תביעות נגד צד שלישי - חלוקת פיצויים מצד שלישי (סעיף 330 לחוק)

1. הדין
סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"330. חלוקת פיצויים מצד שלישי
(א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א). לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה: "סך כל הפיצויים"), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה.
(ב) הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק-דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף.
(ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו. יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה.
(ד) הודעה כאמור בסעיפים-קטנים (ב) ו- (ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה."
2. כללי
על-פי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, הניזוק הוא שצריך להודיע למוסד לביטוח לאומי. במקרים של נכויות קשות, וכאשר לקיצור תוחלת החיים עשויה להיות משמעות כספית נכבדה, ראוי כי בית-המשפט יורה גם למזיק לשלוח הודעה למוסד לביטוח לאומי אודות ההליכים המתנהלים ועל האפשרות שלו להצטרף כצד להליך {ייתכן כי המל"ל יעדיף להסתפק בהנחיה לניזוק או בסיוע לניזוק "מאחורי הקלעים" בסוגיה של קיצור תוחלת חיים, מבלי להצטרף כצד}.

חברות הביטוח מעלות בכתב ההגנה, כדבר שבשגרה, טענה לקיצור תוחלת חיים, ולא סגי בעצם העלאת הטענה כדי להורות על משלוח הודעה למוסד לביטוח לאומי. זאת ועוד. בשנים האחרונות הלכה והתפתחה פרקטיקה של חברות הביטוח לדרוש מינוי מומחה פנימאי-קרדיולוג בטענה לקיצור תוחלת חיים שאינה נובעת מהתאונה, בטענה שהמבוטח סובל מיתר לחץ-דם, עבר צינתור, מעשן, כבד משקל וכיו"ב טענות.

נראה, כי יש להישמר מטענות אלה, שאף ניתן להרחיבן כדבר שבשגרה כלפי כל ניזוק בטענה שיש לבחון גם את הגנטיקה המשפחתית לשם הערכת סיכויי תוחלת החיים. מכל מקום, לא כל אימת שמועלית טענה כגון דא, יש להזדרז ולהורות למזיק לשלוח הודעה למוסד לביטוח לאומי.

מנגד, יש לזכור כי במקרים של נכויות קשות, גם לקיצור תוחלת חיים של שנים בודדות, עשויה להיות נפקות כספית נכבדה מבחינת ניכויי המוסד לביטוח לאומי, כגון במקרים של תשלומי שר"מ וניידות בסכומים גבוהים. במצב דברים זה, ראוי כי גם המזיק ישלח הודעה למוסד לביטוח לאומי.

כמו-כן, המחוקק סבר בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי כי ראוי שתביעת הניזוק ותביעת המוסד לביטוח לאומי תתבררנה במאוחד ואף קבע תמריצים לכך:

"התנאי, העובר כחוט השני לכל מרכיביו של סעיף זה, הוא, שהתביעות של הזכאי ושל המוסד לביטוח לאומי תתבררנה יחדיו או שיוכלו להתברר ביחד, משום שאחד מהשניים, שכבר הגיש את תביעתו - הכול לפי המקרה - הודיע לאחר, תוך זמן סביר, על-כך שתביעתו שלו כבר הוגשה. מטרת ההודעה היא, שתינתן לאחר שהות מספקת בעוד מועד, לשקול ולהחליט, אם להגיש תביעה, ואם-כן - להצטרף לתביעתו של האחר, כדי שהתביעות תתבררנה ביחד.

הוראות אלו באות ללמדנו, לענייננו, כי חייבת לבוא הודעה ברורה, ישירה ומפורשת למוסד לביטוח לאומי ככזה, על דבר הגשת תביעת הנפגע, כדי שהאחראים במוסד לביטוח לאומי לנושא האמור יוכלו לשקול צעדיהם מבעוד זמן."
{ע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא(1), 542, 549-548 (1987); ע"א 7453/12 המערערים והמשיבים נ' המשיבים והמערערים, תק-על 2014(3), 10244 (2014)}.

3. דרך בירור התביעה
הנוהג הוא, שתביעת המוסד לביטוח לאומי מוגשת במקביל לתביעת הנפגע ומתבררת יחד עמה, בין-היתר, בשל הקושי של המוסד לביטוח לאומי להוכיח את התביעה בגפו. אף המחוקק הניח שתביעת הניזוק, ותביעת המוסד לביטוח לאומי כנגד המזיק יתבררו בהליך אחד, כפי שזו באה לידי ביטוי בהוראת סעיף 330(ד) לחוק הביטוח הלאומי.

יפים לעניין זה דברי סגן הנשיאה, כב' השופט א' ריבלין ב- ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5), 511 (2004):

"... וגם כאשר היא מובאת בפני בית-המשפט, מתבררת תביעת המוסד בדרך-כלל בצוותא עם תביעת הניזוק. בהקשר זה יצויין כי גם המחוקק פרש, בהוראת סעיף 330(ד) לחוק הביטוח הלאומי את רצונו בדיון מאוחד בתביעות."
{ראה גם: דברי כב' השופטת אורית אפעל-גבאי ב- בש"א (יר') 5037/04 המוסד לביטוח לאומי נ' בורוכוב ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (30.05.04); ת"א (ת"א) 30771-04-10 המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן נ' ליזי דבדגר, תק-מח 2014(3), 7862 (2014)}

יש להבחין בין שלושה מצבים המפורטים בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי: במקרה הראשון, תביעת הניזוק מתבררת יחד עם תביעת המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי. במקרה השני, תביעת המוסד לביטוח לאומי מתבררת לבדה. במקרה השלישי, תביעת הניזוק מתבררת לבדה.

