אירועים תאונתיים (סעיף 79 לחוק)

1. כללי
בכל מקרה בו נטען כי אירוע תאונתי גרם לפגיעה ולנזק שבגינם נתבעים דמי פגיעה, יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה וכי הנזק אכן נגרם בעטיה של העבודה ולא בעטים של גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה. לעניין הקשר הסיבתי צריך שיהיה גורם מסויים בעבודה שניתן לאתרו בזמן ובמקום {ב"ל (חי') 30232-10-11 סטלה שרעבי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 24032 (2015); דב"ע לה/0-60 דוד יצחקי נ' המוסד פד"ע ז 332; דב"ע מח/0-50 המוסד לביטוח לאומי נ' מלכה ויקטור פד"ע כ 284; דב"ע לז/0-59 המוסד נ' חיים קמינסקי פד"ע י 253; דב"ע מא/0-73 בנימין דומב נ' המוסד פד"ע יב 351}.

2. גב שנתפס במהלך עבודה
על-פי הדין, על-מנת להיכנס בדלת אמות של "פגיעה בעבודה" - ראשית הראיה צריכה להיות כי אכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגימה לעבודה.

בין שנתייחס לפגיעה בגב שהיא תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין {כגון מקרה שאדם תופס אופן כבד הנשמט מידיו} ובין שלא נראה אותו כך {כגון מקרה שאדם עושה תנועה לא נכונה ונתפס הגב} בשני המקרים, ראשית הראיה צריכה להיות שאכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגיעה בעבודה {דב"ע מד 0-90 צבי שפיר נ' המוסד פד"ע טז 93; דב"ע נא 0-218/ המוסד נ' משה דרור פד"ע כד 545}.

הכלל הוא שצריך שתהיה "ראשית ראיה" שאכן קרה "אירוע תאונתי" בעבודה, בין שהפגימה הינה כתוצאה מגורמים הנראים לעין {כגון, הרמת משא כבד} ובין מגורמים שאינם נראים לעין {כגון תנועה לא נכונה} אשר בגינה נתפס הגב.

על-מנת שפגיעה בגב תחשב כתאונה בעבודה יש להוכיח כי במהלך העבודה אירע דבר מה שבגינו "נתפס" הגב או שפקדו את המבוטח כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד.

מהו אותו "דבר מה"? ניסיון החיים לימד את בית-הדין שהכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה, תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו "נתפס" גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד.

ב- דב"ע שם/0-110 {המוסד נ' דוד לוי, פד"ע יב 215} קבע בית-המשפט כי ברוב המכריע של המקרים, {עת} קובעים את העובדות הצריכות לעניין, כך שברור שהגב "נתפס" במהלך העבודה, לא יכחיש המל"ל זכאות לדמי פגיעה .

בספרו של מנחם גולדברג {עוקדן הביטחון הסוציאלי, כרך 1 (הוצאת סדן), 130} אמר על המובאה דלעיל כי דברים אלה יפים בין שהגב "נתפס" בעת הרמה, ובין אם בעת התכופפות {דב"ע מח/0-167 נסראללה בשארה נ' המוסד, פד"ע כ 132)}.

ב- ב"ל (חי') 30232-10-11 {סטלה שרעבי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 24032 (2015)} קבע בית-המשפט כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח אירוע תאונתי בעבודה ביום 08.09.10, ולפיכך אנו מוצאים לנכון למנות מומחה-יועץ רפואי מתחום האורטופדיה, אשר יתבקש לחוות-דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין האירוע בעבודה מיום 08.09.10 לבין הפגיעה הגבית ממנה סובלת התובעת.

3. יציאת תובע לתפילה ונפילה הינה פעולה שנילווית לעבודה
ב- ב"ל (ת"א) 34798-12-12 {ליאור זילברברג נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.06.15)} קבע בית-המשפט כי על-פי הוראת סעיף 79 לחוק, תאונה בעבודה היא תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו.

בדרך-כלל יראו תאונה שאירעה "תוך כדי העבודה" אם היא אירעה במסגרת הזמן שבין תחילת העבודה ביום מסויים ובין גמר העבודה באותו יום.

התאונה תוכר שכזאת אם עשה הנפגע בעת הפגיעה, דבר מהדברים שסביר היה כי יעשה בזמן העבודה, והאירוע אירע בזמן העבודה ובמקום שסביר כי יימצא בו בזמן העבודה.

עובד היוצא בזמן העבודה אל מעבר לכביש או מקום סמוך אחר לקנות אוכל טרי, משקה או סיגריות, במקום בו אין מזנון, ונפגע תוך כדי הליכתו - דין פגיעתו כדין פגיעה בעבודה {דב"ע לב/0-27 חוסין מחמוד נימר נ' המוסד וסולל בונה בע"מ, פד"ע ג 330}.

יש לבחון את המקרה לפי מבחן סבירות הקשר בין העבודה ובין הפעולה שבעטיה קרתה הפגיעה. כך לדוגמה הוכרה כתאונה בעבודה פגיעה בעת הפסקה בעבודה עת העובדת שיחקה מחוץ לחצרי המפעל ברחוב סמוך כדי לחלץ עצמותיה.

עוד נפסק כי התובע נפגע בעת שיצא להפסקה, העובדה כי התכוון להתפלל בהפסקה אינה מעלה ואינה מורידה. כאמור, נפסק כי גם הפסקה סבירה היא חלק מיום העבודה.

לא נסתרה טענת התובע כי יצא להפסקה כשכוונתו היתה לצאת להפסקה בת 15-20 דקות כפי שנהג לעשות מידי יום ביומו, לאבחנה, או הזהות, בין התפילות אין נגיעה שכן התובע לא היה בדרכו מן התפילה אל העבודה עת התרחש האירוע הנדון אלא בהפסקה.

בית-המשפט פסק לאור האמור כי תביעת התובע להכיר באירוע שאירע לו ביום 20.11. 11 כבתאונת עבודה מתקבלת.

4. נפילה
ב- ב"ל (ת"א) 47238-06-13 {רלי מוריה בוקר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.06.15)}קבע בית-המשפט חובת ההוכחה, כי התאונה ארעה תוך כדי ועקב העבודה, או העיסוק במשלח היד, מוטלת על התובע, אך ברור, כי לאור הסתירות הרבות בין המסמכים, חלקם נוסחו על-ידי התובעת עצמה וחלקם נרשמו מפיה, לא ניתן לקבל את ההסבר של התובעת לטעויות הנטענות שביצעו לדבריה הרופאים ברישום הדברים, טענות סטראוטיפיות באופיין.

5. תובע כעצמאי
ב- ב"ל (ב"ש) 21359-08-14 {רמי לביא נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.06.15)} בית-הדין האיזורי לעבודה דחה תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה. נקבע כי התובע לא עמד בנטל הרגיל המוטל על תובע להוכיח כי אירעה לא תאונת עבודה, לא כל שכן בנטל המוגבר המוטל על התובע כעצמאי.

סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

בית-הדין קבע אין חולק כי התאונה הנטענת אירעה במהלך נסיעתו של התובע, בשובו מבית החולים ברזילי, לשם פנה לצורך קבלת טיפול רפואי. בין אם התובע היה בדרכו חזרה לעבודה ובין אם לאו, תאונת הדרכים אירעה כשהתובע יצא מבית החולים, שם קיבל טיפול רפואי, ולא כשהתובע יצא ממעונו ועל-כן לא חלות הוראות סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, תאונה תיחשב כתאונת עבודה רק במקרים בהם ההפסקה או הסטיה מהדרך היו למטרה הכרוכה בעיסוק התובע במשלח-ידו.

זאת ועוד, המדובר בתובע שהינו עובד עצמאי, אשר נטל ההוכחה המוטל על שכמו להוכיח כי אירעה לו תאונת עבודה הינו מוגבר. התובע לא הציג תיעוד רפואי של הבדיקות מהן חזר בעת קרות האירוע, ממנו ניתן היה ללמוד על אופי הבדיקה, משך הבדיקה ושעת סיומה.

התובע אף לא הוכיח האם הבדיקות שנערכו בבית החולים ברזילי, משם יצא לדרכו, אכן נמשכו עד לשעה הסמוכה לשעת קרות התאונה, או שמא הסתיימו זמן מה קודם לכן והתובע התעכב בשובו לעבודתו מסיבות אחרות שאינן קשורות בבדיקות אלה. על-כן נפסק כי התובע לא עמד בנטל הרגיל המוטל על תובע להוכיח כי אירעה לא תאונת עבודה, לא-כל-שכן בנטל המוגבר המוטל על התובע כעצמאי.

6. אירוע חריג
ב- ב"ל (נצ') 2975-01-15 {יעקב מנחם נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.05.05)} קבע בית-משפט כי האירוע שבנדון אינו "אירוע חריג" מבחינה אובייקטיבית - התובע טוען כי האירוע שבנדון - וויכוח שהוא ערך עם סוכן הביטוח של העסק, לגבי כספים שהופרשו לפנסיה של עובדי העסק, ואשר לא הגיעו ליעדם, הינו אירוע "חריג ויוצא דופן", בבחינה אובייקטיבית, לא מצא בית-המשפט לקבל את גרסת התובע בהקשר זה, ומה גם שיש סתירות ניכרות בחומר הראיות לגרסתו העכשווית.

ככלל, מתח מתמשך בעבודה, אפילו משתרע הוא על פני ימים או שבועות, אינו עולה כדי "אירוע חריג", על-מנת ש"אירוע חריג" יבוא בגדר "תאונת עבודה" צריך שהאירוע החריג יוגדר בזמן ובמקום. אמנם אין הכרח כי אותו אירוע חריג יהיה רגעי וקצר, ובלבד שמשכו אינו עולה כדי "מתח מתמשך".

כשבוחנים אירוע חריג באופן סובייקטיבי, היינו את חריגותו בעיניו של המבוטח. אולם הבחינה הסובייקטיבית הזו נעשית על-פי מבחן אובייקטיבי - יש להוכיח שהיה כלל אירוע, שבעיני המבוטח, יכול להיחשב כאירוע חריג.

קביעת חריגות הדחק הנפשי, או עוצמת ההתרגזות, צריכה להיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר. משאין בית-הדין, לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה.

7. בעל חנות רהיטים - נפילת מזנון כבד על ידו
ב- ב"ל (ת"א) 12556-02-14 {שלמה פלג נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.05.15)} טוען התובע, כי אירעה לו תאונה במסגרת עבודתו, ועל הנתבע להכיר באירוע כתאונת עבודה. התובע, בעל חנות רהיטים, ביום 25.07.12 סידר את הרהיטים בחנות, וניסה להזיז ממקומו מזנון כבד, השוקל כמאה ק"ג. המזנון נפל על ידו הימנית של התובע והתובע לא הצליח לשחרר את כף ידו.

נקבע כתאונת עבודה היא כל מקרה בו נפגע אותו עובד עצמאי עת עסק בדבר שסביר היה תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו.

יש לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על-מנת לזכות בטיפול נכון.

בית-הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה.

בית-המשפט קבע כי בנסיבות העניין, ובפרט על רקע הסתירות בגרסת התובע והעד מטעמו, והיעדר כל תימוכין במסמכים הרפואיים בכתב לכך שאירעה לתובע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו ביום 25.07.12, נדחית התביעה.

8. נהג אוטובוס - עליה על במפר גדול וחבלה בכתף
ב- ב"ל (ת"א) 50547-03-14 {רודולף ברוך נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.15)} קבע בית-המשפט כי בכל מקרה בו נטען כי אירוע תאונתי גרם לפגיעה ולנזק שבגינם נתבעים דמי פגיעה, יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה וכי הנזק אכן נגרם בעטיה של העבודה ולא בעטים של גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה. לעניין הקשר הסיבתי צריך שיהיה גורם מסויים בעבודה שניתן לאתרו בזמן ובמקום {דב"ע מח/50-0 המוסד לביטוח לאומי נ' מלכה ויקטור פד"ע כ 284; דב"ע לז/59-0 המוסד נ' חיים קמינסקי פד"ע י 253; דב"ע מא/73-0 בנימין דומב נ' המוסד פד"ע יב 351}.

המבחן הראשוני והיסודי להיותו של אירוע "תאונתי" הוא מבחן ה"פתאומיות", כשהכוונה לכך הינה לאירוע שניתן לאתר במישור הזמן- מתי קרה האירוע ובמישור השטח - מה היה המקום שבו אירע {דב"ע נו/103-0 שלמה עטר נ' המוסד, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.96)}.

על התובע להביא ראשית ראיה שאכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגימה לעבודה.

בנוסף, יש לתת משקל מיוחד למסמכים רפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו {דב"ע מט 0-23 המל"ל נ' שמעון הירשהורן, פד"ע כ' 349}.

בנוסף, בית-הדין קבע כדלקמן:

"מן הכלל אל הפרט
11. ביום 28.07.13 נהג התובע בקו 286 מאריאל לתל אביב- עובדה זו הוכחה על-ידי התובע באמצעות דו"ח יום עבודה לנהג לתאריך זה (ראה נספח ב(3) לכתב התביעה).

12. עוד הוכח כי במקום התאונה היה במפר ברזלים גדול אשר הוסר מאוחר יותר (ראה עדויות התובע ומר איתי עוזיאל אשר לא נסתרו).

13. התובע הן בטופס התביעה, הן בהודעתו לחוקר המוסד (נ/6), הן בתצהירו והן בעדותו בפני בית-הדין, חזר באופן עקבי על גרסתו ולפיה ביציאה מאריאל כתוצאה מעליית האוטובוס על במפר הברזלים, נזרקה ידו השמאלית ביחד עם ההגה והוא הרגיש "פק" וכאב חד בכתפו.

התובע נשאל מספר רב של פעמים מדוע לא פנה לטיפול רפואי מיד לאחר הפגיעה ומדוע לא סיפר על התאונה למי ממקורביו.

התובע הסביר כי תחילה לא ייחס חשיבות לכאבים וסבר כי אלו יחלפו מעצמם (נ/6 עמ' 3 ש' 13-8), הוא הוסיף כי הוא מצוי בחובות ולכן חשש לפרנסתו והמשיך לעבוד חרף הכאבים (שם עמ' 6 ש' 11 עד 20). עוד מסר בתצהירו ובעדותו כי מספר ימים לאחר התאונה נפטר אחיו ז"ל, כאשר הוא היה טרוד בנושא זה ולכן התעלם מהכאבים (נ/6 עמ' 3 ש' 20-15 וכן עמ' 3 לפרוט' ש' 3-1).

14. בנוסף הסביר כי חשב תחילה שמדובר בדלקת או כאב אחר שיעבור ולא הבין את משמעות העובדה כי עבר תאונה בעבודה וכי בעצת חבריו אף השתמש בעזרים רפואיים בניסיון לטפל בכאב (נ/6 עמ' 5 ש' 2-1 וכן עמ' 3 לפרוט' ש' 7-6). גרסתו של התובע לפיה התלונן משך זמן רב מאז התאונה על כאבים בכתף בפני חבריו לעבודה לא נסתרה אלא להיפך. היא אומתה בידי חבריו לעבודה מר איתי עוזיאל ומר עובדיה אליהו (נ/7 ש' 10) ובידי מעסיקו מר אברהם אורן (נ/8 עמ' 1 ש' 19, עמ' 2 ש' 2-1). יודגש כי קודם למועד התאונה לא התלונן התובע על כאבים בכתף.

