botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

הכנסה לעניין דמי ביטוח - חישוב הכנסתו החודשית של עובד (סעיף 344 לחוק)

1. הדין
סעיף 344 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כדלקמן:

"344. חישוב הכנסתו החודשית של עובד
(א) יראו כהכנסתו החודשית של עובד את הכנסתו בעד החודש שקדם ל- 1 בחודש שבו חל מועד התשלום, מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה; ואולם:
(1) אם הוא חבר אגודה שיתופית העובד במפעל האגודה, תוערך הכנסתו בהתאם להוראות השר בתקנות;
(2) אם הוא בן משפחה העובד במפעל של קרוב כאמור בסעיף 1, יראו כהכנסתו את הסכום שהיו רואים כהכנסתו של אדם שאת מקומו הוא ממלא.
(ב) השר, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע סוגים נוספים של תשלומים, טובות הנאה או קצובות שנתן מעסיק במישרין או בעקיפין לעובד, המהווים הכנסה החייבת במס לפי פקודת מס הכנסה, שייחשבו כהכנסה לעניין סעיף זה.
(ג) השר רשאי לקבוע הוראות משלימות בדבר חישוב ההכנסה לעניין סעיף זה."



2. כללי
סעיפים 344 ו- 345 לחוק דנים בהכנסה החייבת בתשלום דמי ביטוח שחבים החייבים כאמור בסעיף 342, ולפיהם:

לגבי עובד שכיר, יראו כהכנסתו החודשית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס ההכנסה (נוסח חדש). לגבי עובד עצמאי, יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בפיסקאות (1) ו- (8) לסעיף 2 לפקודת מס ההכנסה (נוסח חדש). לגבי מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2 כאמור {ע"ע 1117/01 ברק יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(1), 405 (2003)}.

ב- עב"ל 1004/04 {לילי כץ שורץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2007(4), 996 (2007)} נקבע:

"כאן מן הראוי להביא דברים שפסקנו ב- עב"ל 001353/04 ישע פרימס ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.12.07), מיום ט' בטבת תשס"ח, בזו הלשון:

'נקודת המוצא לפסיקת-הדין בערעור זה היא שהכנסת עובד עצמאי לצורך חישוב דמי ביטוח היא הכנסה שנתית ולא הכנסה חודשית. דבר זה נלמד כבר מכותרת סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי שהיא: "חישוב הכנסתו השנתית של מבוטח אחר". בגדר ההגדרה של "מבוטח" אחר מצוי גם עובד עצמאי {סעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי}. לעומתו, מוגדרת הכנסת "עובד" כהכנסה חודשית {כותרת סעיף 344 לחוק הביטוח הלאומי}.'

ככלל הכנסת עובד נמדדת ביחידת זמן, שאינה עולה בדרך-כלל על חודש, והיא פונקציה של עבודתו באותו חודש, כשבדרך-כלל מדובר בהכנסה חודשית קבועה, כפוף לשינויים בשכר מסיבה זו או אחרת. לעומת-זאת, הכנסת מבוטח עובד עצמאי מעצם מהותה אינה מתפרשת על פני תקופות מוגדרות, אלא על פני תקופות בלתי-מוגדרות, שלא תמיד ניתן לשייכן דווקא לחודש מסויים."

ב- בג"ץ 2105/06 {אסתר כהן נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2010(3), 838 (2010) נאמר:

"סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי מפנה, לעניין הכנסתו החודשית של "עובד", לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), בעוד סעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי מפנה, לעניין הכנסת "עובד עצמאי", לסעיפים 2(1) ו- 2(8) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) עוסק, בין-היתר, בהכנסה מ"משלח-יד" ואילו סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) עוסק בהכנסה מ"עבודה".

הדעת נותנת, כי סיווג הכנסה של אדם לאחד מסעיפי-המשנה בפקודת מס הכנסה אליהם מפנים סעיפים 344(א) ו- 345(א) לחוק הביטוח הלאומי, מספק מענה גם לשאלה האם הוא "עובד" או "עובד עצמאי". אם הכנסה מסויימת היא הכנסה מ"עבודה", לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), אזי משתמע מכך, כי בעל ההכנסה נחשב "עובד" לעניין סעיף 75 לחוק הביטוח הלאומי.

אם, לעומת-זאת, ההכנסה היא מ"משלח-יד" לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), יש לומר כי בעל ההכנסה היה "עובד עצמאי" {אם הוא עונה לתנאי בנוגע להיקף העבודה או ההכנסה}. נראה, כי גם הצדדים אינם סבורים אחרת, שכן טענותיהם התמקדו בשאלה האם כספים שקיבל המנוח כתשר נחשבים להכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). לא נטען, כי יש להחיל מבחן נוסף בשאלת סיווגו של המנוח כ"עובד" או כ"עובד עצמאי".

השאלה שמוטל עלינו להכריע בה היא, איפוא, אחת: כיצד יש לסווג את הכספים שקיבל המנוח כתשר, לעניין סעיף 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). אם מקורה של הכנסה זו הוא מן המקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, הרי שלפי סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי יש לכלול אותה בבסיס החישוב של קצבת התלויים. אם, לעומת-זאת, מקורה של ההכנסה אינו נמנה על המקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה, אזי אין להתחשב בה לצורך חישוב הקצבה."

3. חישוב רכיב שווי השימוש ברכב לשם קביעת הכנסת התובע - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 47305-10-13 {עמיחי יעקובזון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(3), 4725 (2015)} תביעתה של התובעת מס' 2 להשלמה לקצבת זקנה התנהלה במקביל לתביעתו של התובע מס' 1 לקצבת זקנה. תביעותיהם של השניים אוחדו בהליך זה.

