דמי לידה והזכות לדמי לידה (סעיפים 52-48 לחוק)

1. הדין
סעיפים 48 עד 52 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובעים כדלקמן:

"48. הגדרות (תיקון התשס"ה (מס' 1א))
בסימן זה:
"היום הקובע" - היום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהריון שנסתיים בלידה שלגביה מוגשת התביעה לדמי לידה, ולעניין מבוטחת שזכאית לדמי הסתגלות מיוחדים ולא עבדה בהיותה בהריון כאמור - היום האחרון שבעדו השתלמו לה דמי הסתגלות מיוחדים בהיותה בהריון;
"יום הלידה המשוער" - היום שנקבע כיום הלידה המשוער, באישור רפואי שניתן בהתאם לתקנות שהתקין השר.

49. הזכות לדמי לידה (תיקונים: התשנ"ז (מס' 6), התשס"א (מס' 5), התשס"ד (מס' 8), התשס"ז (מס' 8), התשס"ז (מס' 10))
(א) המוסד ישלם למבוטחת דמי לידה, לפי סימן זה, בעד פרק הזמן שלרגל ההריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח-ידה.
(ב) המוסד ישלם לזכאי לחופשת לידה לפי סעיף 6(ח) לחוק עבודת נשים, וכן לעובד עצמאי שמתקיימים בו התנאים האמורים באותו סעיף, דמי לידה, בעד פרק הזמן שלרגל חופשת הלידה ולצורך הטיפול בילדו הוא אינו עובד או אינו עוסק במשלח ידו, ובתנאי שמתקיימים כל אלה:
(1) הוא עובד או עובד עצמאי כאמור בסעיף 40(ב)(1), בשינויים המחוייבים;
(2) שולמו בעדו דמי ביטוח משכרו כעובד או ששילם דמי ביטוח מהכנסתו כעובד עצמאי בעד 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע או בעד 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקדמו ליום הקובע;
לעניין סעיף-קטן זה, "היום הקובע" - היום שבתום ששת השבועות שלאחר יום הלידה או היום שבו הפסיק לעבוד, לפי המאוחר;
(3) אשתו זכאית לדמי לידה לפי פרק זה, בעד אותו פרק זמן, ולא שולמו לה דמי הלידה בעד פרק הזמן המלא כאמור בסעיף 50(א)(1).
(ג) על-אף הוראות סעיף-קטן (ב), לא ישולמו דמי לידה לזכאי כאמור בסעיף-קטן (ב) בעד תקופות אלה:
(1) תקופה של ששה שבועות רצופים שתחילתם ביום הלידה;
(2) תקופה שבעדה שולמו לאשתו דמי לידה;
(3) תקופה הפחותה מ- 21 ימים רצופים.
(ד) דמי לידה ליום לפי סעיף-קטן (ב) הם שכר העבודה הרגיל של הזכאי לדמי הלידה, ויחולו לעניין זה הוראות סעיפים 53, 54, 55 ו- 56 בשינויים המחוייבים.
(ה) (1) עובד הזכאי לחופשת לידה לפי סעיף 6(ז1) רחוק עבודת נשים, וכן עובד עצמאי שמתקיימים בו התנאים האמורים באותו סעיף, זכאי לדמי לידה בעד פרק הזמן שלרגל חופשת הלידה ולצורך הטיפול בילדו הוא אינו עובד או אינו עוסק במשלח ידו, ובתנאי שמתקיימים כל אלה:
(א) הוא עובד או עובד עצמאי כאמור בסעיף 40(ב)(1), בשינויים המחוייבים;
(ב) שולמו בעדו דמי ביטוח משכרו כעובד או ששילם דמי ביטוח מהכנסתו כעובד עצמאי בעד 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע או בעד 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקדמו ליום הקובע; לעניין סעיף-קטן זה, "היום הקובע" - יום הלידה או היום שבו הפסיק לעבוד לפי המאוחר;
(ג) בת זוגו זכאית לדמי לידה לפי פרק זה, בעד אותו פרק זמן, ולא שולמו לה דמי לידה בעד פרק הזמן המלא כאמור בסעיף 50(א).
(2) על-אף הוראות פסקה (1), לא ישולמו דמי לידה לזכאי כאמור באותה פסקה בעד תקופות אלה:
(א) תקופה שבעדה שולמו לבת זוגו דמי לידה;
(ב) תקופה הפחותה מ 21 ימים רצופים.
(3) דמי לידה ליום לפי סעיף-קטן זה הם שכר העבודה הרגיל של הזכאי לדמי הלידה, ויחולו לעניין זה הוראות סעיפים 53, 54, 55 ו- 56, בשינויים המחוייבים.
(4) דמי הלידה לפי סעיף-קטן זה ישולמו לבת זוגו של הזכאי לדמי הלידה.
(5) רופא שהסמיך לכך המוסד (בפסקה זו: "רופא מוסמך") רשאי לדרוש, בכל עת, הבהרות ופרטים נוספים, לרבות רישומים רפואיים, בכל עניין הקשור באישור הרפואי שניתן לפי סעיף 6(ז1)(1)(ב) לחוק עבודת נשים, ולחוות-דעתו בדבר מסוגלות בת הזוג לטפל בילדה; פקיד התביעות רשאי, בהחלטתו בתביעה לדמי לידה לפי סעיף-קטן זה, להביא בחשבון את חוות-דעתו של הרופא המוסמך.

50. תנאי הזכאות (תיקונים: התשנ"ח (מס' 5), התשס"ה (מס' 1א), התשס"ז (מס' 5))
(א) מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית (בסעיף זה: "דמי ביטוח"), תהיה זכאית לדמי לידה:
(1) בעד פרק זמן של 14 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע או בעד 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקדמו ליום הקובע;
(2) בעד פרק זמן של 7 שבועות - אם שולמו דמי ביטוח בעד 6 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע.
(ב) לעניין סעיף-קטן (א) יראו תקופה מהמנויות להלן, שקדמה ליום הקובע, כתקופה שבעדה שולמו דמי ביטוח:
(1) תקופה שבעדה שולמו לאישה דמי פגיעה, דמי לידה, דמי אבטלה, דמי הסתגלות מיוחדים, דמי תאונה, גמלה לשמירת הריון, קצבת נכות לפי פרק ה' בשל נכות שדרגתה 100%, תגמול לפי פרק י"ב או תגמול לפי פרק י"ג בשל נכות שדרגתה 100%;
(2) תקופה שבעדה שולמו לאישה דמי מחלה או תמורת חופשה שנתית באמצעות קופת גמל כמשמעותה בסעיף 180;
(3) שני החודשים הראשונים של חופשה ללא תשלום;
(4) תקופה שבה היתה האישה מבוטחת לפי סעיף 40(ב)(2), ובלבד שעבדה כעובדת או כעובדת עצמאית לפחות 30 ימים רצופים בתכוף לפני היום הקובע;
(5) תקופה שבה היתה האישה עובדת עצמאית, ומועד תשלום דמי הביטוח בעד אותה תקופה חל לאחר היום הקובע או בחודש שבו אירעה הלידה.
(ג) השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע נסיבות, תנאים וכללים שלפיהם ייראו התקופות האמורות בפסקאות (1) עד (3) של סעיף-קטן (ב), כולן או מקצתן, כתקופות שבעדן שולמו דמי ביטוח אף אם תקופות אלה חלו לאחר היום הקובע.

51. דמי לידה נוספים (תיקונים: התשס"ג, התשס"ד (מס' 5), התשס"ה (מס' 3), התשס"ז (מס' 5), התש"ע (מס' 6), התשע"ב (מס' 9), התשע"ד)
(א) מבוטחת שהיא עובדת שזכאית להאריך את תקופת חופשת הלידה, בשל אחת או יותר מהסיבות האמורות בסעיפים-קטנים (ב1) ו- (ד) שבסעיף 6 לחוק עבודת נשים, והודיעה למוסד על מימוש זכותה זו, תהיה זכאית בעד תקופת ההארכה כמפורט באותם סעיפים-קטנים, לדמי לידה נוספים על דמי הלידה שהיא זכאית להם לפי סעיף 50, ובלבד שדמי הלידה הנוספים כאמור, לא ישולמו בעד פרק הזמן העולה על:
(1) 20 שבועות - אם היא זכאית לדמי לידה לפי סעיף 50(א)(1);
(2) 12 שבועות - אם היא זכאית לדמי לידה לפי סעיף 50(א)(2).
(א1) מבוטחת שהיא עובדת שזכאית להאריך את תקופת חופשת הלידה כאמור בסעיף 6(ג) לחוק עבודת נשים, תהיה זכאית בעד תקופת ההארכה, לדמי לידה נוספים על דמי הלידה שהיא זכאית להם לפי סעיף 50 ולפי סעיף-קטן (א), לפי העניין, ובלבד שדמי הלידה הנוספים כאמור, לא ישולמו בעד פרק הזמן העולה על:
(1) 3 שבועות בעד כל ילד נוסף שילדה באותה לידה, החל מהילד השני, בצירוף התקופה שהיא זכאית לה לפי הוראות סעיף-קטן (א)(1) - אם היא זכאית לדמי לידה לפי סעיף 50(א)(1);
(2) שבועיים בעד כל ילד נוסף שילדה באותה לידה, החל מהילד השני, בצירוף התקופה שהיא זכאית לה לפי הוראות סעיף-קטן (א)(2) - אם היא זכאית לדמי לידה לפי סעיף 50(א)(2).
(א2) (בוטלה)
(ב) מבוטחת שהיא עובדת שפיצלה את חופשת הלידה שלה, כאמור בסעיף 6(ד)(2) לחוק עבודת נשים, ובתום שלושה שבועות מיום הלידה היא עדיין זכאית להמשך תשלום דמי לידה, יידחה תשלום יתרת דמי הלידה לפי סעיף 50 עד שהילד יעזוב את בית-החולים.
(ג) מבוטחת שהיא עובדת עצמאית, שהיתה זכאית, אילו היתה עובדת, לחופשת לידה מוארכת או לפיצול חופשת הלידה, בנסיבות האמורות בסעיף 6 לחוק עבודת נשים, יחולו עליה הוראות סעיף זה בשינויים המחוייבים.
(ד) המועד לתשלום דמי לידה נוספים כאמור בסעיפים-קטנים (א) ו-(א1), יהיה עם תום המועד לתשלום דמי הלידה לפי סעיף 50.

52. תקופת דמי לידה
(א) התקופה שבעדה ישולמו דמי לידה תיקבע כך שמחצית מפרק הזמן שבעדו זכאית מבוטחת לדמי לידה לפי סעיף 50 תקדם ליום הלידה ויתרת פרק הזמן שבעדו היא זכאית לדמי לידה לפי סעיפים 50 ו- 51 תהיה מיום הלידה; חל היום הקובע בתקופת המחצית הראשונה האמורה או ביום הלידה, תחושב התקופה שבעדה ישולמו דמי הלידה מן היום הקובע.
(ב) הגישה המבוטחת תביעה לדמי לידה לפני יום הלידה, יראו לעניין סעיף זה את יום הלידה המשוער כיום הלידה."

2. זכאות מבוטחת לדמי לידה
בהתאם לפסיקה, זכאות של מבוטחת לדמי לידה תלויה בשניים, קיומו של היום הקובע וקיומה של תקופת אכשרה.

בעניינה של אילנה גורביץ נ' המל"ל, נפסק כי מבוטחת שהרתה במהלך חופשה ללא תשלום אין יום קובע ועל-כן לא ניתן למנות לה תקופת אכשרה ועל-כן גם לא ניתן לקבוע זכאות לדמי לידה {המל"ל נ' אילנה גורביץ בבית-הדין הארצי לעבודה דיון מס' מח/0-23 פד"ע יט (1988); 34497-04-10 שרבין דלשדפר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 2486(2014)}.

3. גמלת שמירת הריון
גמלת שמירת ההריון מהווה התחליף לתשלום שכרה של התובעת, בשל היעדר יכולתה מבחינה בריאותית לעבוד בפועל ועל-כן על-פי תכלית החקיקה ומשלא נותקו יחסי עובד ומעביד בין התובעת למעסיקה, נקבע כי היום הקובע של התובעת, הוא אותו מועד בו נקבע על שמירת הריון עד ללידה {ראה ב"ל 34497-04-10 שרבין דלשדפר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 2486(2014)}.

4. דמי לידה
תכלית הענקת דמי לידה הינה לשמר את מצבה הכלכלי של העובדת ערב הלידה, אשר עקב הלידה נפסקה הכנסתה ממקורות שונים, לרבות שכר עבודה ולרבות דמי אבטלה וגמלת שמירת הריון. לעובדת שהינה מבוטחת כאמור, משולמים דמי הלידה כתחליף הכנסה לשמירת רמת חייה בתקופת חופשת הלידה {ב"ל (יר') 27655-11-13 {אפרת שרייבר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 7685 (2014)}.

ב- עב"ל 167/97 {המוסד לביטוח לאומי נ' ילנה קליוץ', פורסם באתר האינטרנט נבו (21.04.02) (להלן: "עניין קליוץ'")} נקבע כי יש להכליל את תקופת שמירת ההריון של התובעת בתוך תקופת האכשרה. בעניין קליוץ' (בעניין שונה אמנם), נקבע כי התקופה אשר בעדה שולמו לעובדת דמי אבטלה, תחשב לעניין תקופת האכשרה המזכה בדמי לידה. כן נקבע כי: "תכלית תשלום דמי לידה הוא לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה בגין הריון או לידה ולשהות בביתה מבלי שתפגע הכנסתה".

"מכאן שהחוק מזכה בדמי לידה גם אישה ששולמו לה דמי לידה בתקופה בה שולמו לה דמי אבטלה.

החוק יוצר חזקה שבתקופה זו האישה מבוטחת מאחר ותכליתו של תשלום דמי לידה היא לשמר את מצבה הכלכלי כפי שהיה ערב הלידה. אישה זכאית היא אישה שהתפרנסה למחייתה כעובדת או עובדת עצמאית וכן מי שקבלה דמי אבטלה לאחר שפוטרה מעבודתה."
{עב"ל 167/97 המוסד לביטוח לאומי נ' ילנה קליוץ', תק-אר 2002(2), 19 (2002); ב"ל (יר') 27655-11-13 אפרת שרייבר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 7685 (2014)}
מאחר שהמעביד איננו חייב לשלם לעובדים שכר בתקופת היעדרותם בשל חופשת לידה, בסעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי נקבעה זכותו של כל אחד מההורים לדמי לידה למשך תקופה מוגבלת שנקבעה בחוק ובלבד שבתקופה הרלוונטית לתביעה היולדת או בן זוגה לא עבדו בשל ההריון או הלידה {ב"ל (ת"א) 9287-06-13 אליהו אשלג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 18939 (2015)}.

בית-הדין הארצי קבע שגמלת דמי לידה היא מסוג הגמלאות מחליפות-ההכנסה, ועל-כן, אין היא ניתנת לכל מבוטחת שילדה, אלא אך ורק למבוטחת 'שלרגל ההריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח ידה".

הפרשנות המקובלת של סעיף 56 לחוק הביטוח הלאומי מאפשרת שלילה חלקית של דמי הלידה ליולדת כאשר היקף עבודתה מחוץ לבית, במהלך התקופה המוגנת, היה מוגבל {אליהו אשלג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 18939 (2015)}.

5. תשלום דמי ביטוח לאומי לפני היום הקובע
מכוח סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, זכאית מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח כעובדת או כעובדת עצמאית לדמי לידה ובתנאי שדמי הביטוח שולמו קודם ליום הקובע.

סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי היום הקובע לעניין זכות זו הוא היום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהריון שנסתיים בלידה כשלגביה מוגשת התביעה לדמי לידה.

יש לראות את הקביעה האמורה בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי {"שילמה דמי ביטוח"; "שולמו דמי ביטוח"} כפעולה שבעבר, היינו, שהתשלום נעשה בפועל לפניי היום הקובע.

תכליתה של קביעה זו היא מניעת שימוש לרעה בעצם הביטוח מכוח החוק, כך שלא ייוצר מצב שאדם שלא משלם את דמי הביטוח במשך שנים, ורק כאשר קמה זכותו לגמלה כזו או אחרת, הוא ישלח את דמי הביטוח לאחר שנוצרה הזכות לגמלה. {ראה דב"ע שנ/0-133 המוסד לביטוח לאומי נ' שחם, פד"ע יב 276; ב"ל (ת"א) 15707-11-13‏ ‏ליאל ווקסמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 10148 (2015)}.

6. האם שמירת הריון היא חלק מתקופת האכשרה הנדרשת לקבלת דמי לידה?
ב- עס"ק 68/09 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אלביט מערכות תעשיות אלקטרו אופטיקה בע"מ, תק-אר 2012(4), 480 (2012)} קבע בית-הדין כי ימי מחלה, לרבות ימי שמירת הריון, הם ימי עבודה בפועל לכל דבר ועניין אשר בגינם העובד ממשיך לצבור ימי חופשה.

המחוקק ראה בתקופת המחלה המזכה בדמי מחלה, קרי בשכר עבודה, כתקופת עבודה בפועל לכל דבר ועניין. ימי עבודה בפועל הם גם אותם ימים, בהם נבצר מן העובד לעבוד מסיבות שאינן תלויות בו, ואשר עבורם הוא מקבל שכר, כאילו עבד בהם בפועל.

ימי מחלה נכללים בימים, בהם אמור היה העובד לעבוד, קרי ימי עבודה, אך הוא מחמת המחלה נאלץ לשבות בימים אלה. ימי מחלה אלה כמוהם כימי עבודה עבורם הוא מקבל שכר.

7. התובעת היתה בחופשה ללא תשלום והיתה זכאית לקבל גמלת שמירת הריון ודמי לידה
ב- ב"ל (ת"א) 34497-04-10 {שרבין דלשדפר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 2486 (2014)} התובעת נכנסה להריון שעה שהיתה בחופשה ללא תשלום מהעבודה. בעבור תקופה זו התובעת תבעה לקבל גמלת שמירת הריון.

התובעת הגישה לבית-הדין תביעה כנגד הנתבע וזאת לאור החלטת הנתבעת לדחות את תביעותיה של התובעת לגמלת שמירת הריון ולגמלת דמי לידה.

הנתבע טען, כי בהיעדר יום קובע בו הפסיקה התובעת לעבוד בשל שמירת ההריון, כפי שקובע החוק, אזי אין התובעת עומדת בדרישות החוק לגמלת שמירת הריון.

מהראיות עלה כי התנהלות הצדדים, התובעת וחברת פרטנר, היתה לא על-פי הכללים, ולמרות זאת הן התובעת והן מעסיקה סברו כי אותה תקופה היתה תקופת חל"ת {חופשה ללא תשלום} של התובעת. מעסיקה ראה לאורך כל התקופה בה שהתה התובעת בחל"ד {חופשת לידה}, חל"ת שמירת הריון ושוב חל"ד, כעובדת לכל דבר ועניין וכך אף רשם באישור תקופת ההעסקה שלה. אמנם לא הוגשה בקשה על-ידי התובעת בזמן אמת לחל"ד, אך מאידך גם לא הוצא לתובעת כל מכתב על-ידי המעסיק הדורש ממנה לשוב לעבודה.

לכן בית-הדין קבע כי התקופה בה גילתה התובעת כי היא בהריון נוסף היתה בתקופת החל"ת ממקום עבודתה הקבוע ובפועל עדיין נחשבה כעובדת של חברת פרטנר.

נותרה השאלה האם ניתן לקבל את טענת הנתבע כי בהיעדר יום קובע בו הפסיקה התובעת לעבוד בשל שמירת ההריון, כפי שקובע החוק, אזי אין התובעת עומדת בדרישות החוק לגמלת שמירת הריון.

אמנם לא עבדה התובעת בפועל אצל מעסיקה, אך בית-הדין קבע כי אין בכך כדי לפגום בזכותה לקבלת הגמלה וזאת הן לפי מידת הצדק והיושר כמו גם מעקרונות הביטחון הסוציאלי.

בית-הדין קבע כי במקרה זה יש להגמיש את הוראת החוק ולראות בתובעת עדיין כעובדת המצויה בחל"ת מאושר ועל-כן הקביעה במהלך החל"ת כי אינה יכולה לשוב לעבודתה כפי שתכננה לעשות בטרם ידעה על ההריון הוא אישור כי היא נחשבת לעובדת ועל-כן ההחלטה על שמירת ההריון מזכה את התובעת בגמלת שמירת ההריון.

בנוסף לכך, באשר לתשלום דמי הלידה, כאמור על-אף שהתובעת לא עבדה בפועל ביום בו ילדה אין חולק כי עד למועד הלידה שהתה התובעת בשמירת הריון, זאת על-פי האישורים שהציגה.

נקבע שהתובעת היתה זכאית לשמירת הריון, ולכן יש לראות בתקופה זו כתקופה המחליפה בהגדרה את המונח "תקופת עבודה" ולכן יש אף לשלם לתובעת את דמי הלידה, כפי הקבוע בחוק.

8. האם התקופה של שמירת הריון נכללת בתקופת האכשרה הנדרשת לצורך זכאות לדמי לידה?
ב- ב"ל (יר') 27655-11-13 {אפרת שרייבר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 7685 (2014)} עלתה השאלה האם תקופה של שמירת הריון מהווה תקופה הנכללת בחישוב תקופת האכשרה לצורך בחינת הזכאות לדמי לידה לעצמאית.

בית-הדין קבע כי יש לקבל את התביעה, וכי גם אם יש ספק מסויים מבחינת פרשנות - ראוי שספק זה יפעל לטובת התובעת.

התובעת עסקה כמרפאה בעיסוק הן כעצמאית והן כשכירה וקיבלה דמי לידה וגמלת שמירת הריון כשכירה.

תביעתה של התובעת לדמי לידה כעצמאית, אשר הוגשה ביחד עם התביעה לדמי לידה כשכירה, נדחתה בשל היעדר תקופת אכשרה.

בית-הדין קיבל את פרשנות התובעת לפיה היום הקובע הוא יום הלידה ולא היום שבו יצאה לשמירת הריון, וזאת משום שכל פרשנות אחרת תאיין את האמור בסעיף 50(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע מפורשות כי תקופה שבעדה שולמה לעובדת גמלת שמירת הריון תחשב כחלק מתקופת האכשרה הנדרשת לזכאות לדמי לידה.

פרשנות המוסד לביטוח לאומי, לפיה התקופה בה קיבלה התובעת גמלת שמירת הריון, איננה חלק מתקופת האכשרה אינה עולה בקנה אחד עם האמור בחוק ויוצרת הפליה שאינה במקומה בין מבוטחת שיוצאת לשמירת הריון וחוזרת לעבוד טרם הלידה - שאז תקופת שמירת ההריון ודאי נחשבת לה, לאור האמור בחוק הביטוח הלאומי, כחלק מתקופת האכשרה, לבין מבוטחת שיוצאת לשמירת הריון הנמשכת עד ליום הלידה עצמו.

תקופת עבודתה של התובעת כעצמאית, בצירוף תקופת שמירת ההריון {אשר כאמור, נחשבה כתקופה ששולמו בעדה דמי ביטוח על-פי סעיף 50(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי}, עלתה על שישה חודשים, ועל-כן התובעת היתה זכאית לקבל דמי לידה בהתאם לסעיף 50(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי.

9. קבלת תביעת התובעת לתשלום דמי לידה כעצמאית
ב- עב"ל 25478-09-14 {המוסד לביטוח לאומי נ' אפרת שרייבר, תק-אר 2014(4), 990 (2014} ביקש המוסד לביטוח לאומי לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בירושלים בה התקבלה תביעת המשיבה לתשלום דמי לידה כעצמאית, מכוח סעיף 50(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי, לאחר שנקבע כי יש להכליל בחישוב תקופת האכשרה את התקופה בה שהתה בשמירת הריון.

המשיבה עבדה כמרפאה בעיסוק, הן כעצמאית והן כשכירה.

החל מחודש אוגוסט 2012 הוכרה המשיבה כעצמאית על-ידי המוסד. המשיבה ילדה בחודש פברואר 2013, לאחר שיצאה לתקופה של שמירת הריון בחודש דצמבר 2012 אשר הוכרה על-ידי המוסד לעניין עבודתה כשכירה. המשיבה קיבלה דמי לידה וגמלת שמירת הריון כשכירה.

תביעתה של המשיבה לדמי לידה כעצמאית, אשר הוגשה ביחד עם התביעה לדמי לידה כשכירה, נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי מהטעם שלא צברה תקופת אכשרה של שישה חודשים לפחות כעובדת עצמאית.

על רקע האמור עתרה המשיבה לבית-הדין האיזורי. בכתב התביעה טענה המשיבה בין-היתר, שתקופת שמירת ההריון, אשר בה נמנע ממנה לעבוד למחייתה בשל סיבות שאינן תלויות בה, אמורה להיכלל בחישוב תקופת האכשרה לצורך זכאות לדמי לידה כעצמאית. זאת בהסתמך על סעיף 50(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע כי שמירת הריון מנויה על תקופות אשר רואים אותן כתקופות אשר השתלמו בעדן דמי ביטוח.

בית-הדין האיזורי קיבל את תביעת המשיבה, לאחר שקבע כי "היום הקובע" לצורך בחינת תקופת האכשרה המזכה בדמי לידה לעצמאית הינו יום הלידה ולא היום בו יצאה לשמירת הריון.