15. מר אברהם אורן, מעסיקו של התובע, בהודעה שמסר לחוקר המוסד (נ/8), אף הוסיף כי אמנם הוא אינו רופא ואינו יכול לקבוע ממה נובעים כאביו של התובע אך לאור העובדה כי התובע נוהג על אוטובוס שההגה שלו גדול בהחלט ייתכן שבעת סיבוב ההגה נפגע כפי שנפגע.

מר אורן אף התנדב להראות לחוקר את האוטובוס עליו עבד התובע כדי שייווכח בדבר גודלו של ההגה, כמו-כן הוסיף כי נהגים נוספים שעבדו על אוטובוס מהסוג הזה התלוננו על פגיעה בשל סיבוב ההגה וביקשו לעבור לנהוג על סוג אוטובוס אחר.

16. אכן כפי שטוען ב"כ המוסד התובע לא סיפר למקורביו ולרופאיו על אירוע התאונה, אך נוכח עדותו של התובע אשר היתה מהימנה עלינו אנו מקבלים את גרסתו כי בזמן אמת לא ייחס חשיבות לכאבים בכתף וסבר שאלו יחלפו עם הזמן וכי פטירתו של אחיו הסבה תשומת ליבו מן הכאבים ובתום השבעה משאלה לא חלפו, פנה לקבלת טיפול רפואי. בתיעוד רפואי מיום 30.10.13 מציין ד"ר פוגל את אירוע התאונה "כאבים והגבלת תנועה כתף שמאל חודשיים וחצי ללא חבלה. לדבריו הרגיש פק בכתף בזמן סיבוב ההגה. נהג אוטובוס... ". אמנם אזכור זה של אירוע התאונה מופיע ברישומים הרפואיים לראשונה כחודשיים וחצי לאחר התאונה, אך זאת בטרם קיבל התובע ייעוץ משפטי (ב"כ התובע בסיכומיו מציין כי התובע פנה לייעוץ משפטי רק בחודש דצמבר 2013). יצויין כי בפניה הראשונה לקבלת טיפול רפואי נרשם "שבועיים כאבים בכתף שמאל" - פרק זמן העולה בקנה אחד עם מועד אירוע התאונה הנטען.

סיכום
17. נוכח האמור מתקבלת גרסתו העובדתית של התובע באשר לאירוע התאונה מיום 28.07.13.

לצורך בחינת הקשר הסיבתי הרפואי ימונה מומחה רפואי בהחלטה נפרדת."

9. מנכ"ל חברת הסעות - פנה לבנק לבצע הפקדות ואחר כך לעבודה
ב- ב"ל (ב"ש) 45213-10-13 {נאיף אבו עראר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.05.15) (להלן: "פרשת נאיף")} קבע בית-המשפט כי כדי לקבוע האם היתה הפסקה יש לתת את הדעת, לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים.

הרחבת המושג "תאונת עבודה" והחלתו על הליכה או נסיעה של עובד ממעונו אל מקום עבודתו או ממקום עבודתו למעונו - יסודה בהנחה שעובד שיוצא מביתו, שם פעמיו אל מקום עבודתו, בדרך מקובלת ובלא סטיה של ממש, והכל בפרמטרים של סבירות ומידתיות. אולם מקום בו מטרת הנסיעה מלכתחילה עמדה בפני עצמה, ולא היתה מן העבודה למעון ולא מן המעון לעבודה, לא נבחנת כלל השאלה האם ארעה התאונה בדרך לעבודה.

מקום בו המבוטח יוצא ממעונו למקום שאינו מקום העבודה ומשם פונה לעבודתו עלינו לבחון את תכלית הנסיעה, אם נעשתה היא לעניינים פרטיים או לצרכי העבודה, ועל-פי תכלית זו יוכרע הדבר {עב"ל 1396/04 דוד הררי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.07.05)}.

הסטיה תיבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. נסיעה בדרך עוקפת יכולה, בנסיבות מסויימות, להיחשב כסטיה "מקובלת" ובנסיבות אחרות כ"סטיה של ממש".

כך אם סטיה מבוצעת בשל מצוקות תחבורה ופקקי תנועה והסטיה בנסיבות העניין סבירה, כי אז תיחשב הסטיה "מקובלת". לעומת-זאת אם תוך כדי נסיעת העובד למקום עבודתו, הוא מבצע סטיה לצורך עניין שאינו קשור במקום עבודתו, ייראה הדבר כסטיה של ממש. המחוקק קבע שני מקרים בהם מוכרת הסטיה מן הדרך אל מקום העבודה. האחד, הובלת ילד אל גן ילדים והשני - קיום מצוות תפילה {סעיף 81(ב) לחוק הביטוח הלאומי} הכרה בשני מצבים אלה שוללת את ההכרה בסטיה מן הדרך למטרות אחרות.

סטיה מהדרך, להבדיל מ"הפסקה", ניתנת לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל. אם ארעה התאונה לאחר שחזר הנפגע לדרך המקובלת - תוכר התאונה כתאונת עבודה {דב"ע מא/0-19 המוסד - משה אבניאלי, פד"ע יב 298}.

יש לבדוק מה היתה מטרת הסטיה, והאם מדובר בסטיה {שמטבעה הינה קצרה} או בהפסקה.

בפרשת נאיף הנל קבע בית-המשפט כדלקמן:

"20. האם ניתן לראות את הנסיעה מביתו של התובע בערערה לעיר דימונה, ושהייתו בעיר דימונה, משום סטיה הניתנת לריפוי, והאם החזרה למסלול הנסיעה הרגיל למשרדי החברה בבאר שבע, ריפאה סטיה זו?

21. עם כל הצער שבדבר, לא ניתן לראות בנסיעה ממעונו של התובע בערערה לדימונה ושהייתו בעיר דימונה כסטיה מידתית, אלא כהפסקה של ממש. אין מדובר ב"סטיה קטנה" אלא בנסיעה שאף אליבא דתובע לוקחת לפחות 10 דקות, שהייה בעיר דימונה, ושוב חזרה מדימונה עד לצומת ערערה. לפיכך מדובר בהפסקה של ממש אשר ניתקה את הקשר הסיבתי.

יש לשים-לב כי בפסק-דין אבניאלי, אליו הפנה ב"כ התובע, דובר על רפוי של סטיה, והכוונה לסטיה קלה. בענייננו אין המדובר בסטיה קלה, דימונה אינה נמצאת על אם הדרך מערערה לבאר שבע, והיא מהווה מטרה בפני עצמה, ולכן גם אם התובע שב למסלול אין המדובר ברפוי. על-כן נסיעתו של התובע מערערה לדימונה הינה בבחינת הפסקה המנתקת את הקשר הסיבתי בין התאונה לעבודה.

זאת ועוד, התובע אשר הינו עצמאי, צריך היה להוכיח כי תכלית נסיעתו לדימונה לא היתה למימוש צרכים פרטיים אלא לצרכים שקשורים לתפקידו כמנכ"ל החברה, אולם התובע לא הניח כל ראיה התומכת בטענתו. התובע לא הזמין נציג מבנק המזרחי בסניף דימונה ואף לא הציג כל אסמכתא אחרת, התומכת בטענתו. התובע טען כי נסע לבנק לשם בירור מצב חשבון ולא ביצע הפקדות ו/או משיכות ו/או כל פעולה אשר מתועדת בחשבון הבנק (סעיף 13 לתצהיר התובע); טענה זו של התובע תמוהה בעינינו, שכן במהלך הדיון הוצג בפני מסמך מבנק מזרחי טפחות ממנו ניתן ללמוד כי ביכולתו של התובע לערוך בירור מצב החשבון טלפונית, ולא קיבלנו כל הסבר המניח את הדעת מדוע נסע התובע עד לדימונה לשם בירור מצב חשבון כאשר יכול היה לעשות זאת בשיחת טלפון פשוטה.

הנה-כי-כן, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ומסקנתי היא כי נסיעתו לדימונה היתה הפסקה של ממש ואין המדובר בסטיה מהדרך אשר ניתנת לרפוי בחזרה למסלול הנסיעה הרגיל.

22. לאור כל האמור לעיל, ובבחינת השאלות אשר עמדו במחלוקת בתיק זה, לא הוכיח התובע כי התאונה שארעה לו הינה בבחינת תאונת עבודה.

היות וכך - התביעה נדחית."

10. מכונאי - הרמת צמיגים - חילוץ מנוע - בעיות גב
ב- ב"ל (חי') 12140-06-14 {האני אבו מוך נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.05.15)} קבע בית-המשפט כי מעדות התובע עולה, כי המדובר בעבודה קשה ומאומצת אותה מבצע התובע משך שנים רבות, בהן הינו עוסק כמכונאי רכב. אין די בהוכחת עבודה הכרוכה במאמץ קשה כדי להכיר בפגיעה לפי תורת המיקרוטראומה.

תנאי להכרה בפגיעה בעבודה מקרוטראומטית הינו, קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר העבודה של המבוטח.

יסודותיה של הפגיעה הזעירה המרכיבה את המיקרוטראומה בדומה ליסודותיה של התאונה בעבודה; הינם שניים, דהיינו - האירוע החיצוני של תנועה חוזרת ונשנית המתבצעת עקב העבודה, והנזק הזעיר והבלתי-הדיר הנגרם בעטיה של כל תנועה שכזאת.

לאור האמור יש לאבחן בין פעילות חוזרת על עצמה הכוללת מספר רב של תנועות לבין התנועות המרכיבות אותה.

התנועות שבגינן עשויות להיגרם למבוטח פגיעות "זעירות" אינן חייבות להיות זהות, אלא "זהות במהותן", ובלבד שיפעלו במקום מוגדר בגוף.

בנוסף, תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, ובלבד שתהא ממושכת וחוזרת. זאת ועוד, "הפעולות החוזרות ונשנות אינן חייבות להיעשות ברציפות, ללא הפסקות ביניהן, אלא ניתן לבודד פעולות אילו אצל העובד ממכלול הפעולות שהוא מבצע במהלך יום עבודתו {עב"ל (ארצי) 26150-02-11 אלברט אמר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.10.13)}.

בנוסף בית-הדין קבע כדלקמן:

"... מעדות התובע שנשמעה בפנינו עולה תמונה לפיה התובע עבד בעבודה פיזית, במסגרתה ביצע פעולות שונות ומגוונות שחייבו תנועות ותנוחות שונות של הגוף כגון: הרמה, הורדה, שכיבה, רכינה, משיכה, התכופפות, הברגה ועוד. אף הפעולות החוזרות והנשנות להן טען התובע - הרמת/הורדת צמיגים וכן חילוץ ראש מנוע/מנוע/גיר מתוך הרכב - אין בהן להניח תשתית עובדתית מתאימה בעילת המיקרוטראומה, ונבאר.
24. בהתייחס לפעולת הורדת הצמיגים והרמתם, (עמ' 6, ש' 8-7) התובע העיד כי אינו נדרש לפעולה זו מידי יום, שכן ישנם ימים במהלכם הוא עובד על מנוע/ראש מנוע/גיר ואז אינו נדרש להורדת צמיגים כלל (שם בש' 14-11); מה גם שהתובע העיד כי פעולת פירוק/הרכבת ארבעת הצמיגים אורכת כ- 6 עד שבע דקות, כשבין הורדת צמיג למשנהו התובע פותח את הברגים בעזרת פטיש אוויר ובוקסה, כך שגם אם נקבל את גרסת התובע לפיה הוריד והחזיר צמיגים של חמש עד שבע מכוניות ביום - מדובר בהרמות לא רצופות, המבוצעות לסירוגין ונמשכות במצטבר פחות משעה מתוך יום עבודה - תדירות שאינה מספקת להנחת תשתית עובדתית בעילת המיקרוטראומה.
כך גם לא מצאנו בפעולת חילוץ ראש מנוע/מנוע/גיר מתוך הרכב החוצה כדי להניח תשתית מתאימה ליישום הלכת המיקרוטראומה, שכן התובע העיד כי המאמץ המוגבר בפעולה זו הוא "התנגדויות, הסיבובים והמשיכות" (עמ' 6, ש' 31-30; עמ' 7, ש' 11-10) - פעולות שאכן מערבות בעיקר את הכתפיים והידיים ולאו דווקא הגב, מה גם שאין מדובר ברצף פעולות דומות כנדרש בפגיעה מיקרוטראומטית. זאת ועוד, התובע העיד כי הרמת החלקים הכבדים לאחר חילוצם מהרכב נעשית בעזרת מנוף וכלשון התובע "אחרי שהמנוע בחוץ איני צריך לעשות פעולה פיזית משמעותית" (עמ' 8, ש' 6). כלל הנסיבות האמורות, מובילנו למסקנה כי דין התביעה להידחות."

11. עובד מעדניה - תקיפה
ב- ב"ל (חי') 6876-02-14 {נתן סימנדוייב נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.15)} עסק בית-המשפט בתביעתו של מר נתן סימנדוייב, במסגרתה מבקש הוא להכיר באירוע תקיפה/דקירה שאירע לו לטענתו, ביום 31.08.13, כ"תאונת עבודה", כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. תביעתו של מר נתן נדחתה ביום 07.01.14 על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מהטעם כי לא הוכח שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו של התובע.

בית-הדין קבע כי המבחן העיקרי להכרעה בשאלה האם תקיפה של מבוטח, נחשבת כ"תאונת עבודה", היא מידת הזיקה שבין האירוע לבין העבודה.

כאשר תקיפת מבוטח נעשית "תוך כדי עבודתו" או "תוך כדי עיסוקו", אולם הרקע לתקיפה הוא אישי, בלא קשר או זיקה לעבודתו של הקרבן או בלא תרומה של העבודה לפגיעה, לא תיחשב הפגיעה עקב התקיפה, כ"תאונת עבודה".

במקרים מסוג זה, יושם דגש רב יותר על התקיימותם של שני התנאים לצורך הכרה באירוע כתאונת עבודה {תנאי הזמן - "תוך כדי עבודתו" ותנאי הקשר הסיבתי - "עקב עבודתו"} שכן, אף אם התקיפה אירעה לעובד תוך כדי עבודתו, אולם נעשתה על רקע אישי, מבלי שהיה לה קשר לעבודתו של הנפגע או בלא תרומה של העבודה לתקיפה, לא תוכר התקיפה כתאונת עבודה {עב"ל 35207-06-10 המוסד לביטוח לאומי נ' אניס עבד אלחלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.03.11)}.

בנוסף, בית-הדין קבע:

"23. משאלו הם פני הדברים, שוכנענו כי יש להכיר באירוע תקיפה/ דקירה שאירע לתובע ביום 31.08.13, כ"תאונת עבודה", כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, מהטעמים העיקריים הבאים:

א. גרסתו של התובע התגלתה כאמינה ומהימנה;

ב. שוכנענו, כי אירוע התקיפה אירע לתובע ביום 31.08.13 בזמן עבודתו במעדנייה, והיה קשור לחובות כספיים ולבעיות שהיו למנהל המעדניה, עופר עם גורמים עבריינים - כך עלה בבירור מגרסתו של התובע וכך גם עלה בבירור מעדותו של עופר כי אירוע התקיפה היה קשור אליו "בוודאות" כלשונו (ש' 5, עמ' 7 לפרוטוקול).

ויודגש, מעדותו של עופר עלה בצורה ברורה וחד-משמעית, כי אירוע התקיפה קשור לבעיות שהיו במעדניה, לבעיות שקשורות אליו ולעסק שאין ביכולתו לספר עליו והתובע הותקף בשל טעות בזיהוי.

