botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

ביטוח שאירים - תשלום הקצבה לילדים (סעיף 263 לחוק)

1. הדין
סעיף 263 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"263. תשלום הקצבה לילדים
השר רשאי לקבוע לידי מי ישלמו את הקצבה לילדים לפי סעיף 252(ב) ו- (ג), ואם אין היא משתלמת במלואה לידי אדם אחד - כיצד יחלקוה."

2. כללי
עיון בהנחיות משרד הרווחה בעניין יתומים במסגרת חוץ ביתית מעלה כי בעניין תשלום למשפחה או לילד במקרים אחרים נקבע כדלקמן: "במקרים בהם המשפחה משלמת עבור אחזקת הילד סכום העולה על מחצית קצבת השאירים של אותו ילד או על מחצית מהתוספת בעדו, על המשפחה להמציא אישור מהמחלקה לשירותים חברתיים של הרשות המקומית על סכום ההשתתפות. לאחר קבלת האישור יש להפסיק את התשלום לידי משרד הרווחה למפרע ולהעביר את תשלום קצבת השאירים לידי המשפחה" {ב"ל (ת"א) 53813-01-13 מהרו מלסו נ' מדינת ישראל, תק-עב 2015(2), 22270 (2015)}.



3. הנתבע חדל מתשלום תוספת קצבת שאירים לתובעת - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 53813-01-13 {מהרו מלסו נ' מדינת ישראל, תק-עב 2015(2), 22270 (2015)} נדונה הסוגיה האם כדין פעל הנתבע עת חדל מתשלום תוספת קצבת שאירים לתובעת החל מיום 01.10.12, בהתאם לסעיף 263 לחוק הביטוח הלאומי.

לטענת התובעת, היא ילידת שנת 1964 והיא עלתה ארצה עם שני ילדיה בשנת 1992. התובעת נישאה שנית וילדה שלושה ילדים נוספים. בשנת 1994 נכלא בעלה של התובעת לאחר שהורשע בניסיון לרצוח את התובעת. בשנת 2004 ולאחר שבעלה הלך לעולמו בין כותלי הכלא, החלה התובעת לקבל קצבת שאירים ותוספת דמי מחיה עבור שלושת ילדיה הקטינים. בשל מצבה הכלכלי הקשה נמצאה התובעת זכאית לקבלת הבטחת הכנסה. בשנת 2012 התאבד בנה הבכור של התובעת אשר סבל מדיכאון קשה.

בנה הצעיר של התובעת שהה בפנימיית יום שיקומית. לטענתה קבלה עבור בנה הצעיר קצבה בסך 737 ש"ח מתוכם משלמת היא מידי חודש סך של 500 ש"ח עבור שהיית בנה בפנימיה. לאור פנייתה למשרד הרווחה בבקשה להפחתת הסכום, הועמד הסכום על סך של 194 ש"ח לחודש, החל מחודש ספטמבר 2012 ואילך.

ביום 20.08.12 הודיע הנתבע כי התובעת אינה זכאית לתוספת עבור בנה השוהה בפנימיה החל מיום 01.10.15 על-פי הוראת סעיף 263 לחוק הביטוח הלאומי, שעה שהילד נמצא מחוץ לביתו והוצאות אחזקתו ממומנות על-ידי משרד הרווחה.

לטענת התובעת כעולה מתצהירה ועדותה בפני בית-הדין בנוסף לסכום של 194 ש"ח אותו משלמת היא לפנימיה מדי חודש, נדרשת היא להוצאה נוספת בסך של 100 ש"ח בשבוע עבור צרכיו השונים של בנה כגון ביגוד, הנעלה, כלי רחצה, שתיה וממתקים.

בית-הדין קבע, כי התובעת הוכיחה את טענתה בדבר ההוצאות אליהן היא נדרשת עבור בנה מדי שבוע. הוצאות אשר כאמור עולות על מחצית הקצבה בסך 737 ש"ח. לא ניתן להתעלם מעובדה זו ולמנוע העברת הקצבה בשל ראיה עתידית של טובת הילד בלבד, מבלי להביא בחשבון את ההוצאה הממשית המשולמת על-ידי האם מדי חודש בחודשו, לרווחת בנה.

באשר לטענת הנתבע כי האם שרויה בחובות כלכליים גבוהים, ועל-כן סביר להניח כי סכום הקצבה יופנה לכיסוי חובותיה, קבע בית-הדין, כי טענה זו הינה השערה בלבד ומעבר לכך מגלמת היא בתוכה הנחת יסוד, כי האם תחדל לרכוש לבנה את המוצרים אותם היא רוכשת ממילא מדי שבוע, תוך העדפת פירעון חובותיה. הנחה זו כאמור איננה מבוססת ובית-הדין לא מצא מקום לקבלה בפרט שעה שהדעת נותנת כי הגם שהילד שוהה במסגרת חוץ ביתית נדרש הוא למוצרים נוספים כדברי אמו, מעבר למוצרים הבסיסים הניתנים בפנימיה.

על יסוד האמור לעיל ונוכח האישורים אשר צורפו לתצהיר התובעת וכעולה מדבריה בפני בית-הדין, קבע בית-הדין, כי לא הוכח שהתובעת אינה נדרשת להוצאה הנטענת על ידה על-כן, ומשגובה אחזקת בנה עולה על מחצית הקצבה, דין תביעתה להתקבל וכפועל יוצא מכך על הנתבע להעביר את מלוא הקצבה, לחשבון התובעת.