בית-הדין קבע כי פרשנות אחרת היתה מאיינת את האמור בסעיף 50(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי תקופה בעדה שולמה לעובדת גמלת שמירת הריון תחשב כחלק מתקופת האכשרה הנדרשת לצורך זכאות לדמי לידה.

עוד קבע בית-הדין, כי פרשנות המוסד יוצרת הפליה בין מבוטחת היוצאת לשמירת הריון וחוזרת לעבוד טרם הלידה, לבין מבוטחת היוצאת לשמירת הריון הנמשכת עד ליום הלידה עצמו.

כפועל יוצא מקביעות אלה, קבע בית-הדין, כי במקרה דנן תקופת עבודתה של המשיבה כעצמאית, בצירוף תקופת שמירת ההריון עד הלידה, עולה על שישה חודשים, ולפיכך המשיבה זכאית לקבלת דמי לידה כעצמאית בהתאם לסעיף 50(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי.

המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור על פסק-הדין, והגיש בקשה לעיכוב ביצועו. המוסד לביטוח לאומי טען כי סיכויי הערעור טובים, שכן פסיקת בית-הדין יצרה לכאורה למשיבה שני "מועדים קבועים" שונים: האחד, יום הפסקת העבודה בפועל לצורך מעמדה כשכירה. השני, יום הלידה לצורך מעמדה כעצמאית.

לגישת המוסד לביטוח לאומי, ככל שצדק בית-הדין האיזורי בפסיקתו לגבי היום הקובע - יש בכך כדי להשליך גם על חישוב דמי הלידה להם זכאית המשיבה כשכירה, וייתכן שגם על עצם זכאותה להם. לפיכך, ראוי לברר תחילה את הסוגיות המשפטיות השנויות במחלוקת בטרם ימומש פסק-הדין.

בית-הדין הארצי קבע, כי המוסד לביטוח לאומי לא נימק את בקשתו ולא ניסה לשכנע כי יהא קושי להשיב את המצב לקדמותו ככל שפסק-הדין יבוצע, אלא הסתפק בטענה כוללנית לפיה "יש לברר תחילה את הסוגיות המשפטיות השנויות במחלוקת בטרם ימומש פסק-הדין". טענה זו עומדת בסתירה לכלל המשפטי, לפיו הגשת ערעור אינה אמורה לעכב את ביצועו של פסק-דין.

קל וחומר, כאשר עסקינן בזכויות של ביטחון סוציאלי, אשר המשיבה ממתינה למימושן מזה זמן רב. המוסד לביטוח לאומי כלל לא התייחס למצבה הכלכלי של המשיבה ולא ניסה לשכנע כי לא יהא באפשרותה להשיב את הסכום, ככל שערעור המוסד יתקבל, ואף לא הצביע על כל נסיבה אחרת המלמדת כי ייגרם נזק בלתי-הפיך ככל שפסק-הדין ימומש ולאחר-מכן ערעורו יתקבל.

על-כן בית-הדין הארצי דחה את הבקשה.

10. התובעת נכנסה לשמירת הריון באותו החודש בו סיימה את חופשת הלידה
ב- ב"ל (ב"ש) 594-07-14 {טלי פלס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 18826 (2015)} התובעת נכנסה להריון באותו החודש שבו סיימה את חופשת הלידה, וזה גם החודש בו חזרה לעבוד.

בסוף אותו החודש נדרשה התובעת לצאת לשמירת הריון, נוכח מצב רפואי מתאים. התובעת הגישה לנתבע תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון. הנתבע אישר את זכאותה לגמלה לשמירת הריון.

הנתבע החליט כי התובעת זכאית לגמלה לשמירת הריון בגובה 1,007 ש"ח לחודש בלבד, בעוד בעבודתה הרגילה, השתכרה התובעת כ- 8,000 ש"ח לחודש.

על-פי חישובי הנתבע, הכנסתה של התובעת ברבע השנה האמור, היתה 3,022 ש"ח בלבד שכן מדובר בסכום שקיבלה כדמי לידה בחודש אוקטובר 2013 בעוד שבחודשיים הבאים לא קיבלה גמלה או שכר. על-כן, הגמלה ליום חושבה לפי 33.58 ש"ח.

עוד טען הנתבע כי משהיתה התובעת בחופשת לידה מרצונה, בתקופה המוארכת והיא לא נעשתה מכורח או אילוץ, אין להשלים לה את שכר העבודה.

בצד התכלית של הארכת חופשת הלידה קיימת התכלית תשלום גמלה לשמירת הריון שמטרתה לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה ולקבל פיצוי שהוא תחליף הכנסה, בין אם המדובר בחלופה הראשונה שבהגדרת שמירת הריון, דהיינו הפסקת העבודה בגין מצב המסכן את האישה או את העובר, ובין אם המדובר בחלופה השניה - הפסקת העבודה מאחר ומקום העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים את האישה בגין היותה בהריון, או את העובר.

שילוב תכלית הארכת חופשת הלידה והעמדתה על 26 שבועות יחד עם תכלית תשלום גמלת שמירת הריון מחייבת חישוב אחר של בסיס השכר במקרה של התובעת.

לכך אין קשר שחלק מחופשת הלידה היא ללא תשלום, שכן עדין מדובר בחופשת לידה שאורכה נקבע בחוק. שהרי אין חולק כי התובעת אינה יכולה לצאת לחופשת לידה בת שבועיים או חודש.

בית-הדין קבע כי התובעת זכאית כי יערך חישוב אחר של בסיס השכר, שלא יפגע בזכאותה לגמלת שמירת הריון, שבאה לפצות על הפסד ההכנסה שנגרם לה כתוצאה משמירת ההריון.

11. חודש ימים לפני יציאתה של התובעת לשמירת הריון, שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום
ב- ב"ל (יר') 45819-06-11 {בן שמעון קארין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14824 (2012)} עלתה השאלה כיצד יש לחשב את דמי הלידה וגמלת שמירת ההריון, להם זכאית התובעת, לאור העובדה כי חודש ימים לפני יציאתה של התובעת לשמירת הריון, שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום.

התובעת יצאה לשמירת הריון החל מחודש יוני 2010 וזאת לאחר שבחודש מאי 2010 שהתה התובעת, כאמור, בחופשה ללא תשלום.

התובעת ביקשה שחודש זה לא יילקח בחשבון לצורך קביעת דמי גמלת שמירת ההריון ודמי הלידה.

הנתבע חישב את גמלת שמירת ההריון (וכן את דמי הלידה), על-פי שכרה של התובעת ברבע השנה שקדם ל"יום הקובע" {29 ליוני 2010} דהיינו חישוב שכרה של התובעת בחודשים מאי, אפריל, מרץ 2010.
בית-הדין קבע כי יציאתה לחופשה ללא תשלום, לא היתה רק ביוזמתה אלא גם ביוזמת המעסיק שביקש שתצא לחופשה זו, כשבכל מקרה היה לכך קשר ישיר והדוק לעובדה שהיתה בהריון.

עוד קבע בית-הדין כי בנסיבות אלו אין לקחת את חודש מאי 2010 בחישוב גמלת שמירת ההריון ודמי הלידה.

12. הפסקת עבודה - בעיות רפואיות עקב הריון ופיצויי פטורין
ב- עד"מ 300022/98 {אורלי חזן נ' אורטל שירותי כוח אדם, תק-אר 99(3), 204 (1999)} המערערת דרשה מהמשיבה לשלם לה פיצויי פיטורים בעילה של "התפטרות עובדת תוך תשעה חודשים מיום שילדה על-מנת לטפל בילדה" לפי סעיף 7(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 {להלן: "חוק פיצויי פיטורים"}.

המשיבה סירבה לשלם למערערת פיצויי פיטורים בנימוק, שהמערערת התפטרה מן העבודה כחודשיים לפניי שילדה ומשום כך אינה זכאית לפיצויי פיטורים.

בית-הדין האיזורי דחה את תביעת המערערת, ונימק את דחייתו בין-היתר מהסיבה שעדות התובעת לא היתה אמינה עליו. חיזוק לכך היה שהתובעת מסרה תאריכים שונים לסיום עבודתה הן בכתב התביעה והן בעדותה בבית-הדין.

בית-הדין האיזורי לעבודה קבע כי פרק הזמן מיום עבודתה האחרון, ועד הלידה נמצא במסגרת הקבוע בסעיף 6(ב) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 {להלן: "חוק עבודת נשים"}, המאפשר לה לצאת לחופשת לידה, אולם זכאותה לפיצויי פיטורים נובעת מסעיף 7 לחוק פיצויי פיטורים, ולא מכוח חוק עבודת נשים.

לפיכך הואיל וסעיף 7 לחוק פיצויי פיטורים, רואה התפטרות כפיטורים של עובדת, תוך 9 חודשים מיום שילדה, והתובעת עדיין לא ילדה ולא היתה אמורה ללדת ביום נטישת העבודה, לו התובעת היתה מציגה אישורים רפואיים, כי אין היא מסוגלת להמשיך לעבוד, או היתה יוצאת לחופשת לידה המצב היה שונה.

אולם התובעת לא הציגה אישור כזה למעביד, ואף לא לבית-הדין, והפרה את חובתה לפי סעיף 7(ג)(1) לחוק עבודת נשים, תוך נטישת העבודה וללא כל הודעה. לפיכך בית-הדין האיזורי לעבודה דחה את תביעתה של המערערת.

בערעור שהגישה המערערת, היא טענה בסיכומיה, בתמצית, את הטענות הבאות:

טענתה הראשונה היתה שגרסת המערערת לפיה מועד סיום עבודתה הוכחה כמדוייקת יותר מגרסת המשיבה. הישענות בית-הדין האיזורי על סתירות המערערת לגבי מועד סיום עבודתה כגורם המערער את אמינותה - הוכחה, איפוא, כבלתי-נכונה.

טענתה השניה היא שקביעת בית-הדין האיזורי, שלפיה התעלמה המערערת מבקשת המשיבה להמציא לה אישורים רפואיים, אינה נכונה.

טענתה השלישית היא שלמעשה הודיעה המערערת למשיבה, עוד לפני הלידה, כי אין בכוונתה לחזור לעבודה לאחר הלידה, והודעה זו, על-פי הפסיקה, אינה פוגעת בזכותה של המערערת לפיצויי פיטורים.

טענתה הרביעית והאחרונה היתה שהמערערת לא נטשה את העבודה, אלא המציאה אישורים רפואיים מתאימים ואף ביקשה להשלים את הבאתם, אך בית-הדין לא נעתר לה.

בית-הדין הארצי לעבודה קבע כי השאלה העיקרית שעליו להכריע בה היא האם ביום ה- 28 למאי 1996 התפטרה המערערת מעבודתה כגרסת המשיבה, או שמא יצאה לחופשת לידה כגרסת המערערת.
בית-הדין קבע כי המערערת הפסיקה לעבוד אצל המשיבה בתחום ששת השבועות שלפני יום הלידה המשוער. המערערת היתה זכאית על-פי רצונה לצאת באותה עת לחופשת לידה והמשיבה היתה חייבת ליתן לה חופשה זו.

עוד קבע בית-הדין כי הזכות ליציאה לחופשת לידה באותה עת לא היתה מותנית בהמצאת אישורים רפואיים, או בקיום בעיות רפואיות, ולכן כל ההתחבטות בשאלה זו בבית-הדין האיזורי היתה מיותרת.

מסקנת בית-הדין היתה שמדברים אלה אפשר להסיק, שהמערערת ראתה את הפסקת עבודתה ביום ה- 28 למאי 1996 כיציאה לחופשת לידה ולא כהתפטרות. המשיבה גם חתמה למערערת בחודש יוני 1996 על טופס דמי לידה המזכה את המערערת בדמי לידה המשולמים "בעד פרק הזמן שלרגל ההריון או הלידה אין היא עובדת" {סעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי}.

עוד הוסיף בית-הדין שאפילו אם התבטאות המערערת באותה עת לגבי אופי הפסקת העבודה - קשיים עקב בעיות בהריון - היתה יכולה להתפרש כאקט של התפטרות, עומדת לזכות המערערת החזקה לכאורה, שעובדת המפסיקה את עבודתה בתקופת חופשת הלידה, הדעת נותנת שלא להתפטר התכוונה, אלא לצאת לחופשת לידה.

חזקה זו לכאורה מבוססת על-כך, שסביר להניח שעובדת היכולה בעת ובעונה אחת גם לקבל דמי לידה בזמן חופשת הלידה, וגם בתום חופשת הלידה לזכות בפיצויי פיטורים במקרה של התפטרות במטרה לטפל בילדה, לא תוותר מראש על אפשרות זו שמעניק לה החוק בזכות ולא בחסד. ואפילו אם מראש לא היו הדברים ברורים דים, היה צריך ליתן לדברים פירוש המאפשר לעובדת היולדת ליהנות מזכויותיה אלה על-פי החוק.

לסיכום, בית-הדין קבע שאין להקפיד עם התבטאויות המערערת לגבי הפסקת העבודה לפני הלידה, וכשניתן לראות בהפסקת עבודה כיציאה לחופשת לידה - יש להעדיף פירוש זה, שהוא סביר ותואם את התכלית הסוציאלית של חוק עבודת נשים.
13. הפסקת העבודה בפועל היא המועד הקובע לבחינת זכאותה של המבוטחת לדמי לידה
ב- ב"ל (חי') 46081-11-11 {ורד נדלר - בן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 9889 (2012)} התובעת הפסיקה את עבודתה לצורך שמירת הריון וזאת עד ליום בו ילדה את לידתה הראשונה.

לאחר הלידה שהתה התובעת בחופשת לידה ולאחריה המשיכה לחופשה ללא תשלום עד למועד בו הודיעה למעסיקהּ על הפסקת עבודתה.

יוצא איפוא שמיום ה- 21 לדצמבר 2009 ועד מועד התפטרותה, לא חזרה התובעת לעבודה בפועל ולפיכך יכונה יום ה- 21 לדצמבר 2009 להלן כמועד סיום העבודה בפועל.

בתקופה שבין ינואר ועד אוגוסט 2011 קיבלה התובעת מהנתבע דמי אבטלה. בתוך תקופה זו, ביום ה- 6 ליולי 2011, כשכבר נותקו יחסי עובד-מעביד היתה הנתבעת בהריון שהסתיים בלידתה השניה.

תביעה זו הינה לדמי לידה עבור לידתה השניה. הנתבע דחה את תביעתה של התובעת בהסתמך על הוראת סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי.

הנתבע טען שככל שהיתה התובעת זכאית לדמי הלידה הנדונים, היה עליה להשיב את דמי האבטלה שקיבלה בגין תקופה חופפת.

עוד טען הנתבע כי "היום הקובע" היחיד בעניינה של התובעת, הינו מועד סיום העבודה בפועל ובמועד זה היתה התובעת בהריון שנסתיים בלידתה הראשונה ולא בלידה נשוא תביעה זו ולכן אינה זכאית לדמי לידה בגין לידתה השניה.

התובעת טענה מצידה שמועד הפסקת העבודה בפועל היה ה"יום הקובע" לצורך לידתה הראשונה ואילו מועד ניתוק יחסי עובד ומעביד צריך להיחשב ל"יום הקובע" לצורך לידתה השניה, אף שלא חזרה לעבוד בפועל בין המועד הראשון לשני.

בית-הדין קבע שהזכות לדמי לידה הוקנתה למבוטחת שהפסיקה את עבודתה בפועל, בין אם תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד ובין אם לאו, ובלבד שבעת הפסקת העבודה היתה המבוטחת בהריון בגינו היא תובעת את דמי הלידה.

עוד קבע בית-הדין שהמחוקק לא דרש ניתוק יחסי עובד ומעביד כהוכחה להפסקת עבודה לצורך זה ובהתאם, יכולה עובדת לחדול מעבודתה בזמן שהיא בהריון, בין אם היא זכאית לגמלת שמירת הריון ובין אם לא, או לרגל הלידה, תוך שיחסי עובד ומעביד נמשכים, מבלי שעובדה אחרונה זו תפגע, כשלעצמה, בזכאותה לדמי לידה.

עוד הוסיף בית-הדין כי הפסקת העבודה הנדרשת לפי החוק אינה איפוא ניתוק יחסי העבודה, כי אם עצירת העיסוק במשלח היד וכפועל יוצא - גדיעת מטה לחמה של המבוטחת, גם אם באופן זמני.

לכן קבע בית-הדין שהפסקת העבודה בפועל היא המועד הקובע לבחינת זכאותה של המבוטחת לדמי לידה. ממועד זה התובעת אינה "עובדת או עוסקת במשלח ידה", כהוראת סעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי.

והוסיף בית-הדין שמשלא חזרה התובעת לעבוד לאחר הפסקת העבודה בפועל, ולכן לא עבדה או עסקה במשלח ידה, הרי שלא קמה בשנית תכליתם של דמי הלידה. החלטת התובעת על ניתוק יחסי עובד ומעביד לא היתה אלא מעשה במסגרת היחסים שבין התובעת למעסיקה, אך לא זה היה המועד בו הפסיקה התובעת לעבוד במשלח ידה.

בית-הדין קבע שלא התקופה בעדה שולמו דמי הביטוח הלאומי היא שקובעת מהו היום הקובע, כי אם מועד הפסקת העבודה. מדובר ביום בו הופסקה העבודה בפועל וכתוצאה מכך - הפסקת ההשתכרות ממעסיק.

לאור האמור לעיל קבע בית-הדין שמשלא שבה התובעת לעבודתה מאז הפסיקה לעבוד ביום ה- 29 לדצמבר 2009, לא ניתן לראות במועד הודעתה למעסיק על התפטרותה כמועד הפסקת עבודתה לצורך דמי הלידה עבור הלידה השניה.

14. פיטורים של עובדת בשל היותה בהריון
ב- סע"ש (חי') 41997-04-13 {נטלי שינדלר נ' יחיאל אמנון, תק-עב 2015(1), 18209 (2015)} התובעת עבדה אצל הנתבע בחנות נעלים שבבעלותו, עד אמצע חודש נובמבר 2012, מועד בו פוטרה מעבודתה, בהיותה בהריון.

התובעת תבעה מהנתבע קבלת פיצוי בגין פיטוריה מחמת הריונה, וזאת מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 {להלן: "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה"}, וכן לקבלת פיצוי בגין אי-מסירת פירוט תנאי עבודתה, בניגוד להוראות חוק הודעה לעבודה (תנאי עבודה), התשס"ב-2002.

הנתבע אישר בכתב הגנתו, כי התובעת הודיעה לו על היותה בהריון בחודש אוקטובר 2012, אולם לטענתו, פיטוריה מהעבודה, חודש לאחר-מכן, היו בשל שינויים ארגוניים בחנות וכמו-כן טען הנתבע שפיטורי התובעת הם מחמת היעדר ניסיונה המקצועי של התובעת בתחום ההנעלה, וכן היעדר יכולתה לתפקד כמנהלת חנות.

בית-הדין ציין בעת מתן החלטתו כי האיסור שאין לפטר אישה בהריון בשל הריונה מעוגן, הן בהוראות חוק עבודת נשים, והן בהוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

בית-הדין ציין שככל שמדובר בעובדת בהריון, אשר עבדה אצל אותו מעסיק, או באותו מקום עבודה שישה חודשים לפחות, חלות הוראות סעיף 9 לחוק עבודת נשים, האוסרות לפטר עובדת כזו, אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה. שיקול-דעתו של השר, או מי שהסמיך לכך למתן היתר כזה, מותנה בכך שהפיטורים אינם קשורים להריון.

ככל שמדובר בעובדת אשר עבדה אצל אותו מעסיק, או באותו מקום עבודה פחות משישה חודשים, חלות הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בסיטואציה כזו, אין צורך בהיתר שר העבודה, אולם עדיין, קיימת האיסור לפטר בגין ההריון.

בית-הדין הוסיף כי הנטל מוטל על הנתבע להוכיח, שפיטורי התובעת לא היו קשורים להיותה בהריון.

בית-הדין קבע כי הריונה של התובעת היווה, לכל הפחות, את אחת הסיבות לפיטוריה.

עוד הוסיף בית-הדין כי אין בתקופת העסקתה הקצרה של התובעת אצל הנתבע, כדי לפטור את הנתבע מעריכת שימוע טרם פיטוריה של התובעת, במיוחד כאשר הנתבע לא פיטר, באותו מועד, עובדות נוספות, לרבות עובדת שהתקבלה לעבודה אצלו לאחר התובעת.

לסיכום, התביעה התקבלה והנתבע חוייב בתשלום בגין אי-עריכת שימוע, דמי הודעה מוקדמת, חופשה שנתית ופיצוי כספי נוסף עבור אובדן ימי שכר ממועד פיטוריה ועד ללידה וכמו-כן הוצאות משפט.

15. האם התובעת פוטרה בשל הריונה ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה?
ב- תע"א (ת"א) 4870-10 {ענוה דוד נ' רדוויו תוכנה בע"מ, תק-עב 2012(1), 11583 (2012)} התובעת עבדה כמזכירה אצל הנתבעת. ביום ה- 24 לינואר 2010 הודע לתובעת, כי בשל צמצומים נשקלת האפשרות לפטרה מהעבודה. באותו מעמד הודיעה התובעת לנתבעת כי היא בהריון. כשבוע לאחר ההודעה בדבר הצימצומים, יום השימוע, נשלח לתובעת מכתב פיטורין.

התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת לתשלום שכר עבודה בגין אבדן הכנסה, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורין, פיצוי לפי חוק עבודת נשים ולפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ופיצוי בגין אבדן דמי לידה.

הסוגיות העיקריות בהן היה על בית-הדין להכריע: האם התובעת עבדה אצל הנתבעת 6 חודשים לפחות, האם חוק עבודת נשים חל על התובעת והאם התובעת פוטרה בשל הריונה ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום ה- 9 לאוגוסט 2009. התובעת התקבלה לעבוד כמזכירה והחליפה עובדת אשר יצאה לחופשת לידה.

התובעת טענה, והדבר לא נסתר, כי לאחר שלושה חודשים הודיעה לה הגברת פז, הממונה הישירה עליה, כי העובדת אותה החליפה, לא תחזור מחופשת הלידה וכי הוסרה מגבלת הזמן לתקופת העסקתה.

ביום ה- 31 לינואר 2010 נערך לתובעת שימוע שבסופו הוחלט על פיטוריה.

בית-הדין קבע שלאור העובדות והראיות התובעת הועסקה אצל הנתבעת בדיוק שישה חודשים ועל-כן, היה על הנתבעת לפנות לקבלת היתר טרם פיטוריה עת היוודע לה, כי התובעת בהריון.

בנוסף קבע בית-הדין כי טענת הנתבעת, כי בשל יום אחד לא השלימה התובעת שישה חודשי העסקה מהווה היא עצמה, טענה חסרת תום-לב. טענה זו מעידה על ניסיון התחמקות של הנתבעת מלקבל היתר לפיטורי התובעת בעת היותה בהריון.

עוד הוסיף בית-הדין כי טענות הנתבעת, כי התובעת פוטרה עקב צמצומים הגם שהיו שנויות במחלוקת אינן מעלות או מורידות לצורך פניה לממונה על חוק עבודת נשים לצורך קבלת היתר לפיטוריה של התובעת. בכל מקרה של פיטורי אישה בהריון לאחר שישה חודשי עבודה חובה על המעביד לפנות לקבלת היתר לפיטורין.

בית-הדין קבע כי פיטורים בניגוד לחוק מגן בטלים מעיקרם. התובעת היתה למעשה זכאית להמשיך בעבודתה, ומשחדלה הנתבעת להעסיקה, זכאית היתה התובעת לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת, לו המשיכה בעבודתה בתקופה המוגנת.

לסיכום, בית-הדין קבע שעובדת היותה של התובעת בהריון זירזה את קבלת ההחלטה לפטרה ופעלה לרעתה. התובעת הוכיחה את גרסתה, לפיה טרם היוודע היותה בהריון נאמר לה, כי נשקלת ההחלטה לבטל את משרתה ואילו כאשר הודיעה על הריונה הוחלט לפטרה באופן מידיי.

16. התובעת פוטרה עקב הריונה, ללא קבלת היתר
ב- עב' (ת"א) 10319/06 {עליזה כהן נ' קודיאק מ. אמר ובניו (2002) בע"מ, תק-עב 2009(2), 2090 (2009)} הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבע לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין אבדן דמי לידה, פיצויי פיטורים, דמי הבראה, שעות נוספות, פיצוי עונשי ופיצוי נוסף בגין עגמת נפש ונזקים בלתי-ממוניים.

תביעתה של התובעת נעוצה בטענתה לפיטוריה עקב הריונה, ללא קבלת היתר בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים.

התובעת החלה עבודתה בנתבעת ביום ה- 29 לנובמבר 2004 בתפקיד מזכירה. ביום ה- 11 בספטמבר 2005 זומנה התובעת ללשכת המנהל שם נמסר לה כי היא מפוטרת למן יום 30 בספטמבר 2005.

הסוגיה שעמדה להכרעה היא האם פוטרה התובעת בניגוד להוראותיו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, כלומר האם היה על הנתבעת לבקש מהממונה על חוק עבודת נשים היתר לפיטורי התובעת.