ג. כך גם שוכנענו, כי התובע לא דיווח על האירוע לגורמי המשטרה, מתוך חשש ופחד ממשי וכן לחייו ולגורלו.

נציין, כי אף מעדותו של עופר עלו חששות ופחדים רבים, וכך למשל, משנשאל עופר האם הוא ביקש מהתובע שלא להתלונן במשטרה, עופר שהשיב שהוא אינו יכול לענות על זה, והדברים מדברים בעד עצמם.

ד. במצב דברים זה, כאשר הגענו למסקנה שאירוע התקיפה/דקירה נעשה "תוך כדי עבודתו" של התובע במעדניה ביום 31.08.13 (תנאי הזמן), וכאשר שוכנענו שהרקע לתקיפה הוא לא רקע אישי, אלא אירע "עקב עבודתו" של התובע (תנאי הקשר הסיבתי), כפי שפירטנו לעיל, יש להכיר באירוע התקיפה/דקירה שאירע לתובע ביום 31.08.13 כתאונת עבודה."

12. עובד בסניף שופרסל - נפגע בעודו נוהג על אופנוע
ב- ב"ל (ת"א) 24733-08-13 {אשרף עותמאן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.04.15)} המחלוקת בין הצדדים היא האם התובע נפגע בדרך לעבודה.

בית-הדין קבע כי סטיה מהדרך יכולה להרפא אם העובד חוזר אל הדרך המקובלת למקום עבודתו.

די בעובדה שהתאונה אירעה לאחר שהמבוטחת שבה למסלול הנסיעה הרגיל שלה כדי להכיר באירוע כפגיעה בעבודה. כאמור, לאחר שהמערער סטה בדרכו מעבודתו למעונו על-מנת לשלוח כרטיס פיס בלבד, הוא מיד חזר ללכת בתוואי הרגיל של הדרך המקובלת לביתו. כלומר, מדובר בהליכה אחת, שהוארכה, מעבודתו למעונו. התאונה אירעה למערער לאחר שהוא חזר לתוואי המקובל של הדרך, היינו התאונה אירעה על קטע התוואי הרגיל של הדרך המקובלת להליכתו. לפיכך, הסטיה "הקלה" נרפאה בכך שהמערער חזר לתוואי הדרך הרגיל, בו אירעה התאונה {דב"ע נז/0-148 המוסד לביטוח לאומי נ' שולמית ארמי, פורסם באתר האינרטנט נבו (03.06.98)}.

ב- דב"ע תשן/0-174 {אהרנפלד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 98 (1980)} קבע בית-הדין כי את ההפסקה שבה מדובר במקרה דנא יש לשקול ביחס לאורך הנסיעה בתנאים רגילים. נסיעתה של התובעת מהעיר אל ביתה ארכה בדרך-כלל כחצי שעה עד שלושת רבעי השעה, ואילו במקרה דנה התעכבה התובעת בשיחות עם החברות, לאחר שירדה מהאוטובוס, יותר זמן מהנסיעה כולה. לאור זאת, ובהתחשב באמור בפסקה הקודמת, נראה לבית-הדין כי ישים לענייננו האמור בפסקי-דין הדנים בסטיה של ממש ואשר קבעו כי בהתחשב במטרות הסטיה, יש לתת משקל לעובדה כי מרחק הסטיה שקול כנגד מרחק הדרך כולה או יותר מזה.

אין לקבוע מבחן טכני ופורמאלי של השוואת משך זמן ההפסקה או הסטיה למשך זמן ההליכה. הפסקה או סטיה שבמהותן אינן 'של ממש', לא יהפכו לכאלה רק בשל כך שמשך זמן ההליכה של המבוטח לעבודה הוא קצר יחסית.

ב- דב"ע לד/0-89 {אהרון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 347 (1974)} קבע בית-הדין כי ייתכן מקרה שבו אף סטיה של קילומטר אחד מדרך שאורכה 10 קילומטר לא תהא סטיה של ממש, עת סוטים לבית המלאכה הקרוב ביותר על-מנת לתקן תקר בצמיג, וייתכן מקרה שבו סטיה של חצי קילומטר מדרך שאורכה 20 קילומטר הוא סטיה של ממש, עת סוטים לבית מלאכה על-מנת להזמין ריהוט .

בנוסף קבע בית-הדין:

"18. בנסיבות העניין, כאשר התובע יצא מביתו על הקטנוע, במטרה להגיע לעבודה בשעה 16:00, כאשר מטרה זו לא נזנחה והדבר נלמד מהעובדה שהתובע התקשר למקום העבודה והודיע כי הוא מתעכב, בשים-לב לכך שהעצירה במוסך לא היתה כרוכה בכל שינוי של הדרך למקום העבודה, היא נועדה לתיקון האופנוע עליו התובע רכב וכאשר התאונה עצמה ארעה לאחר שהתובע יצא מהמוסך ופנה למקום עבודתו, היינו הסטיה או ההפסקה נרפאה, אני סבורה כי יש לנהוג על-פי הנפסק בעניין שלמה שנפסק לעיל, היינו על-פי בחינת כלל הנסיבות ומטרת הנסיעה ולא על-פי השוואה מתמטית של משך זמן הנסיעה הרגיל למקום העבודה לפרק הזמן שהוכח בעניינו של התובע. זאת במיוחד כאשר התאונה לא ארעה בדרך למוסך, אלא לאחר שהתובע עזב את המוסך והמשיך בדרכו למקום העבודה.

19. לכל האמור לעיל אוסיף כי כאשר עניינו של ההליך הוא זכויות על-פי חוק מתחום הביטחון הסוציאלי, יש להעדיף את התוצאה המטיבה עם המבוטח.

20. נוכח כל הנימוקים אשר פורטו לעיל, אני סבורה כי התביעה להתקבל.

21. בשולי הדברים אציין כי העד הנוסף מטעם התובע, מר שאדי מנצור, הוא חברו לעבודה אשר קיבל את ההודעה על התאונה והגיע למקום. לא מצאתי שהיה בעדותו כדי לתרום להכרעה במחלוקות המתעוררות בהליך.

22. סוף דבר - התביעה מתקבלת."

13. האם אירוע שוד ייחשב כתאונת עבודה?
ב- ב"ל (ת"א) 8451-03-13 {מוטי פרי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.04.15)} עסק בתביעה להכיר באירוע שוד מיום 12.01.12 כתאונת עבודה, בית-המשפט קבע כי על עובד עצמאי מוטל נטל ההוכחה שהתאונה ארעה גם "עקב" עיסוקו במשלח-ידו.

וכדי להוכיח כי התאונה ארעה עקב העיסוק במשלח-ידו של התובע, על העובד העצמאי להראות כי הפעולה בה נפגע, נעשתה לצורך עיסוקו במשלח-ידו, בין שתראה בה פעולה השייכת מהותית לעיסוק עצמו לבין שתראה בה פעולה הנלווית לעיסוק.

המבחן העיקרי להכרעה בשאלה האם תקיפה של מבוטח, נחשבת "תאונת עבודה", הוא מידת הזיקה שבין האירוע לבין העבודה, או "הקשר לעבודה". בעניין זה, יש חשיבות רבה לקיום התנאים המצטברים של היות אירוע התאונה "תוך כדי" ו"עקב" העבודה או העיסוק.

כאשר תקיפת המבוטח נעשית "תוך כדי עבודתו" או "תוך כדי עיסוקו" אולם הרקע לתקיפה הוא אישי, בלא קשר או זיקה לעבודתו של הקרבן או בלא תרומה של העבודה לפגיעה, לא תחשב הפגיעה עקב התקיפה כ"תאונת עבודה".

14. פגיעה מירי מידי כוחות צה"ל
ב- ב"ל (ב"ש) 62365-10-13 {סוילם קשחר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.04.15)} נשאלה השאלה האם יש להכיר באירוע מיום 24.05.12 במהלכו נפגע התובע מירי כוחות צה"ל באזור הר חריף כתאונת עבודה?

נקבע על-ידי בית-הדין:

"11. במסגרת הליך ההוכחות בתיק, שמענו את עדותו של התובע וכן הופיעו בפנינו עדים רבים ביניהם: מנהלים מהחברה בה עבד התובע, שוטרים שחקרו את האירוע וכן קצין המבצעים של צה"ל בגזרת האירוע.

12. לאחר שמיעת העדויות ומעיון במסמכים שהונחו בפנינו, מצאנו כי אין כל קשר בין הירי שהופנה כלפי התובע לבין עבודתו.

13. במסגרת הליכים מקדמיים בתיק, התברר כי כנגד התובע מתנהל תיק פלילי 51916-11-12 המייחס לו עבירות בניגוד לפקודת המכס (נסח חדש) ולחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952.

עובדות כתב-האישום בתיק הפלילי מתארות את אירוע הירי נשוא התיק שבפנינו במסגרתן נטען כי במועד האירוע עסק התובע בפעילות להברחת סיגריות מבלי שישולם עליהם מס.

14. תצהירו של התובע נעדר התייחסות להליך הפלילי ובמהלך עדותו נשאל התובע בעניין, אך ניסה להסתיר הליך זה תוך שהשיב לשאלה בעניין כי "לא עשו לי כלום" ו- "יש הליך משפטי" (ראה פרוטוקול מיום 15.09.14, עמ' 6, ש' 16).

התובע אף נשאל באופן ישיר על העבירות המיוחסות לו בכתב האישום והשיב: "הסיפור הוא על סיגריות, וואלה אני לא יודע מה להגיד לך" (ראה פרוטוקול מיום 15.09.14, עמ' 7, ש' 12).

תצהירו של התובע היה דל ביותר והוא לא איזכר דבר אודות נסיבות האירוע, הממצאים שנמצאו ברכבו וכן העובדה שהוגש בגין האירוע כתב אישום על-ידי רשויות המכס. עניין זה עלה אך ורק בדיון ההוכחות ולאור חקירתו הנגדית על-ידי ב"כ הנתבע. אנו קובעים, כי אין לקבל כמהימנה את עדות התובע. עדות התובע רצופה סתירות, והשתכנענו כי התובע היה מוכן לומר כל דבר על-מנת לשפר את סיכויי תביעתו.

15. הליך זה אינו בא להחליף את ההליך הפלילי אשר מתנהל כנגד התובע, אולם הדברים שמסר התובע בנוגע להתרחשות האירוע היו בלתי מהימנים עלינו והתרשמנו כי אין כל קשר בין האירוע בו נפגע לבין עבודתו בחברה.

התובע סיפר כי בעת שהגיע לעבודתו הוא מצא ארגז סיגריות אותו העמיס על רכבו ואז החלו לירות בו:

"ש. אז למה לא סיפרת לו שהעמסת סיגריות על האוטו וירו בך?
ת. אני באתי לעבודה, מצאתי את הקרטון הזה איפה שאני עובד, אז העמסתי את הסיגריות ורצתי לקחת אותו למחסום של הצבא וזה מה שקרה."
(פרוטוקול מיום 15.09.14, עמ' 5, ש' 7-5)

התובע נשאל על-ידינו האם הוא מצא קרטון אחד והשיב כי מצא 7 עד 9 קרטונים, אולם בהמשך עדותו אישר כי העמיס 16 ארגזי סיגריות על רכבו.

"ש. הספקת להעמיס 16 ארגזים, לסגור במנעולים ורק אז יצאו החיילים?
ת. כן."
(פרוטוקול מיום 15.09.14, עמ' 6, ש' 8-7).

הדברים שמסר התובע בעדותו, סתרו את הגרסה שהציג התובע במשטרה (נ/12), שם טען כי רק רצה להעמיס את קרטוני הסיגריות ברכבו ומיד נפתחה עליו אש.

עיון במסמך שהציג בפנינו הנתבע (נ/8), מעלה כי בתוך רכבו של התובע נמצאו 16 ארגזי סיגריות אשר היו מסודרים בתא המטען, נתון אשר אינו מתיישב עם טענת התובע כי מצא באופן מקרי ארגז סיגריות.

16. מעבר לחוסר הקוהרנטיות בגרסתו של התובע, הרי שמדבריו עולה באופן ברור כי האירוע לא התרחש בעת עבודתו של התובע על הבאגר, שכן אף לטענת התובע הסיגריות לא נמצאו תוך כדי העבודה ונראה כי אין כל קשר בין האירוע לבין עבודתו כמפעיל באגר.

17. זאת ועוד. מעדותו של קצין המבצעים של הגדוד עולה כי התובע לא רק שלא שהה בכלי העבודה שלו, אלא שהאירוע לא התרחש כלל במקום העבודה בו היה אמור התובע להיות:

"ת. כל הידוע לי באגף המבצעים של הגדוד התקבלה הודעה מכוח ששהה בגזרת הגדוד שבוצע ירי לעבר החשוד ששהה באזור שאינו אמור לשהות בו. כל קו הגבול עם מצרים הינו שטח צבאי סגור בצו מפקד פיקוד הדרום, ובאותה העת בוצעו במקום עבודות להקמת גדר הגבול בין ישראל למצרים, כאשר לכל הקבלנים שעבדו במקום הוגדרו מהם גבולות הגזרה שבהם מותר להם לשהות במסגרת העבודה ועל-פי המידע שנמסר לי, החשוד שנורה היה מחוץ לאותם גבולות ושהה במקום שאסור לו לשהות."
(פרוטוקול מיום 15.09.14, עמ' 9, ש' 19-14)

מעדותו של קצין המבצעים למדנו כי התובע שהה בשטח צבאי סגור בו כל כניסה נרשמת ומבוקרת, התובע חרג מגבולות הגזרה בה היה מותר לו להיות, כך שבוודאי האירוע לא התרחש במהלך עבודתו.

יש לציין כי התובע לא הזמין לעדות כל עובד נוסף שהיה עימו במקום העבודה ועניין זה מחזק את דבריו של הקצין לפיהם, התובע לא היה במקום עבודתו עת שנורה על-ידי כוחות צה"ל.

18. חיזוק נוסף לקביעתנו כי אירוע התאונה לא התרחש במקום העבודה מצאנו בדבריו של מר ארז סייר, אשר היה האחראי הישיר על התובע מטעם החברה.

מר סייר סיפר בעדותו כי מספר ימים קודם האירוע, התובע התנהג באופן מוזר, היה מגיע מוקדם יותר מכלל העובדים והיה מתרחק כ-200 מטרים מהכלי עליו עבד. מר סייר ציין כי לאור התנהגות התובע הוא העביר דיווח בעניין לקצין הבטיחות של החברה (פרוטוקול מיום 19.12.14, עמ' 4, ש' 16-11).

מר סייר הגיע למקום האירוע לאחר פינוי התובע לטיפול רפואי, אולם כאשר ראה את המקום בו נורה התובע, הבין כי התובע היה מעבר לגבול ובמקום שהוא לא היה אמור להיות בו, עוד הוסיף מר סייר, כי האירוע התרחש לפני שעות העבודה, ובלשונו:

"ש. זאת אומרת שכל זה קרה לפני שעות העבודה?
ת. כן.
ש. ואז מה נודע לך על זה, ראית איפה בוצע הירי?
ת. כן. מה שאני יודע, שבוצע ירי לעבר הבחור הזה, באו ושאלו אותי אם אני מכיר אותו ואמרתי שכן שהוא מפעיל באגר אצלי. הירי היה מעבר לגבול מעבר לשטח העבודה שלנו, מקום שלא היה אמור להיות שם בכלל, הוא היה אמור להגיע לריכוז הכלים שלנו ושאני אפזר אותו לעבודה."
(פרוטוקול מיום 29.12.14, עמ' 4, ש' 27-21)

19. מהדברים שמסר בעדותו מנהל החברה, מר דוד רחמני, עולה כי התובע נכנס לשטח הצבאי הסגור שלא בהתאם להוראות החברה.

