היה להשמיעה עובר להצגת החומר כראיה או בשלב החקירה הנגדית, ושנית, הפנייתו לסעיף 28 לחוק, אינה במקומה.
בסעיף 28 נאמר כי...
לדעתי, בהצגת החומר מהבלוג שכותבת התובעת ומהשאלות שנשאלה התובעת בקשר לפרסומיה אלו, אין משום "הבאת ראיה או חקירה" לגבי שמה הרע, אופיה, או דבר מה שלילי בעברה, במעשיה או בדעותיה. התובעת עצמה אינה רואה כל רע בפרסומיה, אלא ההיפך מכך. הרלוונטיות של השאלות נבעה מעצם טענתה כי יש משום פגיעה בפרטיותה, כמשמעות המונח בחוק, בפרסום הכתבה.
מכל מקום, כאמור, בהיעדר התנגדות כשהוגש החומר לבית-המשפט כחלק ממוצגי הנתבעים, וכשב"כ התובעת נמנע מלהתנגד לשאלות ב"כ הנתבעים בחקירתה הנגדית של התובעת לגבי הפרסומים באתר זה, מנוע ב"כ התובעת מלהשמיע התנגדות לעניין זה בסיכומיו.
11. בנוסף לכל האמור לעיל, נראה לי כי עומדת לנתבעים הגנת סעיף 18(3) לחוק. היות וב"כ הנתבעים לא טען בנושא זה בסיכומיו, אשאיר נושא זה בחזקת "אמרת אגב". בסעיף 18(3) נאמר כי תהיה למפרסם "הגנה טובה" כנגד התביעה באם:
"בפגיעה היה עניין לציבור המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב."
הפרסום שבכתבה לא היה כוזב. נושא הכתבה הינו, ללא ספק, נושא בעל חשיבות ציבורית, דהיינו - "עניין לציבור". הכתבה עסקה בהטרדות מיניות שחוות עיתונאיות במהלך עבודתן, בנסיונן לראיין אנשי ציבור. האם אין מקום לטענה כי היתה הצדקה מלאה בפרסום הכתבה, כולל הקטע הקשור בתובעת, לאור העניין הציבורי שבכתבה ודבריה שם, כך שממילא קיימת לעיתון "הגנה טובה" על-אף הפגיעה כביכול בפרטיותה? לטעמי, גם מטעם זה היה מקום לדחיית התביעה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ראיות על-שם רע, אופי או עבר של אדם (סעיף 28 לחוק)