בכל שלושת המצבים עשוי הניזוק לזכות על חשבון המוסד לביטוח לאומי ב- 25% מהסכום המגיע למוסד לביטוח לאומי, אלא שבמקרה השלישי מותנית זכותו של הניזוק במתן הודעה למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעתו. זכאותו של הנפגע מוגבלת, אם-כן, לסכום שאותו רשאי המוסד לביטוח לאומי לגבות מן "הצד השלישי {ע"א 497/80 "חרות" בע"מ נ' אליאנס מפעלי צמיגים וגומי בע"מ, פסקה 2, פסקי-דין של בית-המשפט העליון, ערעורים אזרחיים 1980, כרך 2; ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בעמ ואח' נ' גד אליהו ואח', תק-על 2010(4), 2575 (2010)}.

4. חשיבות מסירת הודעה למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעה בדואר רשום
סעיף 330(ג) לחוק המוסד לביטוח לאומי מלמד, כי נפגע המקבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי והמגיש תביעה כנגד המזיק {צד ג'}, נדרש להודיע למוסד לביטוח לאומי על הגשת התביעה בדואר רשום וזאת כדי לאפשר למוסד לביטוח לאומי לשקול להצטרף לתביעה כנגד המזיק.

למוסד לביטוח לאומי אינטרס כלכלי לגיטימי לתמרץ נפגעים לעשות כן, כדי להקל על המוסד לביטוח לאומי בניהול התביעות כנגד המזיקים, ועל-כן, בכפוף למילוי התנאים, נהנה הנפגע, בנסיבות בהן נבלעת תביעתו בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, בקבלת תשלום "בונוס" בשיעור של - 25% מסכום הפיצוי שנקבע {ראה ע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא(1), 542 (1987); ע"א (ב"ש) 33090-10-12 משה בונפיטו נ' עיריית אשקלון ואח', תק-מח 2013(2), 5555 (2013)}.

הנטל להוכיח זכאות לפסיקת 25% מסכום הפיצויים, בהתאם לתנאים שנקבעו בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, מוטל על הטוען ולצורך כך עליו להוכיח כי מסר למוסד לביטוח לאומי הודעה על הגשת התביעה, בדואר רשום ותוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעת המוסד לביטוח לאומי והזכאי לגמלה {ראה לעניין זה ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4), 21 (1984); ע"א (מרכז) 1668-10-11 להב ויקטוריה נ' דוד נחמיאס, תק-מח 2012(3), 20985 (2012)}.

עוד בנוסף, קובע סעיף 330(ד) לחוק המוסד לביטוח לאומי כי על הנפגע לשלוח את ההודעה כאמור בתוך זמן סביר מיום הגשת תביעתו וזאת כדי לאפשר דיון מאוחד בתביעות הניזוק והמוסד לביטוח לאומי.

מ"בונוס" זה זכאי הנפגע להינות אך בנסיבות בהן מקיים הוא את הדרישות המפורטות בחוק המוסד לביטוח לאומי והכל מתוך הרציונאל, כי יש בכך כדי לסייע למוסד לביטוח לאומי בניהול תביעות ההשבה כנגד המזיק. מקום שהנפגע אינו עושה כן לא יהא זכאי להינות מבונוס זה.

לשון החוק קובעת ברורות כי יש צורך במשלוח מכתב רשום למוסד לביטוח לאומי. דרישת משלוח מכתב רשום נועדה להבטיח את המסירה למוסד לביטוח לאומי. אלא, שבעניין זה התפתחה גישה ליברלית ומקום בו הוכח כי המוסד לביטוח לאומי היה מודע לתביעה התמלאה דרישת החוק {ראה ע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא(1), 542 (1987); ע"א (ב"ש) 33090-10-12 משה בונפיטו נ' עיריית אשקלון ואח', תק-מח 2013(2), 5555 (2013)}.

דוגמה לכך, ניתן גם לראות ב- ת"א (חי') 1185-06 {ז' ע' נ' ר' ע', תק-מח 2013(2), 27766 (2013)} שם לא נמסרה הודעה לפי סעיף 330(ד) לחוק הביטוח הלאומי. ומסיבה זאת בית-הדין לא נעתר לבקשת בא-כוח התובעים, לפסוק להם פיצוי בשיעור 25% מסכום הפיצויים שחושב.

ב- ת"א (חי') 18491-02-11 {א ג נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2014(3), 15681 (2014)} לא הוכח כי התובע שלח מכתב רשום למוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 330(ד) לחוק הביטוח הלאומי. בית-הדין קבע, כי על-כן אין התובע זכאי לפיצוי בגובה 25% מסכום הפיצויים שחושב לו.