תביעתה של התובעת, כפי שהוגשה לנתבע, להשלמה לקצבת הזקנה אותה היא מקבלת בעבור בעלה, אושרה בשעתו. במקביל, אישר הנתבע את תביעתו של התובע לקצבת זקנה, בשל הגיעו לגיל פרישה המזכה במתן הקצבה.

במסגרת ניהול תביעתה, הגישה התובעת לנתבע תלושי שכר של בעלה, התובע, אשר כללו "הכנסה משווי רכב" החייבת במס, לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). לפיכך, מצא הנתבע כי יש להביא בחשבון את רכיב שווי השימוש ברכב, כפי שמפורט בתלושי השכר אותם הגישו התובעים.

מאחר שהכנסתו של התובע, כפי שפורטה בתלושי השכר אשר הוגשו כאמור, עלתה על ההכנסה המרבית שנקבעה לעניין זה בחוק, נשללה זכאותה של התובעת לתוספת עבורו. במקביל, נבחנה מחדש גם זכאות התובע לקצבת זקנה ונשללה החל מיום 01.08.11.

שלילת הזכאות הן אצל התובעת והן אצל התובע יצרה חוב בסך של 13,650 ש"ח על-שם התובעת וחוב על-סך של 17,817 ש"ח על-שם התובע. טענתם הראשונית של התובעים היתה כי אין מדובר ב"רכב צמוד", אלא ברכב תפעולי אשר משמש את התובע לצרכי העבודה בלבד ולפיכך לא נכון היה להביא בחשבון הכנסותיו של התובע את זקיפת ההטבה בגין הרכב האמור.

בישיבה שהתקיימה בהליך זה ביום 03.03.15, הסכים בא-כוח התובעים עם קביעת הנתבע ולפיה מדובר ב"רכב צמוד", אולם טען כי עודנה עומדת השאלה כיצד יש לחשב את שווי זקיפת ההטבה של הרכב הצמוד בנסיבות העניין.

התובעים הגישו כתב תביעה מתוקן, במסגרתו נטען כי על-פי פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה בעניין דב"ע נב/3-19 בן יפלח נ' פולגת בע"מ, פד"ע כה 489, "הכנסה זקופה" אינה שכר עבודה, אינה "הכנסה" בעין או בכוח ואינה רכיב שכר שיש להביאו בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים.

לפיכך, טענו התובעים, כי אף שתקנות שווי השימוש קבעו מה היא ההכנסה שאותה יש למסות בגין טובת ההנאה של שימוש ב"רכב צמוד", הרי שבפועל, על-פי קביעתו של בית-הדין הארצי לעבודה, אין מדובר ב"הכנסה" כלל, ולכן יש לראות את השווי שנקבע בתקנות שווי השימוש, ככזה שמשמש לצרכי מיסוי בלבד.

התובעים גם הפנו אל פסק-דינו של כב' השופט ארמון, אשר ניתן בבית-דין זה, בתיק ב"ל 33318-01-13 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.07.14), בו קבע בית-הדין האיזורי, כי אף שמקובלת עליו עמדת הנתבע שלפיה שווי השימוש במכונית צמודה אמור להיות מובא בחשבון 'ההכנסה הקובעת' לשם בחינת הכנסותיו של מבוטח, הרי ששווי זה אינו אמור להיקבע דווקא לפי תקנות שווי השימוש {שנקבעו לצרכי מיסוי}, אלא הוא אמור להיקבע על-פי בחינת השווי הריאלי של טובת ההנאה שהמבוטח מפיק מכך.

לפיכך, טענו התובעים, על הנתבע לקבוע את שווי טובת ההנאה האמורה, על-פי שומה שיערוך, ולאחר עריכתה, יבדוק אם ההכנסה {כולל טובת ההנאה בשל השימוש ברכב} עולה על "ההכנסה המותרת".

לטענת הנתבע, כפי שעלה מכתב ההגנה המתוקן, דין התביעה להידחות. הנתבע טען, כי הוראת חוק הביטוח הלאומי, קובעות, כי יש לראות כהכנסתו החודשית של עובד, את הכנסתו מהמקורות המפורטים בפקודת מס הכנסה, היינו כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו, לרבות החזקת רכב.

הנתבע טען, כי אין חולק על כך שמדובר ב"רכב צמוד", ולפיכך, בהתאם להוראות החוק האמורות, פעל כדין עת הביא את רכיב שווי השימוש ברכב כפי שמפורט בתלושי השכר אותם הגישו התובעים. הכנסתו של התובע כפי שדווחה בתלושי השכר, עלתה על ההכנסה המרבית שנקבעה לעניין זה בחוק. הנתבע הוסיף וציין כי פסק-הדין של כב' השופט ארמון עליו ביקשו התובעים להתבסס, אינו מחייב מאחר שמדובר בפסיקה איזורית בלבד.

השאלה היחידה אשר היתה נתונה במחלוקת בהליך זה, היא שאלה משפטית ועניינה כיצד יש לחשב את שווי הטבת הרכב הצמוד שהועמד לרשות התובע על-ידי מעסיקו. ובמילים אחרות, האם פעל הנתבע נכונה, עת הביא בחשבון את שווי הרכב הצמוד, כפי שצויין בתלוש השכר לצורך מס, בגדר "הכנסה" אשר שוללת את הזכות לגמלה.

