הגנת השימוש בשם

שמו של אדם הוא חלק מאישיותו, הוא האני החברתי שלו, הוא המפתח שבאמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד. הוא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת ולייעוד.

ביטוי חשוב לזכותו של האדם בשמו ניתן במקום עבודתו. האדם מבקש כי הישגיו, פרי עמל כפיו, יזוהו בציבור עימו.

האדם מבקש לנצל זיהוי זה על-מנת שיוכל ליהנות מהכרה ומיוקרה מקצועית, ועיתים גם על-מנת שיוכל להפיק לעצמו רווחים כספיים המבטאים את תשואת המאמצים אותם השקיע במקום עבודתו.

על-כן, כחלק מזכות האדם לשם, יש להתיר לאדם ליצור זיקה בין הטובין או השירותים אותם הוא מספק לבין שמו.

ב- ע"א 8483/02 {אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ''ד נח(4), 314 (2004)} נטען כי סעיף 47 לפקודת סימני המסחר בא לייצב איזון בין שני האינטרסים המתנגשים במאבק בין ההגנה על סימן המסחר לבין ההגנה על זכותו של האדם לעשות שימוש בשמו הוא.

מן העבר האחד, ניצב האינטרס של הציבור, המבקש להתיר לאדם להשתמש בשמו שלו.

מן העבר השני, ניצב אינטרס חשוב אחר, עליו באה להגן הפקודה, והוא עניינו של בעל סימן המסחר, בשמירה על זכות הקניין שלו בסימן ערכה, ובייחודה לו, של הזכות לקטוף את הרווחים אשר מצמיח סימן המסחר {ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקויט נ' חברת פרומין, פ"ד כג(2), 43 (1969)}.

על חשיבותו של סימן המסחר לבעליו נכתב עוד בשנת 1927:

"Today the trademark is not merely the symbol of good will but often the most effective agent for the creation of good will, imprinting upon the public mind an anonymous and impersonal guaranty of satisfaction, creating a desire for further satisfactions. The mark actually sells the goods."
{F. I. Schechter “The Rational Basis for Trademark Protection” 40 Harv. L. Rev. (1927) 813, at p. 819}

אין זהו עניינו הפרטי בלבד של בעל סימן המסחר. זהו ביטוי לאינטרס הציבורי לאפשר תחרות הוגנת, שהיא סם החיים של הכלכלה ושל המדינה הדמוקרטית.

ההגנה על סימן המסחר מגנה גם על הצרכן, שלא יוטעה לייחס סחורתו של אחד לאחר.

זהו כלי אותו יצר הדין על-מנת למנוע מבעד סוחר לא ישר להונות את הציבור לרכוש את מוצריו בדרכי כזב.

באופן זה, מקדמת ההגנה הפרוסה על סימני המסחר גם יעילות כלכלית, הן בחיסכון המופק בעלויות החיפוש אחר המוצר, עלויות בהן אנוס לשאת הצרכן, והן בתמריץ הניתן לעוסק להשקיע בקידום ובשימור איכות המוצר אותו הוא משווק.

מפאת הצורך לאזן בין האינטרסים הסותרים הללו, אין לומר כי ההגנה על זכותו של האדם בשמו היא מוחלטת. ההגנה, בהיותה פרי של איזון אינטרסים, הינה יחסית בלבד.

אין ליתן לאדם רישיון בלתי-מוגבל לעשות שימוש בסימן מסחר של אחר, תוך פגיעה בוטה בזכויותיו של האחר ותוך הטעיית הציבור, אף אם רצה המקרה וסימן המסחר משמש גם כשמו שלו.
אשר-על-כן, קם הצורך לסייג את ההגנה המוענקת לאדם העושה שימוש בשמו שלו תוך פגיעה בסימן מסחר של אחר. זכות השימוש מותנה בכך שהשימוש שנעשה בשם יהא שימוש בתום-לב.

בארצות הברית, נוסחה של ההגנה שבחוק דומה לנוסח המקובל אצלנו. סעיף 33(b) {Lanham Act (15 U.S.C.A. §1115(b)(4))} קובע הגנה כנגד תביעה בגין הפרת סימן מסחר במקרה של:

"The use of the name, term or devise charged to be an infringement is a use, otherwise than as a mark, of the party’s individual name in his own business…"

על-אף נוסחו זה של סעיף החוק, ההלכה היא כי ההגנה, אותה הוא מקנה למפר סימן המסחר, אינה מוחלטת. ה- Restatement Third, Unfair Competition §28 מבטא זאת:

"In an action for infringement of a trademark…it is a defense that the term used by the actor…is the personal name of the actor or a person connected with the actor, and the actor has used the term in good faith solely to describe the actor’s goods, services, or business or to indicate a connection with the named person."