מדברי המנהל עולה כי קיים נוהל בחברה לפיו כל העובדים מגיעים לנקודת כינוס משותפת ומנקודה זו יוצאים בשיירה לעבר מקום העבודה (ראה פרוטוקול מיום 23.02.15, עמ' 7, ש' 7-6).

מדברי המנהל למדנו כי נהלי החברה אסרו להיכנס למקום העבודה עקב סיכון בטחוני אשר היה קיים באזור וכי התובע בהתנהלותו סיכן את בטחונו האישי.

העובדה כי התובע פעל באופן אישי, מבלי שקיבל את אישור מנהלי החברה, תוך סיכון בטחונו האישי, תומכים במסקנה כי התובע היה בפעילות אישית בעת שנורה על-ידי חיילי צה"ל, ולא היה כל קשר בין פעילותו האישית לבין עבודתו.
על נוהל התנועה והמעבר לשטח הצבאי הסגור למדנו גם מדברי מנהל נוסף של החברה, מר נוגידת חמודה אשר תיאר את נוהל הכניסה באופן הבא:

"ש. איך נוהל הכניסה לאתר?
ת. אמרתי שאנחנו מגיעים בשעה 06:30 למחסום, מקבלים אישור מהצבא, לפעמים מכניסים אותנו אחרי רבע שעה, לפעמים אחרי חצי שעה, הכל תלוי בצבא.
ש. איך נכנסים, כל העובדים ביחד, באופן בודד?
ת. העובדים נכנסים, כל מפעיל יש לו את הרכב שלו, נכנסים ברכבים שלהם עד לריכוז באתר העבודה."
(ראה פרוטוקול מיום 23.02.15, עמ' 9, ש' 24-19)

במהלך עדותו טען מר חמודה כי התובע פעל בהתאם לנהלי החברה, אך עדות זו סתרה את הגרסה שמסר למשטרה בעת חקירת האירוע.

במסגרת הדברים שמסר למשטרה (ראה נ/14) הבהיר מר חמודה כי במועד האירוע, התובע לא נכנס למקום העבודה דרך המחסום "ובאותו היום לפי מה שזכור לי התחלנו לעבוד בשעה 08:00 וירו בו לפני השעה 08:00".

20. במסגרת הודעתו למשטרה סיפר מר חמודה כי התובע לא יצר עימו קשר כלל בבוקר בו התרחש האירוע ולדעתו התובע נורה עקב הברחת סיגריות, אולם במהלך עדותו התעלם מדברים אלה וטען כי פגש את התובע במחסום צה"ל.

כאמור, בעדותו חזר בו מר חמודה מדבריו במשטרה, והתרשמנו כי הינו מבקש לגונן על התובע ולסייע לו בתביעתו.

הגרסה שמסר מר חמודה לחוקר המשטרה, אשר הובאה בפנינו במסגרת נ/14, התיישבה טוב יותר עם יתר הראיות בתיק ומצאנו לבכרה על פני הגרסה המאוחרת, שנמסרה במהלך עדותו.

21. על-פי הפסיקה, יש ליתן משקל להודעתו של עד או מבוטח בפני חוקר משטרה/חוקר המוסד, וכפי שנפסק, הערכאה הדיונית המתרשמת מעדותו של העד, רשאית להעדיף את דבריו בפני חוקר המשטרה או המוסד, על אלה שאמר בפני בית-הדין. ב- דב"ע נז/0-37 חיים אוחנה נ'המל"ל, עבודה ארצי לא(3), 66, נאמרו הדברים הבאים:

'צדק בית-הדין קמא בקביעתו כי קיימת סתירה מהותית בין גרסאות המערער וכי יש להעדיף את גרסת המערער בהודעה בפני חוקר המשיב על פני גרסתו בפני בית-הדין. מסקנה זו נשענת על פסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה. לעניין זה ראה: דב"ע נב/13-0 מירון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 82, 87: 'עם-זאת, רשאי בית-הדין לא להאמין לעדים המעידים לפניו, כאשר הוא מצביע על "הסתירות בין דבריהם בבית-הדין, לבין תשובותיהם לחוקר המוסד כדו"חות שהוגשו לבית-הדין" (דב"ע לא/78-0, 159). ועוד נאמר בעניין זה כי דברים שנאמרו בהודעה לחוקר 'יכולים לסייע בהתדיינות לעמוד על מהימנות עד, כך שסתירה בין עדות ובין "הודעה" יש להסביר וליישב' (דב"ע מא/72-0)."

הוא הדין בענייננו, משאין ספק כי בעדות התובע ובעדות מר חמודה בבית-הדין "שיפצו" הנ"ל את גרסתם המקורית, כפי שהוצגה לחוקר המשטרה, ושינו אותה לצורך הדיון, וזאת על-מנת שגרסתם תתאים למבוקש, לצורך הכרה בתביעה.

22. עוד נעיר כי עדותו של מר חמודה בפנינו, סותרת את דברי התובע עצמו במשטרה, שם הציג גרסה לפיה הוא אינו נזקק כלל להמתין לשאר העובדים על-מנת להיכנס לאתר העבודה, אלא הוא היה מגיע לבדו לבאגר, כל פעם שראה את המחסום פתוח (ראה נ/13).

23. דבריו של התובע הן במהלך עדותו והן במסגרת דבריו במשטרה כפי שהוצגו בפנינו בנספחים נ/12 ו- נ/13 אינם עולים בקנה אחד עם התשתית העובדתית שנפרסה בפנינו.

24. לאור כל המקובץ לעיל, הגענו למסקנה כי דין תביעת התובע להידחות, ולפיכך אין מקום להכיר באירוע מיום 24.05.12 כתאונת עבודה."

15. קניות לשבת לקשישה בה טיפלה במסגרת עבודתה בעמותת מטב - החלקה בקניון
ב- ב"ל (ב"ש) 33192-11-13 {אסתר פנקר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.04.15)} קבע בית-המשפט כי המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא ה"הפתאומיות".

הפתאומיות משמעה אירוע שניתן לאתר במישור הזמן - הווה אומר מתי אירע, ובמישור השטח - הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע.

נטל הראיה מוטל על התובע להביא "ראשית ראיה" שאכן אירע אירוע תאונתי בעבודה, שקושר את הפגיעה לעבודה.

בית-הדין קבע:

"דיון והכרעה
6. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי דין התובענה להידחות, ולהלן יפורטו הנימוקים לכך.

7. מהתמונה שנפרשה לפנינו עולה, כי התובעת לא עמדה בנטל אשר רבץ לפתחה, להוכיח כי האירוע התאונתי לו טענה התרחב במהלך עבודתה.

8. מטעם התובעת העידה היא עצמה, לאחר שוויתרה על עדותה של עדה מטעמה שלא התייצבה לדיון.

מטעם הנתבע העידה הגברת אתי בלזרע סיסו, מנהלת סניף מטב בערד.

9. לאחר ששמענו את עדות התובעת, התרשמנו כי אין היא מתארת דברים כהווייתם, וכי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך עליה. מעבר להתרשמותנו מאופן מתן העדות, הרי שנתגלו בעדות התובעת סתירות שונות, בנושאים מהותיים.

בנוסף, נתגלו סתירות בין עדותה של התובעת לבין המסמכים שהוגשו.

להלן נפרט את הדברים.

10. בכתב התביעה טענה התובעת כי במסגרת הטיפול שלה בקשישה מטעם עמותת מטב, היא החליקה במדרגות הקניון בערד ביום 08.07.11 שעה 13:00. עוד הוסיפה, כי היא טיפלה באותו יום בקשישה מהשעה 08:30 עד לשעת הנפילה. ועוד פירטה, כי היא הלכה באותה עת לקניון כדי לערוך קניות לשבת לאותה קשישה.

והנה, בעדותה בבית-הדין העידה התובעת כי באותו יום הלכה לקניון כדי לקנות לקשישה תחתונים, לא היו כאלה בחנות, ואז היא התכוונה ללכת לביתה, ובדרך לביתה נפלה במדרגות הקניון.
עסקינן בגרסה חדשה ושונה מטעם התובעת. אם בתחילה טענה כי נפלה במסגרת עבודתה, בזמן שעשתה קניות לשבת עבור הקשישה, הרי שכעת טענה כי נפלה בהיותה בדרכה לביתה, לאחר שהמוצר שחיפשה עבור הקשישה לא היה בחנות.

התובעת לא מסרה הסבר סביר לסתירה מהותית זו.

בנוסף, הנתבע הגיש דו"ח שעות אותו מילאה התובעת בכתב ידה, וביום האירוע הנטען כתבה התובעת בדו"ח כי היא עבדה רק שעה אחת, משעה 08:00 עד השעה 09:00.

לפיכך, האירוע הנטען שהתרחש בשעה 13:00 לגרסת התובעת לא התרחש בזמן עבודתה. התובעת ניסתה להסביר סתירה זו בכך שטענה שאומנם רשמה רק שעת עבודה אחת, אך בפועל לטענתה עבדה עד השעה 13:00. אין לקבל גרסה זו, שמעבר לכך שהיא סותרת מסמך בכתב שערכה התובעת, אינה מתיישבת עם הנסיבות בכללותן, כפי שיפורט להלן.

מעדות מנהלת סניף מטב עולה, כי על-פי הנוהל היה על התובעת למלא את שעות העבודה שעבדה בפועל, גם אם אלה חרגו מהקצאת השעות למטופל. לפיכך, אין לקבל את גרסתה החדשה של התובעת, לפיה רשמה רק שעת עבודה אחת אך בפועל עבדה כ- 5 שעות באותו יום.

מנהלת סניף מטב מסרה, כי נוהל זה בא על-מנת שהדו"ח ישקף את ביצוע העבודה בפועל, ובמקרה שהעמותה נוכחת לדעת כי מטופל זקוק ליותר שעות, כעולה מהדו"ח, אזי בודקים כיצד לפתור את הבעיה, תוך שקילת האפשרות להגדיל את מספר השעות.

בהקשר זה נציין, כי התובעת לא הגישה תביעה לגמול שעות נוספות כנגד עמותת מטב.

התובעת הגישה את התביעה לנתבע בשיהוי רב, 23 חודשים לאחר האירוע. והנה, מסתבר כי התובעת הגישה תביעה לדמי תאונה חודש לאחר האירוע, וזו נתקבלה ואושרה. התובעת לא הצליחה לספק הסבר סביר לשיהוי הגדול בהגשת התביעה דנן.

11. בנוסף, במסמכים הרפואיים אשר נערכו לאחר האירוע לא צויין כי עסקינן בנפילה במסגרת העבודה. כמו-כן, הדבר לא נכתב בתעודה הרפואית הראשונה, ובעוד מסמכים רפואיים, לרבות מסמך שנערך בבית חולים סורוקה. גם בנושא זה לא סיפקה התובעת הסבר סביר, ומן המסמכים דלעיל יש ללמוד כי הנפילה לא התרחשה בזמן העבודה.

ויותר מכך, אפילו בטופס התביעה לדמי תאונה שהגישה לנתבע, אותו ערכה התובעת, לא ציינה התובעת כי נפלה בזמן העבודה. גם לכך לא המציאה התובעת הסבר מספק.

אחרית דבר
12. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי לא התרחש אירוע תאונתי כנטען על-ידי התובעת, ולפיכך נדחית התובענה."

16. פגיעה במסגרת טיול מאורגן במקום העבודה
ב- עב"ל 53031-03-12 {רוני בז'רנו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(3), 631 (2014)} בית-הדין הגיע למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי, אשר מבוסס היטב על התשתית העובדתית ועל ההלכה המשפטית הרלוונטית. אף לא מצא כי נגרמה למערערת פגיעה בזכויותיה הדיוניות המצדיקה החזרת התיק לדיון בבית-הדין-האיזורי.

בית-הדין ציין כי בית-הדין האיזורי בחן, האם יש לראות את הפגיעה בטיול הנדונה במקרה זה במסגרת פעולה נלווית לעבודה על-פי המבחן הדו-שלבי, ועל-פי הזיקות שנקבעו במבחני העזר בפסיקה, לעניין בדיקת הזיקה בין האירוע, במהלכו נפגעה המערערת, לעבודתה בבנק, על-מנת להכריע בשאלה, אם מדובר בפגיעת עבודה במהלך "פעילות נלווית".

סממן עיקרי ומרכזי, הגם שלא אחד ויחיד, לזיקה האמורה יהיה העניין שיש למעביד בקיומו של האירוע כאירוע נופש ובתרומתו של אירוע הנופש ככזה לחיי העבודה במפעל. לשם כך, תידרש, בין-היתר, הוכחת מעורבותו של המעביד בייזומו של האירוע ובאחריות לו. ביטוי לכך עשויים אנו למצוא בדרך המימון של האירוע, בארגון וכיוצא באלה, סממנים המעידים על החשיבות שהמעביד מייחס לאירוע ועל הקשר שלו לחיי העבודה במפעל.

כאשר במקרה בו מדובר בפעילות שאורגנה על-ידי ועד עובדים, הודגש כי: בהקשר זה, לא מן הנמנע כי יעבור קו חוצץ בין אירוע אותו יוזם ומארגן המעביד ואשר לו הוא אחראי, לבין אירוע שהיוזם אותו והנושא בעול הוא ועד העובדים, בין בעצמו ובין בשיתוף עם העובדים, או עם המעביד. בכל מקרה, תוכרע הכף, בסופו-של-דבר בשים-לב לנסיבותיו של המקרה, וכאמור, למשקלם המצטבר של הסממנים המעידים על האינטרס של המעביד, על רקע הזיקה למפעל ולחיי העבודה בו.

פסיקת בית-הדין הכירה באירוע הרווחה כ"פעילות נלווית", כיוון שכל האירוע, מראשיתו ועד סופו היה פרי יוזמתו של המעביד, האירוע מומן בלעדית על-ידי המעביד.

בנוסף הכירה הפסיקה באירוע נופש בתורכיה כ"פעילות נלווית" לעבודה, משנקבע כי המעסיק, ולא ועד העובדים, הוא שיזם וארגן את הנופש, המעסיק מימן את מלוא עלות הנופש ואת דמי הביטוח בגינו, ובמהלך הנופש היתה השתלמות מקצועית. בנסיבות אלה נקבע כי למעסיק היה אינטרס ברור בקיומו של הנופש.
במקרים אחרים נפסק כי אין להכיר באירוע נופש כ"פעילות נלווית" לעבודה, בהתאם לנסיבות המקרה, ומשלא הוכח אינטרס ישיר של המעסיק לפעילות, שהוא סממן עיקרי לזיקה בין האירוע לעבודה לפי הפסיקה.

במקרה אחד קבע בית-הדין כי הואיל והוועד הוא שיזם את הטיול בו נפגעה העובדת, הוא שקבע את התוכנית ודאג לביצועה, כאשר מימון הטיול נעשה אף הוא על-ידי הוועד בהשתתפות העובדים, הרי שהוועד הפך להיות הגורם המכריע בקביעת תכלית הטיול, יעדיו ומטרותיו ועל-כן נותקה הזיקה הישירה בין פעילות הוועד לבין המעביד, ולכן גם נותקה הזיקה בין הפעילות לאינטרס המעביד, באופן שאין לראות בפעילות כ"פעילות נלווית".