בית-הדין קבע, כי "רכב צמוד", משמעו רכב שהעמיד המעסיק לשימושו של העובד, הן לצורך עבודתו והן לצרכיו הפרטיים של העובד, גם לאחר שעות העבודה. כאשר הרכב משמש רק לצרכי העבודה ונותר בחצרי המעסיק בסוף יום העבודה, אין הוא בגדר "רכב צמוד". מכאן, כי התובע אכן הפיק טובת הנאה מן העובדה שהועמד לרשותו רכב, על כל הכרוך בכך, כאשר טובת הנאה זו, היא בגדר הכנסה בהתאם לפקודה, ככל הכנסה אחרת.

שאלת שוויה של טובת ההנאה כאמור, צריכה להתבסס על התקנות אשר קובעות את שווי השימוש, בהתאם לשווי הרכב ונתונים נוספים, אשר משקללים את העלויות השונות הכרוכות באחזקת רכב. יש לראות את תקנות מס הכנסה אשר הותקנו לעניין זה, כחלק בלתי-נפרד מפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), אליה מפנה חוק הביטוח הלאומי במקרה זה.

אך, דרישת התובעים מהנתבע לשום את טובת ההנאה הנובעת מן הרכב הצמוד, בכל מקרה ומקרה לגופו, תוך בחינת מהות הרכב, מספר הנסיעות שבוצעו בו וכד', אינה ריאלית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי נקודת המוצא היא שהעמדת "רכב צמוד" לרשותו של עובד, חוסכת ממנו הוצאות אחרות, כדוגמת נסיעה בתחבורה ציבורית, מימון רכישת רכב בעצמו, תשלום ביטוחים שונים, רישוי שנתי, טיפולים שוטפים, בלאי וכמובן דלק.

לפיכך, נקודת המוצא היא, כי ההכנסה הפנויה של עובד המחזיק ב"רכב צמוד", גבוהה מאשר עובד אשר אינו מחזיק רכב כזה. מנגד, ככל שסבר העובד כי שווי השימוש אשר נקבע בתקנות, מקפח אותו, באופן אשר מצדיק מבחינה כלכלית אחזקת רכב באופן עצמאי, או שימוש בתחבורה ציבורית, הרי שכאמור עמדה לרשות העובד החלופה של השארת הרכב במקום העבודה תוך ויתור על הזכות לעשות שימוש ברכב באופן פרטי, מה שהופך אותו ל"רכב צמוד". ככל שהתובע לא עשה כן, החזקה היא, כי שווי השימוש אשר נקבע בתקנות, משקף את שיעור ההטבה הכספית, הנזקפת לצורך מס.

יתרה-מזו, קבע בית-הדין, כי ניתן לשום את השווי של טובת ההנאה שצומחת לעובד המחזיק רכב צמוד, בכל מקרה ומקרה, שכן היקף השימוש ברכב, כשלעצמו, לא די בו כדי ללמד על שווי טובת ההנאה כאמור.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי עצם העמדת רכב לרשות העובד, אשר מאפשר לו נגישות תחבורתית ואינו כרוך בהוצאות שוטפות של אחזקת רכב, לרבות הזמן הדרוש לביצוע אחזקה שוטפת כאמור, אינו בר-תרגום כספי ישיר. לפיכך, יש לאמץ את שווי השימוש כפי שנקבע בתקנות מס הכנסה, כמשקף את מכלול האלמנטים הכרוכים באחזקת רכב, כאשר נקודת המוצא היא כי עדיין, מדובר בשווי אשר יש בו כדאיות כלכלית לעובד ואינו מקפח אותו, שאם-לא-כן, כאמור, הוא יכול לוותר על הטבה זו.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי הוא אינו מוצא כל פגם באופן פעולת הנתבע, אשר הביא בחשבון את שווי השימוש של הרכב שהועמד לרשות התובע, על-פי תקנות מס הכנסה (נוסח חדש), בחשבון ההכנסה הקובעת לשם בחינת הכנסותיו, על-פי הוראות חוק הביטוח הלאומי.

4. חישוב הכנסה - החזר דמי ביטוח לאומי שנגבו ביתר מעובד {עובד שהוא גם עצמאי וגם שכיר} - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 369-08-13 {גדעון ברגמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 2593 (2015)} נדונה תביעה להחזר דמי ביטוח, שנגבו לטענתו של התובע ביתר על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בגין הכנסותיו לשנת 2011.

התובע עבד כל שנת 2011 כעובד עצמאי. בחודשיים האחרונים לשנת 2011 עבד התובע גם כעובד שכיר וגם כעובד עצמאי. מיום 01.01.12 החל התובע לעבוד כעובד שכיר בלבד. הכנסותיו של התובע בשנת 2011 כעובד עצמאי הסתכמו בסך של 961,480 ש"ח, והכנסותיו כעובד שכיר בשנת 2011 הסתכמו בסך של 173,822 ש"ח.
ההכנסה השנתית המירבית לשנת 2011 עמדה על-סך של 881,064 ש"ח. בחודשיים האחרונים לשנת 2011 חייב הנתבע את התובע בדמי ביטוח כעובד שכיר בלבד.

לטענת התובע, בהתאם לתקנה 13 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971, מתוך סכום ההכנסה השנתית המירבית {881,064 ש"ח}, יש להפחית את סכום הכנסתו השנתית כעובד שכיר {סך של 173,822 ש"ח} ומהסכום שהתקבל {סך של 707,242 ש"ח} יש לחשב את דמי הביטוח באופן שנתי לכל שנת 2011.