דוגמה למקרה שבו לא "נבלעה" תביעה בתגמולי המוסד לביטוח לאומי ניתן לראות ב- ת"א (חי') 506/06 {עזבון המנוח ג' ג' ל' ז"ל נ' פניקס הישראלי בע"מ - חברה לביטוח, תק-מח 2015(2), 38231 (2015)} שם בא-כוח הנתבעת טען, כי תביעת המנוח אינה נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי והפנסיה ששולמו למנוח, אלא כי נזקי המנוח נמוכים מהתשלומים התכופים הגבוהים ששולמו למנוח עד פטירתו, ולפיכך, הוא אינו זכאי ל - 25% מהנזק.

בית-הדין קבע, כי אכן, סעיפים 328 ו- 330 לחוק הביטוח הלאומי קובעים, כי "זכאי לגמלה" זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה, ולפיכך, בשים-לב לעובדה שהתביעה אינה נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, אין התובעים זכאים ל- 25% מכל הפיצויים.

לעומת-זאת ב- ת"א 1537-05 {ודים רוזנברג נ' אליהו הר ציון לוינסקי בע"מ, תק-מח 2013(2), 25212 (2013)} שם התובע נפגע בתאונה קשה כאשר נפל לבור. בית-הדין קבע, כי מכיוון, שמירבית התביעה נבלעת, הרי שבכל מקרה, בנוסף לסכומים שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, בסך של 2,257,918 ש"ח, זכאי התובע ל- 25% מיתרת הפיצוי לאחר ניכוי האשם התורם, וזאת בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי.

ב- ע"א (יר') 499-10-13 {עו"ד משה רבי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-מח 2014(3), 9344 (2014)} בית-הדין קבע, כי המערער פעל שלא כמצופה מעורך-דין המייצג לקוח בתביעה שעילתה בנזקי גוף עת חתם על הסכם פשרה הכולל תניית שיפוי גורפת מבלי לבחון מה היו תוצאות התביעה שהגישה הנפגעת למוסד לביטוח לאומי, ומבלי להסביר לה את התוצאות האפשריות של הסכם מעין זה.

אין חולק שהנפגעת הודיעה למוסד לביטוח לאומי על התביעה כלפי המבטחות, ואף המציאה למוסד לביטוח לאומי פרטים נוספים על אודות מייצגה. בית-הדין קבע, כי היה די בכך כדי למלא אחר דרישת המחוקק בסעיף 330(ד) לחוק הביטוח הלאומי.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי בעניינה של הנפגעת חלה הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, המקנה לה את הזכות ל- 25% מנזקה אף אם זה "נבלע" בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

לכן, לא היו המבטחות זכאיות להיפרע מהנפגעת מעבר ל- 75% מנזקה, שהרי זו היתה זכאית ממילא לתשלום 25% מהנזק, בכל תרחיש אפשרי. דא עקא שהאפשרות להעלות טענה זו בבית-משפט השלום נמנעה מהנפגעת בשל מחדליו של המערער.

מחדלים אלה הביאו את המבטחות לחתום על הסכם פשרה מתוך הנחה כי אין הן צפויות לתביעת שיבוב מהמוסד לביטוח לאומי.

לא ניתן לדעת אם הסכם פשרה זהה היה נחתם גם לו היה המערער מוסר למבטחות את המידע המלא, או אם האפשרות לתביעה עתידית היתה משתקללת אל תוך שיקולי הפשרה.

מכאן שבשל המחדל של המערער מלבחון את שאלת תביעת החזרה האפשרית של המוסד לביטוח לאומי הוחתמה הנפגעת על תניית שיפוי כוללת, ללא כל מגבלה וחוייבה כלפי המבטחות מכוח ההתחייבות החוזית הגלומה בתניה זו, ואילו מהמבטחות נמנעה האפשרות לשקול את צעדיהן בהתאם למצב העובדתי לאשורו. במצב דברים זה, קבע בית-הדין, כי אין מקום להפחית מתביעת השיפוי של המבטחות כלפי הנפגעת את אותו חלק של הפיצוי שהיתה זכאית לו אלמלא מחדלי המערער, ויש לחייב את המערער בתשלום מלוא נזקה של הנפגעת בשל קבלת תביעת השיפוי של המבטחות כלפיה.

5. פשרה שאליה מגיע המוסד לביטוח לאומי עם המזיק
במקרה שלא מוגשת תביעת שיפוי לבית-המשפט על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אלא הוא מגיע לפשרה עם המזיק מחוץ לכותלי בית-המשפט לגבי סכום הפיצוי שישולם לו בגין הגמלאות ששילם וישלם לזכאי לגמלה, במקרה שכזה נפסק לגבי זכותו של הניזוק - כי מ"הפיצויים להם זכאי ניזוק כלפי מזיק יש להפחית את התגמולים אשר הניזוק קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי".

הזכות לתבוע תגמולים אלה עוברת על-פי כלל הסוברוגציה מידי הניזוק לידי המוסד לביטוח לאומי ואילו בידי הניזוק נשארת התביעה לדרוש דמי היתרה {סכום הפיצויים בהפחתת תשלומי המוסד} מידי המזיק.