בית-הדין קבע שאין מחלוקת כי בשעה שפוטרה, התובעת היתה בהריון. כמו-כן אין מחלוקת כי הנתבעת לא פנתה לממונה על-פי חוק עבודת נשים על-מנת לבקש היתר לפיטורי התובעת, לאחר שנודע לה שהתובעת בהריון.

בית-הדין קבע שאף אם היה מקבל את הטענה לפיה לא פוטרה התובעת מחמת הריונה, עדיין תחולתן של הוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים על פיטורי התובעת, מחייב את המעביד לפנות ולבקש היתר לפיטוריה מהממונה.

המשיך בית-הדין וקבע שמשאין חולק כי התובעת פוטרה בהיותה בהריון, מבלי שהתבקש היתר לפיטוריה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, פיטורי התובעת בטלים מעיקרם {ראה גם דב"ע (ארצי) מח/8 -3 קופל נ' וייס נ' ארלוביץ, פד"ע כ 57, 59 (1988)}.

לאור האמור לעיל קבע בית-הדין כי התובעת זכאית לפיצוי בגובה הנזק הממשי שנגרם לה, קרי, פיצוי בגובה הזכויות שנמנעו ממנה עקב מעשה הפיטורים.

17. הנתבע דחה תביעה לדמי לידה מכיוון שלא צורפו כל המסמכים שהוא דרש
ב- ב"ל (ת"א) 6774/06 {חופית ברני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(1), 10625 (2008)} התובעת קיבלה מכתב פיטורים בתוקף ליום ה- 9 לדצמבר 2014, עקב סגירת החברה, וזאת כאשר היא היתה בחודש החמישי להריונה.

בשל פיטוריה הגישה התובעת תביעה לדמי לידה מהנתבע. כיוון שהחברה לא היתה עוד פעילה, הגישה את הטופס ללא מילוי הפרטים הנדרשים מטעם המעסיק. בחקירתה הסבירה כי המתינה עם הגשת התביעה זמן רב יחסית, שכן חיפשה משך מספר חודשים את המעסיק או את רואה-החשבון שלו, אך ללא הצלחה.

לאחר פחות מחודש נשלח לתובעת מכתב דרישה מטעם הנתבע ועימו "טופס למילוי על-ידי המעסיק לעניין חופשת לידה". על גבי המכתב נרשם כי "המכתב נשלח אל המעסיק ישירות". כעבור חודש לערך נשלחה לתובעת תזכורת מהנתבע, לפיה טרם נתקבל הנדרש במכתב הקודם ושעל התובעת להמציא זאת תוך 14 יום אחרת ייאלצו לדחות את תביעתה.

לאחר כחודש נוסף לערך הודיע הנתבע לתובעת כי מכיוון שלא נתקבל לידיו מה שנדרש ממנה במכתביו הקודמים, דחו את תביעתה לדמי לידה.

בית-הדין קבע כי סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי קובע את הזכאות לדמי לידה, בתנאים המפורטים בסעיף וביניהם כי מדובר ב"מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת" בפרקי הזמן הנקובים בסעיף.

עוד הוסיף בית-הדין כי תביעה מכוח סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי יש להגיש, על-פי סעיף 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998, בטופס שהורה עליו הנתבע.

בית-הדין קבע עוד שהתובעת לא התבקשה, באף אחד מהמכתבים שנשלחו לה או בדרך אחרת, להגיש ראיות אחרות המעידות כי עבדה ב"קוראל", דוגמת תלושי שכר, אלא אך ורק להחתים את המעסיק על הטופס הנדרש לשם כך.

בית-הדין הוסיף כי גם תובע שלא מצרף את כל המסמכים מלכתחילה - אין לדחות את תביעתו רק מטעם זה, אלא לאחר תזכורות כפי המפורט במפורש בתקנות. במקרה זה, התזכורות התייחסו אך ורק למילוי הטופס על-ידי המעסיק, ולא דרשו מהתובעת מסמכים אחרים להוכחת תביעתה בכלל, או תלושי שכר בפרט. לפיכך, לא היה מקום לדחיית התביעה רק בשל אי-מילוי הטופס על-ידי המעסיק.

לסיכום, בית-הדין קבע כי התביעה מתקבלת והתובעת זכאית לדמי לידה (חלקיים, בהתחשב בתקופת עבודתה, כאשר החישוב המדוייק ייקבע לפי הוראות החוק).

18. התובעת פוטרה מעבודתה עקב הריונה
ב- ס"ע (חי') 40239-06-11 {חן לוי נ' פייטלוביץ - אריאלי רואי חשבון ע.מ ואח', תק-עב 2013(3), 9196 (2013)} התובעת עבדה כמזכירה במשרד רואי החשבון ולטענתה היא פוטרה מעבודתה עקב הריונה, וזאת בניגוד להוראות חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה.

התובעת תבעה פיצויים בגין הפרת הוראות החוק, וכן תבעה שכר עבודה עד למועד הלידה, שכר עבודה לתקופה של 45 יום מתום חופשת הלידה, וכן פיצוי בגין אי-תשלום דמי לידה על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים, היתה בשאלה, מה היתה הסיבה לפיטוריה של התובעת: האם עובדת הריונה כגרסתה, או שמא תפקודה והיעדרויותיה מהעבודה כגרסת הנתבעים.

נקדים אחרית לראשית, ונאמר כי התובעת הוכיחה שפיטוריה נעשו עקב ובשל הריונה, או שלכל הפחות, ההריון היה אחת הסיבות לפיטוריה.

מסקנה זו מבוססת על הנימוקים שלהלן:

הנימוק הראשון, הקלטת המתעדת את השיחה שהתקיימה בין התובעת לבין הנתבע אריאלי, תומכת בגרסת התובעת ומחזקת אותה.
מעיון בתמלול הקלטת עלה כי הנתבעים ראו בהריונה של התובעת גורם בלתי צפוי שיש בו להפריע להתנהלות השוטפת של המשרד, במיוחד במהלך חודשי ההריון המתקדמים ובתקופת חופשת הלידה.

הנימוק השני, הוא עדותה של התובעת בתצהירה שמהווה חיזוק נוסף לגרסת התובעת, ומלמד על הלך רוחם של הנתבעים באשר להעסקת נשים בהריון במשרדם.

מעדות זו עלה, כי בראיון הקבלה לעבודה שנערך לה על-ידי קרוטר, זו ציינה לפניה, כי המשרד מבקש לגייס עובדת לטווח ארוך ושאלה אותה בהקשר זה, האם היא מתכננת הריון בשנה הקרובה.

התובעת העידה, כי היא השיבה בשלילה לשאלה זו, מאחר ולא תכננה להרות. התובעת הוסיפה והעידה, כי נודע על עובדת נוספת שנשאלה שאלה דומה ביחס להרחבת התא המשפחתי במסגרת ראיון עבודה.

בית-הדין קבע שהעובדה שהנתבעים נמנעו מלהעיד את קרוטר, אשר היתה יכולה לסתור את גרסת התובעת באשר לנאמר בראיון הקבלה - ככל שהמדובר בהפניית שאלה על כוונת התובעת להרחבת התא המשפחתי - פועלת כנגדם.

בית-הדין ציין כי הימנעות בעל דין מלהציג ראיה שיש באפשרותו להביאה, ללא הצדק סביר, משמעה, כי לו הוצגה הראיה, היא היתה פועלת כנגדו.

הנימוק השלישי, גרסת הנתבעים לפיה התגלו ליקויים מקצועיים בתיפקודה של התובעת לא הוכחה.

לאור כל הנימוקים והעדויות בית-הדין קבע כי התובעת הוכיחה את גרסתה, הן בהתייחס להשתלשלות העניינים מהפן הכרונולוגי, והן מהפן המהותי.

עוד הוסיף בית-הדין כי ההחלטה על פיטורי התובעת ניתנה לאחר שהתובעת הודיעה על היותה בהריון, וכאשר הודעה זו היוותה הנימוק, או לכל הפחות אחד הנימוקים, לפיטוריה והלכה פסוקה היא, כי די בכך שההחלטה בדבר הפיטורים נשענת בחלקה בלבד על שיקול פסול כדי להכתימה.

בית-הדין קבע שהוכח שפיטוריה של התובעת נעשו בשל הריונה, וכי זה היה השיקול המרכזי, ולכן היה מדובר בפיטורים שלא כדין.

ובנסיבות אלה, גם אם הנתבעים היו מוכיחים שנפלו ליקויים בתיפקודה של התובעת (וכאמור, לא כך הם פני הדברים), וכי ליקויים אלה היוו אף הם, נימוק לפיטוריה, לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנה, כי פיטוריה של התובעת נעשו שלא כדין, כאשר ההריון היווה אחד מהשיקולים המרכזיים לפיטורים.

19. הנתבע לא ביקש היתר לפיטורי התובעת
ב- ס"ע (ב"ש) 42920-02-11 {מריה צרמושניוק נ' לוק אאוט אופטיקה בע"מ, תק-עב 2012(4), 9848 (2012)} טענה התובעת לפיטוריה בניגוד להוראות חוק עבודת נשים. בתביעה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי על פיטורים שלא כדין.

בית-הדין קבע כי במהלך אוגוסט 2010 נודע לתובעת על היותה בהריון והודעה על-כך נמסרה למנהל הנתבעת שהעיד כי ידע על דבר היותה של התובעת בהריון ביום 25 לאוגוסט 2010.

כמו-כן ביום ה- 16 לספטמבר 2010 התייצבה התובעת לעבודה, וביקשה ממנהל הנתבעת ובעליה, רשות לצאת ממקום העבודה ונדחתה. בפועל התובעת עזבה את מקום העבודה בתחילת יום העבודה חרף התנגדותו של מנהל הנתבעת ללימודים שהתקיימו במרכז הארץ.

למחרת פנתה התובעת לרופאת המשפחה וקיבלה אישור להיעדרותה.

וביום ה- 19 לספטמבר 2010 זומנה התובעת למשרדו של המנהל ונמסר לה מכתב הפיטורים.

בית-הדין קבע כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת תחולת הוראת סעיף 9 לחוק עבודת נשים, המחייב מעביד לקבלת היתר לפיטורי עובדת בהריון.

בית-הדין קבע שחלה בעניין זה הוראת סעיף 9 לחוק עבודת נשים המחייבת קבלת היתר לפיטורי התובע. תנאי מוקדם לתקינות הפיטורים הוא קיומו של היתר לפיטורים, ובהיעדרו - פיטורי העובדת עומדים בניגוד למצוות המחוקק ובית-הדין איננו רשאי להזדקק לנימוקי המעביד לפיטוריה. יוצא מכאן כי לא ניתן היתר לפיטורי התובעת ולפיכך עמדת התובעת לפיטוריה שלא כדין התקבלה.

20. הנתבעת פיטרה את התובעת בשל הריונה ותוך אפלייתה לרעה
ב- סע"ש (חי') 9502-09-13 {גלית אלימלך נ' שמיאב בע"מ, תק-עב 2015(1), 21803 (2015)} התובעת הועסקה על-ידי הנתבעת במשך תקופה של כחמישה חודשים. העסקתה הסתיימה בפיטורים. התובעת טענה כי פוטרה בשל הריונה ומבלי שנערך לה שימוע עובר לפיטורים אלו, והיא עתרה לתשלום סעדים כספיים בשל כך.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת ואת זכאותה לסעדים הנתבעים. היא טענה, בין-היתר, כי לא ידעה על הריונה של התובעת בעת הפיטורים וכי הסיבה לפיטורים היתה חוסר שביעות רצון מתפקודה המקצועי של התובעת.

בית-הדין קבע כי תקופת ההעסקה של התובעת היתה החל מיום ה- 2 לספטמבר 2012 ועד יום ה- 28 לינואר 2013. בין הצדדים לא נכרת חוזה העסקה בכתב. התובעת היתה עובדת בשכר ושכרה שולם לה לפי תלושי השכר שהנפיקה לה הנתבעת.

בית-הדין קבע כי ההחלטה על פיטורי התובעת התקבלה מבלי שנערך לה שימוע כלשהו ביום ה- 23 לינואר 2013, כעולה ממכתב הפיטורים הנושא תאריך זה.

לא התקיימה בשום שלב שיחה כלשהי בין התובעת לבין נציגי הנתבעת, שבה הודיעה לה הנתבעת על-כך שהיא שוקלת לפטר את התובעת. בשום שלב לא ניתנה לתובעת אפשרות לנסות לשכנע את הנתבעת להימנע מפיטורים אלו. בכך שללה הנתבעת מהתובעת את זכות הטיעון בעניין זה.

בנוסף לכך קבע בית-הדין כי התובעת הצליחה להוכיח כי במועד פיטוריה, לא היה חוסר שביעות רצון מעבודתה בקפיטריה.

לסיכום, קבע בית-הדין כי עצם העובדה כי בזמן אמת לא ידעה התובעת כי היא מפוטרת בשל הריונה, או עצם העובדה כי באת כוחה פנתה לנתבעת רק בחלוף חצי שנה לאחר הפיטורים - אין בהם כדי לגרוע מהמסקנה כי הנתבעת פיטרה את התובעת בשל הריונה ותוך אפלייתה לרעה.

21. נפקות פסק בוררות בתביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין בתקופת ההריון
בתע"א (ירו') 3663-09 {אורה שוב נ' מעונות ילדים בישראל, קריית הילד בירושלים, תק-עב 2013(2), 5908 (2013)} התובעת תבעה לפיצוי בגין צמצום היקף משרתה בתקופת ההריון, פיטורין שלא כדין, הפסד השתכרות, דמי לידה, אי-תשלום תוספת גננת בכירה, הפרשה לגמל, פיצויי פיטורין, חלף הודעה מוקדמת ודמי הבראה.

התובעת ובעלה משתייכים למגזר החרדי ולפיכך, לאחר פיטוריה של התובעת, ולאחר שפנייתו אל מנהל הנתבעת, לא נענתה, פנה בעלה של התובעת להליך בוררות בבית-הדין לדיני ממונות {בית-הדין שירת דוד}, שם נקבע שעל רשת הגנים להעביר לגב' שוב את המשכורות ותלושי משכורת שעדיין לא נמסרו לה ובנוסף עליהם לשלם לה בעקבות הפיטורין 4,500 ש"ח. עוד נקבע באותו מעמד כי על רשת הגנים להעביר לתובעת את קרן הפיצויים שעל שמה.

לאחר זמן לא רב פנה בעלה של התובעת לבית-הדין שירת דוד וציין כי לאחר התייעצות עם דיינים חשובים ועו"ד מומחה בדיני עבודה, הוא מבקש דיון נוסף כדי להשיג פסק-דין ישר ואמיתי על-פי הדינים הקיימים {למעשה על-פי משפט העבודה המגן} ולהוכיח לבית-הדין כי פסיקתו אינה תואמת את הפסק האמיתי.

בית-הדין שירת דוד קבע כי בית-הדין לדיני ממונות אינו קובע כל קביעה לגבי דמי הבראה או נזק דמי לידה. ביחס לפיצויי הפיטורים לא היה ברור מהתביעה אם הסכום שקבע הבורר יחד עם הסכום בקרן אינם עולים כדי מלוא הסכום. על-כן קבע בית-הדין כי יש לראות את פסק הבורר כממלא אחר הוראות החוק כל עוד לא בוטל. יתר-על-כן הפניה אל הבורר היתה וולנטרית של שני הצדדים וקמה חזקת תקינות כל עוד לא הוכח אחרת. על-כן בסוגיות בהן הכריע הבורר פוזיטיבית ומשלא הוכחה פגיעה בזכויות, יש מעשה בית-דין.

הנתבעת הגישה ערעור לבית-הדין הארצי על החלטה זו ובית-הדין הארצי דחה את בקשת רשות הערעור וקבע שלאחר שעיין בטענות הצדדים ובחומר שהונח בפניו הגיע לכלל מסקנה כי אין מקום לשנות מהחלטת בית-הדין לפיה על התביעה להידחות על-הסף.

לאור החלטת בית-הדין הארצי כאמור לעיל, המחלוקת שנותרה בפני בית-הדין האיזורי להכרעה היא האם יש לקבל את בקשת הנתבעת למחיקה על-הסף ביחס לפיצויי הפיטורים בלבד או ביחס לתביעה כולה.
בית-הדין האיזורי קבע כי יש לקבל את בקשת הנתבעת למחיקה על-הסף אך ורק ביחס לסוגיית הפיצויים בגין פיטוריה של התובעת.

עוד הוסיף בית-הדין כי מלכתחילה לא היתה סמכות לבית-הדין "שירת דוד" לדון בתביעות התובעת הנשענות על משפט העבודה המגן, וזאת ניתן לראות בפסיקת בית-הדין הארצי הקובעת שתביעה לזכויות הנובעות מחוקי מגן, זכויות קוגנטיות, אינה בת בוררות ומשכך מדובר בבוררות שהתקיימה בחוסר סמכות. אולם, אף-על-פי-כן, קבע בית-המשפט העליון כי לא בכל מקרה בו התקיימה בוררות בחוסר סמכות, יש לבטלו.

בית-הדין קבע שהתובעת עבדה כממלאת מקום ובהיקף משרה מלאה בתקופה ארוכה בטרם הריונה, ולאור תקופת העבודה של התובעת אצל הנתבעת הרי שהיה על הנתבעת להמשיך ולהעסיקה באותו היקף משרה עד למועד הלידה.

לסיכום קבע בית-הדין כי התובעת זכאית למספר רכיבי פיצויים כגון פיצוי על-כך שלא פוטרה כדין, שימוע שלא עשו לתובעת, תשלום הפרש דמי לידה ודמי הבראה.

22. תביעה לדמי לידה ודמי אשפוז בהליך פונדקאות של בני זוג מאותו המין
ב- ב"ל (ת"א) 943-07-12 {פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 4986 (2015)} התובע ובן זוגו ביקשו להקים משפחה. מאחר ומשפטית לא ניתן לבני זוג מאותו מין להקים משפחה באמצעות אם פונדקאית בישראל, זאת נוכח הוראות חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996, פנו להליך פונדקאות בקנדה.

בהליך הפונדקאות הופרו שתי ביציות מאותה אם {שאינה האם הפונדקאית}, ביצית אחת בזרעו של התובע וביצית שניה בזרעו של בן הזוג. מתוך בחירה הוחזרו לרחם הפונדקאית שתי הביציות ואלו נקלטו, ולתובע ובן זוגו נודע כי הם צפויים ללידת תאומים. כך מהריון אחד, לכל אחד מהילדים שעתידים להיוולד יהיה קשר ביולוגי לכל אחד מבני הזוג.

הילדים נולדו בשבוע ה- 27 להריון ונדרש אשפוזם וכן טיפול ומעקב רפואי אינטנסיבי במשך שבועות ארוכים בשל היותם פגים במשך למעלה מ- 10 שבועות.

התובע ובן זוגו נסעו בעת הלידה יחדיו על-מנת להביא כל אחד את ילדו הביולוגי. בן זוגו של התובע הגיש תביעה לדמי לידה, מענק לידה ודמי אשפוז עבור הולדת הבת ותביעותיו אושרו. התובע אשר הגיש תביעה זהה להולדת בנו מאותה לידה, נדחה בנימוק כי הוא אינו זכאי לתשלום זה.

לאחר דחיית תביעת התובע, שילם הנתבע לבן זוגו של התובע השלמה של המענקים ללידת התאומים, זאת מבלי שנדרש לכך על-ידי מי מבני הזוג.

התובע טען כי בהיותו הורה יחיד זכאי הוא לקבל עבור לידת בנו, דמי לידה, מענק לידה ודמי אשפוז בנפרד מבן זוגו וכי החלטת הנתבע, מחד, להכיר בו ובבן זוגו כתא משפחתי אחד, ומאידך, שלא לאשר לו את דמי הלידה הינם שגויים.

הנתבע טען מנגד כי החלטת פקיד התביעות בדין יסודה וניתנה בהתאם להוראות סעיפים 49 ו- 50 לחוק הביטוח הלאומי. עוד נטען על-ידי הנתבע כי לתובע ולבן זוגו נולדו תאומים בלידה אחת ומשהתקבלה תביעת בן זוגו של התובע לתשלום דמי לידה ומענק לידה, שולמו לתובע ולבן זוגו כתא משפחתי אחד דמי לידה ומענק לידה להולדת תאומים.

בית-הדין קבע, כי עלה מהראיות שבשל העובדה שמדינת ישראל {ונציגותה בחו"ל} אינה מכירה בתובע ובבן זוגו כבעלי זכות הורית נדרש כל אחד מהם בנפרד, להסדיר את עניינו של ילדו הביולוגי באופן אישי בקונסוליה הישראלית בטורונטו {הן לצורך הרישום והן לצורך הוצאת דרכון}, כך שאחד מהם לא היה רשאי לדאוג לבדו לצרכים של שני הילדים יחדיו.

בית-הדין קבע, כי התשתית העובדתית החריגה כפי שהוכחה על-ידי התובע וכן מכלול טענותיהם, יחד עם דרישות רשויות המדינה לשם הבאת הילדים לישראל, הראו כי יש לקבל את מלוא טענות התובע וכי אין מנוס במקרה חריג ומיוחד זה אלא לאשר לתובע דמי לידה נפרדים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין חולק כי התובע ובן זוגו מקיימים חיים משותפים, הם נישאו בקנדה והם רואים את מערכת היחסים ביניהם כידועים בציבור לכל דבר ועניין.

אף התובע ובן זוגו רשומים כנשואים במרשם האוכלוסין, אך רישום זה אינו מעיד על קיומו של תא משפחתי ועל סטטוס ומעמדם האישי בכל הקשור לזכויותיהם כמשפחה.

הוכח, כי באשר להכרה בתא משפחתי זה לשם הבאת ילדים בדרך של פונדקאות, המדינה קבעה בנוהליה דין שונה לתובע ובן זוגו, מאשר כלפי זוגות הטרוגניים הפונים לפונדקאות, הן בבדיקת האבהות והן ברישום ההורות. בנוסף לכך המדינה לא איפשרה לרשום את שני בני הזוג כהורים משותפים לזוג התאומים, ולא ניתנה כל זכות הורית לבן זוגו של התובע כלפי בנו וההפך.

עוד הוכח, כי המשך הדיסוננס בין קיומו של תא משפחתי לתובע ובן זוגו לבין המצב המשפטי של רשויות המדינה המשיך אף לאחר שובם של בני הזוג לישראל, שכן כל אחד מהם בנפרד מוכר כהורה של ילדו ואין המדינה מכירה בהם כהורים של שני הילדים. לשם טיפולים רפואיים או כל טיפול רשמי אחר, חייב ההורה הביולוגי לשהות עם ילדו ובן הזוג אינו מוכר כהורהו של הילד או הילדה בהתאמה.

לכן מצב מעמדי זה הנובע מהוראות הדין והנחיות המשרדים הממשלתיים השונים, מביא לתוצאה לפיה רק התובע מוכר כאבי ילדו ואילו בן הזוג מוכר כאביה של הילדה, של אותו זוג תאומים שנולדו באותה לידה.

לפיכך ולו בשל כך, יש לראות בכל אחד מבני הזוג כהורה בודד בכל ההתנהלות בהכרת הילד אשר נולד בלידת תאומים זו ולכן דבר זה מעיד על זכויות כשל הורה בודד הגם שהתובע ובן זוגו מוכרים כידועים בציבור ותא משפחתי בחוקים אחרים ולצרכים אחרים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אם רשויות המדינה היו מוכנים להכיר בבני זוג מאותו מין גם כהורים בעלי אפוטרופסות שווה, הגם שכל אחד מהם בנפרד הוא אביו הביולוגי של הילד או הילדה, אזי היה מקום לקבל את עמדת הנתבע לתשלום דמי הלידה כפי שמשולם לתא משפחתי רגיל.

לאור כל האמור לעיל קבע בית-הדין, כי דין התביעה להתקבל ולמרות שמדובר בלידת תאומים לתא משפחתי המוכר כידועים בציבור בנסיבות של העובדות שהוכחו בפנינו, התובע זכאי לכל הזכויות המגיעות לו בגין לידת בנו, היינו דמי לידה מענק לידה ודמי אישפוז בגין בנו הביולוגי.

23. התובע הפסיק לעבוד כדי לטפל בילדו ותבע דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי
ב- ב"ל (ת"א) 29464-05 {יואב ירושלמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 3841 (2015)} התובע הפסיק לעבוד כדי לטפל בילדו ותבע דמי לידה מהנתבע. התובע הגיש תביעה כנגד החלטת הנתבע שבה נקבע כי הוא אינו זכאי לדמי לידה כיוון שסך הימים שהוא זכאי להם הוא פחות מ- 21.

הנתבע דחה את תביעת התובע מאחר שבמועד סיום חופשת הלידה של בת הזוג לא נותרו לתובע 21 ימים לפחות מהיום שבו הוא הפסיק לעבוד כדי לטפל בילדו ועד לסיום "חופשת הלידה" של בת הזוג - כנדרש בסעיף 49(ב) לחוק הביטוח הלאומי. דחיה זו ניתנה מבלי לבדוק את יתר תנאי הזכאות של התובע לדמי לידה.