לטענת הנתבע, דמי הביטוח בהם חוייב התובע בשנת 2011 נעשו לפי חישוב חודשי, כאשר בחודשיים האחרונים לשנת 2011 לא חוייב התובע בדמי ביטוח כעובד עצמאי, מאחר והוא שילם דמי ביטוח בחודשים אלו על-פי המקסימום כשכיר.

בית-הדין, קיבל את טענותיו של התובע, לפיהן, יש להחיל בעניינו את תקנה 13
לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971 {ייקרא להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"}.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי היה על הנתבע לפעול בהתאם להוראות תקנה 13 לתקנות הביטוח הלאומי, ולערוך חישוב לעניין דמי הביטוח בהתבסס על הכנסתו השנתית של התובע, ולא על בסיס הכנסתו החודשית כפי שעשה בפועל הנתבע.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי הנתבע יערוך את חישוב דמי הביטוח לתובע בגין שנת 2011 בהתבסס על הכנסתו השנתית, כפי שטען התובע בתביעתו זו וישיב לתובע את הסכום שגבה ביתר בגין דמי הביטוח לשנת 2011, תוך 30 יום על-פי דין.

5. חישוב הכנסה החזר תשלומי ביטוח לאומי שנגבו ביתר בגין הכנסה הונית מחברה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (יר') 44372-09-11 {אורמת מערכות בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 8278 (2014)} נדונה שאלת זכאותה של התובעת להחזר דמי ביטוח לאומי ששילמה עת מימשו עובדיה מניות שמקורן בהקצאת מניות על-פי מסלול ההקצאה שנקבע בסעיף 102 לפקודת מס הכנסה, כנוסחו לפני תיקון פקודת מס הכנסה {מס' 132}, התשס"ב-2002.

החברה פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה "להחזר תשלומי ביטוח לאומי בגין הכנסה הונית", בקשתם נדחתה על-ידי הנתבע.

עובדי החברה מימשו את האופציות במהלך השנים 2006-2003. מסכומי המימוש ניכתה החברה מס הכנסה במקור ושילמה דמי ביטוח לאומי. על-פי החברה הסכום ששולם כדמי ביטוח מהלך השנים 2006-2003 הוא 988,346 ש"ח.

לטענת החברה דמי הביטוח אשר שילמה מכספי מימוש האופציות שולמו בטעות לאחר שסברה כי הקצאת המניות לפי סעיף 102 לפקודת מס ההכנסה נחשבת ל"הכנסה מעבודה" כהגדרתה בסעיף 2(2) לפקודת מס ההכנסה, אך למעשה פעולה זו נחשבת לרווח הון ולפיכך אינה מחוייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי.

מנגד, טען המוסד לביטוח לאומי, כי הנורמה המשפטית שחלה בעת ששולמו דמי הביטוח על-ידי החברה היתה שהקצאת אופציות למניות על-פי סעיף 102 לפקודת מס ההכנסה, היא הכנסה מעבודה, ולכן דמי הביטוח שהחברה שילמה מכספי מימוש האופציות נגבו כדין. לטענת המוסד לביטוח לאומי, רק ביום 31.12.08 שינה בית-המשפט העליון את הנורמה המשפטית בכך שקבע, בעניין לפיד וכץ, שהכנסה שמקורה בהקצאת אופציות למניות הנה רווח הון. אלא שאת הלכת לפיד וכץ {ע"א 6159/05 פקיד שומה 3 תל אביב נ' יחזקאל לפיד, תק-על 2008(4), 4113 (2008)} אין להחיל באופן רטרואקטיבי.

בית-הדין קבע, כי פסיקת בית-המשפט העליון בעניין לפיד וכץ לא היתה בחינת שינוי הלכה קודמת אלא פירוש ראשון שניתן להוראה חקוקה ועל-כן וככלל יש להחילה גם רטרוספקטיבית. די בעובדה שעסקינן בהלכה חדשה שגם בית-הדין הארצי מסכים כי בהקשר לביטחון סוציאלי תוחל רטרואקטיבית לשם קבלת התביעה.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי התביעה מתקבלת וכי התובעת זכאית להשבת דמי הביטוח ששילמה בעד עובדיה בשנים 2006-2003 בגין מימוש מניות שמקורן בהקצאת מניות על-פי מסלול ההקצאה שנקבע בסעיף 102 לפקודת מס הכנסה כנוסחו לפני תיקון 132. זאת בהפחתה של חלקי גמלאות נגזרות שכר ששולמו לעובדים אלה על בסיס ראיית רווח ההון שנוכה כשכר עבודה.

6. תשלום דמי ביטוח לאומי נוספים בגין דיבידנד שחולק לעובדים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 25413-08-11 {אחים ברדריאן בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי גופים על-פי דין ואח', תק-עב 2013(3), 14442 (2013)} נדונו החלטות הנתבע מן החודשים נובמבר ודצמבר 2010 בהן חוייבו התובעים בתשלום דמי ביטוח לאומי נוספים. זאת בעקבות ביקורת שערך הנתבע בדו"חות הנתבעת 1 ושמהם עלה כי בשנים 2007-2005 חולקו לבעלי המניות בחברה דיבידנדים מרווחיה.

במסגרת הליך זה שבה ועלתה בפני בית-הדין שאלת היחס בין מוסד "החברה המשפחתית" כמשמעו בפקודת מס ההכנסה (נוסח חדש) לבין חוק הביטוח הלאומי.

התובעת 1, חברת האחים ברדריאן בע"מ, הוכרה בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה על-ידי רשות המיסים כחברה משפחתית. התובע 2, יצחק ברדריאן, הוא "הנישום המייצג" של החברה, כמשמעות המונח בפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) {ייקרא להלן: "פקודת מס ההכנסה"}. התובעים 6-3 הם בעלי מניות בחברה.