לעניין זה אין כל חשיבות לשאלה מהו הסכום שבו שיפה המזיק הלכה למעשה את המוסד. הפיצויים להם זכאי הניזוק כלפי המזיק מופחתים בגמלאות שהמוסד לביטוח לאומי משלם לניזוק ולא בסכומים אשר המזיק משלם למוסד לביטוח לאומי. יתכן שהמוסד לביטוח לאומי יחליט לוותר למזיק ולא לתבוע ממנו דבר, יתכן שהמוסד לביטוח לאומי יתפשר עם המזיק, יתכן שלמוסד לביטוח לאומי אין זכות כלפי המזיק שהוא גם מעבידו של הניזוק. כל אלה אינם מעניינו של הניזוק אשר נזקו שופה על-ידי המוסד לביטוח לאומי ועל-כן נזקו הופחת {השופט א' ברק כתוארו אז, ע"א 650/78 כליף ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 242 (1981)}.
לפיכך, ההסדר אליו הגיע המוסד לביטוח לאומי בהסכמיו עם חברות הביטוח בדבר תשלום אחוז מתגמוליו לנפגע - לא נמצא בו כל פסול בעיני בית-המשפט העליון, להיפך, הוא חוסך התדיינויות בין המוסד לביטוח לאומי לחברות הביטוח מצד אחד, ומאידך הוא מאפשר לניזוק לקבל עד 125% מסכום נזקו בתביעתו בבית-המשפט כנגד המזיק, מבלי שהמזיק נדרש לשלם מעבר לגובה הנזק אשר ניגרם לניזוק {עב"ל 11/99 המוסד לביטוח לאומי נ' רלי שלום זילברשמידט ואח', תק-אר 2005(3), 451 (2005)}.

6. אי-ידיעת המוסד לביטוח לאומי אודות התביעה - הערעור נדחה
ב- ע"א (ב"ש) 33090-10-12 {משה בונפיטו נ' עיריית אשקלון ואח', תק-מח 2013(2), 5555 (2013)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט השלום בבאר שבע אשר קבע, כי תביעת המערער לדמי נזק נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי ועל-כן נדחתה תביעתו.

המערער טען, כי שגה בית-המשפט קמא מקום שלאחר שהפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי המהוונים מסכום הנזק שקבע ולאחר שמצא כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי נבלעים, לא ראה לנכון ליישם את הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, ולפסוק לו לפחות 25% מסכום הנזק שקבע.

בית-המשפט קבע, כי אם היה המערער מגיש כראיה עותק ממכתב שנשלח למוסד לביטוח לאומי וטוען לכך בסיכומים היה בכך די כדי לקבוע כי הוכחה זכאותו של הניזוק לרבע מן הפיצויים.

אולם, בנסיבות דנן, המערער לא עשה כן, לא טען לכך בשום שלב של ההליכים בבית-המשפט קמא ולראשונה, בהודעת הערעור, ביקש לטעון, כי המוסד לביטוח לאומי ידע על התביעה בעקיפין כשהוא מפנה לשורה של מסמכים שהיו מונחים בפני בית-המשפט קמא, מסמכים שהוציא המוסד לביטוח לאומי תחת ידיו וביקש לראות בהם כעדות לדבר קיומה של ידיעת המוסד לביטוח לאומי אודות התביעה שהוגשה. בכך, כאמור, אין די.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם לאחר עיון במסמכים גופם {אישורי מוסד לביטוח לאומי לעניין תגמולים שקיבל המערער}, אליהם מפנה המערער, כראיה לדבר "ידיעת המוסד לביטוח לאומי", אזי, גם אם לכאורה מלמדים מסמכים אלו על ידיעת המוסד לביטוח לאומי אודות התביעה, הרי שלנוכח העובדה כי מדובר בפניות אל המוסד לביטוח לאומי משנת 2011 {הזמנת עדות של פקידי המוסד לביטוח לאומי לשם הגשת מסמכים בדבר גמלאות שמקבל המערער} כשאין חולק כי התביעה הוגשה 3 שנים קודם לכן, ניתן לומר כי הידיעה לא הגיעה אל המוסד לביטוח לאומי בתוך זמן סביר, כנדרש על-פי סעיף 330(ד) לחוק המוסד לביטוח לאומי ובכך נמנעה מן המוסד לביטוח לאומי האפשרות למצות זכותו ולהצטרף לתביעה.

פניית בא-כוח המערער אל המוסד לביטוח לאומי, במכתב מיום 16.02.07, אף היא לא היה בה כדי לסייע למערער מאחר ואין במכתב זה כל אמירה אודות דבר הגשת תביעה. כל שיש בו הוא בקשה לקבלת מסמכים.

לכן, בהינתן האמור, ומשלא נטענה טענת הזכאות לרבע מסכום הפיצוי שיפסק, בפני בית-המשפט קמא אין לייחס לבית-המשפט קמא כל טעות בנדון. כאמור, יש להניח כי בית-המשפט קמא היה מתייחס לשאלת הזכאות אילו היתה מונחת בפניו הראיה הנדרשת - עותק ממכתב רשום למוסד לביטוח לאומי המודיע על הגשת התביעה. אולם, כאמור, בהיעדר מכתב רשום כאמור ובהיעדר כל טיעון בסוגיית דבר ידיעתו של המוסד לביטוח לאומי אודות הגשת התביעה, נקבע כי אין למערער להלין אלא על עצמו.