במקרה אחר נפסק כי הטיול אורגן על-ידי העובדים עצמם {אף לא על-ידי ועד העובדים} לאחר שעות העבודה ובמימון העובדים, ולכן גם אם למעביד היה אינטרס בגיבוש עובדי המחלקה, אין בכך כדי להעיד על-כך שמדובר ב"פעילות נלווית" לעבודה.

ב- עב"ל 18890-03-11 {חיים שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.11.12)} קבע בית-הדין כי פעולת שליחת כרטיס פיס היתה אינצידנטלית לדרכו של המערער מעבודתו למעונו, כי החזרה לתוואי הרגיל של הדרך מהווה ריפוי של הסטיה וכי משך זמן הסטיה היה סביר. לפיכך לא היתה "הפסקה או סטיה של ממש" בדרכו של המערער מעבודתו לביתו, ויש להכיר באירוע מיום 29.10.08 כפגיעה בעבודה.

אין מבחן כללי המסווג מהי "הפסקה או סטיה של ממש" אלא הכל תלוי בנסיבות המקרה. המבחן העיקרי הוא מבחן המטרה, ובעניין זה נקבע כי הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. מטרת ההליכה של המערער היתה מהעבודה למעונו, ולא שליחת כרטיס הפיס. לפיכך, יש לבדוק האם מדובר בהפסקה או סטיה של ממש. הסטיה בדרכו של המערער מעבודתו למעונו לא היתה בגדר "הפסקה או סטיה של ממש".

17. יום גיבוש
ב- ב"ל (ב"ש) 57350-12-13 {יואל ויצמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.05.15)} קבע בית-המשפט כי על-מנת להכיר בתאונה שארעה לעובד במהלך השתתפותו בטיול, יש לבחון את המבחן הדו-שלבי. בשלב הראשון יש לבחון האם האירוע בו נטל העובד חלק בזמן שנפגע מהווה פעילות הנלווית לעבודה; בשלב השני יש לבחון האם הפעילות הספציפית בה עסק העובד היה חלק אינטגרלי באירוע המוכר. במקרה דנן, בית-הדין האיזורי לעבודה קבע כי אין לראות ביום הגיבוש בו השתתף התובע פעילות נלווית לעבודה, ובהתאם אין לראות באירוע כתאונת עבודה.

18. פגיעה במסגרת השתלמות מקצועית
ב- עב"ל 22661-08-12 {בניהו סימן טוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(3), 161 (2014)} קבע בית-המשפט כדלקמן:

"דיון והכרעה
10. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. למסקנתנו זו הגענו בהסתמך על התשתית העובדתית כפי שהוכחה לפני בית-הדין האיזורי, ולאורן של הנחיות מפסיקה ענפה, כפי שגובשה בבית-דין זה. קודם שנעמוד על עיקריה של ההלכה הפסוקה אודות בחינת מסגרת ההשתלמות, ולאחריה בחינת האירוע התאונתי הספציפי, נשלים דברים אחדים אודות התשתית העובדתית הרלוונטית, כפי שנפרשה לפני בית-הדין האיזורי.

השלמות בתשתית העובדתית
11. במידה רבה מתמקדים הצדדים בטיעוניהם בקביעתו של בית-הדין האיזורי לפיה "ההשתלמות היתה על חשבון המעסיק ובכלל זה המלון בו שוכן" (פסקה 10 לפסק-הדין). בעוד שהמערער מצידו נסמך, בין השאר, על קביעה זו של בית-הדין האיזורי לביסוס טענותיו, טוען המוסד כי הקביעה אינה מבוססת בראיות כפי שנפרשו לפני בית-הדין האיזורי. אכן, צודק המוסד לביטוח לאומי בטענתו כי השתתפות המעסיק במימון, כפי שעולה מעדות המערער עצמו, התבטאה בפועל, ועל-פי הוראות ההסכם הקיבוצי, בהפרשה שמפרישה חברת החשמל למטרה זו לארגון בסך 800 שקלים לשנה.

בחומר הראיות כפי שנפרש לפני בית-הדין האיזורי לא מצאנו אסמכתא להשתתפות המעסיק במימון בשיעור שמעבר לכך.

נוסיף עוד, ולמען הסר ספק, כי בפסק-דינו מתייחס בית-הדין האיזורי אל האירוע התאונתי בו נחבל המערער, ככזה שאירע בעת ארוחת הערב בבית-המלון שבו התקיימה ההשתלמות. בקשר לכך נציין, כי מכלל החומר שבתיק עולה, כי האירוע אירע בצאתו של המערער מארוחת הערב, כשמעד ונפל לבריכת הנוי שבלובי המלון.

לפי העולה מטענות המערער הוא מעד כאמור במהלך שיחה עם חברים ממשתתפי ההשתלמות.

12. על התשתית העובדתית כפי שפורטה נוסיף עוד דברים אחדים מתוך עדותו של מר חיים הופר, מנהל משאבי אנוש בחברת החשמל במרחב הדרומי, שהעיד מטעם המערער. לפי עדותו של מר הופר, שלא נסתרה, לחברת החשמל אמנם אין חלק בשילוב תכנים בהשתלמות. עם-זאת, לפי דבריו: "חברת החשמל היא זאת שמעודדת את אותם טכנאים ואקדמאים מהנדסים לצאת להשתלמויות האלה, יש ערך מוסף אדיר בהשתלמויות האלה, הן בהיכרות האישית בין האנשים בתוך החברה ומחוצה לה כך שהרבה ידע שאין בחברה אותו משתתף בסמינרים האלה ירכוש תוך כדי ההשתלמות או הסמינר". באשר לנושאי ההשתלמות ציין מר הופר כי לא חייב להיות קשר ביניהם לבין נושאי עבודתו של העובד הספציפי. עם-זאת נושאי ההשתלמות כולם בתחום טכני מקצועי, והתוכנית נבדקת בדיקה יסודית. לפי דברי מר הופר, במסגרת זו לא תאושר השתלמות "בתחום העשרה רוחנית". עוד הובהר כי השתלמות במסגרת זו אינה מזכה בגמול השתלמות.

13. לאור התשתית העובדתית כפי שהובהרה כאמור , נעמוד ראשית על אמות המידה כפי שנקבעו בפסיקה להכרה בפגיעת עובד, שאירעה במהלך "פעילות נלווית" לעבודה, כפגיעה בעבודה. לאחר-מכן נפנה ליישום אמות המידה כאמור על האירוע מושא הדיון.

פגיעה בעבודה במסגרת השתלמות מקצועית
14. תביעת עובד להכרה בתאונה שאירעה לו במסגרת פעולה נלווית לעבודה, כפגיעה בעבודה, טעונה בחינה דו-שלבית. בשלב ראשון על בית-הדין לבחון את מסגרת האירוע בה נפגע העובד ומידת זיקתה לעבודה, ובשלב השני יבחן האירוע התאונתי הספציפי בו נפגע העובד. על דרך הבחינה, השיקולים ואמות המידה העומדים בבסיסה, עמדה בפרוטרוט כב' השופטת ארד (כתוארה אז), תוך הסתמכות על פסיקה ענפה ומפורטת בנושא, ובאלה המילים:

'ההכרה בפעולה נלווית לעבודה - כתאונה בעבודה, תיעשה תוך בחינה כוללת של מעטפת דו-שלבית האופפת את ליבת האירוע גופו בו נפגע העובד. הכלל המנחה את בחינת המעטפת על שני שלביה, מושתת על נקודת מוצא, לפיה אין להרחיב את גבולותיה של "תאונת העבודה" אל מעבר לגבולות הסבירות, כדי כך שעובד המשתתף באירוע חברתי ייהנה מהגנה "...ללא כל אבחנה, ושרוחבה למצער כמכלול שעות האירוע.'
זאת, כדי להימנע מצב בו עובד המבלה עיתותיו ב"פעולה נלווית" לעבודה יזכה להטבת יתר "...על פני חברו המבוטח בביטוח נפגעי עבודה במהלך שמונה שעות בלבד שביום עבודה" (עב"ל 91/99 אילוז נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.02) (להלן:"פרשת אילוז"))...

בשלב הראשון - במהלך בחינת הפנים החיצוניות של המעטפת, נדרשת הוכחת הקשר הסיבתי בין האירוע הכולל בו נטל העובד חלק לבין העבודה גופה. הקשר הסיבתי ייקבע על רקע נסיבות המקרה הנדון ומשקלן היחסי והמצטבר, ועל-פי מבחן הסבירות...

בהתקיים השלב הראשון ולאחריו, באים אנו לתוככי הליבה של האירוע המוכר. זו שעתו של השלב השני בו נבחן האם מתקיימת הזיקה הנדרשת בין האירוע המוכר לבין האירוע התאונתי במהלכו נפגע העובד (להלן: "האירוע התאונתי") כפי שציינו בפרשת אילוז: 'הזיקה בין האירוע לבין הפעולה הנלווית תוכר "כל עוד היתה אותה פעילות חלק אינטגראלי מתוכנית הפעילויות של האירוע המוכר. לא-כן-הדבר, במקרה בו העובד פרש מן הכלל ו'עשה תוכנית לעצמו', או מקום בו ניתן להצביע על ניתוק הקשר, או הזיקה, בין הפעילות בה היה העובד מעורב בעת התאונה, לבין האירוע המוכר'.

ובמילים אחרות: בשלב השני, במהלך בחינת הקשר הסיבתי בין "האירוע התאונתי" לבין ה"אירוע המוכר" יש לבדוק האם הוכח כי פעילות הפנאי במהלכה התרחש האירוע התאונתי, מהווה חלק בלתי-נפרד מן האירוע שהוכר כ"פעילות נלווית", או האם פעילות הפנאי עומדת לעצמה ומנותקת מן הפעילות שהוכרה כ"נלווית" לעבודה ולתכליתה...
ככל שהוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע המוכר כפעילות נלווית, לבין האירוע התאונתי - ניתן לקבוע כי המעטפת כולה התמלאה בתוכן המהותי הנדרש להכרה בפגיעתו של העובד במהלך פעולה נלווית לעבודה, כתאונה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.'

עב"ל 825/06 המוסד לביטוח לאומי נ' עפרה קיפרמן, פורסם באתר האינרטנט נבו (10.12.07) בפסקאות 9-10 וההפניות שם, (להלן: "פרשת קיפרמן"). ההדגשות במקור, ר.ר.; עב"ל 91/99 אילוז נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.02) (להלן: "פרשת אילוז"); עב"ל 7159-10-12 המוסד לביטוח לאומי נ' רון בוגוסלבסקי, פורסם באתר האינרטנט נבו (23.06.14) וההפניות שם, (להלן: "פרשת בוגוסלבסקי").

15. התייחסות מיוחדת נמצא בפסיקה לאופן בחינת ההשתלמות המקצועית כ"פעילות נלווית", שבמסגרתה אירע לעובד המשתלם אירוע תאונתי. וכך נקבע לעניין זה בפסק-הדין בעניין כנף מפי סגן הנשיא (כתוארו אז) יצחק אליאסוף:

'בקצה האחד של קשת ההשתלמויות של עובדים עומדות ההשתלמויות הנבחרות על-ידי העובד עצמו, ולמעבידו אין עניין בהן ואין הוא מעודד את העובד להשתלם בהן, או מונע ממנו לעשות זאת. השתלמויות כאלה אינן בדרך-כלל פעולות נלוות לעבודתו של עובד, גם אם הן נעשות בזמן שהעובד מקבל עבורן דמי חופשה.

מן הצד האחר של קשת ההשתלמויות עומדות אלה המאורגנות על-ידי המעביד או מטעמו, ואשר העובד חייב להשתלם בהן הן מכוח חובה חוזית והן על-פי ציות להוראות המעביד ובעיקר כאשר מדובר בהשתלמות הקשורה לתהליכי עבודה חדשים, שינויים בתהליכי עבודה קיימים או רענון הידע המקצועי והרחבתו. השתלמויות כאל הן בדרך-כלל פעולות הנלוות לעבודת העובד. ...

בתווך נמצא את ההשתלמויות של עובד אשר יש בהן עניין למעביד והוא אף מעודד אותן, הן בצורה ישירה והן בצורה עקיפה, כגון בדרך של העדפה בקידום...'
(דיון מט/183-0 המוסד לביטוח לאומי נ' רונית כנף, פד"ע כא 464, 468 (1990), (להלן: "עניין כנף"))

בפסק-הדין בעניין כנף הוסיף השופט אליאסוף ומנה רשימת מבחנים לסיוע בבחינת ההשתלמות המקצועית כ"פעילות נלווית" לעבודה.

הודגש כי רשימת המבחנים אינה רשימה סגורה, כש"המבחן הבסיסי הוא באיזו מידה קשורה ההשתלמות לעבודתו או למקצועו של העובד, העידוד שנותן המעביד להשתלמות וכן מידת ה"עניין" שיש למעביד באותה השתלמות".

מבחני עזר נוספים שנמנו בפסק-הדין הם "המסגרת הפורמאלית של ההשתלמות וארגונה, מימון הוצאות ההשתלמות, תשלום שכר לעובד ותשלום דמי ביטוח לאומי בתקופת ההשתלמות, והאם ההשתלמות נעשית בזמן הרגיל של העבודה או מחוץ לו". עוד הובהר כי "החלטה לגבי כל מקרה תינתן על-פי מכלול הנסיבות ומשקלו של כל מבחן. ראוי להדגיש כי גם אם תוכר השתלמות כפעולה נלווית לעבודה, תיחשב תאונה שקרתה לעובד כתאונת עבודה ככל שהיא ארעה בפעילות השתלמות עצמה ולמענה, ולא בפעילות פרטית או חברתית הנלווית להשתלמות" (שם, בעמ' 468. ראו גם בפרשת אילוז ובפרשת בוגוסלבסקי).
מן הכלל אל הפרט
16. ההשתלמות המקצועית מושא דיוננו אינה השתלמות המאורגנת על-ידי המעביד או מטעמו. מאידך, לא ניתן לומר כי היא נבחרת על-ידי העובד באופן שלמעסיק אין כל עניין או מעורבות בה. מתוך התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית-הדין האיזורי עולה כי מדובר בהשתלמות מן הסוג ש"בתווך", כלשון פסק-הדין בעניין כנף. יישום המבחנים כפי שפורטו בפסק-הדין בעניין כנף מעלה פנים לכאן ולכאן.

מחד, אין המעסיק מחייב את עובדיו ביציאה להשתלמות המדוברת, ותכני ההשתלמות אינם נוגעים בהכרח לתחום העיסוק הספציפי של העובד. עם-זאת למעסיק יש עניין בה. עניין זה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהוראות ההסכם הקיבוצי המסדיר את היציאה להשתלמות; באישור ימי ההשתלמות כימי הדרכה בגינם משלם המעסיק שכר; באישור המעסיק את יציאת העובד להשתלמות לאחר שבחן את תכני ההשתלמות, ובהשתתפות החלקית של המעסיק במימון ההשתלמות. לא למותר הוא להוסיף מתוך עדותו של מר הופר, את העניין שיש לחברת החשמל בערך המוסף שמפיקים עובדיה מן ההשתלמות, שנושאיה תמיד בתחום המקצועי הטכני, ועל עידודה את עובדיה להשתתף בהשתלמויות במסגרת זו.