בדו"חות הכספיים של החברה לשנים 2007-2005 נכתב כי בשנים אלה חילקה החברה דיבידנד. התובעים לא חלקו על כך שהסכומים שנרשמו בדו"חות הכספיים לשנים 2007-2005 נמשכו בפועל מהחברה.

בעקבות ביקורת שערך המוסד אצל החברה ועיון בדו"חות הכספיים האמורים החליט המוסד לביטוח לאומי לחייב את התובעים 6-2 בדמי ביטוח לאומי נוספים בגין הדיבידנד שנרשם בדו"חות האמורים.

התובעים סברו שהחלטות המוסד לביטוח לאומי בהקשר לחיובם בדמי ביטוח לאומי נוספים בטעות יסודן, ועל-כן פנו למוסד לביטוח לאומי ישירות במטרה להביא לשינוי החלטותיו. משנותרה עמדת המוסד לביטוח לאומי על כנה הוגשה התביעה לבית-הדין.

התובעים טענו, כי טעה המוסד לביטוח לאומי בכך שחייב את התובעים 6-2 בתשלום דמי ביטוח בגין הכנסה מדיבידנד בשנים 2007-2005 וכי עמדת המוסד לביטוח לאומי בעניין זה נעוצה בטעות בהבנת המתודה של מיסוי החברה המשפחתית אל מול החיוב בדמי ביטוח, שכן לשיטתם בשנים אלו החברה לא חילקה דיבידנדים.

הנתבע מצידו סבר, כי החיוב בדמי ביטוח בשנים הרלוונטיות לתביעה נעשה בהתאם לסעיפים 345-344 לחוק הביטוח הלאומי. בהתאם, המצב המשפטי שחל על חברה משפחתית היה שאין לחייב את הכנסותיה של חברה משפחתית בדמי ביטוח, אלא רק בשנה שבה חולקו דיבידנדים בפועל כפי שמשתקף מהדו"חות הכספיים. לטענת הנתבע מדיווח התובעת 1 למס הכנסה בדו"חות הכספיים של החברה לשנים 2007-2005 עלה, כי החברה חילקה דיבידנדים לבעלי המניות בשנים אלה. לעניין זה טענת הנתבע היא, כי אין זה משנה אם הדיבידנד שולם במזומן או בדרך אחרת ואף אם נעשה בהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק החברות או לא. הקובע הוא שבדו"חות הכספיים, עליהם חתומים מנהלי החברה, דווח על תשלום דיבידנד ולכן בעלי המניות בחברה חוייבו בתשלום דמי ביטוח.

בית-הדין קבע, כי מוסכם שהסכום השנוי במחלוקת חולק על-ידי החברה. מוסכם גם, כי בדו"חות הכספיים לשנים 2006-2005 הוגדרה החלוקה כתשלום דיבידנד לבעלי המניות. עם-זאת ובאותה הנשימה טענו התובעים, כי לצורך חוק הביטוח הלאומי אין לראות בחלוקה זו כדיבידנד. זאת, משום שלטענתם דו"חות החברה מוגשים "בהתאם להוראות מס הכנסה". על-פי הוראות מס הכנסה כל הכנסותיה של חברה משפחתית נרשמות כדיבידנד ולכן אין כל משמעות לרישום לעניין חוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין לא קיבל טענה זו וקבע, כי עיון בדו"חות החברה מלמד, כי נעשתה בהם הבחנה ברורה בין הכנסות החברה לבין הדיבידנד שחולק על ידה. אבחנה ברורה בין הדיבידנד שחולק להכנסות החברה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי דו"חות כספיים של חברה מוגשים על-פי כללי חשבונאות מקובלים ולא על-פי פקודת מס ההכנסה. משכך, למונח דיבידנד יש את אותה המשמעות בין אם מדובר בחברה שהוכרה על-ידי רשות המיסים כחברה משפחתית ובין אם מדובר בחברה שלא הוכרה כחברה משפחתית.

7. הנתבע חייב את התובעת בתשלום דמי ביטוח בגין טיולי נופש שערכה ומימנה לעובדים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 13238-08-10 {פרויליך-פרחי חברת עורכי-דין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 4687 (2012)} נדונה הסוגיה מה דינו של נופש שעורך ומממן מעביד עבור עובדיו - האם הוא מהווה "טובת הנאה" ולפיכך הינו "הכנסת עבודה", המחייבת בתשלום דמי ביטוח או שמא כטענת התובעת, אין לכלול את "הוצאות הנופש" בסכומים המהווים בסיס לחישוב דמי הביטוח הלאומי שעל התובעת לשלם עבור עובדיה.

התובעת הינה משרד עורכי-דין המאוגד כחברה. במהלך השנים 2007-2005 ערכה ומימנה התובעת לעובדיה שלוש חופשות שנתיות בחוץ-לארץ.

ביום 06.06.10, בעקבות ביקורת ניכויים שערך הנתבע אצל התובעת החליט הנתבע לחייב את התובעת בדמי ביטוח בסך כולל של 58,543 ש"ח עבור השנים 2007-2005 {מתוכם סך של 43,737 ש"ח בגין אותם נופשים בתוספת קנס והפרשי הצמדה}.

התובעת הגישה השגה על ההחלטה הנ"ל, אך הנתבע דחה את ההשגה מהטעם ש"נופש בחו"ל, אף אם משולב בו גיבוש חברתי, מהווה הטבה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ולכן חייב במס הכנסה ובדמי ביטוח. ניכוי ימי חופשה שנצברו לעובד לא מקטין את גודל ההטבה...".