ב- ת"א (ת"א) 1541-04 אורי לנקרי ואח' נ' אשר פויכטונגר בע"מ ואח', תק-מח 2013(1), 9133 (2013)} בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של עובד ששימש כמנהל עבודה מטעם קבלנית משנה באתר בניה, ונפל לפיר פתוח ברצפת חדר חשוך. נכותו של העובד כתוצאה מהתאונה הוערכה בכ- 90%.

בית-המשפט קבע, כי המעבידה הזניחה לחלוטין את בטיחות עובדיה והקבלנית הראשית לא פיקחה כראוי על כללי הבטיחות של קבלני-המשנה מטעמה. לפיכך נמצא כי שתי החברות התרשלו והאחריות ביניהן חולקה בשיעור 60-40 לרעת המעבידה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי מגביל את זכותו של המוסד לביטוח הלאומי להחזר בשיעור של 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מאת הצד השלישי, כלומר, ההחזר בשיעור של 75% הינו מחלקו של הצד השלישי, אשר בהתאם לקביעת בית-המשפט הינו בשיעור של 40% מהנזק {כאשר התובע זכאי, כאמור ליתרה בשיעור של 25%}.

נוכח האמור, קבע בית-המשפט, כי זכאי המוסד לביטוח לאומי להחזר מאת הנתבעת, על סכום המהווה 75% מחלקה של הנתבעת בשיעור של 40% בחלוקת החבות {סכום פסק-הדין בסך של 9,147,034 ש"ח 40% X 75% }.

ב- ע"א (ת"א) 1085/09 {סולל בונה בע"מ ואח' נ' הרץ נחום ואח', תק-מח 2012(3), 17286 (2012)} טענתו המרכזית של המשיב היתה שהוא זכאי ל- 25% מהנזק שבו חב הצד השלישי {סולל בונה ומבטחתה}, או להפרש בין הנזק כולו לבין גובה גמלאות המוסד לביטוח לאומי - לפי הגבוה מביניהם.

הערכאה הדיונית קבעה כי המשיב זכאי לקבל לידיו את סכום הנזק בניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו, וכי סולל בונה ומבטחתה יישאו בהחזר תקבולי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 80% - כמידת אחריותן.

המשיב טען, כי קביעה זו איננה עולה בקנה אחד עם סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי, בו נקבע כי המוסד לביטוח לאומי זכאי להחזר של מקסימום 75% מהנזק שבו חב המזיק שאינו מעביד.

בית-המשפט קבע, כי הערעור של המשיבים מתקבל חלקית באופן זה שהדיון יחזור לערכאה הדיונית כדי שתשלים את פסק-דינה ותכריע האם מוטלת חובת שיפוי כלפי המשיבים בגין התשלומים שחוייבה בהם המשיבה {20% מסך התשלומים שנפסקו למשיב}.

7. המערערת ביקשה להגיש בערעור מכתבים שנשלחו על-ידי בא-כוחה, בדואר רשום, למוסד לביטוח לאומי לצורך הוכחת זכאותה של המערערת ל- 25% מסכום הפיצויים - הערעור התקבל בחלקו
ב- ע"א (מרכז) 1668-10-11 {להב ויקטוריה נ' דוד נחמיאס, תק-מח 2012(3), 20985 (2012)} המערערת ביקשה להגיש כראיה נוספת בערעור, שני מכתבים שנשלחו על-ידי בא-כוחה, בדואר רשום, למוסד לביטוח לאומי, במסגרתם הודע למוסד לביטוח לאומי על דבר קיום התביעה על-פי חוק הפיצויים וזאת לצורך הוכחת זכאותה של המערערת ל- 25% מסכום הפיצויים מכוח סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי.

בית-המשפט קבע, כי המערערת לא תמכה את בקשתה בתצהיר המצביע על טעמים מיוחדים לכך שהראיות אותן היא מבקשת להגיש, במסגרת הדיון בערערור, לא הוגשו לבית-משפט קמא, הגם שברור כי היו ברשותה והגם שהמשיבים טענו בסיכומיהם כי דין התביעה להידחות מחמת שסכום הפיצויים "נבלע" בגמלאות המוסד לביטוח לאומי.

המערערת טענה, כי היא זכאית ל- 25% מסכום הפיצויים, שכן המשיבים לא הוכיחו אחרת והסתמכה בטענתה זו על ע"א 4002/00 עמאד אבו סעוד נ' חברת הביטוח הלאומית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.05.02), אלא ששם נפסק כי "... די היה בעובדות שהוכחו במשפט כדי לבסס את זכאות המערער לרבע מן הפיצויים", בעוד שבענייננו המערערת לא טענה לפסיקת 25% מהפיצויים ולא הוכיחה בפני בית-המשפט קמא כי מסרה למוסד לביטוח לאומי הודעה על הגשת התביעה, על-מנת להניח תשתית עובדתית המזכה אותה ברבע מהפיצויים, בהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי.

ככלל, הסביר בית-המשפט שלערעור, כי הוא אינו דן בראיות שלא היו בפני הערכאה הראשונה. יחד-עם-זאת, כאשר מדובר בהגשת עותקי מכתבים שנשלחו בדואר רשום ודי בהוכחת משלוח הודעה כאמור בדואר רשום, כדי לבסס זכאות לרבע מסכום הפיצויים, מבלי שיש צורך בשמיעת עדויות נוספות בעניין זה, התיר בית-המשפט את הגשת הראיות הנוספות.