הנה-כי-כן, "בבחינת הפנים החיצוניות של המעטפת", על דרך של יישום מבחני העזר על ההשתלמות המקצועית מושא הדיון, תוך בחינת כלל הנסיבות הנוגעות לזיקת המעסיק לאירוע, הכף נוטה לקבוע כי קיימת זיקה סבירה, וקיים עניין ממשי של המעסיק באירוע ההשתלמות. כפועל יוצא מכך הוכח קשר סיבתי בין מסגרת ההשתלמות בה נטל המערער חלק, לבין העבודה.

לחיזוק מסקנתנו זו נפנה עוד לנפסק על-ידי בית זה גם כן מפי השופט אליאסוף (כתוארו אז) בעניינה של שולמית רוט, שנסיבות פגיעתה במסגרת השתלמות מקצועית היו דומות ביותר לנסיבות מקרה שלפנינו (דב"ע נג/52-0 המוסד לביטוח לאומי נ' שולמית רוט, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.05.93)).

גם שם מדובר היה בהשתלמות שאורגנה על-ידי ארגון ההנדסאים; ההשתלמות עסקה בנושאים מקצועיים; ההשתלמות נערכה בבית-מלון ולא היתה על חשבון המעסיק; המעסיק שילם למשיבה שכר עבודה על-פי הוראות ההסכם הקיבוצי; בגין הפעילות הזו שולמו דמי ביטוח לאומי שכללו ביטוח נפגעי עבודה, ועיקר נושאי ההשתלמות לא נגעו לעבודת המשיבה.

בהסתמכו גם על הנפסק בעניין כנף קבע בית-הדין בפסק-הדין בפרשת רוט כי מסגרת ההשתלמות היא בבחינת "פעילות נלווית" לעבודה.

17. משהוברר כי אירוע ההשתלמות בו השתתף המערער, עונה על הנדרש על-פי הנחיות הפסיקה לעניין ההכרה בפגיעת המערער כתאונה בעבודה, נפנה לשלב השני, שלב בחינת "הגלד הפנימי של המעטפת", שהוא האירוע התאונתי המסויים בו נפגע המערער. בקשר לכך אין חולק כי בצאתו מארוחת ערב בבית המלון בו התקיימה ההשתלמות, החליק המערער ונפל לבריכת נוי הנמצאת בלובי המלון. לפי העולה מן החומר שבתיק, האירוע אירע במהלך שיחה עם חברים ממשתתפי ההשתלמות.

18. בשלב זה נדרשת בחינה של הזיקה בין הפעילות הספציפית בה נפגע העובד ובין אירוע ההשתלמות, שנמצא כשלעצמו עונה על הנדרש כ"פעילות נלווית לעבודה" (ראו לשם השוואה בפרשת קיפרמן; עב"ל 31210-09-10 יובל מאירי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.11.11)). הבחינה המתבקשת היא האם אותה יציאה של המבקש מארוחת הערב אל לובי המלון בו אירעה התאונה, ואפילו לצורך מפגש חברתי, מהווה חלק בלתי-נפרד מאירוע ההשתלמות, או שמא היא היתה פעילות פנאי עומדת לעצמה, ומנותקת מן הפעילות שהוכרה. ככל שהיא מנותקת כאמור ואינה מהווה חלק אינטגראלי של הפעילות שהוכרה כי אז אין להכיר באירוע התאונתי כפגיעה בעבודה.

19. לאחר שבחנו את כלל חומר התיק ובשים-לב להנחיות הפסיקה הגענו לכלל מסקנה כי הוכחה זיקה ברמה הנדרשת בין הפעילות הספציפית בה נפגע המערער לבין ההשתלמות. שיח חברים בלובי המלון בו מתקיימת ההשתלמות, בסמוך לאחר היציאה מארוחת הערב שהיא חלק מתוכנית ההשתלמות, אינו בגדר "פעילות פנאי המנותקת מן הפעילות הנלווית שהוכרה כפגיעה בעבודה". לטעמנו, שיח שכזה הוא בבחינת חלק אינטגראלי של ההשתלמות, ומשההשתלמות הוכרה כפעילות נלווית לעבודה, בהיותה בעלת זיקה ורלוונטיות לעבודה, כי אז יש להכיר באירוע הנפילה של המערער כפגיעה בעבודה. נזכיר בהקשר זה כי המוסד לביטוח לאומי לא טען בבית-הדין האיזורי כי פגיעת המערער התרחשה במסגרת פעילות שהיתה מנותקת מן ההשתלמות המקצועית.

20. לפני חתימה נשוב ונפנה לסיפור העובדות בפרשת רוט, שנסיבותיו כה דומות לאלה שלפנינו. כבר עמדנו על הדמיון הרב בבחינת "הגלד החיצוני של המעטפת", שגם שם מדובר היה בהשתלמות בנושאים מקצועיים, שאורגנה על-ידי ארגון ההנדסאים, ובעוד נסיבות זהות לאלה שלפנינו. כך לרבות בעניינים הנוגעים למימון ההשתלמות, תשלום שכר, נושאי ההשתלמות ועוד.

מתברר שאף ב"גלד הפנימי של המעטפת" נמצא דמיון רב לאירוע הנפילה מושא דיוננו. בפרשת רוט נפגעה המערערת ברדתה במדרגות המלון בשעות הצהריים, בין השעה 14:00 לשעה 15:00. אירוע התאונה הוכר כפגיעה במסגרת ההשתלמות, אף שהרצאות הבוקר הסתיימו בשעה 12:00, והרצאות אחר הצהריים החלו בשעה 16:00.

21. סיכומם של דברים
המערער נפל ונחבל במסגרת השתלמות מקצועית. בחינת המקרה על שני שלביה, בהתאם להנחיות הפסיקה, מביאה למסקנה כי יש להכיר בפגיעת המערער כפגיעה בעבודה.

אשר-על-כן הערעור מתקבל."

19. נפילה במדרגות הבית
ב- עב"ל 49607-03-11 {טלי גלעדי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(4), 1559 (2013)} קבע בית-הדין כדלקמן:

"דיון והכרעה
10. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת, מטעמיו של בית-הדין האיזורי בפסק-דינו, עליהם נוסיף מספר דברים.

11. סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע כזאת:

"80. חזקת תאונת עבודה
רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם:
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;"

12. בענייננו, אין חולק כי המערערת נפגעה בתוך ביתה, במדרגות הפנימיות המחברות בין הקומה השניה לראשונה שבביתה הפרטי. אף שלטענתה היתה מצויה בדרכה לעבודתה בעת שנפלה, הרי שבנסיבות אלה, ולו גם בהתאם לגישה המרחיבה ביותר בנוגע לסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי, לא ניתן לקבל את תביעתה.

13. בפסק-הדין בעניין אורה עטיה (עב"ל 1515/04 אורה עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.07)) קבענו כי בפרשנות המונח "ממעונו" שבסעיף 80 האמור יש להבחין האם נפגע המבוטח ברשות היחיד שלו, או שמא ברשות הרבים, תוך חשיפה לסיכוני הדרך. באותו פסק-דין קבענו כזאת:

'כידוע, סעיף 80 לחוק הינו בבחינת 'חריג' המרחיב את יסודות ביטוח נפגעי העבודה, אשר נועד ליתן כיסוי ביטוחי לעובד שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו, אף לגבי הדרך מהמעון לעבודה. אותו ביטוח מורחב הוגבל אך ורק לסיכוני דרך אשר על-פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד, באופן בו הביטוח המורחב חל משעה שהעובד נמצא ברשות הרבים. על המבוטח לדאוג לנטרול הסיכונים מהם עלול הוא להיפגע ברשות הפרט ...'

14. באותו פסק-דין התייחסתי גם לגישתו של חברי כב' השופט צור, לפיה יש לפרש את המונח "ממעונו" על-פי מבחן התכלית. אף בגישה זו אין כדי לסייע למערערת בערעור זה, שכן אף לפיה "משעה שיצא אדם מפתח דירתו והוא בדרכו לעבודה, יחול עליו הכיסוי הביטוחי שבחוק, אף אם טרם הגיע לרשות הרבים" (ראו עב"ל 273/05 אורן יחזקאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.06)).

15. בענייננו כאמור אין חולק כי המערערת טרם הספיקה לצאת את פתח ביתה, ומשכך אין מקום להכיר בחבלתה עקב נפילתה כאמור כפגיעה בעבודה.

16. המערערת טענה בערעורה, כי ישנם תקדימים בפסיקה בהם הוכרו גם נפילות בתוך הבית כפגיעות בעבודה, גם לגבי שכירים. אשר לכך ייאמר, כי במקרים שבהם הוכרו פגיעות בתחום ביתו הפרטי של המבוטח כפגיעות בעבודה מדובר היה בעצמאים, שהמבחן לגביהם הוא קיום תנאי סעיף 79 לחוק, דהיינו - הוכחת תנאי "תוך כדי" ו"עקב" עיסוקם במשלח-ידם. במקרה שבו המבוטח עסק כשכיר, ייתכן שפגיעתו בתוך ביתו תוכר בפגיעה בעבודה, ככל שיוכחו תנאי סעיף 79 לחוק, דהיינו פגיעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעסיקו, להבדיל מתוך כדי ועקב היציאה לעבודה למקום אחר.

אין זה המקרה שלפנינו. כאן ענייננו בשאלת הוכחת תנאי סעיף 80 לחוק כאמור, בנסיבות שבהן כאמור המערערת, שהועסקה כשכירה, נפלה בתחום ביתה הפרטי בעת שהיתה בדרכה לעבודתה, כפי שהוסכם בבית-הדין האיזורי. עוד ייאמר, כי משהמערערת כאמור טרם יצאה את פתח ביתה בעת שנפלה, הרי שאין רלבנטיות לעובדה שהיתה לבושה במדי האחות, ומיהרה להגיע לעבודתה, אף אם מהירות זו גרמה לה לנפילה. בנסיבות אלו אכן לא היה מקום להכיר בפגיעתה של המערערת כפגיעה בעבודה.

17. אשר-על-כן, מתאשר בזאת פסק-דינו של בית-הדין האיזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

18. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות."

20. משחק כדורסל
ב- עב"ל 28484-02-11 {יהושע ג'אנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.12)} קבע בית-הדין:

"דיון והכרעה
7. במסגרת דיון קדם ערעור הסכימו הצדדים כי הטענות שטענו במהלך קדם הדיון ישמשו כסיכומים בכתב מטעמם. אשר-על-כן, בהתאם להסכמת הצדדים ניתן בזה פסק-הדין על יסוד טענות הצדדים כאמור לעיל.

8. לאחר עיון בכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי ראוי פסק-דינו של בית-הדין האיזורי להתאשר מטעמיו, על-פי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. קביעות בית-הדין מבוססות היטב על התשתית העובדתית והראייתית כפי שנפרשה לפניו, ולא מצאנו מקום להתערב בהן. על האמור נוסיף מספר הערות כמפורט להלן.

9. הלכה פסוקה היא כי יש ליתן משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע לעניין הוכחת פגיעה כתאונת עבודה, על יסוד ההנחה כי אדם ימסור לרופא המטפל בו את כל המידע שברשותו על-מנת לזכות בטיפול נכון (עב"ל 507/07 יניב אפרוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.08); עב"ל 696/08 ויקטוריה ביזרמן נ' המוסד לביטוח לאומי, , פורסם באתר האינטרנט נבו (10.12.09); עב"ל 80/10 רפאל יצחקי נ' המוסד לביטוח לאומי, , פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.10)).

במקרה שלפנינו, אין למצוא בתיעוד הרפואי ביטוי לגרסת המערער, לפיה נפגע במהלך אימון הכושר כתוצאה ממעידה על מספר מרצפות ששקעו ו"עיקום" הברך. החומר הרפואי מצביע על גרסה שונה לחלוטין כמפורט להלן:

בפנייתו הראשונה לטיפול רפואי ביום 03.10.06, כעשרה ימים לאחר אימון הכושר, התלונן המערער בפני ד"ר ברנע מנשה על כאבי ברך, וברשומה הרפואית נכתב: "תלונות: כאבי ברך ימין 10 ימים הלך הרבה" (הדגשה שלי, ע.ר).

ברשומה הרפואית מביקורו הבא של המערער אצל ד"ר ברנע מנשה מיום 31.10. 06 נכתב: "תלונות: כאבי ברך ימין הלך הרבה והתאמן לקראת בדיקות ספורט לקבוצת כדורסל למקומות עבודה..." (הדגשה שלי, ע.ר).

במסמך רפואי מאוחר יותר, מיום 09.10.07 שכותרתו "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה", עליו חתום ד"ר ברנע מנשה נכתב:

'תיאור התאונה, פרטי הטיפול שניתן לפני הגיעו אלינו והיכן קיבל טיפול: כאבי ברך ימין הופיע אחרי הליכה ממושכת כהכנה לקראת בדיקות ספורט במסגרת קבוצת ספורט למקומות עבודה בהמשך התברר שהיה קרע במניסוקס ונזק סחוסי לברך" (הדגשה שלי, ע.ר). אין במסמך זה כל תיאור של אירוע חבלתי או תיאור של ריצה.

10. בהודעת הפגיעה (בה אין חתימת תאריך קבלה של המוסד), תוארה הפגיעה בזו הלשון: "אימון לקראת בדיקות ספורט במסגרת העבודה - הליגה למקומות עבודה. פעילות של הליכה בעליות וירידות (או "וריצות") קצרות. הרישום לבדיקות בספורט נעשו במסגרת העבודה ועל-ידי מקום העבודה. בדיקות הספורט הן בדיקות כושר במאמץ וסיבולת לב ריאה.'
(הדגשה שלי, ע.ר)

גם אם נקבל את טענת המערער, לפיה נכתב בהודעת הפגיעה "וריצות קצרות" ולא "וירידות קצרות", הרי שמכל מקום אין בביטוי זה כדי לתמוך בגרסה של המערער לעניין קרות אירוע חבלתי של התעקמות הברך בשל נחיתה לא טובה של רגלו על מרצפת שקועה במהלך אימון הכושר, ולכן אין בכך כדי להעלות או להוריד בנסיבות העניין.

הדעת נותנת, כי אילו אכן התעקמה רגלו של המערער עקב נחיתה לא טובה כתוצאה ממרצפות ששקעו, קרוב לוודאי שזו היתה העובדה הראשונה שהיה המערער מספר לרופא, אך המערער לא סיפר זאת.

11. עינינו הרואות כי גרסתו הראשונית של המערער היתה שמדובר בהליכה מאומצת במהלך אימון הכושר, כפי שמשתקף ברישומים הרפואיים. אין ברישומים הרפואיים כל עדות למעידה בתוך שקע בדרך כתוצאה ממרצפות ששקעו ולהתעקמות הברך. אין גם עדות לריצות. יש עדות אך ורק להליכה מאומצת.

הגרסה המאוחרת של המערער שניתנה בתצהיר בשבועה, אינה מתיישבת עם גרסתו הראשונית, שבאה לידי ביטוי ברישומים הרפואיים, בהם עדיין לא היה למערער יצוג משפטי. בנסיבות אלו אין לתמוה על-כך שבית-הדין האיזורי לא נתן אמון בגרסת המערער וקבע שהמערער לא הרים את נטל הראיה להוכחת קרות אירוע תאונתי.

כמו-כן מקובלת עלינו קביעתו המנומקת של בית-הדין האיזורי, לפיה אין בעדותו של מר בן שושן כדי לתמוך בגרסת המערער, או כדי לשפוך אור על נסיבות התרחשות האירוע.