בית-הדין קבע, כי החלטת הנתבע אשר קבעה את "היום הקובע" לזכאות, היום שבו הפסיקה אישתו של התובע לעבוד בהיותה בהריון, היא החלטה נכונה שמבוססת על הוראות החוק ומשהתובע הפסיק את עבודתו כדי לטפל בילדו עד לתום התקופה לזכאות לדמי לידה נותרו 19 ימים.

עם-זאת קבע בית-הדין, מטרת המחוקק היתה לקבוע תקופה מינימאלית שבה האב ישהה ליד ילדו כדי לטפל בו {במקום האם} תוך העמקת הקשר ומתן אפשרות לאם לחזור מוקדם יותר לעבודתה. מטרה זו לא תושג אם תקופה זו תהיה זניחה.

לאור כל זאת קבע בית-הדין, כי אין לשלול את זכאותו של התובע לדמי לידה בגין התקופה המזכה, בשל אי קיום תנאי ה- "21 ימים רצופים", כנדרש בסעיף 49(ג) לחוק הביטוח הלאומי.

24. האם זכאי התובע לדמי לידה?
ב- בל (ת"א) 9287-06-13 {אליהו אשלג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 18939 (2015)} עלתה השאלה האם זכאי התובע לדמי לידה.

התובע הגיש תביעה לתשלום דמי לידה לאב מחליף לתקופה של כחודשיים. ביום ה- 26 לנובמבר 2012 נמסרה לתובע הודעה כי תביעתו נדחתה בהסתמך על האמור בסעיף 56 לחוק הביטוח הלאומי.

התובע נחקר על-ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי ביחס לשגרת יומו לפני התקופה בגינה תבע דמי לידה ובמהלכה. בעדותו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי העיד התובע כי מזה כ- 15 שנים הוא לומד בישיבה מדי יום.

עוד העיד התובע כי את עבודתו בחברת ארץ ומלואה {בגינה הוא מקבל שכר חודשי בסך 18,000 ש"ח} הוא נוהג לבצע בשעות הצהריים, בהפסקה שביום הלימודים בישיבה וכן בשעות הערב.

מעדותו של התובע עלה כי שעות עבודתו בחברת ארץ ומלואה גמישות לחלוטין וכי בעת שהוא מגיע למשרד החברה למעשה אין בו איש.

על רקע האמור לעיל, התובע טען בעדותו בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי כי במהלך חופשת הלידה הוא עבד, אבל פחות מכפי שהוא רוצה והעריך כי היקף עבודתו ירד ב- 80%.

בית-הדין לא קיבל את עדותו של התובע וקבע כי מעדותו של התובע ומהמסמכים שבפניו עלה כי באותה התקופה שבגינה תבע דמי לידה, התובע לא התייצב ללימודים בישיבה כלל ולכן לא היתה כל מניעה כי בהמשך היום ימשיך בעבודתו כפי שהוא רגיל, ואף יוסיף שעות עבודה נוספות, שהרי בשעות אחר הצהריים, שלא כדרכו, התובע לא התייצב ללימודים.

אשת התובע אישרה בעדותה במוסד לביטוח לאומי כי בעבודתה כמורה היא נעדרת מהבית בין השעות 7:30 עד 14:00. ואולם עם שובה הביתה היא נמצאת בבית עם הילדים ובעלה פנוי לשוב לעיסוקיו.

בית-הדין קבע שמעבר לחישוב האריתמטי של שעות העבודה, הלימודים והמנוחה של התובע, לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית לעניין הפחתת היקף עבודתו של התובע בחברת ארץ ומלואה בפועל בשל הטיפול בילדו. בנוסף לכך, לתובע לא היה כל הסבר מדוע לא זימן לעדות את הפקידות שמועסקות במשרדו.

עוד קבע בית-הדין, כי ה"שכר" החודשי ששולם לתובע מחברת ארץ ומלואה איננו נגזרת של עבודה בפועל, אלא שהוא נגזר ממעמדו כיזם של הפרוייקט.

בית-הדין קבע, כי מהראיות שבפניו עלה כי לא היה כל שינוי של ממש במתכונת העבודה של התובע בחברת ארץ ומלואה בשל לידת בנו ולא היתה כל מניעה {ככל שהיא קשורה ללידה}, כי ימשיך למשוך משכורת, בדיוק כפי שעשה ערב הלידה ולנוכח האמור לעיל התביעה נדחתה.

25. המערערת לא צברה את תקופת האכשרה הנדרשת, ולכן לא קמה לה זכאות לדמי לידה
ב- עב"ל 55045-06-13 {רבקה בינדר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(4), 1067 (2014)} נדחתה תביעת המערערת לדמי לידה בגין לידות וזאת משלא התקיימו תנאי הזכאות כנדרש בחוק.

בית-הדין קבע בקשר ללידה הראשונה כי המערערת הפסיקה לעבוד ביום ה- 30 ליוני 2009. במועד זה לא היתה המערערת "בהריון שהסתיים בלידה" כנדרש בהוראת סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי.

במצב דברים זה, אין לה "יום קובע" כהגדרתו בסעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי, ועל-כן, ולאור הוראת סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, היא אינה זכאית לדמי לידה עבור הלידה הראשונה.

אשר ללידה השניה קבע בית-הדין, כי המערערת לא צברה את תקופת האכשרה כנדרש על-פי אחת החלופות הקבועות בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי.
בית-הדין הוסיף עוד ודחה את טענות המערערת בדבר משך תקופת ההכשרה המקצועית בה השתתפה, וקבע כי תקופת ההכשרה המקצועית היא כמצויין בתעודת הגמר שקיבלה המערערת מן האגף להכשרה ולפיתוח כוח אדם במשרד התמ"ת {תעשיה, מסחר ותעסוקה}, ולא כנטען על ידה.

נוכח זאת, דחה בית-הדין את התביעה.

על קביעות בית-הדין האיזורי בפסק-דינו הוגש ערעור לבית-הדין הארצי, בו טענה המערערת טענה כי התקיימו תנאי הזכאות לדמי לידה בגין שתי הלידות כנדרש בחוק.

לאחר שבית-הדין עיין בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי ובטענות הצדדים כפי שנפרשו בכתב ובעל-פה, בית-הדין הגיע לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

בית-הדין הארצי קבע כי מסקנותיו של בית-הדין האיזורי מעוגנות היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו, וממנה עלה כי גם אם תובא בחשבון תקופת ההכשרה המקצועית המוארכת לה טענה המערערת, גם במסגרת הערעור, אין בכך כדי לשנות מן העובדה כי הפסיקה לעבוד בעת שלא היתה בהריון שהסתיים בלידה הראשונה.

במצב דברים זה אין למערערת "יום קובע" בהתייחס ללידה הראשונה, ולא קמה לה זכאות לדמי לידה. כמו-כן, המערערת לא צברה את תקופת האכשרה הנדרשת לפי כל אחת מן החלופות הקבועות בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי, בגין הלידה השניה.

בית-הדין הארצי אישר את פסיקתו של בית-הדין האיזורי ודחה את הערעור.

26. גמלה לשמירת הריון - עובדת עצמאית - אישורה
ב- עב"ל 180/98 {המוסד לביטוח לאומי נ' ענת רווח, תק-אר 2004(2), 192 (2004)} המשיבה הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלה לשמירת הריון, תביעה אשר נדחתה מן הטעם שהמשיבה לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתה כנדרש בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

לאחר הגשת התביעה התברר למערער כי שגה וכי אם הוא מביא בחשבון את התקופה בה קיבלה המשיבה דמי פגיעה בגין תאונת עבודה, הרי שלמעשה צברה היא תקופת אכשרה מספקת, כך שהיא "מבוטחת" לפי סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

עם-זאת, טען המערער, שיש לדחות את תביעת המשיבה לגמלה לשמירת הריון משהמשיבה לא הפסיקה לעבוד והמשיכה לנהל את עסקה בזמן ההריון ולאחר הלידה.

לאור זאת נשלח למשיבה, מכתב דחיה חדש בו נרשם שלפי הצהרת המשיבה, היא לא נעדרה מעבודתה והמשיכה לנהל את עסקה. על-כן, על בית-הדין האיזורי היה להכריע אם התקיימו במשיבה התנאים המזכים בגמלה לשמירת הריון.

בית-הדין האיזורי לעבודה קיבל את תביעת המשיבה לתשלום גמלת שמירת הריון והמוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור על קבלת התביעה.

המערער, המוסד לביטוח לאומי, דחה את תביעתה של המשיבה לגמלה לשמירת הריון בטענה שהמשיבה לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון אלא המשיכה לנהל את עסקה, וזאת בזמן ההריון ואף לאחר הלידה. כתמיכה בטענתו זו הדגיש המוסד לביטוח לאומי, בין-היתר, כי המשיבה המשיכה לקבל שכר מהחברה שבבעלותה כל תקופת ההריון, למרות שכאמור, לטענתה לא עבדה.

בית-הדין הארצי ציין את העובדות שנקבעו ע"י בית-הדין האיזורי, כי התובעת היא בעלת השליטה בחברת ר.ב. הסעות (1997) בע"מ {שתיקרא להלן: "החברה"} ורשומה כעובדת של החברה.

לפני הקמת החברה עסקה התובעת באותם עסקים בהם עוסקת החברה, כעובדת עצמאית {במסגרת עסק בשם "הסעות ענת"}. הצדדים לא הבדילו כלל בין פעילותה של התובעת כעובדת עצמאית ובין פעילותה במסגרת החברה.

בכל הקשור לתובענה זו התייחסו שני הצדדים אל התובעת כאל עובדת עצמאית, ולאור השינוי שחל בעמדת הנתבע, כבר אין חולק שהיא צברה תקופת אכשרה מספקת לצורך ביטוח שמירת הריון.

התובעת עבדה באופן רגיל כנהגת בעסק שלה. החל משנת 1995 היא העסיקה לעיתים גם את אחיה. בחודש מאי 1996 לערך התובעת החלה בטיפולי הפריה.

הטיפולים גרמו לתובעת לסבל גופני והצריכו מנוחה. הטיפולים כללו גם מתן תרופות והתובעת לא היתה יכולה להמשיך לנהוג. לפיכך, מאז תחילת הטיפולים, הפסיקה התובעת לנהוג וכל ההסעות נעשו על-ידי אחיה.

טיפולי ההפריה הצליחו והתובעת הרתה בחודש יולי 1996. ההריון לא היה קל ועל התובעת נאסר לעבוד במקצועה כנהגת. לא זו בלבד, אלא שעל-פי אישור רופאה של התובעת, שניתן על גבי טופס התביעה לגמלת שמירת הריון, היה על התובעת להיות בשמירת הריון עד לסוף ההריון.

בכל התקופה שמהפסקת עבודתה של התובעת בנהיגה, עקב טיפולי ההפריה, ובמשך ההריון - התובעת לא עסקה בעבודתה הרגילה ולא נהגה ובנוסף, לא התעסקה התובעת עם העיסוקים השוטפים של העסק.

עבודתה של התובעת בתקופה שמאז תחילת טיפולי ההפריה ועד לסיום ההריון הסתכמה בקשר טלפוני עם המפעל במקרים חריגים, חתימות על חשבוניות שאחיה היה ממלא והכנסת מסמכים למעטפה. באותה תקופה, משכה התובעת משכורות מהחברה, כרגיל.
בית-הדין הארצי, קבע כי השאלות הניצבות להכרעתו הן שתיים: האחת, האם הפסיקה המשיבה לעבוד לצורך שמירת הריון. השניה, מה נפקותה המשפטית של העובדה שהמשיבה המשיכה לקבל שכר מהחברה שבבעלותה.

בית-הדין בדחותו את הערעור הגיע למסקנה שאין מקום להתערב בקביעות העובדתיות שהיו מבוססות על חומר הראיות שהיה בפניי בית-הדין האיזורי, בהבנת השלכותיהן, בניתוח השאלות המשפטיות שהונחו בפניו ושנבחנו תוך יישום החוק והתקנות ובמסקנותיו.

בית-הדין קבע שבמבנה העסק של המשיבה, מבנה ההכנסות דומה לאורך כל תקופת קיומו של העסק. אם בעסק כזה לאורך שנים שולמה רק משכורת אחת, והיא למשיבה שעשתה את עבודת הנהיגה בפועל, ועתה בגין שמירת ההריון נאלצה המשיבה לשכור אחר תחתיה ולשלם לו משכורת הרי שהוכח חסרון הכיס.

27. תשלום דמי לידה - אי-עמידה בתקופת האכשרה הנדרשת - הערעור נדחה
ב- עב"ל 1079/00 {המוסד לביטוח לאומי נ' חנה הימן-פסח, תק-אר 2003(2), 90 (2003)} הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בב"ש, לפיו נתקבלה תביעת המשיבה לתשלום דמי לידה על-פי תקנה 3(9) לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה-1975 {ייקרא להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"}, מהטעם של "מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד".

המשיבה עבדה בעיריית דימונה. החל מחודש יולי 1997 ועד לחודש יולי 1998 שהתה המשיבה בחופשה ללא תשלום מעבודתה בעיריה, וזאת לשם לימודי תואר שני בארה"ב. בסיום תקופת החופשה ללא תשלום חזרה המשיבה לתפקידה הקודם בעיריה. חמישה חודשים לאחר-מכן נולדה למשיבה ילדה.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת שלא נתקיימו למשיבה תנאי הזכאות שבחוק לתשלום דמי לידה, משהיא לא צברה תקופת אכשרה כנדרש, דהיינו - תשלום דמי ביטוח בעד 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע או בעד 15 החודשים מתוך 22 החודשים שקדמו ליום הקובע {סעיף 50(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם התובעת זכאית להענקה מטעמי צדק על-פי התקנות.

בפסק-דינו קיבל בית-הדין האיזורי את גרסת המשיבה בתצהירה, וקבע כך:

"לפני יציאתה לחו"ל פנתה (המשיבה) למחלקת הכספים במוסד לביטוח לאומי בבאר שבע לבירור מעמדה וחובותיה כלפי המוסד לביטוח לאומי. נאמר לה, כי מכיוון שתהיה בחופשה ללא תשלום לא תהיה חייבת בתשלום למוסד לביטוח לאומי, אך הומלץ לה לשלם בכל זאת, כדי לשמור על מלוא זכויותיה במוסד, אך לא הובהר לה, כי לא שמורות לה הזכויות לדמי לידה ולא הובהר לה, כי זכותה לדמי לידה מותנית בתקופת אכשרה. בחקירתה הנגדית בבית-הדין לא זכרה המשיבה מי הפקיד או הפקידה שטיפלו בעניינה. והודתה, כי לא ציינה בפני הפקידה שבכוונתה להיכנס להריון."

על-פי גרסת המשיבה בפניו פסק בית-הדין קמא, כי בנסיבות המקרה מסירת מידע חלקי כמוה כמסירת מידע לא נכון על-פי תקנה 3(9) לתקנות הביטוח הלאומי, ומשפקידת התביעות לא הבהירה למשיבה זכויותיה למקרה שתיכנס להריון - הרי שהיא מסרה לה מידע לא נכון ולפיכך יש לראותה כמי שהשלימה את תקופת האכשרה על-פי התקנות.

המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק-הדין, וטען כי עיקר טיעונו של המוסד היה כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לקבוע שפקידת התביעות הטעתה את המשיבה. המשיבה קיבלה מידע מדוייק ומלא בהתאם להקשר הדברים לשאלה שהוצגה בפני פקיד התביעות ולא היה מקום לתשובה היפוטטית לגבי שאלה שלא נשאלה בנוגע לזכויות במקרה של לידה אם תכנס המשיבה להריון בעתיד.

בית-הדין הארצי קבע, כי דין ערעורו של המוסד להתקבל וזאת מהנימוקים הבאים:

הנימוק הראשון, חובת ההוכחה כי נמסר לה "מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד", על-פי תקנה 3(9) לתקנות הביטוח הלאומי - מוטל על שכם המשיבה.

משהמשיבה לא ידעה מי הפקיד או הפקידה שטיפלו בעניינה ושלטענתה מסרו לה את אותו מידע חסר, הרי שניטלה מהמוסד היכולת להתגונן מפניה על-ידי הבאת גרסה נגדית של אותו פקיד או פקידה.

משכך הם הדברים, ספק אם היה מקום בנסיבות המקרה, לקבל את גרסת המשיבה בדבר התשובות שקיבלה מאת פקידת התביעות לאחר שנשללה מהמוסד כאמור האפשרות להבאת גרסה סותרת.

הנימוק השני, לגרסתה, פנתה המשיבה לפקידת התביעות לבירור מעמדה בתקופת החופשה ללא תשלום כ- 9 חודשים לפני שנכנסה להריון.

אין מחלוקת כי היא לא שאלה את פקידת התביעות, גם על-פי גרסתה, לגבי זכויותיה למקרה שתכנס להריון בתקופת החופשה ללא תשלום ותלד לאחר-מכן.

בנסיבות אלה, גם על-פי גרסתה של המשיבה, פקידת התביעות לא היתה חייבת לידע אותה לגבי הזכאות לדמי לידה בסיטואציה תאורטית שכלל לא נתעוררה.

משכך הם הדברים, אין לקבל מסקנתו של בית-הדין קמא, לפיה "מדובר במסירת מידע לא נכון מאת פקיד המוסד שפעל בתפקיד", על-פי תקנה 3(9) לתקנות הביטוח הלאומי.

הנימוק השלישי, התקנות בדבר הענקות מטעמי צדק אינן רלבנטיות למקרה שלפנינו.

מכוחו של סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעו בתקנות הכללים למתן הענקות מטעמי צדק, "כשתביעתו של האדם לגמלה במסגרת ענפי הביטוח אינו מזכה אותו בגלל אחת מאלה":

"(2) פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיף 50 או 366".
"(4) אי-השלמת תקופת אכשרה לפי סעיפים 246 או 253."

סעיפים 246 ו- 253 מתייחסים לתקופת אכשרה לביטוח זקנה ושאירים ולא לתקופת אכשרה לעניין תשלום דמי לידה, כך שבטעות נסמך בית-הדין קמא בפסק-דינו על סעיף 387(4) לחוק הביטוח הלאומי.

אשר לפיגור בתשלום דמי ביטוח על-פי סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי - המשיבה לא פיגרה כלל בתשלום דמי ביטוח, שכן אף לגרסתה שלה, על-פי עצת פקידת התביעות היא שילמה את דמי הביטוח בתקופת החופשה ללא תשלום כך שלא היה מקום להיזקק כלל בנסיבות המקרה לתקנות הענקות מטעמי צדק, שעל-פי תקנת-המשנה שלה, 3(9) לתקנות הביטוח הלאומי, קיבל בית-הדין האיזורי את התביעה.

יתרה-מזו, תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי עניינה - נסיבות של מתן הענקה מטעמי צדק במקרה של אי מילוי חובת הרישום ואי תשלום או פיגור בתשלום דמי ביטוח. אין עניינה הארכת תקופת האכשרה למתן דמי לידה על-פי סעיף 50 לחוק.

לאור האמור, קבע בית-הדין כי זכאותה של המשיבה היתה צריכה להיבחן אך ורק על-פי תנאי הזכאות שבחוק; ומשלא היתה מחלוקת, כי התנאי של תקופת אכשרה לא נתקיים בה - לא צריכה היתה להיות מחלוקת כי דין תביעתה להידחות.

28. האם יש למנות את החודשים בהם קיבלה התובעת כספים ממשרד הקליטה בגדר תקופת האכשרה לדמי הלידה?
ב- ב"ל (יר') 35197-09-13 {רות סעידוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 12221 (2015)} המחלוקת נגעה למשך התקופה לה זכאית התובעת לדמי לידה.

התובעת ילדה את בתה בחודש יולי 2012. התובעת קיבלה דמי לידה עבור 7 שבועות. החודשים שהובאו בחשבון לשם קביעת השכר הם חודשים 6-4 בשנת 2012.

התובעת הגישה תביעתה זו כנגד משך הזכאות שאושר לה והיא תבעה את פרק הזמן המירבי של 14 שבועות. כמו-כן הוגשה התביעה בנוגע לגובה השכר העומד בבסיס החישוב.

בית-הדין קבע, כי לתובעת היתה חסרה תקופה של חודשיים לשם צבירת תקופת האכשרה הנדרשת לפי סעיף 50(1) לחוק הביטוח הלאומי כדי שתהא זכאית לקבלת דמי לידה לפרק זמן של 14 שבועות.

בנוסף קבע בית-הדין, כי אין מחלוקת שבחודשים 11-9 בשנת 2011 קיבלה התובעת ממשרד הקליטה סיוע כספי. הצדדים חלוקים על הגדרתו והאם יש למנות את החודשים בהם קיבלה אותו התובעת בגדר תקופת האכשרה לדמי הלידה.

התובעת טענה כי הסיוע נקרא "דמי אבטלה" ולשם קבלת הסיוע נדרשה להתייצב במשרד הקליטה מדי שבוע. לתמיכה בטענתה הביאה אישורים ממשרד הקליטה.
לטענת הנתבע סיוע זה מכונה באתר של משרד הקליטה "הבטחת הכנסה לדורשי עבודה" והוא מהווה סיוע ראשוני שנועד לסייע לעולים חדשים להיקלט בארץ, אך אינו מהווה דמי אבטלה כמשמעותם לפי חוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי הן דמי אבטלה והן דמי הלידה הם גמלאות מחליפות שכר עבודה - ולא ניתן להכניס בגדרם כל סיוע כספי שיינתן ממשרד ממשלתי או מוסד אחר, גם אם יתהדר בתואר דומה.

בין תנאי הזכאות לדמי אבטלה נקבע במפורש התנאי של התייצבות כדורש עבודה בשירות התעסוקה. התייצבות במשרד הקליטה אינה מהווה התייצבות כדין המזכה בדמי אבטלה או תחליף זהה לדמי אבטלה וגם מטעם זה לא ניתן לומר שהתשלום שקיבלה התובעת מהווה דמי אבטלה כמשמעם בחוק.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אף התייצבות בשירות התעסוקה אינה בהכרח מצביעה על זכאות לדמי אבטלה, כגון התייצבות כדורש עבודה לשם קבלת גמלת הבטחת הכנסה. הנתבע אף עמד על-כך שהתובעת לא עבדה קודם לקבלת התשלום ממשרד הקליטה ואף מטעם זה לא היתה זכאית לקבל דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי לו היתה תובעת אותו באותו מועד.

ממש כשם שמי שמקבלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי אינה זכאית לקבלת דמי לידה, כך גם התובעת דנן, שקיבלה סיוע כספי ממשרד הקליטה במסגרת דומה, אינה זכאית לכך.

כמו-כן קבע בית-הדין, כי אין כאן כל בסיס לטענת האפליה שטענה התובעת בין מי שזכאי לקבל דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי, לבין מי שמקבל "דמי אבטלה" ממשרד הקליטה, שכן במהותם אין הם דמי אבטלה אלא הבטחת הכנסה או סיוע כספי אחר.

בית-הדין קבע שמשלא הוכח כי החודשים בהם קיבלה התובעת סיוע כספי ממשרד הקליטה הם בגדר דמי אבטלה כמשמעם בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, לא ניתן להביאם בחשבון תקופת האכשרה לדמי הלידה ודין תביעת התובעת לגבי משך תקופת הזכאות להידחות.

29. האם צברה התובעת דמי אכשרה המזכה בדמי לידה? - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (ת"א) 663-10-11 {סיון פיניאן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 10078 (2015)} עלתה השאלה האם צברה התובעת דמי אכשרה המזכה בדמי לידה.

בית-הדין קבע, כי בכל הנוגע לתקופה שבה לטענתה הועסקה כעצמאית, מינואר 2011 ועד הלידה באפריל 2011, לא הוצג הסכם שותפות, לא הובא לעדות רואה-החשבון של העסק שיצהיר כיצד מנוהלת השותפות, לא הוכח ששולמו לתובעת סכומים מכוח השותפות וששולמו בגין הכספים אלה דמי ביטוח לאומי.

לפיכך בית-הדין קבע שלא הוכחה התקופה מינואר עד אפריל 2011 כתקופה המזכה בדמי לידה.

עם-זאת, בית-הדין קבע כי, התובעת עבדה בעסק בתקופות פברואר 2010 עד ספטמבר 2010, סך-הכל 8 חודשים, כעובדת שכירה, במשרה חלקית, ולכן התובעת עמדה בתנאי הסעיף וזכאית לדמי לידה עבוד שבעה חודשים, בהתאם להוראות החוק.

30. תביעה לתשלום דמי לידה נדחתה על-הסף מחמת התיישנות; יחסי עובד-מעביד בין התובעת לאביה
ב- ב"ל (ת"א) 29977-04-13 {שלי זילברשפורן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 1264 (2015)} תביעתה לתשלום דמי לידה וגמלת שמירת הריון בגין ההריון והלידה של בנה של התובעת נדחתה על-ידי הנתבע בנימוק כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין אביה.

לטענת התובעת, במועדים הרלבנטיים לתביעה, היא עבדה בעסק המצוי בבעלותו של אביה {ייקרא להלן: "העסק"}, שם היא שימשה כפקידה, ובמסגרת זו היא ניהלה את המשרד, סיפקה מענה טלפוני, נתנה שירות ללקוחות העסק, הנפיקה חשבונות וקבלות, ביצעה הפקדות בבנקים ועמדה בקשר עם ספקים.