בית-המשפט ציין, כי הוא נהג מנהג "בית הלל" והתיר הגשת הראיות הנוספות, על-מנת שהמערערת לא תצא וידיה על ראשה ואף תידרש להשיב התשלומים התכופים שקיבלה, שכן סכום הפיצויים שנפסק לזכותה על-ידי בית-משפט קמא "נבלע" בגמלאות המוסד לביטוח לאומי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בנסיבות אלה, נוכח התוצאה אליה הגיע בית-המשפט קמא, על פיה תביעתה של המערערת "נבלעת" בגמלאות המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות בהן חל סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, ונוכח העובדה כי הראיות הנוספות הצביעו על-כך שהמערערת הגישה הודעה למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעה על-פי חוק הפיצויים, בית-המשפט ראה לנכון לתקן את פסק-דינו של בית-משפט קמא באופן שתיקבע זכאותה של המערערת ל- 25% מסכום הפיצויים אשר נפסק לזכותה.

ב- ע"א (נצ') 16191-01-12 {אבי אלפסי נ' באסם עזאיזה ואח', תק-מח 2012(3), 181 (2012)} המערער הגיש תביעה לפי חוק הפלת"ד בפני בית-משפט קמא בגין תאונת דרכים בה נפגע.

במישור האחריות קבע בית-משפט קמא כי המערער נפגע הן כתוצאה מפגיעת רכב וולבו בו נהג המשיב 1 אשר גרר נגרר, והן בשל הימצאותו מחוץ לרכב השברולט שנהגו הוא המשיב 2, אשר חנה ואליו מחוברת עגלת חץ, הימצאות ה"קשורה בטבורה לשימוש בהם".

כל כלי הרכב הנ"ל, לרבות עגלת החץ והנגרר, מבוטחים היו בביטוח נזקי גוף אצל המשיבה 3 {"כלל ביטוח בע"מ"}.

כן קבע בית-משפט קמא כי מדובר בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה, שכן היא אירעה, בין-היתר, כתוצאה משימוש של המערער ברכב של המעביד שלו {עגלת החץ שנגררה על-ידי רכב השברולט}.

בית-משפט קמא גם בחן את זכאות המערער ל- 25 אחוז מסכום הנזק שנגרם לו, נוכח הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי וקבע כי המערער זכאי עקרונית ל- 25 אחוז מסך כל הפיצוי שחושב לעיל, ברם, זכאותו זו עומדת לו במלואה אך ורק מול המשיבים 1 ו- 3, שכן, המשיב 2 נהג ברכב המעביד ועל-כן הזכאות אינה עומדת למערער כנגד המשיב 2.

בסופו-של-יום דחה בית-משפט קמא את התביעה כנגד המשיב 2, וחייב את המשיבים 1 ו- 3 אהדדי לשלם למערער סך של 128,266 ש"ח {שהינם 25 אחוז מסכום הפיצויים הכולל לאחר קיזוז תשלום תכוף}, וכן הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין.

בית-המשפט קבע, כי יתרת הפיצויים אינה עולה על 12.5% מסך הפיצוי, אמנם, אך גם אינה נבלעת כליל בתגמולי המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה, זכאי המערער ל- 12.5 אחוז מן הפיצויים, ממבטחת הרכבים המעורבים שאינם רכבי המעביד {במקרה דנן, חברת כלל}.

ב- ת"א (ת"א) 1568-09 {שרלי אטיאס נ' המאגר חב' לביטוח בע"מ - הפול, תק-מח 2012(1), 20801 (2012)} נפגע התובע במהלך עבודתו בתאונת דרכים עת רכב על קטנוע אשר היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח המכסה את רכיבתו של התובע. התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

בית-המשפט קבע, כי למרות שהקטנוע היה רשום במשרד הרישוי על-שם מר שלמה צופי, ובהתאם גם פוליסת הביטוח, הרי שבפועל - על-פי "המבחן המהותי", הקטנוע היה שייך לחברת "אפי עמילות מכס בע"מ", היא החברה בה עבד התובע.

כפועל יוצא, למוסד לביטוח לאומי אין זכות חזרה על התגמולים אותם הוא שילם וישלם לתובע, היות והתובע בהיותו עובד החברה, נפגע עת נשלח על-ידי החברה לבצע עבורה שליחות כחלק מעבודתו בחברה, כאשר על-פי "המבחן המהותי" הוא רכב על קטנוע השייך לחברה וקיימת "זיקה הדוקה ומיידית" בין הרכב, המעביד, החברה והמבטחת.

מכאן המסקנה המתבקשת היא, כי התובע אינו זכאי לתוספת של 25% בהתאם לסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי ויש לנכות מן הפיצוי לו הוא זכאי את מלוא תגמולי הביטוח הלאומי אותם הוא קיבל ויקבל בעקבות תאונת העבודה.

ב- ת"א (ת"א) 1568-00 {יוסף חיות נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2012(1), 20920 (2012)} נדונה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים.

בית-המשפט קבע, כי בהתאם לחוות-דעת אקטוארית מעודכנת שהוגשה על-ידי הנתבעים, סך תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשולמים ושישולמו לתובע הינו 1,185,446 ש"ח, בתוספת ריבית בסך של 145,135 ש"ח, וסה"כ 1,330,581 ש"ח.