נוסיף ונאמר כי אילו גרסתו הראשונית של המערער בדבר הליכה מאומצת לא היתה מקבלת תפנית בגרסתו המאוחרת, כפי שבאה לידי ביטוי בהודעתו בפני חוקר המוסד ובתצהירו, היה מקום לשקול האם בנסיבות אלה מן הראוי למנות מומחה רפואי. ברם המערער במו פיו גרם לכך שאין לתת אמון בגרסתו החדשה, וכתוצאה מכך יש מקום להטיל ספק גם בגרסתו הראשונה. מדיניות שיפוטית ראויה אינה יכולה לתת הכשר לשינוי גרסה, כפי שנעשה במקרה הנוכחי. אשר-על-כן, ולאור נסיבות אלה אנו דוחים את הערעור.

סוף דבר
הערעור נדחה. אין צו להוצאות."

21. תקיפה
ב- בר"ע 35335-07-13 {המוסד לביטוח לאומי נ' ויקטור טופופולסקי, תק-אר (3), 295 (2013)} קבע בית-הדין:

"הכרעה
7. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, לרבות בהחלטה שביסוד הבקשה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. החלטת בית-הדין קמא מנומקת ומפורטת, מעוגנת היטב בתשתית הראייתית שעמדה בפניו, ומתייחסת גם לקשיים שעלו בגרסת המשיב ולסתירות בין המסמכים שהוצגו. לא ראיתי כי בנימוקיו סטה בית-הדין קמא מהדין או מההלכה הפסוקה, או כי נפגעה איזו מזכויות המבקש ועל-כן איני סבורה כי נפל בהחלטתו פגם כלשהו המצדיק התערבותו של בית-דין זה.

8. באשר לטענת המבקש כי היה מקום לדחות את תביעת המשיב מחמת השיהוי הרב בהגשתה - אין חולק כי סעיף 296(א) לחוק קובע כי "כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים-עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה." אלא שסעיף 296(ב) לחוק מאפשר הגשת תביעות לגמלת כסף, אף אם הוגשה התביעה למוסד בחלוף זמן רב לאחר האירוע (תוך שהוא מצמצם את התקופה שבעבורה תינתן הגמלה).

9. בפרשת שטרית קבע בית-דין זה כי:

"א. באשר לטענת השיהוי על-פי סעיף 296 לחוק, כבר נפסק כי 'ככל שמדובר בשיהוי בהגשת תביעה למוסד להכרה בתאונה כבתאונת עבודה, טענת השיהוי כשלעצמה אין די בה כדי לדחות את התביעה, אלא על המוסד להראות, כי השיהוי היה מהגורמים שהפריעו לו לרדת לחקור אמיתותן של העובדות...'
(דב"ע נה/0-92 דיאב נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.95); דב"ע ל"א/0-73 המוסד לביטוח לאומי נ' פרבר, פד"ע 100)

ב. סעיף 296 מטרתו למנוע את הבעייתיות שבהוכחת אירוע המזכה בגמלה בחלוף תקופה ארוכה מיום שאירע. זאת, להבדיל מן המועד לתשלום הגמלה. בעייתיות זו איננה מתעוררת כאשר ישנם מסמכים אותנטיים ממועד התאונה המתעדים אותה, באופן שלמעשה נסיבות התרחשותה אינן יכולות להיות שנויות במחלוקת." (עב"ל 83/09 יהודה שטרית נ' המוסד, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.05.13) (להלן: "פרשת שטרית"); הדגשה שלי - י.א.ש.).

10. ולענייננו. החלטת בית-הדין קמא נשענת במידה רבה על התלונה במשטרה ועל המסמך הרפואי, התומכים בגרסת המשיב, וכן על עדות המשיב ותצהיר גרושתו, שהמבקש ויתר על חקירתה הנגדית. מהחלטת בית-הדין האיזורי עולה עוד כי חוקרת המוסד לא פנתה לעדים שהמשיב טען כי נכחו באירוע ואף לחברת "איתוראן" לא פנתה, משום שסברה כי אין לכך רלוונטיות. יתר-על-כן, מדברי המוסד עצמו, בבקשה דנן, עולה כי השותף הנוסף בחברה סירב לשתף עמה פעולה. המוסד לא הגיש לבית-הדין קמא בקשה כלשהי בעניין זה, והרי יכול היה לבקש את זימונו לעדות של השותף הנוסף באמצעות בית-הדין.

כאמור, הלכה פסוקה היא כי חלוף הזמן כשלעצמו אינו בהכרח גורם לנזק ראייתי מקום שקיימות ראיות כגון מסמכים אותנטיים (פרשת שטרית הנ"ל). שעה שהמוסד עצמו נמנע מהבאת עדים (אנשים שהמשיב טוען כי נכחו באירוע, השותף הנוסף בחברה) ומסמכים (מחברת "איתוראן"), ושעה שלא נטען - וממילא לא הוכח - כי הנזק הראייתי הנובע מהשיהוי בהגשת התביעה חל גם על ראיות אלה; ומאחר שהחלטת בית-הדין נשענת על מסמכים אותנטיים התומכים בגרסת המשיב ועל עדותו ועדות גרושתו, אין לקבל את טענת המוסד לנזק ראייתי.

כך, אין לקבל את טענות המבקש לטעות בהחלטה שמקורה בסתירות שונות בתשתית הראייתית. כאמור, בית-הדין קמא התייחס להבדל בין הרישום במסמך הרפואי לבין התלונה במשטרה, ביחס למקום האירוע; ולהבדלים שבין דברי המשיב בטופס התביעה שהגיש למוסד לבין הודעתו לחוקר המוסד. עיינתי במסמכים האמורים ולא ראיתי כי קיימים ביניהם הבדלים מהותיים וכי נפלה שגגה בהחלטת בית-הדין קמא.

11. הוראות סעיף 83 לחוק קובעות:

'83. תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים.'

מכאן, משמהמסמכים ומכלל הראיות עולה בבירור כי האירוע אכן התרחש תוך כדי העבודה, קיימת חזקה כי אירע גם עקב העבודה ועל המוסד מוטל הנטל להוכיח אחרת. כאמור, המוסד בחר להמנע מלבחון שאלה זו."

22. פגיעה על המדרכה בדרך
ב- עב"ל 60596-10-10 {סוזן אבוטבול נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(2), 801 (2013)} קבע בית-הדין:

"דיון והכרעה
8. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") מגדיר "תאונת עבודה" בזו הלשון: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו ומטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו".

9. סעיף 80(1) לחוק מרחיב את הגדרת "תאונת עבודה" וקובע חזקה לפיה: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף-אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". בפסיקה נקבע כי חזקה זו היא: "בגדר חריג המרחיב את ביטוח נפגעי עבודה כנגד סיכונים שמניבה העבודה ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סיכוני דרכים" (דב"ע נג/0-66 ג'לולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134, 137).

10. הפסיקה גם קבעה כי: "כאשר מדובר בתאונה הנגרמת במהלך הנסיעה או ההליכה מבית המבוטח אל מקום העבודה או בחזרה, הכיסוי הביטוחי על-פי החוק חל על אותן תאונות אשר נגרמו עקב "סיכוני הדרך" אשר ניתן לצפותם ואם מתרחשת תאונה מסיבות הנעוצות במבוטח עצמו, לא רואים אותם כ"תאונת עבודה"" (עב"ל 613/07 ערן יושיע נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.02.09).

11. במקרה הנוכחי דחה בית-הדין האיזורי את התביעה מהנימוק כי לא התקיים מבחן "הפתאומיות". ניתן לומר כי אכן מבחן הפתאומיות מתקיים במקרה דנא, כאשר הרימה המערערת את רגלה על-מנת לעלות למדרכה, ובאותה עת שמעה קליק בברך וחשה כאבים בברך שמאל, הרי שמתקיים תנאי הפתאומיות. ברם במקרה זה לא ניתן לומר כי מדובר באירוע שנגרם עקב סיכוני הדרך. בעובדות המוסכמות נקבע כי מדובר במדרכה רגילה, שלדברי המערערת עצמה "לא היה שום דבר חריג במדרכה".

בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי מדובר בסיכון דרך. יתר-על-כן, לא הוכח כי הנזק נגרם כתוצאה מסיכון הדרך - בעובדות המוסכמות נקבע כי האירוע אירע בשעה שהמערערת הרימה את רגלה ובטרם דרכה על המדרכה. הרמת הרגל באופן הזה הינה פעולה יום-יומית רגילה למדי ולא נעשתה כתוצאה מסיכוני הדרך. הרמת הרגל היא פעולה שאדם עושה כל אימת שהוא הולך הליכה רגילה. במהלך הליכתו הרגילה עולה ויורד אדם מדי פעם מכביש למדרכה ולהפך. האם נניח שכל עליה על מדרכה היא סיכון דרך, בהנחה שהמדרכה אינה משובשת או לא גבוהה במיוחד. הנחה זו היא בלתי-סבירה לחלוטין. הפסיקה פסקה במקרה בו ירד אדם במדרגות אוטובוס, ובשעה שדרך על המדרכה שמע קליק חזק וחש כאב חזק בחלק התחתון של גבו, כי פעולת הדריכה בנסיבות אלו אינה מהווה ראשית ראיה לקשר בין האירוע הנ"ל לבין העבודה, בזו הלשון:

'לו אכן מדובר היה ב"דריכה לא נכונה כפי שתוארה בעובדות", היה המצב שונה, אלא שמתיאור העובדות אין ללמוד שהדריכה חרגה כהוא זה מגדר דריכה נורמלית ושבלונית. המערער לא החליק, לא נפל, לא ניתר ולא מעד. גם לא דובר על תנוחה לא נכונה, על זווית לא נוחה, על ירידה מבוהלת או כושלת מהאוטובוס, על מכשול, על איבוד נעל, על מרחק בלתי-רגיל בין האוטובוס והמדרכה, על גובה חריג של כבש האוטובוס, וכיוצא באלה דברים. גם מי שאינו רופא יאמר, ש"אותה תנועה יכולה להיות בהליכה בבית" ... סוף דבר: אין ולא היתה "ראשית ראיה" שתקשור את הפגימה עם העבודה.'
(דב"ע מד/0-90 צבי שפיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז, 93, 97; וראו גם עב"ל 36470-04-11 דן סקוירסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.11))

12. במקרה הנוכחי, המערערת לא הספיקה אפילו לדרוך על המדרכה בעת שחשה את הכאב בברך שמאל, כלומר מדובר בהרמה פיזית של הרגל במנותק מכל גורם חיצוני, ומבלי שהוכח קיומו של גורם חבלתי כלשהו.

13. משאלה הם פני הדברים, והמערערת לא הוכיחה אירוע תאונתי שגרם לפגיעה, דין הערעור להידחות.

14. סוף דבר - הערעור נדחה, ללא צו להוצאות."

23. עבודה לצרכים אישיים
ב- ב"ל (ב"ש) 39142-01-14 {שמעון בוכריס נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.03.15)} ביום 13.03.13 התקין התובע, בחדר השינה שבביתו, שקע ותושבת לטלויזיה, כאשר התובע עלה על כסא להביא כלי עבודה מהמדף, החליק ונפגע, בין-היתר, בראשו.

השאלה העומדת להכרעה הינה האם התאונה שאירעה לתובע עונה להגדרת "תאונת עבודה" כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי שזה לשונו - "תאונת עבודה - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו".

לגבי "עובד עצמאי" - "תאונת עבודה" היא כל מקרה שבו נפגע אותו מבוטח עת עסק בדבר שסביר היה שיעשה תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו, כדי להוכיח כי התאונה ארעה עקב העיסוק במשלח היד על התובע, העובד העצמאי, להראות כי הפעולה בה נפגע "נעשתה לצורך עיסוקו במשלח-ידו {"עקב"} בין שתראה בה פעולה השייכת מהותית לעיסוק עצמו ובין שתראה בה פעולה הנלווית לעיסוק".

כעובד עצמאי לא חלה על התובע חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק קובע לחוק לפיה - "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה", כך שעליו חובת ההוכחה שהתאונה ארעה לו "תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו", כאמור בהגדרת תאונת עבודה בסעיף 79 לחוק.

בית-המשפט קבע כי פגיעה של עובד עצמאי שביצע פעולה לצרכיו האישיים תוכר כתאונת עבודה במקרה בו יוכח כי מטרת פעולתו, כתוצאה ממנה נטען כי הוא נפגע, הינה לביצוע עבודה אותה הוא נדרש לעשות במסגרת עיסוקו. או אז, ניתן יהיה לראות באותה פעולה כפעולה המבוצעת תוך כדי ועקב משלח-ידו של המבוטח, ואז פגיעתו עשויה להיות מוכרת כ"תאונת עבודה".

התכלית לשמה ביצע התובע את הפעולה בעת ביצועה בפועל ביום המקרה היתה התקנת שקע חשמלי לצורך חיבורו למכשיר חשמל. שאלת מיקום או שעת ביצוע הפעולה, כמו גם השאלה האם הפעולה מילאה אחר צרכיו האישיים של התובע, אינה משנה לעניין המטרה לשמה בוצעה הפעולה, הואיל ומטרת הפעולה, כאמור, היא זאת הצריכה להבחן.

הנתבע לא טען ולבטח לא הוכיח כי פעולת התקנת שקע ניתנת לביצוע על-ידי מי שאינו בר סמכא לכך ואין חולק כי מדובר בפעולה שבמהותה, כאמור, מצריכה איש מקצוע העוסק בתחום החשמל, ולולא היה התובע חשמלאי במקצועו - היה מזמין איש מקצוע לבצע את הפעולה.

אמנם, לא כל פעולה המצריכה התעסקות עם חשמל ומוצריו דורשת עבודה של איש מקצוע בתחום החשמל. כך - דין פעולה של החלפת מנורה, אינה כדין פעולה של התקנת שקע חשמלי, שכן במקרה הראשון מדובר בפעולה הניתנת לביצוע גם על-ידי הדיוט אשר אינו מוסמך לבצע עבודות חשמל, ואילו במקרה האחרון מדובר בפעולה הדורשת ידע מקצועי בתחום החשמל.

ייתכן ואף פעולות אחרות בתחום החשמל, כמו טיפול בקצר חשמלי או אף החלפת שקע חשמלי {בשונה מהתקנת שקע חשמלי חדש}, ניתנות גם הן לטיפול על-ידי מי שאינו מוסמך לכך.

עם-זאת, שוכנענו כי כל אימת שמדובר בפעולות אותן נדרש התובע לעשות כדבר שבשגרה במסגרת עיסוקו כחשמלאי ועליהן הוא מקבל את שכרו, יש לראות בפעולות אלה כפעולות הנעשות במסגרת עיסוקו של התובע במשלח-ידו, גם עת מבוצעות הן בביתו.

לאור האמור נקבע ומשאין חולק כי התובע נפגע כאשר מעד מכיסא עליו טיפס על-מנת להביא כלי עבודה לצורך התקנת שקע חשמלי ותושבת לטלויזיה, מדובר בתאונה שאירעה לתובע תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח-ידו כדרישת סעיף 79 לחוק.