התובעת טענה, כי אין להשוות בין הוצאת עובד לטיול גיבוש שנתי לבין מתן טובת הנאה דמויית שכר. במקרה דנן, לא ניתנה לעובד כל הטבה "דמויית שכר". אין כל עילה משפטית לאפשר לשלטונות המס למסות עלות טיול גיבוש שנתי ולהפכו ל"שכר עבודה", או לטובת הנאה דמוית שכר, או ל"הכנסה מוסווית", כהגדרתו בפסיקה. התובעת סבורה כי גם אם העובד נהנה באופן זה או אחר מהטיול, הרי שאין מדובר בהטבה בעלת ערך קנייני של ממש לעובד, שכן אמנם מדובר בהטבה בעלת ערך כספי, אולם היא אינה מותירה בידי העובד ערך קנייני שניתן להמירו בכסף או לחסוך באמצעותו כסף שהיה מוציא מכיסו, אלמלא קיבל את אותה ההטבה.

באת-כוח הנתבע טענה, כי הטיולים לחוץ-לארץ שערכה התובעת הינם טובת הנאה ומשכך, מהווים הכנסה מעבודה לכל דבר ועניין על-פי סעיף 2(2) לפקודת מס ההכנסה. לכן, חייבת ההכנסה מהטיולים לחוץ-לארץ בדמי ביטוח מלאים בהתאם לסעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי. טענת התובעת, כי הטיולים בחוץ-לארץ נועדו בראש ובראשונה להיטיב עם המעביד וכי טובת ההנאה לעובד היתה שולית, אינה עומדת במבחן המציאות והפסיקה.
בית-הדין קבע, כי יש לראות באותם נופשים שמימנה התובעת עבור עובדיה כ"טובת הנאה", ולפיכך כ"הכנסת עבודה" החייבת בתשלום דמי ביטוח. אין כל דרך לראות את אותם נופשים בחוץ-לארץ, כמקיימים את הזיקה הנדרשת בינם לבין תפקידיהם כעובדי התובעת.

יש צורך כי ההטבה תהה במהותה קשורה לתפקיד העובד, כמו גם ממוקדת וחיונית לתפקיד. במקרה זה, אין מדובר בהשתלמות מקצועית שניתן להשתמש בה רק לתפקיד מסויים, אלא בנופש מובהק לכלל עובדי התובעת על מגוון תפקידיהם במשרד.

על-כן, לא קיבל בית-הדין את הטענה כי הנופשים שמימנה התובעת, היו חיוניים לה כמעביד. לעומת-זאת ההנאה שהפיקו העובדים מאותו נופש היא ברורה ומובנת לכל וגם אם הנאה זו אינה נותרה כ"נכס" או כ"שווה נכס" בידו של העובד, ברי כי יש בה ערך כלכלי של ממש.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי אותם נופשים חרגו מגדרי "נוחות המעביד". הגם שבודאי הפיק מהם גם המעביד יתרון כלשהו. שכן הם אינם עומדים במבחן החיוניות לצורך ביצוע התפקיד ומנגד, לעובדים ניתנה "טובת הנאה" שהיה בה ממש.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי במקרה הנוכחי תכליתו של חוק הביטוח הלאומי עולה בקנה אחד עם המסקנה, כי יש לחייב את התובעת בתשלום דמי ביטוח בגין אותם טיולי נופש שערכה ומימנה לעובדים. שהרי, תשלום דמי הביטוח שהתובעת נושאת בהם נועד לשרת את קופת הנתבע, ולשמש בסופו-של-יום ובמקרי הצורך, לתשלום גמלאות של מי מעובדיה על-ידי הנתבע.



8. חיוב בדמי ביטוח בגין מרכיב פיצויי פיטורים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 6153/07 {המרכז לחינוך וספורט רמת השרון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(2), 1918 (2009)} נדונה חיובה של התובעת בדמי ביטוח בגין מרכיב פיצויי פיטורים שמשולם לעובדים בהתאם להוראות סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 {ייקרא להלן: "חוק פיצויי פיטורים"}.

התובעת טענה, כי פיצויי פיטורים לפי סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים אינם נכנסים להגדרת הכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס ההכנסה (נוסח חדש), כי אם סעיף 9(7א) לפקודת מס ההכנסה.

עוד טענה התובעת, כי מדובר בעובדים שמועסקים 9-8 חודשים, תשלום פיצויי פיטורים לעובדים אלה מהווה הטבה ואין מקום לגבות בגין כך דמי ביטוח, הכללת פיצויי פיטורים בשכר אינה הופכת את הפיצויי לשכר עבודה. העובדה שהסכום המיוחס לפיצויי פיטורים, חוייב בתשלומי מס הכנסה, אין משמעה שיש לחייבו גם כדמי ביטוח לאומי. עמדת המוסד לביטוח לאומי מהווה הפליה בין עובדים שמקבלים פיצויי פיטורים בניתוק יחסי עובד ומעביד לבין אלה שמקבלים לפי סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים. התנהגות המוסד לביטוח לאומי מהווה חוסר תום-לב מצד גוף שלטוני.

הנתבע טען, כי סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים מדבר על "שכר עבודה" הכולל פיצויים. חובת תשלום פיצויים היא רק במקרה שהעובד פוטר. הגדלת השכר אינה תלוייה באופן הפסקת העבודה בעתיד. הפטור לפי סעיף 9(7א) הוא רק על תשלום פיצויים בתום יחסי עובד ומעביד.