לטענת התובעת היא עבדה בעסק עד לחודש ספטמבר 2009, מועד בו יצאה לשמירת הריון שנמשכה עד ליום הלידה. בחודש אוקטובר 2009 ילדה התובעת את בנה הבכור.

הנתבע מצידו טען להתיישנות התביעה וזאת לנוכח העובדה שהתביעה נדחתה ביום 09.05.10 וכן לדחיית התביעה לגופה מחמת היעדרם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין המעסיק הנטען.

בית-הדין קבע, כי התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי לידה ולגמלת שמירת הריון בגין הריונה הראשון ולידת בנה בסוף חודש ינואר 2010. אין בפי התובעת טענה כי לא קיבלה את מכתב הדחיה הנ"ל ובחקירתה הנגדית היא הודתה כי קיבלה את מכתב הדחיה וכן כי ידעה שתביעתה לא אושרה. התובעת לא הגישה ערעור על החלטת הנתבע בתוך המועד הקבוע בתקנות.

ערעור על ההחלטה הוגש רק בחלוף כשלוש שנים ממתן ההחלטה הראשונה, ולאחר שהתקבלה ההחלטה השניה בעניינה.

מעבר לכך, בית-הדין קבע, כי הנתבע העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה במסגרת כתב ההגנה. לפיכך, אין בעובדה שהנתבע לא דחה את התביעה החוזרת על-הסף ולא העלה את טענת ההתיישנות בהחלטה השניה כדי למנוע מהנתבע להעלות את טענת ההתיישנות.
באותו האופן, אין לקבל את טענת התובעת לפיה מכתב הנתבע מיום ה- 24 לינואר 2013 מהווה החלטה חדשה המאריכה את תקופת ההתיישנות. צדק הנתבע בטענתו לפיה בהתכתבות שניהלה התובעת עם המוסד לביטוח לאומי לצורך בחינה מחודשת של תביעתה לדמי לידה, אין כדי להאריך את המועד לערעור על ההחלטה, ולנוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחתה על-הסף מחמת התיישנות.

31. תביעה לתשלום דמי לידה - עצמאית - דחייתה
ב- ב"ל (יר') 11673-08-14 {הדסה ארן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 18811 (2015)} התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי לידה, ומשנדחתה תביעתה בשל אי-תשלום דמי ביטוח במשך התקופה הנדרשת בחוק, הגישה בקשה להענקה מטעמי צדק. גם בקשתה זו נדחתה.

התובעת נרשמה כעצמאית אצל הנתבע בחודש אוגוסט 2013, אך עבדה כעצמאית עוד כשנה לפני כן.

לתובעת נשלחו מכתבים בדבר קיומו של חוב דמי ביטוח לאומי במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2013.

התובעת ילדה ביום 01.09.13. תביעתה נדחתה בשל אי-תשלום דמי ביטוח מאחר שלא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת, ולכן הסדירה לאחר כחודש את חובה לנתבע.

באותו החודש בו שילמה את חובה לנתבע, הגישה התובעת בקשה להענקה מטעמי צדק ותביעה מעודכנת לתשלום דמי לידה, תביעה זו נדחתה משום שאינה עונה על התנאים להענקה מטעמי צדק.

התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום דמי לידה שכן סברה בתום-לב כי רואה-החשבון יטפל גם בפתיחת התיק במוסד לביטוח לאומי, ואילו רואה-החשבון לטענתה סבר ההיפך. התובעת סמכה על רואה-החשבון, ואולם משהתברר לה כי לא נפתח תיק, עשתה כן בחודש אוגוסט 2013.

התובעת טענה עוד כי היא הסדירה את חובה לנתבע כ- 3 שבועות לאחר הלידה, ולפיכך היא זכאית לתשלום דמי לידה מן הדין.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת שהתובעת לא שילמה את דמי הביטוח לפני הלידה, וכי אלה שולמו רק לאחריה, לאחר היום הקובע. משכך התובעת אינה זכאית לתשלום דמי לידה מכוח הדין.

בית-הדין בחן את המקרה לאור סעיף 387(2) לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר לנתבע להעניק, במקרים מסויימים, ועל-פי מבחנים וכללים שנקבעו, דמי לידה על-אף הפיגור בתשלום דמי הביטוח. הכללים האמורים נקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה 1975 {ייקרא להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"}.

תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי קובעת כי ניתן להעניק דמי לידה למבוטחת שלא שילמה דמי ביטוח במועד אם נבצר ממנה למלא חובת רישום או לשלם דמי ביטוח בנסיבות המפורטות בתקנה, אך עניינה של התובעת אינו נופל בגדר המקרים המנויים בסעיפים 9-1 לתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי התובעת טענה שבשל אי הבנה בינה לבין רואה-החשבון לא נפתח תיק ביטוח לאומי במועד. מדובר אם-כן, בתקלה בטעות או באי ידיעה, אך לא ניתן לומר כי מדובר ב"נבצרות" או "מניעות" כמפורט לעיל. משכך התובעת אינה עומדת בתנאים הקבועים בתקנות, ויש לדחות את תביעתה לתשלום דמי לידה מטעמי צדק.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא חלקה על גובה הכנסות התא המשפחתי שיוחסו לה במכתב הנתבע. משכך, גם אילו התקיים לגבי התובעת התנאי הקבוע בתקנה 10(3) לתקנות הביטוח הלאומי היא לא היתה זכאית להענקה מטעמי צדק בשל הכנסותיה. נוכח כל האמור, התביעה נדחתה.

32. בקשתה של התובעת להענקה של דמי לידה מטעמי צדק - נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 15707-11-13‏ ‏{ליאל ווקסמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 10148 (2015)} הנתבע דחה את בקשתה של התובעת להענקה מטעמי צדק של דמי לידה.

בעקבות פנייתה לנתבע עודכן מעמדה של התובעת כעצמאית, החל מחודש ספטמבר 2012. עם עדכון מעמדה נשלחה לתובעת הודעה כי היא מבוטחת בביטוח עצמאיים. כמו-כן, בהודעה שקיבלה התובעת מאת הנתבע שכותרתה "שינויים בחשבונך בביטוח לאומי", נדרשה התובעת לשלם יתרת חוב בגין דמי ביטוח לאומי.

התובעת ילדה בחודש פברואר 2013 ובאותו שבוע בו ילדה, שילמה את חובה לנתבע.

התובעת הגישה לנתבע תביעה לדמי לידה מטעמי צדק. תביעתה נדחתה הואיל ובהתאם להוראות סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי ולתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), לא נוצרה לתובעת זכאות הנמנית בתקנות אלו.

בית-הדין קבע, כי בנסיבות דנן, אין מחלוקת כי התובעת סיימה עבודתה בגין אותו הריון ביום 01.02.13 ואילו הסדר התשלומים נעשה ביום 04.02.13. מכאן, כי דמי הביטוח לא שולמו קודם ליום הקובע ועל-כן, אין התובעת זכאית לדמי לידה מכוח סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

עוד הוסיף בית-הדין כי, מדברי התובעת עלה כי היתה מודעת לכך שנזקף לחובתה חוב דמי ביטוח, ואף היתה מיוצגת בידי רואה-חשבון. משכך, אין לראותה כמי ש"נבצר" ממנה למלא אחר המוטל עליה, ולשלם את החוב. ולראיה בן זוגה הוא שלבסוף הסדיר את תשלום החוב בזמן אשפוזה בבית-החולים לאחר הלידה ולא היתה כל מניעה שיפעל כאמור קודם לכן ובטרם הלידה. כמו-כן לא הוכח כי התובעת ממלאה אחר התנאים האחרים להענקה מטעמי צדק.

כמו-כן הוסיף בית-הדין, כי אין אף בסיס לטענת התובעת כי העובדה שהונפק לה שובר תשלום לתשלום עד ליום 15.02.13, שהינו מאוחר ל"מועד הקובע", מהווה בסיס לחריגה מהוראת סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי בעניינה של התובעת.

בית-הדין קבע, כי שובר התשלום נמסר לתובעת לאחר שהיא דיווחה באיחור על פעילותה כעצמאית בשנת 2012. בשל הדיווח המאוחר, נקבע מועד מאוחר לסילוק חובה בגין דמי הביטוח ואין מקום לפרש שובר זה, שיסודו באיחור של התובעת בדיווח ובתשלום החלים עליה, כבסיס חוקי להרחבת היקף הביטוח לפי סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי.

נוכח האמור עלה כי לא נפל פגם בהחלטת הנתבע לדחות את בקשת התובעת להענקה מטעמי צדק, שכן לא התקיימה בעניינה הדרישה שבתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי, לפיה "נבצר" ממנה למלא חובת רישום ותשלום דמי ביטוח, ומכל מקום לא התקיימה בעניינה אף לא אחת מהחלופות של תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי, לרבות תקנה 3(10) לתקנות הביטוח הלאומי בעניין נסיבות "שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום-לב". משכך, בית-הדין לא מצא מקום להתערב בשיקול-דעתו של הנתבע שלא להעניק את הגמלה מטעמי צדק.

33. האם התובעת שלא עבדה בפועל בזמן כניסתה להריון היתה זכאית לדמי לידה?
ב- ב"ל (ת"א) 1940/10 {הלפטק גלית עו"ד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 6464 (2015)} נדונה השאלה האם התובעת שלא עבדה בפועל בזמן כניסתה להריון זכאית לדמי לידה.

התובעת לא עבדה בפועל {דהיינו - הועסקה אך לא עבדה בפועל} החל מיום 16.08.07 {מועד לידתה הראשונה} ועד למועד מתן היתר לפיטוריה {15.06.08}.

התובעת הרתה בשנית וילדה בחודש ינואר 2008.

בית-הדין קבע, כי ההיתר לפטר את התובעת ניתן מיום 15.06.08, לכן התקיימו יחסי עובד ומעסיק עד לאותו יום. לפיכך, התובעת הפסיקה לעבוד ביום 15.06.08.

התובעת הרתה בחודש ינואר 2008. לכן עת נכנסה להריון היתה התובעת עובדת במשרד בו עבדה והיתה אמורה לקבל את שכרה כדין, ומשסיום עבודת התובעת נכפה על התובעת ללא היתר, יש לערוך חישוב על-פי השכר שהיתה מקבלת אלמלא אותו מחדל.

מדוע על העובד להינזק רק בשל העובדה כי מעסיקו פיטרו בניגוד לדין או, למצער, שהממונה לא אישר פיטוריו עד למועד שהוא היום הקובע!?

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע כי במקרה דנן מתקיים התנאי כי המבוטחת הפסיקה לעבוד בהיותה בהריון.

34. גמלת שמירת הריון בעת חופשה ללא תשלום וגמלת דמי לידה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 34497-04-10 {שרבין דלשדפר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 2486 (2014)} התובעת הגישה מספר תביעות כנגד החלטות המוסד לביטוח לאומי, לדחות את תביעותיה לגמלת שמירת הריון ולגמלת דמי לידה בגין הריון אשר הסתיים ביום 15.10.14.

בשנת 2008 הרתה התובעת, היתה בשמירת הריון וילדה תאומים ביום 17.08.08. אין חולק כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בתביעתה לשמירת הריון בהריון הראשון ושילם לה את מלוא הגמלה לה היתה זכאית. כך גם באשר לתביעתה לדמי לידה.

התובעת היתה בחופשת לידה של הלידה הראשונה עד ליום 15.12.08. התובעת לגרסתה נשארה בביתה לאחר תום החופשה ללא תשלום, אך לא הוצג כל מסמך מהמעביד על אישור החופשה ללא תשלום.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הצדדים חלוקים האם התעתדה התובעת לשוב לעבודה סדירה בחודש פברואר 2009 והאם ראה בה המעסיק כעובדת המתעתדת לשוב לעבודה.

התובעת הרתה שוב בסוף חודש ינואר 2009 במהלך תקופת החופשה ללא תשלום לטענתה, ובטרם חזרה לעבודה. בהתאם לעדותה התובעת ידעה על ההריון בחודש פברואר 2009 .

ההריון לדעת רופאיה היה בסיכון בשל הניתוח הקיסרי אותו עברה בלידה הראשונה. בשל כך הורה הרופא המטפל לתובעת לשהות בשמירת הריון מלאה החל מחודש מרץ 2009.

התובעת ילדה את לידתה השניה ביום 15.10.09 והוגשה תביעה לדמי לידה שנדחתה על-ידי הנתבע.

בית-הדין קבע, כי מעסיקתה של התובעת, העבירה אישור על תקופות העבודה של התובעת והגדירה בדיעבד את התקופה מחודש דצמבר ועד תחילת שמירת ההריון כחופשה ללא תשלום לאחר חופשת לידה.

באישור שהוגש נכתב כי גם לאחר הלידה השניה היתה התובעת בחופשה ללא תשלום לאחר חופשת לידה ורק לאחר-מכן הודיעה כי היא מבקשת להתפטר על-מנת לטפל בילדיה.

בית-הדין קיבל את גרסת התובעת לפיה שהתה בחופשה ללא תשלום מוארכת לאחר תום חופשת הלידה וכך גם ראה בה מעסיקתה. מעסיקתה הפיקה לתובעת אישור המפרט את תקופות עבודתה מבלי שידעה את גרסת התובעת בתביעה זו ולא-כל-שכן את טיעוני הנתבע וממנו עלה באופן בהיר כי התקופה בה הרתה התובעת היתה תקופת חופשה ללא תשלום לאחר חופשת לידה.

האישור הוגש על-ידי התובעת ואם סבר הנתבע כי אינו אותנטי רשאי היה לזמן את נציג המעסיק לחקירה באשר לתוכן ואמיתות האמור במסמך זה.

אמנם לא הוגשה בקשה על-ידי התובעת בזמן אמת, אך מאידך גם לא הוצא לתובעת כל מכתב על-ידי המעסיק הדורש ממנה לשוב לעבודה.

עלה מהראיות כי התנהלות הצדדים, היינו התובעת ומעסיקתה היתה לא על-פי הכללים, ולמרות זאת, הן התובעת והן מעסיקתה סברו כי התקופה שבמחלוקת היתה תקופת חופשה ללא תשלום של התובעת.

לכן בית-הדין קבע, כי התקופה בה גילתה התובעת שהיא בהריון נוסף היתה בתקופת החופשה ללא תשלום ממקום עבודתה הקבוע ובפועל עדיין נחשבה כעובדת החברה.

עוד הוסיף בית-הדין כי מעסיקתה ראתה לאורך כל התקופה בה שהתה התובעת בחופשת לידה, חופשה ללא תשלום שמירת הריון ושוב חופשת לידה, כעובדת לכל דבר ועניין וכך אף רשם באישור תקופת ההעסקה שלה.

אמנם בעת קבלת ההחלטה שעליה לשהות בשמירת הריון, לא עבדה התובעת בפועל אצל מעסיקה, אך בית-הדין קבע, כי אין בכך כדי לפגום בזכותה לקבלת הגמלה וזאת הן לפי מידת הצדק והיושר כמו גם מעקרונות הביטחון הסוציאלי.

במקרה זה קבע בית-הדין כי יש להגמיש את הוראת החוק ולראות בתובעת עדיין כעובדת המצויה בחופשה ללא תשלום מאושר ועל-כן הקביעה במהלך החופשה ללא תשלום כי אינה יכולה לשוב לעבודתה כפי שתכננה לעשות בטרם ידעה על ההריון מהווה אישור כי היא נחשבת לעובדת ועל-כן ההחלטה על שמירת ההריון מזכה את התובעת בגמלת שמירת ההריון.

בנוגע לתשלום דמי הלידה קבע בית-הדין, כי על-אף שהתובעת לא עבדה בפועל ביום בו ילדה אין חולק כי עד למועד הלידה שהתה התובעת בשמירת הריון וזאת על-פי האישורים שהציגה.

ומשבית-הדין קבע כי יש להכיר בתקופה ממרץ 2009 עד הלידה כתקופה לה זכאית התובעת לשמירת הריון, יש לראות בתקופה זו כמוה כתקופת המחליפה בהגדרה את המונח "תקופת עבודה" ולכן יש אף לשלם לתובעת את דמי הלידה, כפי הקבוע בחוק.

לסיכום, נקבע כי משלא נותקו יחסי עובד ומעביד בין התובעת למעסיקה, יש לקבוע כי היום הקובע של התובעת, הוא אותו מועד בו נקבע על שמירת הריון עד ללידה ועל-כן זכאית היא אף לתשלום דמי הלידה, כפי תביעתה.

35. התובעת לא שילמה את דמי הביטוח הלאומי במועד - תביעתה לדמי לידה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 4076-04-13 {אילה צולשן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 2376 (2014)} תביעתה לקבלת דמי לידה של התובעת נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

התובעת עבדה כעצמאית החל מה- 07.11 אולם עד ליום 27.03.2012 סווגה ב"עצמאית שאינה עונה להגדרה" וככזו לא היתה מבוטחת לדמי לידה. התובעת ידעה על סיווגה במוסד כפי שעולה מעדותה.

התובעת נהגה להעביר לרואה-החשבון שלה דוחות דו-חודשיים על הכנסותיה לצורכי חישוב מע"מ. לכל המאוחר בסוף שנת 2011 נודע לרואה-החשבון של התובעת כי התובעת הפכה {כבר ביולי 2011} להיות "עצמאית שאינה עונה להגדרה".

בנוסף לכך, רואה-החשבון ידע בראשית 2012 כי התובעת הרה אך לא מיהר לדווח למוסד על שינוי מעמדה, אלא המתין עד סוף חודש מרץ 2012.

ביום 19.03.12 העביר רואה-החשבון דוח שנתי לחתימת התובעת, התובעת החזירה לו את הדוח החתום בפקס למחרת ורואה-החשבון העביר את הדו"ח לביטוח הלאומי יום לאחר שנתקבל אצל רואה-החשבון {21.03.2012}. דו"ח זה הוא שמיידע את המוסד בדבר הפיכת התובעת לעצמאית ועל בסיסו מונפקת דרישת תשלום.

באותו החודש עודכן מעמדה של התובעת כעצמאית. במועד מסירת הדוח לא הונפקו שוברי תשלום ורואה-החשבון אף שידע על הריונה של התובעת לא ביקש שיונפקו לו השוברים במקום. רואה-החשבון אף לא הנחה את התובעת לשלם את דמי הביטוח בהקדם.

ביום 01.04.12 נשלחה לתובעת דרישה לתשלום דמי ביטוח לאומי, וכשבועיים לאחר-מכן ילדה התובעת. עוד באותו החודש שילמה התובעת מקדמה עבור הכנסותיה בשנת 2012 ולאחר מועד זה המשיכה לשלם מקדמות באופן ממוחשב.

ביום 22.05.12 שילמה התובעת תשלום רטרואקטיבי של המקדמה על חשבון דמי הביטוח לשנת 2011, ובו ביום הגישה תביעה לדמי לידה, זמן לא רב לאחר-מכן דחה הנתבע את תביעתה בהתאם להוראת סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת הגישה תביעה למענק מטעמי צדק אך הנתבע דחה את התביעה בהתבסס על הוראת סעיף 4 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), בשל הכנסה גבוהה של בני הזוג.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת שהתובעת שילמה את דמי הביטוח עבור שנת 2011 בחודש מאי 12 וכן כי החלה לשלם מקדמות עבור שנת 2012 ב- בחודש אפריל 13. התשלום בוצע לאחר היום הקובע, שהוא יום הלידה 15.04.2012 ועל-כן אין המוסד רשאי לשלם לתובעת קצבה שכן תשלום קצבה מנוגד לאמור בחוק.

בית-הדין קבע, כי התובעת מסרה את המידע הרלוונטי לרואה-החשבון לכל המאוחר בראשית 2012 {ובכך מבחינתה פעלה לשם רישומה כעצמאית על-ידי המוסד לביטוח לאומי}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מן העדויות עלה שהתובעת יידעה את רואה-החשבון שלה הן בדבר הריונה והן בדבר היקף הכנסותיה שגדל והוביל לשינוי מעמדה בביטוח הלאומי מ- "עצמאית שאינה עומדת בהגדרה" לעצמאית. כלומר רואה-החשבון ידע בסוף שנת 2011 שהכנסותיה של התובעת מגדירות אותה כעצמאית וכי היא חדלה להיחשב "עצמאית שאינה עומדת בהגדרה".

ולמרות שרואה-החשבון ידע כבר בסוף 2011 שהתובעת הרה, המתין עד לסוף חודש מארס 2012 ורק אז הגיש למוסד את הדוח בדבר שינוי מעמדה. במועד הגשת הדוח לא ביקש כי יונפקו לו שוברי התשלום במקום, לא ביקש כי ישלחו למשרדו את השוברים ואף לא הבהיר לתובעת את חשיבות התשלום לפני הלידה - פעולות שהיו מאפשרות לתובעת לשלם את דמי הביטוח לפני מועד הלידה ולזכות את התובעת בדמי לידה.

בית-הדין קבע, כי על-פי הדין יש לשלם דמי ביטוח לאומי לפני המועד הקובע, שהוא יום הלידה, התובעת שילמה את דמי הביטוח עבור שנת 2012 שבוע אחרי הלידה. לכן, התובעת אינה זכאית לתשלום דמי לידה ועל-כן אין היא זכאית לתשלום דמי הלידה.

36. התובעת לא הוכיחה קיום יחסי עובד-מעסיק - תביעתה לדמי לידה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 13090-03-13 {סוהא אבו שנב נגניה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(2), 24265 (2014)} תביעת התובעת לקבלת דמי לידה בגין לידה נדחתה ע"י הנתבע בנימוק, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין המעסיק הנטען, ומשכך לא צברה התובעת תקופת אכשרה המזכה אותה לדמי לידה.

התובעת הגישה בתאריך 21.08.11, תביעה לתשלום דמי לידה למוסד לביטוח לאומי ותביעתה נדחתה.

בית-הדין קבע, כי השאלה העומדת לדיון היא, האם יש לראות את התובעת כ"עובדת" של בעלה ואביו בתקופה הרלוונטית לצבירת תקופת אכשרה לדמי לידה, כלומר, האם התובעת היתה "מבוטחת" כהגדרת מונח זה בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי העובדות תמכו בעמדת הנתבע, כי לא הורם הנטל להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין בעלה ואביו:

התובעת לא הביאה עדים מטעמה שהם אינם בני משפחה, על-מנת להוכיח, כי ביצעה עבודה בפועל בעריכת סרטי ווידאו, באופן שוטף ורצוף, מידי יום, מספר שעות, על פני מספר חודשים.

למרות שהתובעת טענה בעדותה, כי היא יכולה להביא לבית-הדין, כלות עימן עבדה לצורך עריכת סרטי הווידאו של חתונתן, או צלמים שעימם עבדה, לא הובא עד כזה. בנוסף לכך, היו סתירות באשר לשאלה, האם התובעת הוחלפה על-ידי מאן דהוא אחר, כאשר יצאה לחופשת לידה, ולמעשה, לאחריה לא שבה לעבודה, ולא הוכח שהיה צורך אמיתי בעבודתה.

בית-הדין קבע, כי בנסיבות אלה, לא הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין בעלה ואביו, וכי עבודה שביצעה בעריכת סרטי ווידאו, כטענתה, חרגה ממסגרת עזרה משפחתית.

37. תביעה לתשלום דמי לידה - קיום יחסי עובד (התובעת)-מעסיק (האב) - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ב"ש) 49767-12-11 {מאיה ברק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב(3), 11962 (2013)} התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי לידה בגין לידת בתה, ותביעתה נדחתה על-ידי הנתבע מהנימוק שלא התקיימו יחסי עובד-מעסיק.

התובעת טענה שלפני הלידה עבדה אצל אביה, מחודש פברואר 2010 ועד חודש דצמבר 2010. התובעת טענה כי בתקופה זו עבדה שבועיים אצל אמה כשכירה ובהמשך כעשרה חודשים כשכירה במשרד של אביה.

הנתבע דחה את התביעה, בנימוק שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין אביה, אלא לכל היותר מדובר בעזרה משפחתית.

בית-הדין קבע, כי השאלה היא האם יש לראות את התובעת כ"עובדת" במשרדה של אביה בתקופה הרלוונטית, בסמוך לתאריך הקובע לעניין דמי לידה, כלומר, האם התובעת היתה "מבוטחת", כאמור בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי מהעדויות שנשמעו עלה כי התובעת ביצעה את מרבית העבודה, בייחוד בחודשי ההריון האחרונים בביתה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אמנם לא נערכו רישומי נוכחות בעבודה, אך התובעת העידה לגבי השעות בהן עבדה ועדותה נתמכה בעדות אחד מלקוחות המשרד ובהודעת אביה בפני חוקר המוסד.

התובעת צירפה אישור משלוח פקס המלמד על התנהלותה מול לקוחות המשרד, המסמך לימד על היותה של התובעת בקשר עם לקוחות המשרד.