מאחר שסך הפיצוי שנפסק לתובע על-פי ראשי הנזק לעיל, הסתכם בסכום של 1,269,098 ש"ח, הרי שתביעתו נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי. אולם, בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, זכאי התובע לקבל 25% מסכום הנזק שנפסק.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי זכאי התובע לפיצוי בסך של 317,275 ש"ח, שהם 25% מ- 1,269,098 ש"ח.

ב- ת"א (ת"א) 1247-02 {המוסד לביטוח לאומי נ' י.ד. לוי חברה לבניין בע"מ, תק-מח 2012(1), 30194 (2012)} התובע הגיש תביעת שיבוב בגין נזקי גוף מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי בגין הגמלאות ששולמו לנפגע.

בית-המשפט קבע, כי סכום הגמלאות עולה על נזקי הנפגע לאחר ניכוי האשם התורם. לאור האמור בסעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי, התובע זכאי ל- 75% מהנזק {הנתבעת 1 אחראית לנזק בשיעור 1,365,546 ש"ח}, ובסך 1,024,159 ש"ח.
1,024,159 ש"ח = 75% X 1,365,546 ש"ח.

ב- ת"א (יר') 9107/07 {דן פסקו נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, תק-מח 2012(1), 28321 (2012)} נדונה תביעה של עובד שנפגע באתר בניה בו עבד, ושל המוסד לביטוח לאומי, להטלת האחריות הנזיקית והשתת הפיצוי על מנהלי העבודה ומבצעת העבודה.

בית-המשפט קבע, כי מסכום הנזק יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי לעבר ולעתיד בסך 2,741,854 ש"ח. סכום הפיצויים נבלע בסכום הגמלאות, ולכן זכאי התובע ל- 25% מסכום הנזק על-פי סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי.

התובעים טענו, כי יש להתייחס למעבידו של התובע, כאל מזיק צד ג', כמו יתר הנתבעים, שכן מעבידו של התובע לא דיווח למוסד לביטוח לאומי על העסקת התובע ולא שילם דמי ביטוח. באופן זה, לפי הטענה, יש לחייב את כלל הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע 25% מסכום הנזק ללא הפחתת חלקו של המעביד.
בית-המשפט קבע, כי דין טענת התובעים להידחות. ב- ת"א (ב"ש) 3145/98 עטיה דוד ואח' נ' טרויהפט דב ואח', תק-מח 2005(4), 5923 (2005) נדונה טענה דומה שנשמעה מפי התובעים שם ובית-המשפט קבע לאמור: "ניכוי מלוא סכום הגמלאות אמור להתבצע מכוח סעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). סעיף זה בפקודה אינו מבדיל בין מעביד שדיווח למוסד לביטוח לאומי כחוק לבין מעביד שלא דיווח.

במקרה הנדון גם אין לכאורה מקום לאבחן בין שתי אפשרויות אלה, משהתובע לא נפגע בשל היעדר הדיווח והמוסד לביטוח לאומי משלם לו מלוא גמלאותיו על-פי החוק. אי-הדיווח רק מקנה למוסד לביטוח לאומי את הזכות לבוא בתביעה למעביד, דבר שהיה נמנע לו היה דיווח כדין. זכות התובע לתבוע 25% מהסכום שנפסק עומדת לתובע, איפוא, רק כנגד צד שלישי שנתבע - במקרה זה הנתבעים 1 ו- 2.

8. המערער עשה הסכם פשרה עם המזיק מחוץ לכותלי בית-המשפט - הערעור התקבל
ב- עב"ל 11/99 {המוסד לביטוח לאומי נ' רלי שלום זילברשמידט ואח', תק-אר 2005(3), 451 (2005)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בנצרת, לפיו התקבלה תביעת המשיבים כנגד המערער לשלם להם סכום של 29,150 ש"ח המהווים 25% מהסכום שקיבל הנתבע {המערער} בעקבות הסדר פשרה שנעשה בינו לבין חברת ביטוח אררט, זאת מכוח זכות השיפוי המוענקת לנתבע {המערער} בחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין האיזורי, קבע כי "הסכם הפשרה נעשה בין הנתבע לחברת אררט עוד ב- 1986, והודעה על דרישה או תביעה כאמור לא נמסרה לתובעים. לפיכך, ועל פניו חלה הרישא של סעיף 330(ב) לחוק".

כמו-כן, לא עלה מנוסח הסעיף, שכאשר המחוקק עשה שימוש במילה תביעה מדובר בתביעה המוגשת לבית-משפט. ניתן לתבוע צד שלישי גם ללא פניה לבית-משפט, כך עולה מפירושה המילוני של המילה תביעה.

לפיכך קבע בית-הדין, זוהי תוצאה שאין הדעת סובלתה, שרק אם מוגשת תביעה לבית-משפט המסתיימת בפסק-דין, הניזוק יקבל 25%, ולא כן במקרה בו המוסד מתפשר עם המזיק בלא שהוגשה תביעה לבית-משפט.

לכן, המסקנה היא, שהתובעים זכאים ל- 25% שקיבל הנתבע בפשרה בינו לבין צד ג', לפיכך חייב בית-הדין את הנתבע לשלם לתובעים סכום של 29,150 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 09.03.93 ועד התשלום בפועל.