בית-הדין קבע, כי שעה שהמחוקק איפשר למעביד, בנסיבות מסויימות, לשלם פיצויי פיטורים לשעורין, כחלק משכר העבודה, בהכרח משמעות הדבר שמדובר בשכר עבודה לכל דבר ועניין.

לכן, ככל שהעובד זכאי לפדיון חופש, יחושב זה על-פי השכר המלא. כך גם ככל שזכאי העובד לדמי אבטלה, ישולמו אלה לפי השכר המלא ולא לפי שכר "קיזוז" פיצויי פיטורים. שעה שפיצויי הפיטורים או מענק הפרישה משולמים כתוספת לשכר מידי חודש בחודשו, הרי שהתוספת הופכת לחלק משכר העבודה של העובד.

באשר לטענת התובעת שרוב חוזי העבודה של עובדיה הם חוזים לתקופה קצובה של עונת ספורט של 8 עד 9 חודשי עבודה ולכן לטענתה, תשלום פיצויי פיטורים כחלק מהשכר הכולל לשעה, מהווה הטבה משמעותית לעובדים שכן ממילא לא יהיו זכאים לפיצויי פיטורים.

העולה מכך, הוא שגם לשיטתה של התובעת מדובר בהטבת שכר. מדובר בהטבת שכר הסכמית שמעניקה התובעת לעובדיה, ללא קשר לתקופת עבודתם או לזכאותם על-פי חוק לפיצויי פיטורים. ככזו, אין הצדקה לפטור את התובעת מתשלום דמי ביטוח בגין הטבה זו ככל הטבת שכר.

באשר לטענת האפליה, קבע בית-הדין, כי עובד שחותם על הסכם לפי סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, מפסיד את פיצויי הפיטורים המשולמים לעובד בתום תקופת העבודה. היתרון שהוא זוכה לו, הוא העובדה ששכרו גבוה יותר מזה שהיה משולם לו לולא הוראות סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים. לכן, אין מדובר באפליה אלא בהסדר שונה מההסדר הרגיל שבסעיף 1 לפקודת מס ההכנסה (נוסח חדש), בעל מאפיינים שונים.



9. אופן חישוב דמי ביטוח לאומי - זכאות התובע לתגמולי מילואים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 347/99 {יצחק וייס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(3), 4853 (2001)} הצדדים היו חלוקים בשני נושאים: הנושא הראשון, אופן חישוב דמי הביטוח לגבי התובע לשנים 1993-1991. הנושא השני, זכאותו של התובע לתגמולי מילואים לשנת 1991 ולהפרשי הצמדה בגינם.

בשנים 1991 עד 1993 היה התובע שכיר ועצמאי. על התובע היה לשלם דמי ביטוח על-פי תקנה 13 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971. עד לקבלת השומות אצל הנתבע, לא היה התובע רשום כעצמאי, ובעקבותיהן הוצא חיוב לתובע לשלם דמי ביטוח גם מהכנסותיו כעצמאי.

לאחר שנקלטו אצלו שומות מס הכנסה לגבי הכנסותיו כעצמאי, חייב הנתבע את התובע בהפרש דמי ביטוח שבין ההכנסה המירבית ובין הכנסתו משכר שבגינה שולמו דמי ביטוח. חלק מהכנסות התובע כשכיר היו בגדר החזר הוצאות שהיה פטור בשעתו מתשלום דמי ביטוח. התובע טען כי אין להביא הכנסות אלה בחשבון בעת חיוב הפרשי דמי הביטוח.

באשר לנושא הראשון שהיה במחלוקת קבע בית-הדין, כי יש להביא בחשבון רק את החלק הרלבנטי משכרו של התובע בגינו שילם דמי ביטוח כשכיר ולחייבו בדמי ביטוח על ההפרש בין התיקרה החייבת בדמי ביטוח כעצמאי לבין הכנסתו הרלבנטית כשכיר בגינה שילם דמי ביטוח.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין כל סיבה לפטור את המבוטח שמעמדו כפול והוא גם שכיר וגם עצמאי מתשלום דמי ביטוח על אותו סכום אשר הרוויח כעצמאי ואשר לא שולם בגינו דמי ביטוח כשכיר.

באשר לנושא השני הנוגע לתגמולי מילואים, קבע בית-הדין, כי התובע עצמו השתהה בהגשת תביעותיו לתגמולי מילואים, ואף נמנע לעשות כן, כדי שהנתבע לא יחייבו בדמי ביטוח.

רק לאחר שהגיעו שומות מס הכנסה, הוברר לנתבע לראשונה כי התובע הוא עצמאי מזה שנים רבות. לאחר שהסתבר לתובע כי יחוייב בדמי ביטוח, הגיש תביעה לתגמולי מילואים.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי התובע עצמו פעל שלא בתום-לב, ובניגוד להוראות החוק המחייבות אותו לשלם דמי ביטוח במועד על-פי הכנסתו, ולהגיש דו"ח שנתי על כך, ועל-כן אין מקום לביטול קנסותיו.

10. דמי אבטלה - הנתבע טען, כי התובעת היתה מועמדת לחברות בקיבוץ וכי לאור-זאת אין היא זכאית לדמי אבטלה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (נצ') 2274/98 {רותם שביט נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99(4), 79 (1999)} תביעה לתשלום דמי אבטלה, נדחתה על-ידי הנתבע, בטענה שהתובעת איננה מבוטחת בביטוח אבטלה כנדרש לפי סעיף 158 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת טענה, כי עבדה בחברת "ארקיע" בתקופה שמיום 21.07.96 ועד ליום 30.04.98. עם סיום עבודתה, עברה התובעת, שהיתה בחודש החמישי להריונה, להתגורר בבית אמה בקיבוץ "הגושרים". כשהתובעת התגוררה בקיבוץ, נטען בכתב התביעה, היא שילמה לו עבור מזון, חשמל ומים, לא קיבלה ממנו כל תקציב מחייה, לא קיבלה כל מעמד ושילמה בעצמה את התחייבויותיה.