בנוסף לכך לתובעת הוצאו תלושי שכר לחודשים מרץ-דצמבר 2010. שכרה של התובעת לא שולם כסדרו, ועיון במסמכים מחשבונות העו"ש של התובעת ואביה מלמד כי משכורתה שולמה בהעברה בנקאית, בתשלומים חלקיים ובמועדים שונים. התובעת הסבירה את מועדי התשלום בכך שסוכם עם אביה שתשלום המשכורת יבוצע לפי מצבו הכלכלי. האב והתובעת הודו כי ביחסים רגילים לא היה מתקבל דפוס שכזה של תשלום שכר.

בית-הדין קבע, כי בהתאם לטופס המעביד, שצורף לטופס תביעה לדמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי, אבי התובעת היה המעסיק.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת ואמה העידו, שהתובעת החליפה את המזכירה במשרד, שעבדה באופן עצמאי עם המשרד.

לשאלה האם התובעת החליפה עובד אחר ישנה חשיבות, אם התובעת החליפה עובד אחר יש בכך כדי ללמד על נחיצותה בעבודה ועובדה זו מחזקת את הגדרתה כעובדת.

בית-הדין נתן משקל מכריע לראיות התומכות בביצועה של עבודה על-ידי התובעת במשרד של אביה וקבע, כי מערכת היחסים שבין התובעת לבין אביה לא היתה מערכת יחסים "התנדבותית" המגלמת בתוכה עזרה משפחתית וכי נוצר ביניהם קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות.

לפיכך קבע בית-הדין כי לצורכי התביעה לדמי לידה שררו בין התובעת לבין אביה יחסי עובד ומעביד כהגדרתם בחוק.

38. מקרה דומה בו נקבע כי התובעת זכאית לדמי לידה
ב- ב"ל (חי') 19979-02-12 {חוריה אבו שקרה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 8558 (2013)} התובעת הגישה תביעה לדמי לידה. הנתבע דחה את התביעה בנימוק, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין החברה שבבעלות אביה.

הנתבעת טענה, כי עבדה במפעל לייצור קפה שבבעלות אביה, מפעל בו מועסקים למעלה מ-40 עובדים, כאשר כ- 50% מהם, הינם קרובי משפחתה.

בית-הדין קבע, כי השאלה היא האם יש לראות את התובעת כ"עובדת" החברה של אביה בתקופה הרלוונטית בסמוך לתאריך הקובע לעניין דמי לידה. כלומר, האם התובעת היתה "מבוטחת", כאמור בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת הגישה למוסד לביטוח לאומי בתאריך 21.08.11, תביעה לדמי לידה וציינה שעבדה כמזכירה בחברה של אביה והפסיקה לעבוד ב-19.06.11. התובעת אף ציינה בטופס התביעה, כי קיימת קירבה משפחתית בינה ובין המעסיק.

התובעת מסרה בעדותה לחוקר הביטוח הלאומי, כי לאביה מפעל לייצור שתיה, וכן מפעל לקפה, וכי תפקידה בחברה היה מזכירה, תיוק מסמכים, מענה לטלפונים וכד'.

התובעת אף מסרה בעדותה לחוקר, כי עבדה איתה במשרד מזכירה נוספת, וכי היא לא החליפה עובד אחר, אלא היא עבדה בעבר באותו תפקיד, לקחה שנה מנוחה בביתה וחזרה לעבוד, כאשר לא ידעה שהיא בהריון ובתה נולדה בחודש השביעי להריונה.

באשר לימי ושעות עבודתה, מסרה התובעת, כי עבדה חמישה ימים בשבוע, מהשעה 08:30 ועד השעה 16:00, וכי לא החתימה כרטיס נוכחות, כפי שאף יתר בני המשפחה אינם מחתימים.

התובעת מסרה גם, כי בתקופת חופשת הלידה, לא הביאו עובדת אחרת במקומה. אולם יש צורך בשתי מזכירות בעסק אך בעת היותה בחופשת לידה, האחים שלה עוזרים למזכירה השניה, ובגלל שהיא אמורה לחזור, מחכים לה ולא מקבלים עובדת אחרת, ורק אם היא תודיע שהיא לא חוזרת, יקחו מישהי אחרת.

באשר לגובה השכר, מסרה התובעת, כי השתכרה בין 4,000 ש"ח ל-4,800 ש"ח לחודש, על בסיס שכר של 24 ש"ח לשעה ברוטו, וכי קיבלה את שכרה במזומן, כפי שאף קיבלו חלק מהעובדים האחרים.
בית-הדין קבע, כי מדובר במקום עבודה שאינו סמוך לבית מגוריה של התובעת, ועדות התובעת כי נכחה במקום העבודה במשך חמישה ימים בשבוע וביצעה עבודות תיוק, מענה לטלפונים ואירוח לקוחות, לא נסתרה.

עוד עלה מעדותה של התובעת, כי עבדה אצל אביה, לסירוגין, מאז שסיימה את לימודיה בבית-הספר בשנת 1992, כי קיבלה לאורך כל השנים תלושי שכר, וכי כל השנים יש מזכירה נוספת העובדת בעסק מלבדה.

גם אביה של התובעת, אישר בחקירתו הנגדית, כי התובעת עבדה בעסק שלו בעבר, לאחר שסיימה תיכון, וזאת במשך מספר שנים, לאחר-מכן, התחתנה הפסיקה לעבוד, ושוב חזרה לעבוד בעסק.

עוד הוסיף אביה של התובעת והעיד, כי יש לו בעסק, על-פי-רוב, שתי מזכירות ולפעמים גם שלוש.

בית-הדין קבע כי יש עובדים נוספים בעסק שמקבלים שכרם במזומן, והיעדר החתמה של התובעת על כרטיסי נוכחות, או על קבלת השכר במזומן, כאשר התובעת היא בתו של בעל העסק, היא מובנת, ואף בני משפחה אחרים לא החתימו כרטיסי נוכחות.

יתר-על-כן, ציין בית-הדין, כי הנתבע לא חקר את הפקידה הנוספת, ואף לא ביקש לזמנה לעדות, ככל שהוא סבר שעדות התובעת ואביה אינם אמת. ואף לא חקר את רואה-החשבון של החברה, ולא ביקש, בתום עדותו של אבי התובעת, שרואה-החשבון ימציא אישור בכתב על חלוקת השכר במזומן לעובדים, לרבות לתובעת, או כי רואה-החשבון יוזמן לעדות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מאחר והמדובר בחברה גדולה המעסיקה כ- 40 עובדים, ולא במשרד קטן, הרי בהחלט סביר שיש צורך ביותר מפקידה אחת, כאשר הפקידה הנוספת, היתה עסוקה בהדפסות ובעבודה מול המחשב והתובעת היא זו שביצעה את העבודה הנוספת הכוללת הליכה לדואר ולבנק, מענה לטלפונים, תיוק ואירוח.

כמו-כן, הנתבע העלה טענות על-כך שהתובעת לא הוכיחה עבודה סדירה או קבלת שכר, כשזה שולם במזומן, אולם הוא התעלם מעדות התובעת ומעדות אביה, ולמעשה, מכך שהוא - הנתבע, לא טרח לבצע חקירות מעמיקות יותר אצל עובדים נוספים בעסק, אצל רואה-החשבון, וכד'.

הנתבע גם לא שאל את התובעת בחקירת החוקר, ואף לא בעדותה בבית-הדין, לגבי לקוחות, ספקים ועובדים נוספים שיוכלו להעיד על נוכחותה בעסק מידי יום בתקופה הרלוונטית ועל עבודה שביצעה שקשורה אליהם, ולא ביקש לחקור מאן דהוא נוסף.

יתר-על-כן, אין המדובר בתובעת שעבדה, אך ורק בתקופת היותה בהריון, אלא לאורך שנים רבות, כעולה מהתדפיס שהוגש על-ידי הנתבע. למעשה התובעת עבדה בחברות המשפחתיות של אביה, מאז תום לימודיה בבית-הספר התיכון, תוך שמעת לעת היא גם הפסיקה את עבודתה לפרקי זמן שונים, אם בשל לידה ואם מטעמים אחרים.

מהעדויות עלה בבירור, כי מדובר בעסק שיש בו צורך אמיתי ליותר מפקידה אחת, וגם אם ניתן "לבלוע" היעדרות של פקידה נוספת לתקופה קצרה, כאשר הפקידה הנותרת ביחד עם בני משפחה נוספים מסייעים במילוי התפקיד, הרי לא ניתן לתפקד לאורך זמן עם פקידה אחת, ועל-כן, עבדו במהלך התקופה לפני העסקת התובעת בפרק הזמן הארוך לאחר הלידה, עובדות נוספות כמזכירות, שאבי התובעת אף נקב בשמן.

בית-הדין קבע, כי עדות התובעת ואביה על-כך שביצעה עבודה בפועל בעסק, היתה מהימנה, ולא הובאה לפני בית-הדין עדות אשר יש בה לסתור את גרסת התובעת.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי אין מדובר ביחסים וולנטריים התנדבותיים, אלא בעבודה במשך 5 ימים בשבוע, יום עבודה מלא עד השעה 16:00, עבורה קיבלה התובעת שכר, ומדובר בשכר ריאלי לעבודת פקידה. לאור האמור לעיל, נקבע כי התובעת עבדה בחודשים 12.2010 ועד 6.2011, וכי חודשים אלה צריכים להילקח בחשבון כתקופת אכשרה, לעניין זכאותה לדמי לידה.

39. שירות קבע בצבא כחלק מתקופת האכשרה לקבלת גמלת שמירת הריון - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (נצ') 37971-07-12 {מעין מזל בן לולו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 8872 (2013)} עלתה השאלה האם נכון לראות את התובעת כמי שצברה תקופת אכשרה מספקת לגמלת שמירת הריון, כשבחלק מהתקופה שאותה התובעת ביקשה למנות עם תקופת האכשרה - היא היתה בשירות צבאי כחיילת בשירות קבע.

הנתבע דחה תחילה גם את תביעתה של התובעת לדמי לידה ובשל כך הגישה התובעת תובענה נפרדת, אלא שהמחלוקת בתובענה בעניין דמי לידה נפתרה בהסכמה, וזאת - בהסתמך על ההסכם שבין הנתבע לבין מדינת ישראל {משרד הביטחון}, בדבר דמי לידה.

הסכם דמי הלידה נחתם בשנת 1975, במועד שבו טרם תוקן החוק על-ידי הוספת הזכאות לגמלת שמירת הריון.

הסכם דמי הלידה מבטיח את זכאותן של מבוטחות שלא עלה בידיהן להשלים את תקופת האכשרה הנדרשת לדמי לידה, בשל כך שהן שירתו בשירות קבע בצה"ל, לקבל מאת הנתבע "מענק דמי לידה", תוך ראיית תקופת השירות בשירות קבע, כאילו היתה תקופת עבודה.

סמכותו של הנתבע להעניק הענקות מעבר למה שנקבע בחוק עצמו, בהתאם להסכמים דוגמת הסכם דמי הלידה, נובעת מהוראת סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי הסכמים דוגמת הסכם דמי הלידה, אשר נכרתים בין הנתבע לבין ממשלת ישראל, כפופים לביקורת שיפוטית, וניתן - במקרים המתאימים - לפסול חלקים מהם או להתערב בהם באופן אחר, במטרה להבטיח התנהגות סבירה של הרשויות ומניעת אפליה בלתי מוצדקת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בנסיבות האמורות לעיל, התעוררה בתובענה זו השאלה אם המדינה והנתבע נהגו באופן סביר ושוויוני, בכך שלאחר תיקון החוק באופן של הוספת הזכאות לגמלת שמירת הריון, לא נערכה פעולה משלימה של כריתת הסכם דומה להסכם דמי הלידה בדבר האפשרות לצבור תקופת אכשרה מכוח סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, גם לעניין הזכאות לגמלת שמירת הריון.

פסק-דין בעניין זה ניתן לאחר צרוף המדינה כנתבעת נוספת בתובענה {ראה ב"ל (נצ') 37971-07-12 מעין מזל בן לולו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(1), 18047 (2014)}:

ככל שמדובר בנתבע מס' 1 {המוסד לביטוח לאומי}, הרי שלא ניתן לקבוע שהוא טעה בכך שהוא דחה את תביעת התובעת לגמלת שמירת הריון. המוסד לביטוח לאומי, אינו חייב לשלם לתובעת את הגמלה, מאחר שהיא לא צברה תקופת אכשרה מספקת לשם כך. ככל שמדובר במדינה, הרי שהתובעת כלל לא פנתה אל המדינה כדי לקבל את התשלום בגובה הקצבה.

בית-הדין נתן תוקף של פסק-דין להודעת נתבעת מס' 2 {מדינת ישראל - משרד הביטחון}, על-כך שהמדינה תשלם לתובעת תשלום בגובה גמלת שמירת הריון.

40. אי-תשלום דמי ביטוח לאומי על-ידי התובעת הובילה לשלילת הזכות לדמי לידה
ב- ב"ל (חי') 4597-12-11 {שירה מרום נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 9189 (2013)} התובעת אשר ילדה בתאריך 25.09.10, הגישה תביעה לתשלום דמי לידה כשכירה מהנתבע, וזאת בתאריך 03.10.10. תביעתה זו אושרה, ולתובעת שולמו דמי לידה כשכירה, בתביעה זו לא ציינה התובעת, כי היא עובדת גם כעצמאית.

לאחר כ- 4 חודשים, בתאריך 08.02.11, הגישה התובעת לנתבע תביעה נוספת לתשלום דמי לידה והפעם כעצמאית.

בתאריך 02.05.11 דחה הנתבע את תביעת התובעת לאור הוראות סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי וזאת מהטעם שביום הקובע התובעת לא היתה רשומה כעצמאית וכן לא שילמה את דמי הביטוח כעצמאית בטרם הלידה, ועל-כן לא צברה תקופת הכשרה על-מנת לקבל דמי לידה כעצמאית.

בית-הדין קבע כי התובעת, בהתאם לעדותה, דיווחה למס הכנסה על פתיחת עסק כעצמאית בסמוך לפתיחתו, אולם לא דיווחה על-כך למוסד לביטוח לאומי.

בנוסף לכך, התובעת לא נרשמה ביוזמתה במוסד לביטוח לאומי כעצמאית, לא הגישה דין-וחשבון למוסד לביטוח לאומי ממנו עולה, כי היא עצמאית ולא שילמה מקדמות במהלך השנים 2009-2007.

בתאריך 06.07.09 קיבל המוסד לביטוח לאומי, שומת מס הכנסה בהתייחס תובעת לשנת 2008. נציין כי המוסד לביטוח לאומי מתעדכן אוטומטית ממס הכנסה.

בעקבות עדכון זה, שלח המוסד לביטוח לאומי מכתב לתובעת. במכתב זה הודיע המוסד לתובעת על קבלת שומה ממס הכנסה לשנת 2008 בהתייחס לתובעת כעצמאית, והתובעת נתבקשה להודיע מהן הכנסותיה ומה מקורן, וכן מה היקף שעות עבודתה בשבוע בממוצע כעצמאית והובא לידיעתה, כי עליה להסדיר את מעמדה במוסד לביטוח לאומי.
במענה למכתב זה של הנתבע, שלחה התובעת מכתב אל הנתבע, אולם במכתב זה לא היתה התייחסות כלל לשאלה, מתי החלה התובעת לעבוד כעצמאית וככל שהתובעת טוענת, כי יש להבין מהמכתב, שהחלה לעבוד כעצמאית בשנת 2007, מתי במדוייק היא החלה לעבוד כעצמאית, ומה היו הכנסותיה, כמו גם השעות השבועיות שעבדה בהן כעצמאית.

בנוסף קבע בית-הדין, כי בניגוד לטענות התובעת, לא ניתן להבין בהכרח ממכתב זה, כי התובעת הינה עצמאית משנת 2007 אלא, שהינה לומדת לתואר שני באוניברסיטת ת"א משנת 2007, ולא ניתן להבין מהמכתב כי התובעת ממשיכה לעבוד כעצמאית, באיזה היקף שעות ובאיזה שיעור השתכרות, גם בשנת 2009. לאור מכתבה זה של התובעת, סווגה התובעת כעצמאית בשנת 2008.

יש לציין כי סיווג כעצמאי בהתאם להגדרה שבחוק, אינו רק פונקציה של הכנסות, ואת מספר שעות העבודה השבועיות, לא יכול המוסד לביטוח לאומי ללמוד משומת מס הכנסה המועברת אליו באופן אוטומטי.

התובעת למרות פניית המוסד לביטוח לאומי אליה מחודש אוגוסט 2009, לא דיווחה דבר על היותה עצמאית גם בשנת 2009.

בעקבות מכתבה של התובעת, שלח הנתבע לתובעת הודעת חיוב. בהודעה זו קיימת התייחסות גם לשנת 2007 אשר בה סווגה התובעת כ- "לא עובד" וגם בשנת 2009 אשר אף בה סווגה התובעת כ- "לא עובד".

התובעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי שלחה מכתב בו היא מבקשת לבטל את הקנסות וההצמדה אך התובעת לא פנתה למוסד לביטוח לאומי וציינה, כי סיווגה כ- "לא עובד" בשנים 2007 ו- 2009 הינו שגוי וכי היא עצמאית כבר משנת 2007 באופן רצוף.
כשם שהתובעת פנתה וביקשה לבטל את הקנסות ואת ההצמדה ולפרוס את החוב למספר תשלומים, היא היתה יכולה לעדכן את המוסד לביטוח לאומי, כי הודעת החוב שגוייה וכי היא עצמאית וסיווגה כ- "לא עובד" הינו סיווג שגוי.

בית-הדין קבע, כי התובעת ילדה בתאריך 25.09.10 ורק בתאריך 03.10.10 הגישה דין-וחשבון רב-שנתי על היותה עצמאית בשנת 2009. בדין-וחשבון זה ציינה התובעת, כי עבדה כעצמאית בשנת 2009, 14 שעות שבועיות בממוצע ובשנת 2010, 24 שעות שבועיות בממוצע.

התובעת ציינה כי היא מבצעת עבודות תרגום כעצמאית עבור לקוחות פרטיים.

בעקבות דין-וחשבון זה נשלח לתובעת מכתב המיידע אותה על קבלת שומה ממס הכנסה לשנת 2009 על היותה עצמאית ושכירה בשנה זו וכמו-כן, נשלחה לתובעת דרישה לתשלום דמי ביטוח לאומי בהתייחס לשנים 2010-2009.

בית-בדין קבע, כי התובעת שילמה את דמי הביטוח בתאריך 31.10.10. עולה, שהתובעת לא שילמה דמי ביטוח על תקופה של שנה ותשעה חודשים {כל שנת 2009 ותשעה חודשים בשנת 2010}, עד למועד הלידה.

בית-הדין קבע, כי התובעת היתה צריכה לדווח מיוזמתה על היותה עצמאית, תוך פירוט הנתונים הנדרשים ולעשות זאת לא רק למס הכנסה, אלא גם למוסד לביטוח לאומי.

במהלך התקופה שבין תשלום דמי הביטוח לשנת 2008 ששולמו לבין תשלום דמי הביטוח שנת 2009 ו- 2010, ששולמו ב- 31.10.10, לא שילמה התובעת תשלומים כלשהם עבור דמי ביטוח כעצמאי.

פועל יוצא מכך, הינו כי עד ללידה שהיתה בתאריך 25.09.10, לא שולמו כלל דמי ביטוח כעצמאית לתקופה מ- 01.01.09 ועד 25.09.10.

בית-הדין קבע, כי אי-ידיעת החוק אינה עילה לקבלת גמלה בהיעדר עמידה בתנאי החוק, ואף לו היה מדובר במחדל של הנתבע {והנתבע טען כי לא היה מחדל כלשהו מטעמו}, הרי הנתבע אינו יכול להעניק גמלה בניגוד להוראות החוק.

כמו-כן נקבע, כי בהתאם להוראות החוק דרוש יחוס ישיר של תשלום דמי ביטוח ששולמו לפרק זמן מסויים, ודמי ביטוח אמורים להיות משולמים באופן סדיר ואי-תשלומם, כפי שנעשה במקרה שלפנינו, שולל זכאות.

41. זכאות התובעת לדמי לידה בגין הכנסותיה כעצמאית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 36483-07-11 {עו"ד עפרה לוי-גרין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16533 (2013)} היתה שאלת זכאות התובעת לדמי לידה בגין הכנסותיה כעצמאית. התובעת הגישה בקשה להענקה מטעמי צדק, אך גם זו נדחתה בהתאם להחלטת הנתבע.

התובעת הועסקה כשכירה החל משנת 2001. בנוסף לעבודתה כשכירה והחל משנת 2008 עבדה התובעת כעצמאית, בהיותה שותפה במשרד עורכי-דין.

ביום 03.08.10 ילדה התובעת את בנה הבכור, לידה שהיא נשוא התביעה הנוכחית.

שבוע לאחר הלידה הנתבע שלח לתובעת מכתב, ולפיו היא איננה זכאית לדמי לידה כעובדת עצמאית וכי ככל שבידיה אישורים על עבודתה כשכירה או עצמאית, עליה להגישם לנתבע בצירוף תביעה לדמי לידה.

התובעת הגישה תביעה לדמי לידה בגין עבודתה כשכירה. תביעתה אושרה.

ביום 15.11.10 הגישה התובעת תביעה נוספת לדמי לידה בגין עבודתה כעצמאית. במענה לתביעתה כעצמאית, נשלחה לתובעת במהלך חודש אוקטובר 2010, העתק מהודעת הנתבע מיום 10.08.10 ובו נרשם שהיא אינה זכאית לדמי לידה מאחר והתובעת לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתה כנדרש בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

יצויין כי עוד בחודש יוני 2010, כחודשיים טרם הלידה, נשלח לתובעת פנקס מקדמות בו נכתב כי היא מבטוחת כעובדת עצמאית והתובעת נדרשה לשלם מקדמות בעבור חודשים מאי - דצמבר 2010 אותם שילמה ביום 13.09.10, לאחר מועד הלידה.

בית-הדין קבע, כי אמנם, הזכות לדמי לידה אינה תלויה ברישום כעובדת עצמאית, זאת להבדיל מהזכאות לגמלה בגין פגיעה, אולם, היא תלויה בתשלום דמי ביטוח, כאמור בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי אולם, משהתובעת לא שילמה את דמי הביטוח בטרם היום הקובע, לא ניתן לקבוע שהתקיימו בה תנאי סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע כי באשר לטענה של הענקה מטעמי צדק, על-פי תקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), תנאי הכרחי לצורך הענקה מטעמי צדק הוא כי אי-הרישום או אי-התשלום נגרם בשל העובדה ש"נבצר" מהמבוטח למלא את חובת הרישום או לשלם דמי ביטוח.

במקרה הנוכחי בית-הדין קבע, כי אין מקום לקבל את הטענה להענקה מטעמי צדק, ולא מצא לנכון להתערב בשיקול-דעתו של הנתבע, זאת מכיוון שהתובעת אישרה בעדותה כי הכתובת הרשומה שלה זהה לכתובת בפנקס שבו הודע לה כי יתרת החוב היא - 0 אך לטענתה לא קיבלה את המכתב, שבו הודע לה כי עליה לשלם עד ליום 30.06.10 דמי ביטוח.

בנוסף לכך, התובעת סווגה כעצמאית שאינה עונה להגדרה והודע לה כי היא אינה מבוטחת לצורך דמי לידה. התובעת נתבקשה לדווח לנתבע על כל שינוי בהיקף עבודתה והכנסותיה. התובעת דיווחה לנתבע {באמצעות יועץ המס שלה} על השינוי בהכנסותיה באיחור, ובהתאם נוצר לה חוב רטרואקטיבי לשנת 2009 אותו נדרשה לשלם. לאור האמור, קבע בית-הדין כי גם בקשת התובעת להענקה "מטעמי צדק" דינה להידחות.

42. מורה בשנת שבתון - תביעה לדמי לידה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 35947-10-11 {יפה דבורה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 1548 (2013)} הנתבע דחה את התביעה לדמי לידה של התובעת שעבדה כמורה בבית-ספר ושהתה בשנת שבתון החל מיום 01.09.10 ועד ליום 31.08.11.

בתקופת השבתון הנ"ל קיבלה התובעת תשלומים מקרן ההשתלמות לעובדי הוראה. התובעת שילמה דמי ביטוח באופן עצמאי על-ידי שוברים ששולמו בבנק הדואר, בגין: זקנה, נכות, ילדים, נכות עבודה, סיעוד ואימהות {למעט דמי לידה}.

התובעת היתה זו שביקשה לצאת לשבתון כאשר תחילת ההריון לאחר יציאתה לשבתון והלידה ביום 11.07.11 במהלך תקופת השבתון.

בית-הדין קבע, כי התובעת יצאה לשבתון מרצונה החופשי והיתה מודעת כי בתקופת השבתון לא תקבל את שכרה ממעסיקה, כי לא תרוויח את מלוא שכרה, אלא רק תקבל מענקים חודשיים מקרן ההשתלמות והתובעת אף הסכימה כי עליה לשלם למוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח כעצמאית.

נקבע עוד כי התובעת אינה עומדת כלל בתנאי סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי, שכן לא ניתן להגדיר לתובעת "יום קובע" בשים-לב לעובדה כי התובעת הפסיקה לעבוד עוד בטרם היתה בהריון.