עיקרי טיעוני המערער היו: הטענה הראשונה, סעיף 330(ב) לחוק הביטוח הלאומי חל רק במסגרת של תביעה שהוגשה לבית-משפט ורק כאשר המוסד מקבל יותר 75% מסך כל הפיצויים.

הטענה השניה, פרשנותו של בית-הדין קמא גורמת לתוצאה הפוכה מהתוצאה הראויה שאליה שאף המחוקק להגיע בכל הנוגע ליעילות ההתדיינות חיסכון והימנעות מתרגילי בעלי דין ובזבוז כספי ציבור.

הטענה השלישית, פסיקתו של בית-הדין אינה תואמת את הפסיקה בעניין של בית-המשפט המחוזי בתל אביב ב- ע"א (ת"א) 1904/75 עזבון המנוח יצחק מזרחי נ' קטרון ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.83) ואת פסיקתו של בית-הדין האיזורי לעבודה בחיפה (תב"ע 9/69 - 0 הפנר נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם).

עיקרי טיעוני המשיבים היו: הטענה הראשונה, המוסד לא הודיע למשיבים כנדרש בסעיף 330(ד) לחוק הביטוח הלאומי על הגשת תביעתו.

הטענה השניה, אפילו היה המוסד לביטוח לאומי מודיע למשיבים כנדרש, גם אז היה עליו לשלם להם 25%, וזאת לאור ההיגיון שמאחורי סעיף 330(ב) לחוק הביטוח הלאומי, לפיו - "המחוקק ביקש להמתיק" את תוצאת ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי מסכום הנזק, "על-ידי הוספת הוראה על פיה זכאי הניזוק ל- 25% מהפיצויים במקרים בהם עולה שיעור הגמלאות על הפיצויים ובכך למנוע את המצב בו יגיש ניזוק תביעה ויוותר ללא כל פיצוי.

הטענה השלישית, היה והחליט המוסד מסיבות שלו, תהיינה אלה אשר תהיינה, להתפשר עם הצד השלישי מחוץ לכותלי בית-המשפט, הפשרה הנ"ל מהיותה הסדר בין המוסד לביטוח לאומי לבין הצד השלישי בלבד, אינה מחייבת את הנפגע, ולא פוגעת בזכותו על-פי חוק לקבל 25% מסכום הפיצויים.

בית-הדין הארצי קבע שדינו של ערעור המוסד לביטוח לאומי להתקבל וזאת מהטעמים הבאים:

הטעם הראשון, פרשנותו של בית-הדין את סעיף 330(ב) לחוק נוגדת לחלוטין את האמור באותו הסעיף.

זכותו של הזכאי לגמלה לתשלום מהמוסד לביטוח לאומי על-פי אותו סעיף מותנית בקיום שלושה תנאים כאחד: הראשון , הגשת תביעת שיפוי של המוסד לביטוח לאומי כנגד המזיק לבית-משפט מבלי להודיע על-כך לזכאי לגמלה. השני, בירור אותה תביעה מבלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה. השלישי, קבלת המוסד לביטוח לאומי על-פי פסק-דין באותה תביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, להם זכאי הניזוק.

בנסיבות המקרה שלפנינו, לא התקיים ולו אחד משלושת התנאים הללו, באשר:

ראשית, המוסד לביטוח לאומי לא הגיש כלל תביעה כנגד חב' אררט לבית-משפט וממילא דרישתו ממנה לתשלום לא נדונה ולא התבררה בבית-המשפט.

שנית, המוסד לביטוח לאומי קיבל תשלום מחברת אררט, אך זאת לא בעקבות פסק-דין אלא על-פי הסכם בינו לבינה.

שלישית, הסכום שקיבל המוסד לביטוח לאומי, כאמור על-פי אותו הסכם, אינו נגזר כלל מסכום הנזק הכולל שנגרם לאלמנת המנוח ולפיצוי לו היא זכאית, אלא כל כולו נגזר מסכום קצבת התלויים ששילם וישלם המוסד לאלמנה.

בית-הדין קבע, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, היה על אלמנת המנוח בתביעה שהגישה כנגד אררט לבית-המשפט המחוזי - להוכיח את נזקה עקב מות בעלה ואובדן תמיכתו, ולטעון, שאם גמלאות המוסד ששולמו וישולמו שיעורן עולה על 75% מסך אותו הנזק שנגרם לה, היא עדיין זכאית על-פי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, לפחות ל- 25% מסכום הנזק שהוכח.

משלא נעשה כן ותביעתה כנגד אררט נמחקה תחילה, ולאחר-מכן נפסק שכל כולה נבלעת בתשלומי המוסד לביטוח לאומי לבלי הותיר לה דבר - אין היא יכולה לבוא אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה שישלם לה רבע מהסכום שקיבל על-פי ההסכם בינו לבין חברת הביטוח ללא כל קשר לסכום הנזק הכולל שנגרם לה.

לסיכום קבע בית-הדין, כי לאור האמור, לא היה מקום לחיוב המערער לשלם למשיבה 25% מן הסכום שקיבל לידיו על-פי ההסכם שבינו לחברת אררט.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תביעות נגד צד שלישי - חלוקת פיצויים מצד שלישי (סעיף 330 לחוק)