בית-המשפט האמריקני, קבע כבר בשנת 1914, מפי כב' השופט הולמס, בעתירה שהגישה החברה ליצור עטים "ווטרמן" כנגד אדם, אשר ביקש, ששם משפחתו "ווטרמן" יוטבע על העטים מיצורה של חברה בה היה שותף, כי:

..."When the use of his own name upon his goods by a later competitor will and does lead the public to understand that those goods are the product of a concern already established and well known under that name, and when the profit of the confusion is known to, and, if that be material, is intended by, the later man, the law will require him to take reasonable precautions to prevent the mistake."
{L. E. Waterman Co. v. Modern Pen Co., 235 U.S. 88, at p. 94}
הסירוב לנקוט באמצעים כאלה, אשר יפחיתו את הסיכון של יצירת קשר מוטעה בין מוצריו של בעל סימן המסחר לבין המשתמש בשמו הזהה לאותו סימן, מצביע על-כך שהשימוש שעושה האחרון בשם אינו שימוש בתום-לב.

בהתאם לכללים מוכרים ומקובלים אלה, מגבילים בתי-המשפט בארצות הברית, את המבקשים להשתמש בשמם הזהה לסימן מסחר של אחר, ומחייבים אותם לנקוט בפעולות אשר יבהירו לציבור כי אין בינם לבין בעל סימן המסחר קשר כלשהו.
בדין הקהילתי האירופי, בניגוד לדין האמריקאי (והישראלי), מופיעה הדרישה לפיה על השימוש בשמו של האדם, הזהה לסימן מסחר, להיות הוגן, בכללים המחייבים עצמם {דירקטיבה, סעיף 6 EEC/89/104 (1989 O. J. L40/1)}.

נוסחה זו של ההגנה אומץ במדוייק בסעיף 11(2) לחוק סימני המסחר האנגלי החדש - Trade Marks Act 1994 {בחוק הישן, Trade Marks Act 1938, היתה ההגנה שניתנה מכוח סעיף 8(a) לשימוש בשמו של העוסק, אף היא מותנית, ב- bona fide use).

נפסק שם כי המבחן להיותו של שימוש בבחינת שימוש מסחרי או תעשייתי הוגן הוא מבחן אובייקטיבי. השאלה אותה שואל עצמו בית-המשפט, בדונו במקרים מסוג זה, היא השאלה אם עוסק סביר, בתחום המסחרי הרלוונטי, היה קובע, בהתחשב בעובדות אותן הכיר הנתבע, כי השימוש, כנגדו מלין בעל סימן המסחר, הוא הוגן.

כך, מקום בו שימוש בשמו המלא של האדם היה מונע מלטעות בינו לבין סימן המסחר הרשום, טעות הנוצרת מחמת השימוש בשם המקוצר, ניתן להעריך כי עוסק ישר היה מבקש למנוע את הטעות, ונמנע מהשימוש בשמו המקוצר.

בישראל, טרם נדרש בית-משפט לשאלת היקף ההגנה שמקנה הוראת סעיף 47 לפקודת סימני המסחר למשתמש בשמו שימוש אמת.

פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") עיגנה, בזמנו, את עוולת גניבת העין בסעיף 59 לחוק הנ"ל ונקבע כי אין אדם עושה עוולה רק על-ידי שהוא משתמש בשמו למכירת טובין.

ב- ע"א 7980/98 {שרון (צ'ופי) פרוינדליך נ' אורן חליבה, תק-על 2000(2), 2180 (2000)} נקבע כי הגנה זו הנתונה לשימוש שעושה אדם בשמו, על-אף ניסוחה, אינה הגנה מוחלטת, כי אם הגנה יחסית, שכל פועלה בהכבדת נטל ההוכחה המונח על כתפי התובע.

להשלמת התמונה, יצויין כי כיום, מעוגנת עוולת גניבת העין בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"). בסעיף 1(ב) לחוק, בו נקבע מפורשות כי רק שימוש של עוסק בשמו בתום-לב, לא ייחשב לגניבת עין.

לאור הדברים האמורים, נדמה שאף במסגרתה של פקודת סימני מסחר, אין מקום לפרש את ההגנה הניתנת לזכות האדם להשתמש בשמו, לשם מכירת או פרסום טובין, כזכות מוחלטת.

ההגנה כפופה לדרישת תום-הלב. קביעה זו מקדמת את ההרמוניה החקיקתית, המבטאת את הדרישה המלכותית לעשות שימוש בזכות הנתונה לו לאדם בתום-לב {סעיף 39 לחוק חוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים")}.

כללים אלה אשר נוצרו בארץ ובעולם, התייחסו למקרה הנפוץ - בו האדם עושה שימוש בשמו על-מנת לקדם את המוצרים אותם הוא עצמו מייצר.

אולם, אין זה משנה אם עושה האדם שימוש בשמו הזהה לסימן מסחר על-מנת ליצור זיהוי בין מוצר מסויים לבין סימן מסחר של האחר, או אם עושה הוא "שימוש במוניטין לעלוב בבעליו".

בכל המקרים נעשה שימוש אשר מהווה, לכשעצמו, הפרה של סימן המסחר לפי פקודת סימני המסחר, ובכל המקרים מבקש המפר לחסות בצילה של ההגנה על השם. תנאיה של ההגנה - זהים הם בכל המצבים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגנת השימוש בשם