זכאות מבוטחת לדמי לידה תלוייה בשניים: האחד, קיומו של "יום קובע", והשני, קיומה של תקופת אכשרה והתובעת אינה עונה לשתי דרישות אלו של החוק ועצם תשלום דמי הביטוח במהלך תקופת השבתון כפי שטענה התובעת אינו מקנה לתובעת את הזכות לקבלת דמי הלידה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי על התובעת היה לברר עם המוסד לביטוח לאומי, בעת תשלום השובר כעצמאית, מה כלל בחובו התשלום ואין לקבל את טענת התובעת כי לא הובא לידיעתה כי דמי הביטוח אינם עבור דמי לידה.

בנוסף לכך, גם אם היה נודע לתובעת בזמן תקופת ההריון והחופשה ללא תשלום כי דמי הביטוח אינם עבור דמי לידה, לא היה באפשרותה לרכוש דמי ביטוח על מרכיב זה, שכן כאמור תקופת היותה בשבתון כמוהו כחופשה ללא תשלום ועל-כן תקופה זו אינה יכולה להיחשב לתשלום דמי הלידה.

לסיכום, ציין בית-הדין כי קרנות ההשתלמות למורים הסדירו בתקנונים מקרים מסוג אלו והתובעת לא הוכיחה כי פנתה לקרן ההשתלמות לאחר קבלת תשובת הנתבע וסורבה לתשלום מלא או חלקי של דמי הלידה. לאור כל האמור לעיל, בית-הדין קבע, כי הנתבע פעל כדין במתן החלטתו לדחיית תביעת התובעת לדמי לידה ודין התביעה להידחות.
43. דמי לידה כאשר התובעת עבדה כשכירה ובמקביל כעוסק פטור - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 29644-06-11 {לוי חגית חיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 13965 (2013)} הסוגיה שעמדה להכרעה היא האם התובעת זכאית לדמי לידה. התובעת עבדה כשכירה ובמקביל כעוסק פטור, וכחודש בטרם ילדה דיווחה התובעת לנתבע על היותה עצמאית. התובעת הפסיקה לעבוד ביום 04.08.10 וביום 26.08.10 ילדה.

בית-הדין קבע, כי מחודש ינואר 2009 ועד לחודש יוני 2010 עבדה התובעת כשכירה ושולמו בעבורה דמי ביטוח, בנוסף לכך התובעת ניהלה עסק בתחום הדיקור הסיני והקוסמטיקה והיתה "עוסק פטור למתן שירותים". ביולי 2010 ביקשה התובעת באמצעות רואה-החשבון שלה ושל בעלה לשנות את הסטטוס במוסד לביטוח הלאומי מעוסק פטור לעצמאי.

כמו-כן, תחילה הנתבע דחה את תביעת התובעת לדמי לידה ולאחר-מכן דחה הנתבע את תביעת התובעת להענקה מטעמי צדק של דמי הלידה כעצמאית, בשל היעדר תקופת אכשרה ובשל תשלום דמי הביטוח בשל עבודתה כעצמאית שבוצע רק לאחר הלידה, ביום 11.10.10.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת שהתובעת הפסיקה את עבודתה ביום 04.08.10, הוא היום הקובע. ב- 22 החודשים שקדמו ליום הקובע שתחילתם בחודש אוקטובר 2008, עבדה התובעת 18 חודשים. לפיכך נקבע כי, התובעת זכאית לדמי לידה כשכירה.

עוד נקבע, כי התובעת דיווחה על השינוי במעמדה ובהכנסותיה אולם לא שילמה את דמי הביטוח בשל מחדלו של הנתבע. טענת הנתבע כי היה על התובעת ליידע אותו על הריונה, טוב היה לולא נטענה. אין כל חובה שבדין ליידע את המוסד לביטוח לאומי על הריון ועל הנתבע מוטל לבצע את תפקידו ולהנפיק שוברי תשלום במועד וסמוך לדיווח על ההכנסות.

התובעת שילמה את דמי הביטוח הלאומי כעוסק פטור במשך שנים רצופות. התובעת דיווחה עם היוודע לה על השינוי במעמדה, טרם הלידה. הנתבע וסיבותיו עמו הנפיק לתובעת שובר תשלום רק לאחר המועד הקובע.

לכן, התובעת לא יכלה לשלם את דמי הביטוח, אלא רק לאחר המועד הקובע. לא ברור מדוע בשל ההתנהלות של המוסד לביטוח לאומי והתמהמהות בהנפקת השובר, אמורה התובעת להפסיד את דמי הלידה כעצמאית. אולם משהדיווח על היותה עצמאית נעשה באיחור של 7 חודשים, לא צברה התובעת תקופת אכשרה בגין דמי לידה. אשר-על-כן התובעת איננה זכאית לדמי לידה כעצמאית.

לסיכום הוסיף בית-הדין, כי היה על הנתבע במקרה דנן למרות שסבר שהתובעת איננה עומדת בתנאי הזכאות בחוק, להעניק לתובעת דמי לידה מטעמי צדק. הנתבע נהג שלא כדין עת לא הפעיל את שיקול-דעתו משהדרישה לתשלום הפרשי דמי הביטוח הוצאה על-ידי הנתבע בעטיו לאחר המועד הקובע ואילו התובעת, בעלה ורואה-החשבון דיווחו במועד וביקשו לשלם את דמי הביטוח אולם הנתבע התמהמה בדרישת התשלום ובשל כך לכאורה איבדה התובעת את זכאותה לדמי לידה.

44. התובעת לא היתה בהריון עת הפסיקה לעבוד ותביעתה לדמי לידה - נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 41860-04-12 {ליאת בלומנפלד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 8071 (2013)} התביעה לדמי לידה נדחתה מהטעם שביום בו התובעת הפסיקה לעבוד, היא לא היתה בהריון.

בית-הדין קבע, כי התובעת עבדה בחברת "הוד חפר בע"מ" מיום 27.01.07 ועד לפיטוריה ביום 25.11.10. אין מחלוקת כי ביום בו פוטרה לא היתה התובעת בהריון. כמו-כן, התובעת קיבלה דמי אבטלה עד לחודש מאי 2011.

בית-הדין קבע, כי עוד לפני ההריון ובמשך כל תקופת ההריון ועד הלידה - לא עבדה המשיבה. תחילה שולמו לה, במהלכה של תקופה זו, דמי אבטלה כמובטלת שאינה עובדת ולאחר מיצוי תקופת דמי האבטלה ועד הלידה היא נותרה ללא עבודה וללא אבטלה.

לכן, משכך הם הדברים, קבע בית-הדין, כי אין לראותה כמי שעבדה ואיבדה את מקור הכנסתה עקב ההריון או הלידה, ואין היא זכאית לגמלה מחליפת ההכנסה שלא היתה לה כל תקופת ההריון עד הלידה.

45. דמי לידה - עובדת עצמאית - תקופת אכשרה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 40954-09-11 {חיה יוכבד דויטש נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 8226 (2013)} הנתבע דחה את תביעתה של התובעת לדמי לידה בהתאם לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי ואת בקשתה להעניק לה דמי לידה מלאים מטעמי צדק.

התובעת קיבלה מאת הנתבע מכתב שכותרתו "שינויים בחשבונך בביטוח לאומי" ולפיו נדרשה לשלם יתרת חוב בגין שנת המס 2008. התובעת ילדה ביום 25.04.10, ואת תשלום החוב בגין שנת 2008 הסדירה התובעת בהסדר תשלומים בחודש מאי 2010 לאחר הלידה.

ביום 27.04.10 הודיע הנתבע לתובעת כי בהתאם להודעה שהתקבלה מבית-החולים על הלידה נבחנה זכאותה לדמי לידה כעובדת עצמאית ומאחר והתובעת לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת, אזי בהתאם לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, היא אינה זכאית לתשלום.

לאור הקביעה כי התובעת אינה זכאית לתשלום, התובעת הגישה תביעה לדמי לידה מטעמי צדק. תביעתה נדחתה הואיל ובהתאם להוראות סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי ולתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), לא נוצרה לתובעת זכאות הנמנית בתקנות אלו.

בהמשך החליט הנתבע, כי התובעת זכאית לדמי לידה חלקיים בהתאם לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, ואלו שולמו לה. עם-זאת סרב הנתבע לשלם לתובעת את מלוא דמי הלידה.

בית-הדין קבע, כי אין לצפות כי הנתבע ידע על כל מבוטחת הנמצאת בהריון וקרבה ללדת, ועל-כן אין לקבל את טענת התובעת כאילו היה צריך הנתבע להזהירה במפורש כי עליה לשלם את החוב בטרם הלידה.

בנוסף לכך, אין בסיס לטענת התובעת כי העובדה שהונפק לה שובר תשלום לתשלום עד ליום 06.05.10, שהינו מאוחר ל"מועד הקובע", מהווה בסיס לחריגה מהוראת סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי בעניינה של התובעת.

שובר התשלום נמסר לתובעת לאחר שהיא דיווחה באיחור רב על פעילותה כעצמאית בשנת 2008. בשל הדיווח המאוחר, נקבע מועד מאוחר לסילוק חובה בגין דמי הביטוח והקנסות, ואין מקום לפרש שובר זה, שיסודו באיחור של התובעת בדיווח ובתשלום החלים עליה, כבסיס חוקי להרחבת היקף הביטוח לפי סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין חולק שהתובעת לא שילמה את דמי הביטוח על עבודתה כעצמאית בשנת 2008 לפני יום הלידה, ועל-כן צברה תקופת הכשרה המזכה אותה בדמי לידה חלקיים בלבד כמפורט בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

בנוסף לכך, התובעת גם אינה זכאית לקבל מענק מטעמי צדק, שכן לא התמלאו לגביה התנאים המפורטים בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק). מדברי התובעת עלה כי היא היתה מודעת לכך שנזקף לחובתה חוב דמי ביטוח, ואף התייעצה על-כך עם יועץ מס. משכך, אין לראותה כמי ש"נבצר" ממנה למלא אחר המוטל עליה, ולשלם את החוב.

46. תביעה לדמי לידה - עובדת עצמאית - היעדר תקופת אכשרה המזכה בגמלה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 7924-07-12 {אברהם רויטל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 8048 (2013)} התובעת הגישה לנתבע תביעה לדמי לידה כעובדת שכירה וכעובדת עצמאית. תביעתה של התובעת אושרה כעובדת שכירה אך נדחתה כעצמאית, בשל היעדר תקופת אכשרה המזכה בגמלה.

בית-הדין קבע, כי התובעת ילדה ביום 28.04.11 וביום 28.7.11 הגישה התובעת לנתבע טופס "דין-וחשבון רב-שנתי", בו ציינה שהיא עובדת עצמאית החל מיום 1.10.09. לפני אותו דיווח לא שילמה התובעת דמי ביטוח לנתבע.

לאחר דיווחה של התובעת שהיא עובדת כעצמאית, התובעת הגישה לנתבע תביעה לדמי לידה כשכירה וכעצמאית. הנתבע לתובעת כי תביעתה לדמי לידה אושרה אך ורק בהתחשב בהכנסתה כעובדת שכירה.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת כאמור שעד ל"יום הקובע" לא שילמה התובעת דמי ביטוח לנתבע, אלא נעשה דיווח ותשלום רטרואקטיבי. משאין מחלוקת ש"ביום הקובע" לא שולמו דמי ביטוח, לא קמה לתובעת, לאור הוראת סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, זכאות לתשלום דמי לידה.

47. דמי לידה - יחסי עובד-מעביד ללא קירבה משפחתית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 4483-09 {אסתר מלכה רוטשילד נ' ביטוח לאומי-סניף ת"א - מחלקה משפטית, תק-עב 2013(1), 7634 (2013)} הסוגיה שעמדה להכרעה היתה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין בני הזוג שאצלם לטענתה עבדה במהלך החודשים ינואר-דצמבר 2008, לצורך קביעת זכאותה של התובעת לתשלום דמי לידה.

בית-הדין קבע, כי מסגרת ההעסקה לה טענה התובעת עוררה תמיהות. לטענתה בתקופה הראשונה, במשך כשמונה חודשים, השתכרה 80 ש"ח לחודש. בתקופה השניה, במשך כשלושה חודשים השתכרה לכאורה, 4,000 ש"ח לחודש. בתום התקופה השניה ילדה התובעת.

בנוסף לכך, באופן נוח למדי עבור התובעת, השכר הרלוונטי לצורך קביעת דמי לידה הוא השכר הגבוה יותר, ששולם לה לכאורה, בתקופה השניה. עוד יצויין, כי המעביד הנטען דיווח לנתבע על העסקת התובעת רק בדיעבד, כשמונה חודשים לאחר תחילת עבודתה ובסמוך למעבר ממשכורת של 80 ש"ח לחודש למשכורת של 4,000 ש"ח לחודש.

בית-הדין קבע, כי מצב הדברים שמצטייר אינו מוציא מכלל אפשרות כי התובעת והעד מטעמה {"מעסיקה"}, עשו יד אחת להערים על המוסד לביטוח לאומי.

התובעת, שלא היתה עובדת שכירה ולא עצמאית, אמורה היתה לשלם דמי ביטוח בגין מעמדה זה. כך גם העד מטעמה. על-פי תרחיש זה, על-מנת להתחמק מתשלום, דיווחו שניהם על עבודה בת שעה אחת פעם בשבוע בשכר זעום, ועל-כך הופרשו עבורם דמי ביטוח לאומי מזעריים, לצורך הבטחת זכויות סוציאליות כגון הזכות לקבלת דמי לידה מושא תביעה זו.

גם בתקופה השניה, תקופת העסקת התובעת כעוזרת גננת ולאחר-מכן כגננת, לא נראו הדברים אותנטיים דיים כדי להצדיק את קבלת התביעה. עד התובעת דיווח על העסקת התובעת לנתבע בתקופת ההעסקה הראשונה, לאחר שחלפו כשמונה חודשים מתחילת העסקת התובעת ובסמוך להעלאת שכרה מסכום של 80 ש"ח לחודש לסכום של 4,000 ש"ח לחודש.

בנוסף לכך, דמי הביטוח הלאומי שולמו בפועל ביום 21.11.2008, פחות מחודש לפני שהתובעת ילדה. סמיכות הזמנים בין הדיווח על ההעסקה ותשלום דמי הביטוח למועד הלידה, העלה חשד שהדברים נעשו על-מנת ליצור לתובעת תקופת עבודה שתזכה אותה בדמי הלידה המרביים על-פי סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין הוסיף, כי הוטלה בספק גם הכדאיות הכלכלית שבהעסקת התובעת כגננת בתקופת חופשת הלידה של אשת המעסיק שלה. השכר ששולם, לכאורה, לתובעת, היה זהה לסך כל ההכנסות החודשיות של העד ואישתו {"המעסיקים" של התובעת} מניהול גן הילדים.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי גרסת התובעת אינה אמינה ולא התקיימו יחסי עבודה בתקופות הנטענות. התביעה נדחתה.

48. עובדת עצמאית - דמי לידה - דחיה בשל שיהוי בהגשת התביעה
ב- ב"ל (יר') 12563-03-11 {אפרת שריה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 351 (2012)} נדחתה תביעה לדמי לידה של התובעת בגין הכנסתה כעצמאית, בשל התיישנות, ונדחתה בקשתה להענקה מטעמי צדק.
התובעת היא גרפיקאית במקצועה. במשך כ- 15 שנים עבדה כשכירה בחברה. בשלב מסויים, החלה התובעת לבצע עבודות בתחום מקצועה גם עבור לקוחות פרטיים שלה כעצמאית ודיווחה על הכנסותיה לרשות המיסים.

ביום 07.01.09 כחודשיים לאחר שהתובעת ילדה, הגישה התובעת למוסד תביעה לתשלום דמי לידה בגין הכנסותיה כשכירה. בטופס התביעה לא הזכירה התובעת כי יש לה הכנסות נוספות כעצמאית. התביעה אושרה ושולמו לתובעת דמי לידה על-פי הכנסותיה כשכירה.

המוסד לביטוח לאומי הודיע לתובעת כי התקבלה אצלו שומת מס הכנסה לשנת 2008 על הכנסותיה כעובדת שכירה ועל הכנסותיה כעובדת עצמאית.

התובעת נדרשה להודיע למוסד בכתב פרטים על הכנסותיה ומקורן וכן היקף שעות עבודתה בשבוע כעצמאית. במכתב זה הובא לידיעת התובעת כי עד לקבלת תשובתה לפניית המוסד אין היא מבוטחת בביטוח נפגעי עבודה בגין עבודתה כעצמאית והוסבר כי בהיעדר מענה היא תחוייב בדמי ביטוח על-פי ההכנסה שבשומה.

בגין השומה שהתקבלה אצל המוסד לשנת 2008, חוייבה התובעת בחודש ינואר 2010 בתשלום דמי ביטוח עבור שנת 2008 והיא שילמה את סכום דמי הביטוח בו חוייבה בחודש אפריל 2010.

ביום 02.03.10 הגישה התובעת תביעה נוספת לדמי לידה בגין הכנסותיה כעצמאית. התביעה נדחתה בשל שיהוי על-פי סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 {ייקרא להלן: "חוק הביטוח הלאומי"}.

התובעת הגישה בקשה להענקת דמי לידה בגין הכנסותיה כעצמאית מטעמי צדק. הבקשה נדחתה בין-היתר מהטעם שאין התובעת מופיעה כעצמאית במחלקת הגביה.

תביעת התובעת נדחתה על-פי הוראות סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי, לפיה אם הוגשה תביעה לגמלת כסף לאחר שנה מיום היווצרה של עילת התביעה, נאסר על המוסד לשלם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני הגשת התביעה. עילת התביעה לדמי לידה נוצרה עם הולדת בנה של התובעת ביום 02.11.08 ותביעתה לדמי לידה בגין הכנסותיה כעצמאית הוגשה ביום 02.3.10, ובנסיבות אלה אין לשלם לתובעת דמי לידה על-פי סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי.

בנוסף לכל האמור בית-הדין קבע, כי אין כל מחלוקת שלתובעת היו הכנסות כעצמאית החל משנת המס 2006. למרות זאת, התובעת לא הגישה למוסד כל דין-וחשבון לגבי שנות המס החל משנת 2006 ואילך.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בהודעות שנשלחו לתובעת על-ידי המוסד נדרשה התובעת למסור בכתב פרטים על הכנסותיה כעצמאית, אך היא נמנעה מלעשות כן. מעבר לכך, התובעת אישרה כי התייעצה עם רואה-חשבון, ולא מן הנמנע שהתנהלות התובעת בכל הנוגע להסדרת מעמדה כעצמאית במוסד ורישומה כעצמאית נעשתה לאו דווקא תוך הסתמכות על דברי נציגי השירות, כי אם על הייעוץ המקצועי שקיבלה.

לאור כל האמור לעיל קבע בית-הדין, כי מחדלה של התובעת הוביל לכך שלא התקיימו לתובעת תנאי הזכאות לדמי לידה.

באשר להענקה מטעמי צדק קבע בית-הדין, כי לא היה פגם בהחלטת המוסד לדחות את בקשת התובעת להענקה מטעמי צדק, שכן לא התקיימה בעניינה הדרישה שבתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), לפיה "נבצר" ממנה למלא חובת רישום ותשלום דמי ביטוח, ומכל מקום לא התקיימה בעניינה אף לא אחת מ-10 החלופות של תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי, לרבות תקנה 3(10) לתקנות הביטוח הלאומי בעניין נסיבות "שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום-לב".

49. עובדת עצמאית - גמלה לשמירת הריון - דחיית התביעה
ב- ב"ל (ת"א) 20713-07-10 {ברטה לוי כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 13731 (2012)} הנתבע דחה תביעה לגמלת שמירת הריון, שכן התובעת לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת טרם שמירת ההריון, כנדרש בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת עבדה, יחד עם בעלה, בחברת הובלות המצויה בבעלותם. דמי הביטוח הלאומי נגבו ממנה - החל מיום 01.01.07 - כעובדת עצמאית, בהתאם לנתוני הכנסות שהתקבלו ממס הכנסה ובהתבסס על חלוקת הכנסות שנערכה בין בני הזוג לשם כך.

מקדמות דמי הביטוח לשנים 2007 ו- 2008 שולמו על-ידי התובעת כסדרן ובמלואן ובחודש ינואר 2009 התקבלה אצל הנתבע שומת התובעת לשנת 2007, ממנה עלה כי יש לחייב את התובעת בתשלום הפרשי דמי ביטוח בגין שנה זו, דרישת תשלום נשלחה לתובעת ומועד תשלום החוב נקבע ליום 12.03.09.

התובעת לא סילקה את החוב במועד. יחד-עם-זאת, המשיכה לשלם את המקדמות השוטפות לנתבע.

ביום 03.12.09 הפסיקה התובעת לעבוד בשל שמירת הריון. נכון לתאריך זה {היום הקובע} תפח החוב. כחודש לאחר-מכן נערך בין הצדדים הסכם תשלומים להסדרת החוב, אשר קויים על-ידי התובעת.

ביום 16.03.10 ילדה התובעת. הנתבע דחה את תביעת התובעת לגמלה לשמירת הריון אך תביעת התובעת לדמי לידה התקבלה על-ידי הנתבע, ודמי הלידה שולמו לה במלואם.

בית-הדין קבע, כי זכאותה של עובדת עצמאית לגמלת שמירת הריון מותנית בכך ששילמה את דמי הביטוח בגין התקופה הנזכרת בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, קודם ליום בו הפסיקה את עבודתה בשל שמירת ההריון.

ובמקרה זה נצבר לתובעת חוב אצל הנתבע לאחר שהמקדמות ששולמו על ידה לשנת 2007 לא כיסו את סך התשלומים שהיה עליה לשלם לפי פרטי השומה לאותה שנה. התובעת קיבלה הודעה על קיומו של החוב בחודש ינואר 2009, אולם לא שילמה אותו ולא הגיעה עם הנתבע להסדר תשלומים לגביו, נכון ליום הקובע. הסדר התשלומים נערך על ידה רק בחודש ינואר 2010, כאשר כבר שהתה בשמירת הריון - רק לאחר שקמה זכאותה לגמלה.

התובעת אמנם המשיכה לשלם מקדמות במהלך שנת 2009 לאחר קבלת ההודעה על החוב, אך בהתאם להוראות החוק מקדמות אלה נזקפות בראש ובראשונה על חשבון חוב העבר. משמעות הדברים היא כי התובעת לא שילמה - נכון ליום 03.12.09 - דמי ביטוח {ולו חלקיים} בגין החודשים ינואר - נובמבר 2009, כך שאינה עמדה בתקופות המינימום הנקובות בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי ואינה זכאית לגמלה.

50. גמלת שמירת הריון - קיזוז שלא כדין - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 5059-09 {שטיין ליאת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 5641 (2012)} התובעת טענה כי הנתבע קיזז שלא כדין מהגמלאות המגיעות לה על חשבון חוב אשר לא היה קיים וכי עליו להשיב לה את הסכום המקוזז.

התובעת, עורכת-דין במקצועה ועובדת עצמאית, אושפזה בבית-החולים ביום 08.03.08 עקב צירים מוקדמים והריונה הוגדר כהריון בסיכון גבוה משום שנשאה ברחמה תאומים. התובעת הושארה בבית-החולים לשמירת הריון עד יום הלידה בפועל.
התובעת ילדה את תאומיה במזל טוב ביום 18.05.08. סך-הכל שהתה התובעת 72 יום בשמירת הריון.

התובעת הגישה תביעה לנתבע ביום 24.07.08 לקבלת גמלה לשמירת הריון אשר אושרה על-ידי הנתבע מיום הפסקת עבודתה 08.03.08 ועד יום הלידה - 18.05.08. הנתבע אף אישר את זכאות התובעת לדמי לידה מיום 19.05.08 ועד יום 14.09.08 ולאחר שהתובעת הגישה תביעה להארכת תקופת דמי הלידה אשר אושרה, הוארכה תקופת תשלום דמי הלידה עד ליום 05.10.08.

ביום 26.01.09 קיבלה התובעת מכתב מהנתבע לפיו זכאותה לגמלת שמירת הריון חושבה עבור 72 ימים. בהמשך לכך נכתב כי "לפיכך שולמה לך גמלה לשמירת הריון שלא כדין". בהמשך מופיע פירוט החובות שהופחתו ונלקחו {דמי ביטוח ודמי ביטוח בריאות} כך, שסה"כ חובה לנתבע עמד על 13,775 ש"ח בהתאם למכתב, והיא נדרשה להשיב סכום זה תוך 30 יום לנתבע.

בית-הדין קבע, כי התובעת הסתמכה על חוסר ההתאמה בין מכתבי הנתבע לבין הסכומים שקיבלה בסמוך למועד קבלתם, על-מנת להוכיח טענתה כי קוזז ממנה הסכום הנטען. עם-זאת, התובעת לא התייחסה לכל הסכומים שקיבלה מהנתבע עבור תקופת זכאותה אשר מפורטים בפלט הממוחשב שהגיש הנתבע, ולא ידעה להסביר מהו סך כל התשלום שקיבלה מהנתבע ואף לא הביאה כל ראיה חיצונית כדוגמת תדפיס חשבון הבנק שלה לתקופה הרלוונטית שיתמוך בגרסתה.