עוד נטען בכתב התביעה כי בתקופה שמאז סיום עבודתה ב"ארקיע" ועד ללידה, ניסתה התובעת למצוא עבודה והיא נרשמה כמובטלת בלשכת שירות התעסוקה.

הנתבע טען בכתב ההגנה, כי התובעת לא היתה "מובטלת", כי היתה מועמדת לחברות בקיבוץ וכי לאור-זאת אין היא זכאית לדמי אבטלה.

בית-הדין קבע, כי אין כל סיבה להפלות בין חבר קיבוץ שעבד כעובד שכיר, צבר תקופת אכשרה, הוא מחוסר עבודה ונרשם כדורש עבודה בלשכת שירות התעסוקה, לבין מבוטח אחר הנמצא באותו מצב. אילו המחוקק היה רוצה לשלול זכאות של חברי קיבוץ לדמי אבטלה, רק בשל כך שהם חברי קיבוץ - היה עושה זאת במפורש.

כמו-כן הוסיף בית-הדין, כי זכאותה של התובעת לדמי אבטלה, לא נובעת מכך שהיא מתגוררת בקיבוץ {ולגרסת הנתבע - מועמדת לחברות בקיבוץ}, אלא מכך שהיא צברה זכויות כעובדת שכירה רגילה, תקופת אכשרה מספקת במהלך עבודתה ב"ארקיע". העובדה שכאשר התובעת היתה מחוסרת עבודה היא עברה להתגורר בקיבוץ, איננה יכולה להביא לקביעה שהזכאות נשללת ממנה.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי מעמדה של התובעת בקיבוץ הגושרים, איננו יכול להיות עילה לשלילת זכאותה לדמי אבטלה. ומאחר שכבר אין חולק כי התובעת היתה מבוטחת בביטוח אבטלה, לפי סעיף 158 לחוק הביטוח הלאומי, הרי שהתובעת זכאית לדמי אבטלה לגבי כל תקופת האבטלה שהיתה לה {עד לתקופת הזכאות המקסימלית לפי החוק} ואשר במהלכה התייצבה כראוי בלשכת שירות התעסוקה.


11. חיוב בדמי ביטוח של תשלומים ששולמו לעובדי התובעת עבור הוצאות רכב, והוצאות טלפון - התביעה נדחתה ברובה
ב- עב' (ת"א) 936/95 {יעל תוכנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99(3), 1281 (1999)} נדונה מחלוקת בין הצדדים בדבר חיוב בדמי ביטוח של תשלומים ששולמו לעובדי התובעת עבור הוצאות רכב, והוצאות טלפון, על-פי קביעת פקיד הגביה של הנתבע.

הנתבע ערך ביקורת ניכויים אצל התובעת בשנת 1992, אשר התייחסה לשנים 1991-1986. בעקבות הביקורת, קבע הנתבע כי על התובעת לשלם הפרשי דמי ביטוח, הנובעים מתשלומים שהתובעת טענה כי הם "הוצאות רכב" ושולמו לבעלי רכב צמוד, ואילו הנתבע טען כי מדובר בשכר ולא בתשלומי הוצאות. הוצאות עודפות, אשר נפסק כי אינן הכנסה החייבת בדמי ביטוח, ועל-כן מתייתר הדיון לגביהן. הוצאות טלפון שלטענת הנתבע, היו מעבר להוצאות הממשיות של העובדים והם הכנסה החייבת בדמי ביטוח.

על כך - חוייבה התובעת בתשלום דמי ביטוח בסך 2,062,804 ש"ח, בתוספת קנסות והצמדה. התובעת הגישה ערר על קביעת פקיד הגביה ובעקבות כך התקיימו פגישות רבות בין נציגי התובעת לנציגי הנתבע. הנתבע הכיר בעקבות הפגישות הללו בחלק מהוצאות הטלפון כהוצאות לצרכי עבודה, וחייב את החלק שלא הוכר על ידו, בדמי ביטוח. כמו-כן קיזז הנתבע תגמולי מילואים שנבעו מהבדלי ההכנסה, ועל-כן - ירדה הדרישה לתשלום דמי ביטוח לסך 536,372 ש"ח.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היתה בשאלה, האם הסכומים ששולמו לעובדים כהחזרי הוצאות רכב וטלפון פטורים מתשלום דמי ביטוח. התובעת טענה כי מדובר בהחזרי הוצאות סבירים, ואילו הנתבע טען כי מדובר בפיקציה שמטרתה לחסוך בתשלום דמי ביטוח משכרו של העובד, ולמעשה מדובר בשכר עבודה נוסף החייב בדמי ביטוח.

בית-הדין קבע, כי התוספת בגין "אחזקת רכב" לעובדים שלרשותם הועמד רכב צמוד, היא בגדר הטבה שיש לראותה כשכר עבודה ולא כהחזר הוצאות. ובאשר להוצאות הטלפון - קבע בית-הדין, כי תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאות אחזקת טלפון והשימוש בו, יהיו פטורים מתשלום דמי ביטוח {רק הוצאות טלפון אשר על-פי תחשיב הם הוצאות שהוציא העובד לצרכי עבודה}.