משהתובעת נמנעה מלהציג ראיות שניתן היה להציגן בנקל אשר היה בהן כדי לשפוך אור על המחלוקות אשר נתגלעו בין הצדדים ומשלא הצליחה להעמיד את בית-הדין על טיבם של התשלומים השונים אשר קיבלה מן הנתבע, קבע בית-הדין, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכיח את זכאותה לסכום של 13,755 ש"ח אשר לטענתה קוזז ממנה שלא כדין.

51. דמי לידה - עובדת עצמאית - דמי ביטוח לאומי לא שולמו בזמן - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 13843-05-09 {מאיה לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 1957 (2012)} תביעה לדמי לידה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי התקבלה באופן חלקי, בהתייחס לעבודתה של התובעת כעובדת שכירה, אולם נדחתה בהתייחס לעבודתה של התובעת כעובדת עצמאית, מהטעם שדמי הביטוח שהיה עליה לשלם כעובדת עצמאית, לא שולמו ועל-כן, היא לא צברה תקופת אכשרה המזכה אותה בדמי לידה כעצמאית.

במקביל לעבודתה של התובעת כעובדת שכירה, עבדה התובעת כעצמאית בבניית ציפורניים, פתחה תיק במס הכנסה ודיווחה על הכנסותיה מעבודה זו.

המוסד לביטוח לאומי שלח לתובעת מכתב בתאריך 07.11.06, בהתייחס לכך שהינה עצמאית שאינה עונה על ההגדרה הקבועה בחוק.

בשלב מאוחר יותר, נתקבלה במוסד לביטוח לאומי שומה בהתייחס לשנת 2007, משומה זו עלה, כי הכנסותיה של התובעת היו מעבר להכנסות עליהן דיווחה בהתייחס לשנת 2005.

משום שהכנסותיה גדלו, הנתבע שלח מכתב לתובעת בו נכתב, כי עליה לשלם סך של 4,316 ש"ח כדמי ביטוח וזאת עבור כל שנת 2007 ו- 7 חודשים משנת 2008.

התובעת לא שילמה את החוב ונשלחו אליה מכתבים נוספים ואף נשלח מכתב התראה לפני קיזוז, ובמכתב זה צויין, כי אם החוב לא ישולם מיידית, יאלץ הנתבע לקזזו מקצבת הילדים. במכתב זה הופיעה השורה אשר בה צויין, כי פיגור בתשלום עלול לפגוע בזכויות המבוטח ומשפחתו לגמלאות.

בתאריך 24.11.08 ילדה התובעת. התובעת הגישה בתאריך 13.11.08 תביעה לתשלום גמלה לשמירת הריון. כמו-כן הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי לידה.

התובעת צרפה אישור של רואה-החשבון, הנושא תאריך 02.12.08. באישור זה ציין רואה-החשבון את גובה הכנסותיה של התובעת מעבודתה כעצמאית בשנת 2007. הנתבע שלח לתובעת, כמפורט לעיל, המכתב המאשר את זכאותה לדמי לידה כעובדת שכירה, והדוחה את זכאותה לדמי לידה כעצמאית, בנימוק כי דמי הביטוח לא שולמו בזמן.

בתאריך 29.12.08 הגישה התובעת בקשה להפחתת קנסות על גבי טופס המיועד לכך, וביקשה את ביטול הקנסות שהתווספו לדמי הביטוח שלא שולמו על-ידה, תוך שהיא מציינת כי היא מבטיחה את תשלום דמי הביטוח בעתיד, באמצעות הוראת קבע.

בבקשתה אישרה התובעת כי קיבלה בחודש ספטמבר 2008 את הודעת הנתבע על חוב דמי הביטוח וטענה, כי רואה-החשבון מטעמה התרשל בטיפול בביצוע התשלום ועל-כן היא הגיעה להסדיר את עניין החוב.

התובעת ציינה בבקשתה להפחתת הכנסות והצמדה, כי היא עצמאית מאז 2007 וכי מסרה את כל ענייני הניירת לרואה-החשבון של בעלה. כמו-כן היא אישרה בפנייתה שקיבלה את המכתב מחודש ספטמבר 2008 על-כך שיש לה חוב. בתאריך 30.12.08 בוצע הסדר תשלומים לגבי חובה של הנתבעת.

בית-הדין קבע, כי כעולה מחומר הראיות, הסכם התשלומים בין התובעת לבין המוסד לביטוח לאומי נערך ב- 30.12.08 לאחר מועד הלידה. אין בסיס לטענת התובעת כי יש לראות במכתב ההתראה שנשלח אליה ב- 06.11.08 משום הסכם תשלומים שכן אין המדובר בהסכם אלא בהתראה לפני קיזוז.

התובעת בסיכומיה לא התמודדה עם האבחנה בין הזכות לקיזוז לבין הסכם תשלומים, שהינן עניינים שונים המוסדרים בחוק הביטוח הלאומי ובעלי נפקויות שונות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת ידעה שיש לה חוב דמי ביטוח לאומי עקב שומת המס משנת 2007 וטענתה על רשלנות רואי החשבון לא הוכחה ורואי החשבון כלל לא הגיעו להעיד מטעמה. בנוסף לכך, התובעת לא פנתה לנתבע במכתב כלשהו לפני מועד הלידה להסדיר את החוב.

בית-הדין קבע, כי טענת התובעת על-פיה יצרה קשר עם המוקד הטלפוני של הנתבע על-מנת להסדיר את חובה וכי נציג הנתבע יעץ לה כי החוב יקוזז מהגמלה לשמירת הריון או מדמי הלידה לא הוכחה.

גם אם היה מבוצע קיזוז באופן חד-צדדי על-ידי הנתבע לפני מועד הלידה, לא היה בו כדי להוות "הסכם תשלומים". מעבר לכך ברור גם ממכתב ההתראה כי אין הוא מהווה הסכם תשלומים, לא צויינו בו הסכומים שיקוזזו מידי חודש והוא אינו מהווה הסכם לא מהבחינה המהותית ולא מהבחינה הצורנית.

52. התובעת שעבדה כעצמאית, לא שילמה דמי ביטוח לפני הלידה כנדרש ותביעתה לדמי לידה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 29383-09-11 {אושרית זייט נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 13582 (2012)} נדחתה תביעה לתשלום דמי לידה, משום שבמועד הלידה לא היתה התובעת רשומה כעצמאית.

בית-הדין קבע, כי התובעת עבדה כעצמאית כאמור מ- 01.01.00, ואולם לא החלה לשלם דמי ביטוח אלא כ- 11 חודש לאחר-מכן. משמע, שבמועד הלידה {09.10.10} ובתקופה שקדמה לה התובעת לא מילאה את חובתה, לא נרשמה כעצמאית, ולא שילמה דמי ביטוח לפני הלידה כנדרש בסעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי. לפיכך היא אינה זכאית לדמי לידה.

53. התובעת לא שילמה דמי ביטוח טרם הלידה ולכן לא קמה לה זכאות על-פי חוק, לתשלום דמי לידה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 5942/08 {אביבית זיו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(3), 2672 (2009)} הנתבע דחה תביעה לדמי לידה וזאת מהנימוק שהתובעת לא עמדה בדרישות סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי מאחר ולא עמדה בחובת תשלום דמי ביטוח לאומי.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת עובדתית בקשר לעובדה, כי דמי הביטוח עבור שנת 2007, שולמו על-ידי התובעת לאחר הלידה וכי מעמדה שונה לעובדת עצמאית, בעקבות שומות שהתקבלו מפקיד שומה בתחילת 2008.

בנוסף לכך, התובעת מוחזקת כמי שידעה את השינוי בשיעור הכנסותיה, והיתה אמורה לדעת את השינוי במעמדה, בפרט שהיתה מלווה ברואה-חשבון, כפי שציין על ידה בכתב התביעה. לפיכך היתה מוטלת עליה חובה לדווח לנתבע במועד על הכנסותיה ולשלם את דמי הביטוח במועד, כדי להיות זכאית לדמי לידה.

כמו-כן החבות של התובעת לשלם דמי ביטוח בהתאם להכנסתה, היה מוטל עליה באופן שוטף לאורך שנת 2007, עוד קודם להגשת הדוח הסופי בינואר 2008. החבות בתשלום דמי ביטוח לא נוצרה רק בתום השנה או לאחר הוצאת השומה הסופית והתובעת היתה צריכה להודיע לנתבע, כי הכנסותיה משנות את מעמדה מאישה נשואה, שלא חייבת בדמי ביטוח, עקב הכנסות נמוכות - לעצמאית.

לסיכום קבע בית-הדין, כי אין בנסיבות המקרה כדי לשנות את הוראות סעיפי החוק, הקובעים במפורש את החובה לשלם דמי ביטוח אם כשכירה ואם כעצמאית, כתנאי לזכאות לדמי לידה. התובעת לא שילמה דמי ביטוח טרם הלידה ולכן לא קמה לה זכאות על-פי חוק, לתשלום דמי לידה והתביעה נדחתה.

54. תביעה לגמלת שמירת הריון - תשלומי הביטוח שולמו לאחר היום הקובע - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 4762/07 {אורנה בנימיני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(2), 6745 (2009)} הנתבע דחה את תביעתה של התובעת לתשלום גמלה עבור שמירת הריון.

בית-הדין קבע, כי טענת התובעת ש"היום הקובע" שהוא היום בו הפסיקה לעבוד בפועל בשל מצבה הרפואי הנ"ל חל ביום 26.05.06 - לאחר ששילמה את דמי הביטוח, אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה, כפי שמצאה ביטויה במסמך נוסף שהציגה בפני הנתבע לצורך הענקה מטעמי צדק, גרסתה במכתבה מיום 16.07.06. באותו מסמך כתבה התובעת כי עבודתה בעסק הופסקה במחצית השניה של חודש מאי בעקבות בעיות רפואיות הקשורות בהריון.

משמע - טענת התובעת לפיה היא הפסיקה את עבודתה רק ביום 26.05.06 מתנכרת למעשה למצגים ולמסמכים שהציגה בפני הנתבע ואשר על יסודם ביקשה לקבל זכויות מהנתבע, לרבות הענקה מטעמי צדק.

בית-הדין קבע, כי ממכלול הראיות שהוצגו עלה, כי התנהלות התובעת לא היתה בתום-לב או מבוססת על חוסר ידיעה של מי שעושה את צעדיו הראשונים בניהול עסק. התובעת הסדירה את חובותיה אצל הנתבע רק לאחר שנשלחו אליה מספר התרעות ביחס לתשלום החוב ורק לאחר שהנתבע נאלץ לנקוט בהליכי גביה - עיקול כספים שהוחזקו עבורה אצל מעבידים קודמים ועיקול רכבה של התובעת.
בית-הדין ראה בחומרה את העובדה שהתובעת התכחשה במסגרת טיעוניה לנכונות הרישום המופיע באישור הרופאה, אשר קבעה באישור הרפואי שהופנה לנתבע כי מועד תחילת שמירת ההריון היה 15.05.06 ולא - לאחר-מכן. זאת, במיוחד נוכח העובדה שעל יסוד אישור זה - אשר צורף לתביעה לתשלום גמלת שמירת הריון - עתרה התובעת לתשלום גמלה מהנתבע.

לפיכך קבע בית-הדין, כי המועד בו הפסיקה התובעת את העבודה ו"היום הקובע" לעניין שמירת ההריון הינו המועד המופיע באישור הרפואי {15.05.06} וכפי הנטען במכתבה של התובעת.

לסיכום, נקבע, כי מאחר ו"היום הקובע" לצורך תביעה לשמירת הריון הינו 15.05.06 ואילו תשלומי הביטוח שולמו לאחר-מכן ביום 16.05.06, הרי שהיא אינה זכאית לתשלום גמלה בגין שמירת הריון.

55. דמי לידה לעצמאית - הנתבע חזר בו לאחר שמיעת הראיות - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 1197/05 {גזאלה עכאוי נ' בטוח לאומי, תק-עב 2007(2), 2407 (2007)} תביעה לקבלת דמי לידה נדחתה על-ידי הנתבע בנימוק כי התובעת לא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת לפני יום הפסקת עבודתה כנדרש בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי לאחר תום שמיעת הראיות בתיק, הנתבע חזר בו מהדחיה וקבע כי התובעת צברה תקופת אכשרה כנדרש באשר לזכאותה לדמי לידה בגין לידה מ- 24.05.04. לאור כל האמור לעיל בית-הדין קיבל את התביעה וקובע כי התובעת זכאית לדמי לידה וכי התובעת צברה תקופה מספקת של תשלום דמי ביטוח כעצמאית לפניי מועד הלידה.

56. עובדת עצמאית - דמי ביטוח - דמי לידה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 1498/98 {ג'יהאן סלימאן נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 99(2), 68 (1999)} דחה הנתבע את תביעתה של התובעת לדמי לידה.

בית-הדין קבע, כי החל בחודש ינואר 1996 עסקה התובעת כעובדת עצמאית בעסקה {משפחתון}. הכנסתה של התובעת היתה נמוכה ולכן קיבלה התובעת פטור מתשלום מס הכנסה. לתומה, האמינה התובעת כי לאור הפטור האמור היא פטורה גם מתשלום דמי ביטוח לנתבע ובשל טעותה זו לא שילמה לנתבע את דמי הביטוח שהגיעו ממנה.

כמו-כן, בחודש אוגוסט 1997 שלח הנתבע מכתב לתובעת, בו פורט חובה בתשלום דמי ביטוח לתקופה שמחודש ינואר 1996 ועד חודש יוני 1997 וכן נאמר בו כי עליה לשלם מקדמות דמי ביטוח ב- 15 לכל אחד מהחודשים: אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 1997, וכי פנקס תשלומי מקדמות אלה יישלח לתובעת בנפרד. התובעת לא שילמה את חוב דמי הביטוח שנרשם במכתב הנתבע ואף לא את המקדמות הנוספות שפורטו במכתב, לפחות עד ליום 20.12.97.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת ילדה ביום 10.12.97 ושבוע לאחר-מכן הגיעה התובעת להסכם תשלומים עם הנתבע, על חובה בדמי הביטוח, לפיו יהיה עליה לשלם את חובה בתשלומים, כשהתשלום הראשון יהיה ביום 20.12.97.

אילו היתה התובעת מגיעה להסכם בדבר תשלום חוב דמי הביטוח טרם "היום הקובע", ואילו היתה עומדת בתנאי ההסכם - היו רואים לגבי הלידה ביום 10.12.97, את דמי הביטוח שלגביהם נערך ההסכם כאילו שולמו, וזאת, מכח סעיף 368(א) לחוק הביטוח הלאומי, אך כאמור, ההסכם נערך לאחר הלידה כך שלא נוצרה זכאות לדמי לידה לאחר ההסכם, ואין סעיף 368 לחוק הביטוח הלאומי יכול להועיל לתובעת.

בית-הדין קבע, כי ההסכם לתשלום הפיגורים {שנעשה ביום 16.12.97} והתשלום {שהיה לכל המוקדם ביום 20.12.97}, אינם יכולים להביא לזכאות לדמי לידה בגין לידה שהיתה ביום 10.12.97.

ב- ב"ל (ת"א) 29644-06-11 {לוי חגית חיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 13965 (2013)} התובעת עבדה כשכירה ובמקביל כעוסק פטור, כחודש בטרם ילדה דיווחה התובעת למוסד לביטוח לאומי על היותה עצמאית. הסוגיה שעמדה להכרעה היא האם זכאית התובעת לדמי לידה.

בית-הדין קבע, כי ביום 26.08.10 ילדה התובעת. התובעת הפסיקה לעבוד ביום 4.08.10. מחודש ינואר 2009 ועד לחודש יוני 2010 עבדה התובעת כשכירה ושולמו בעבורה דמי ביטוח.

57. עובדת שכירה - חופשה ללא תשלום - לא הוכח היום הקובע - התביעה נדחתה
ב- ע"ב (יר') 300833/97 {ארנה פנחס נ' בית-החולים הכללי משגב לדך, תק-עב 2001(2), 1162 (2001)} התובעת, אחות בבית-חולים פוטרה מעבודתה, וזכתה לפיצויים בגין פיטוריה, אך בכל הנוגע לדמי לידה וגמלת שמירת הריון - תביעתה נדחתה.

התובעת הועסקה כאחות מעשית אצל הנתבע, בחצי משרה החל מיום 28.02.1988 ועד ליום 24.06.1989. לאחר-מכן יצאה לחופשה ללא תשלום עד ליום 05.05.90.

התובעת שבה לעבודה ושוב יצאה לתקופה נוספת של חופשה ללא תשלום, בהסכמת הנתבע.

התובעת ביקשה להאריך את החופשה {השניה} בשלושה חודשים נוספים, מכיוון שהיא לא מסוגלת לחזור לעבוד מבחינה בריאותית, אך בקשתה של התובעת להארכת החופשה ללא תשלום נדחתה על-ידי הנתבע מאחר והיה מחסור בכוח אדם.

הואיל והתובעת חשה כי מצבה הבריאותי לא מאפשר לה לחזור לעבודה, היא פנתה לרופא אשר קבע כי אינה מסוגלת לעבוד ונתן לה כשבוע מנוחה. תקופת המחלה הוארכה עד ליום 22.06.95. בתקופה זו {22.05.95 או בסמוך לכך} הרתה התובעת, אולם עקב הקשיים הרבים שהיו לה בעבר וההפלות שעברה, לא הודיעה על-כך לנתבע.

בית-החולים הפנה את התובעת למרפאה תעסוקתית על-מנת שתקבע את כושרה לחזור לעבודה.

הרופאה התעסוקתית קבעה כי התובעת מוגבלת לעבודה מאומצת כגון הרמת משאות כבדים מעל 5 ק"ג, והתכופפויות רבות.

התובעת פנתה לרופא המשפחה שלה וזה כתב לבית-החולים כי מאחר והתובעת סובלת מכאבי גב תחתון היא אינה יכולה לעבוד כמטפלת בתינוקות והוא המליץ על מנוחה.

בנסיבות אלו שבה הנתבעת והזמינה את הרופאה התעסוקתית לביקור במחלקת התינוקות ולאחר שזו ביקרה במקום, קבעה הד"ר ביום כי התובעת מסוגלת לחזור לתפקידה כאחות במחלקת תינוקות {תוך ציון שהתובעת עובדת חצי משרה בלבד}. בעקבות מסקנתה של הרופאה התעסוקתית פנתה הנתבעת לתובע בתאריך 06.07.95 ודרשה ממנו לחזור לאלתר לעבודה.

התובעת לא שבה לעבודתה וביום 19.07.95 הודיע לה הנתבע שמאחר והיא לא חזרה לעבודה מתאריך 26.06.95, למרות מסקנות הרופאה התעסוקתית הוא רואה בה כמתפטרת.
התובעת השיבה לנתבע במכתב בו הודיעה לנתבע כי היא בהריון בסיכון גבוה וצירפה תעודת מחלה עדכנית, כמו-כן הודיעה התובעת לנתבע כי אינה רואה עצמה כמתפטרת.

ביום 26.10.95 שב הנתבע והודיע לתובעת כי הוא עומד על טענתו כי התובעת התפטרה ולכן עצם היותה בהריון אינו משנה דבר אודות ההתפטרות.

הנתבע ציין כי נודע לו על הריונה של התובעת ביום 20.07.95. לאחר מכתב זה נותק הקשר בין הצדדים ולא היו כל מגעים נוספים על להגשת תביעה זו.

בית-הדין קבע, כי מחומר הראיות שהוצג בבית-הדין התברר שהתובעת אובחנה כאישה בהריון בסיכון גבוה, ולכן אין כל ספק כי היעדרותה של התובעת נבעה מקשיים בריאותיים כפי שטענה.

יתכן שניתן לראות בהיעדרותה של התובעת משום הפרת משמעת אך לא ניתן להסיק, לאור תקופת ההיעדרות הקצרה ונסיבותיו של המקרה, כי התובעת זנחה את מקום עבודתה.

בנוסף לכך, מכתבה של התובעת לנתבע מתאריך 20.07.95 הצביע על-כך שלתובעת לא היתה כוונה מפורשת להתפטר ולזנוח את מקום עבודתה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לפי חוקת העבודה הנתבע היה צריך ליידע את ועד העובדים והסתדרות הפקידים על הפיטורין במקרה דנן, ולהעביר את העניין להכרעת בוררות או למחלקה ליחסי עבודה של המשיבה. הנתבע בחר להתעלם מהנהלים שנקבעו בינו לבין העובדים וכן ממכתבה של התובעת.

הנתבע טען כי גם לאחר המכתב מיום ה- 20.07.95 התובעת המשיכה להיעדר מעבודתה ולא המציאה כל תעודת מחלה נוספת ולפיכך בעצם ניתקה כל קשר עם בית-החולים.
בית-הדין סבר כי שני הצדדים נהגו בצורה לא סבירה. הנתבעת היתה צריכה לנסות וליצור קשר נוסף עם בית-החולים ולברר מהו מעמדה ומאידך בית-החולים היה צריך להגיב למכתבה של התובעת ולא להתעלם מהמידע החדש שסיפקה לו התובעת ומאישורי המחלה שסיפקה.

מאחר ואין לראות בהיעדרותה של התובעת משום זניחת עבודתה והתפטרות, בית-הדין הגיע למסקנה כי יש להתייחס להודעת התובעת מתאריך 19.07.95 כאל פיטורי התובעת על-ידי הנתבע, ולכן על הנתבע לשלם לתובעת פיצויי פיטורין.

עוד קבע בית-הדין, כי התובעת הציגה אישור מחלה בשל הפלה מאיימת, אך לא הציגה כל מסמך רפואי המאשר כי היתה בשמירת הריון גם לאחר תאריך זה וגם לא הביאה עדות של רופא המאשר כי היתה בשמירת הריון לאורך כל תקופת הריונה.

בנוסף לכך, התובעת לא טרחה להוכיח בדיוק מהו היום הקובע. התובעת היתה בחופשה ללא תשלום עד ליום 31.05.95 ולאחר-מכן החלה במו"מ עם הנתבעת כדי להאריך את החופשה.

גם אם יקבע כי היום הקובע הוא ה- 19.07.95 הרי שהתובעת לא היתה זכאית לגמלת שמירת הריון מהמוסד לביטוח לאומי מאחר ולא שולמו לה דמי ביטוח בעד 15 חודשים מתוך 22 החודשים שקבעו ליום הקובע כפי שדורש סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי. משנקבע שלא התקיימו בתובעת תנאי סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי הקובע את תנאי הזכאות לתשלום דמי לידה, התובעת לא היתה זכאית לדמי לידה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי מאחר והתובעת לא היתה זכאית לגמלאות הביטוח הלאומי ולדמי לידה, משמע שלא נגרם לה הפסד ואין בית-החולים צריך לשפות את התובעת בעבורו - ותביעתה נדחית.

58. דמי לידה לבן זוג - חישוב היום הקובע לזכאות - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 29464-05-14 {יואב ירושלמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 3841 (2015)} הנתבע דחה את בקשת התובע לדמי לידה מהסיבה שסך הימים שהוא זכאי להם הוא פחות מ- 21.

בת הזוג של התובע עבדה כעצמאית, וסיימה לעבוד בהיותה בהריון, ביום 31.12.12. יובהר כי בת הזוג של התובעת לא הפסיקה לעבוד עקב שמירת הריון, אלא נוכח מהות עבודתה, שהיא פיזית.

התובע הפסיק לעבוד כדי לטפל בילד ותבע קבלת דמי לידה מהנתבע. הנתבע דחה את תביעת התובע מאחר שבמועד סיום חופשת הלידה של בת הזוג לא נותרו לתובע 21 ימים לפחות - כנדרש בסעיף 49(ג) לחוק הביטוח הלאומי, דחיה זו ניתנה מבלי לבדוק את יתר תנאי הזכאות של התובע לדמי לידה.

בית-הדין קבע, כי החלטת הנתבע אשר קבעה את "היום הקובע" לזכאות ב-31.12.12 - היום שבו הפסיקה בת זוגו של התובע לעבוד בהיותה בהריון, היא החלטה נכונה שמבוססת על הוראות החוק. בהתאם נעשה חישוב של דמי לידה והתקופה המזכה בת 14 שבועות.

משהתובע הפסיק את עבודתו כדי לטפל בילדו ביום 22.03.13, מיום 23.03.13 עד לתום התקופה לזכאות לדמי לידה {08.04.13} נותרו 19 ימים.

זאת, כאשר הדרישה היא לתקופה שאינה פחותה מ- 21 ימים.

תקופת חופשת הלידה בשל לידת ילדו של התובע נמשכה, בהתאם להוראות חוק עבודת נשים, 27 שבועות - הרבה מעבר ל- 08.04.13, שרק מסמן את תום הזכאות לדמי לידה.

בית-הדין קבע, שאומנם סעיף 49(ג) לחוק הביטוח הלאומי מאפשר שתי גישות פרשניות, אך מאחר שמדובר בחוק מתחום הביטחון הסוציאלי, יש לקבל את הפרשנות המיטיבה עם המבוטח. נוכח האמור לעיל בית-הדין קבע כי אין לשלול את זכאותו של התובע לדמי לידה בגין התקופה המזכה, בשל אי-קיום תנאי ה- "21 ימים רצופים", כנדרש בסעיף 49(ג) לחוק הביטוח הלאומי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דמי לידה והזכות לדמי לידה (סעיפים 52-48 לחוק)