24. אי-ביטוח כעובד שכיר
ב- ב"ל (יר') 37039-11-11 {מועאז גנימאת נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.03.15)} עניינו של הליך זה בתביעת התובע המוסבת כנגד החלטת הנתבע מיום 01.12.08, לדחות את תביעתו לדמי פגיעה בגין תאונה קשה שארעה לו בשנת 2003 וכפועל יוצא מכך גם את ההכרה בתאונה כתאונה בעבודה. זאת מן הטעם שבמועד קרות התאונה לא בוטח כעובד שכיר, לפי סעיף 75(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי וגם על שום שאין המדובר בתאונת עבודה כמשמעה בחוק.

בית-הדין קבע כי תאונה או פגיעה שארעה תוך כדי עבודה יוצרת את הקשר הסיבתי בין התאונה לעבודה.

במקרה שכזה, עובר הנטל אל כתפי המוסד להוכיח כי התאונה נגרמה שלא "עקב" העבודה.

במקרה הנדון משנמצא, כי התאונה אירעה בין השעה 15:00 לשעה 17:30 יש לקבוע כי היא אירעה תוך כדי עבודתו של התובע. בנסיבות אלה, קמה החזקה שהתאונה אירעה עקב העבודה, אלא אם הוכח אחרת. הנטל להפרכת החזקה מוטל על שכם המוסד.

עבודתו של התובע התבצעה בהיעדר תנאים בסיסיים ועל-פי קביעת בית-המשפט המחוזי בניגוד לפקודת הבטיחות בעבודה המחייבת את המעסיק להשיג ולקיים תאורה טבעית או מלאכותית עבור עובדיו.

לא עלה בידי המוסד להפריך את החזקה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובע לתאונה ועל-כן מדובר בתאונת עבודה כמשמעה בחוק.

25. היעדר פירוט מדוייק במסמכים רפואיים
ב- ב"ל (ת"א) 5765-12-13 {אסתר בראל נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרט נבו (15.03.15)} תביעה להכיר באירוע מיום 15.01.12 בעת פעילות גופנית עם הילדים ביצעה תנועות מתיחה לכתפיים וחשה לפתע בכאב חד וזרם מן הצוואר לכתף וליד שמאל.

התובעת הפסיקה את הפעילות הגופנית אולם נותרה במקום העבודה עד לסיום יום העבודה ומבקשת לטענתה, להכיר באירוע כתאונת עבודה.

בית-הדין הסתמך ביחס להיעדר פירוט מדוייק במסמכים רפואיים על עב"ל (ארצי) 35047-08-13 {בריקלין נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרט נבו (23.07.14)} קבע בית-המשפט כי לא ניתן להסתמך עליהם כדי
לשלול את גרסתה המפורטת יותר של המערערת, כפי שניתנה במועדים מאוחרים יותר. בקשר לכך יש לציין כי המערערת היתה במצב רפואי המקשה על מתן פרטי פרטיו של האירוע שאירע בעבודה.
לפיכך, ולכל היותר, ניתן לומר שהרישום במסמכים הרפואיים הינו רישום חסר בדומה ל"אנמנזה שותקת", להבדיל מ"אנמנזה סותרת".

מכל האמור קבע בית-המשפט כי משמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אף אם נותר ספק, יפעל הספק לטובת המבוטחת, התובעת ועל-כן הכיר באירוע מיום 15.01.12 כפגיעה בעבודה.

26. תאונה בדרך הביתה מהעבודה
ב- ב"ל (ת"א) 20178-10-13 {ביטון אלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינרטנט נבו (09.03.15) (להלן: "פרשת ביטון")} עסק בית-המשפט במחלוקת בין הצדדים היא האם תאונת הדרכים אירעה בדרכו של התובע לביתו או שמא, כטענת הנתבע, חלה הפסקה או סטיה של ממש בדרכו של התובע מעבודתו הביתה.

נקבע כי יש ולעיתים הדרך למקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה.

מתי תהא סטיה זו "מקובלת" ומתי תחשב כ"סטיה של ממש" במובן סעיף 81 לחוק? אין על-כך תשובה חד-משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש.
הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הנסיעה.

במקרים בהם מטרת הסטיה היא אינצידנטלית ונלווית לפעולת המבוטח בהליכתו לביתו, ואינה פעולה עצמאית העומדת בפני עצמה, יש לתת משקל פחות ליחס בין משך ומרחק הסטיה לבין אלו של הדרך המקובלת.

ב- דב"ע לד/0-89 {אהרון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 347 (1974)} קבע בית-המשפט כי תגובתו של אדם המגלה בתחילת נסיעה כי הדלק שברכבו כמעט אזל, היא לדאוג למילוי המיכל; וזוהי תגובה סבירה וצפויה, שבדרכו של עולם.

לו נמצאה תחנת הדלק בין מקום העבודה לבין מעונו של העובד, והעובד היה נעצר בה לשתי דקות, כפי שעשה בתחנה שבצומת אחים ונפגע בהמשך דרכו הביתה, לא היתה מתעוררת כלל שאלה של הפסקה או סטיה מן הדרך המקובלת.

מה הבדל מהותי ישנו בכך שהתחנה היתה במקום מרחק, כמה מאות מטרים בכיוון הנגדי. השוקל הוא מטרת הסטיה, וכבר נאמר כי 'ייתכן מקרה שבו אף סטיה של קילומטר אחד מדרך שאורכה 10 קילומטר לא תהא סטיה של ממש, עת סוטים לבית המלאכה הקרוב ביותר על-מנת לתקן תקר בצמיג, וייתכן מקרה שבו סטיה של חצי קילומטר מדרך שאורכה 20 קילומטר הוא סטיה של ממש, עת סוטים לבית מלאכה על-מנת להזמין ריהוט.

בית-הדין בפרשת ביטון הנ"ל קבע כדלקמן:

"19. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים ואת הפסיקה שהובאה לעיל, אני סבורה שבעניינו של התובע, כאשר הנסיעה למעון היא במרחק נסיעה וזמן כמעט שווים לנסיעה בכיוון ההפוך, לשם תדלוק הקטנוע, מדובר בסטיה של ממש מהדרך. גרסתו של התובע, לפיה נסע מרחק נוסף של 8 קילומטרים (הלוך ושוב) רק על-מנת לחסוך במחיר הדלק, כאשר המרחק בין ביתו לעבודה הוא כארבעה קילומטרים, אינה הגיונית (השוו לנפסק בדב"ע תשן/0-174 אהרנפלד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 98 (1990)) לגבי בחינת אורך ההפסקה לעומת אורך הנסיעה למעון, לפיו "בהתחשב במטרות הסטיה, יש לתת משקל לעובדה כי מרחק הסטיה שקול כנגד מרחק הדרך כולה או יותר מזה"). זאת במיוחד כאשר עסקינן בתדלוק קטנוע, שמיכל הדלק שלו קטן לעומת כלי רכב אחרים (כגון מכונית פרטית או ג'יפ). כלומר, גם החסכון הפוטנציאלי בתשלום בגין הדלק אינו רב.

בנסיבות אלה, נסיעתו של התובע לתדלוק הפכה למטרה בפני עצמה, המנותקת מהנסיעה ממקום העבודה למעון. מעצם המונח "סטיה מן הדרך", מתבקש כי הסטיה תהיה הארכה מסויימת של הדרך, אם מבחינת זמן הנסיעה או מבחינת אורך הנסיעה. מקום בו משמעות "הסטיה" מן הדרך היא הכפלת מרחק הנסיעה והכפלת זמן הנסיעה למעון, לא ניתן לדבר עוד על סטיה, אלא על דרך חדשה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת (בלשון החוק). במצב דברים זה, הסטיה אינה פרופרציונית לדרך המקובלת, לא מבחינת אורכה, לא מבחינת משכה ולא מבחינת כיוונה."

27. תאונת עבודה לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ח-1995
ב- ב"ל (נצ') 7370-09-13 {אריה ברדה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.03.15)} התובע הגיש תביעה בה ביקש להכיר בו כמי שנפגע בתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח בעקבות אירוע תאונתי, שלטענתו התרחש ביום 03.04.12.

התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין האירוע הנ"ל. בהחלטתו מיום 23.06.13 דחה הנתבע את התביעה, וזאת מהנימוק שלא הוכח כי נגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודת התובע.

בכל מקרה בו נטען כי אירוע תאונתי גרם לפגיעה ולנזק שבגינם נתבעים דמי פגיעה, יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה וכי הנזק אכן נגרם בעטיה של העבודה ולא בעטים של גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה. לעניין הקשר הסיבתי צריך שיהיה גורם מסויים בעבודה שניתן לאתרו בזמן ובמקום.

על התובע להביא ראשית ראיה "שאכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגימה לעבודה".

בית-הדין קבע כי בשים-לב לתיעוד הרפואי, לעדויות שנשמעו ולסתירות שנמצאו בגרסתו של התובע, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי אירע לו אירוע תאונתי בעבודה. לפיכך דין התביעה להידחות.

ב- ב"ל (נצ') 47123-07-13 {אמין פארס נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.03.15)} קבע בית-הדין כדלקמן:

"דיון ומסקנות
6. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "תאונת עבודה", כך: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו". יסוד הכרחי, אם-כן, לקיום תאונת עבודה, הינו קיום תאונה, והנטל להוכיח יסוד זה רובץ על התובע.

בענייננו, בשים-לב כי מדובר בעובד עצמאי, אין חלה חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי.
לפיכך, עלינו לבחון האם התאונה אירעה תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו. נטל ההוכחה לעניין זה, מוטל גם הוא על התובע.

7. נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין כבר כעת, כי לאחר ששמענו את עדותו של התובע ובחנו את מכלול הראיות אשר הובאו בפנינו, כמו גם את טיעוני הצדדים בסיכומיהם, אנו סבורים כי התובע עמד בנטלי ההוכחה לעיל, להוכחת קיומה של תאונה שאירעה תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו.

כפי שנפרט להלן, מצאנו כי יש לקבל את גרסתו של התובע, באשר לעצם קרות האירוע והאופן בו התרחש. כך גם יש לקבל את גרסתו לפיה סבר כי מדובר בהתקף מחלת הגאוט, כפי המשתקף גם מן המסמכים הרפואיים שלפנינו, הכל כפי שיפורט להלן:

א. בהודעתו בפני חוקר המוסד, כמו גם בחקירתו הנגדית בבית-הדין, הסביר התובע כי הינו יועץ עסקי, כאשר משרדו ממוקם בביתו, בקומה נפרדת מקומת המגורים. (פרוט' עמ' 4 שורה 4). התובע הוסיף והסביר כי בבוקר האירוע, התחיל את יום עבודתו במשרדו בשעת בוקר מוקדמת, כאשר במהלך עבודתו, עת קם מכסאו, קיבל מכה ברגלו, משלחן הכתיבה עליו הוא עובד. התובע ציין כי היה לקראת פגישה שהתקיימה מחוץ למשרד, ולכן נערך אליה, במשרדו, מבעוד מועד.

התובע ציין כי בעת התאונה, היה עדיין בנעלי הבית: "אני מניח את הנעל שאני מתיישב על הכסא, שאני יושב על הכיסא אני לא נועל שום דבר, אני בא וקם בזריזות ולא מספיק לנעול את הנעל ורגל קיבלה חבטה וזה מה שקרה, האצבע הגדולה קיבלה את המכה" (פרוט' עמ' 5 שורה 17).

התובע המשיך והסביר: "חשבתי בהתחלה כי החבטה התניעה את הגאוט שיש לי בדרך-כלל, כל הזמן יש לי תרופות, לקחתי את התרופות, באותו יום המשיכו הכאבים וגם למחרת נסעתי" (פרוט' עמ' 5 שורה 28).

ב. התובע, אשר טס למחרת היום לצרפת, פנה לטיפול רפואי מייד עם שובו ארצה. כפי העולה מן המסמכים הרפואיים המונחים לפנינו, פנה התובע לקופת-החולים ביום 25.10.12. התלונה, כפי שנרשמה מפיו: "חבלה לפני שבוע בכף רגל ימין". הממצאים: "נפיחות בבוהן ימין".

נציין כי רישום רפואי זה, תומך בגרסתו העובדתית של התובע, הן אודות קיומו של אירוע חבלתי, והן אודות לוח הזמנים הנטען לקרות החבלה "לפני שבוע", היינו בתאריך 18.10.12. נוסיף ונציין בהקשר זה, כי אין בידינו לקבל את טענות הנתבע, לפיהן כביכול עולה מן התיעוד הרפואי קיומן של גרסאות שונות הסותרות את טענותיו. הנתבע טוען, כי במסמך מיום 25.10.12 דובר על חבלה בכף הרגל, בעוד לטענת התובע, מדובר בחבלה בבוהן. כאמור, דין טענות הנתבע בהקשר זה, להידחות. מעבר לעובדה כי איננו סבורים שיש ללמוד על שונות מובהקת בין תיאור חבלה בכף הרגל לבין חבלה באצבע ספציפית, הרי שהממצאים המפורטים באותו מסמך רפואי ממש, קובעים דבר קיומה של "נפיחות בבוהן ימין" כטענת התובע כאן.

במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי מדובר בגרסאות "שונות", כטענת הנתבע.

ג. מסמך רפואי נוסף שהונח לפנינו, הוא זה המתעד את פנייתו של התובע לבית החולים בנצרת, יומיים לאחר-מכן, היינו ביום 27.10.12. עיון במסמך האמור, מלמד גם הוא על תלונה אודות האירוע: "מציין חבלה לפני כ- 10 ימים באזור אצבע ראשונה".
טענת הנתבע, המבקשת להתבסס על-כך שבמסמך הרפואי נרשם גם כי ידוע לתובע על מחלת גאוט וכי הגיע עקב כאבים בקרסול ימין מזה שלושה ימים, אינה פוגמת בגרסתו של התובע בהליך שלפנינו. יתרה-מכך, בצילום רנטגן שנערך לתובע בבית-החולים, נמצא בכף רגל ימין שבר בבסיס גליל מקורב, בצד החיצוני, מה שמתיישב לכאורה עם תיאור האירוע התאונתי והמסמך הרפואי הקודם. דווקא תלונות התובע בבית החולים, לעניין מחלת הגאוט, מחזקת את גרסתו ולפיה סבר כי החבלה עוררה את מחלת הגאוט, ולא חשב כי מדובר בחבלה של ממש העומדת בפני עצמה.

ד. בפנינו גם מסמך רפואי מיום 30.10.12 בדבר הפניה לרפואה יועצת. במסמך נרשם לראשונה "תאונת עבודה", כאשר בגוף המסמך נרשם כי: "הנ"ל בתאריך 18/10 נפל בבית ונחבל בבוהן ימין". כאשר נשאל התובע מדוע נרשם כי נפל בבית, השיב התובע כי ציין בפניה "בדיוק מה שקרה באותו יום" (עמ' 7 שורה 19). גם בעניין זה, אנו מקבלים את גרסת התובע. חזקה כי הרופאה, אשר הגדירה במסמך "תאונת עבודה", ידעה והבינה כי משרדו של התובע מצוי בביתו, ולכן ציינה "בבית". אין לצפות מרופא בנסיבות העניין, כי יפרט את החדר או הקומה בה אירעה התאונה, ודי לדעתנו, שילוב הדברים - היינו הגדרת האירוע כתאונת עבודה, תוך ציון הבית כמקום הפגיעה, שעה שמקום העבודה מצוי בבית. אשר לתיאור "נפל", איננו סבורים כי יש בו כדי ללמד על גרסה שונה בתכלית, זאת מן הטעם שהתיאור העובדתי במסמך הרפואי הינו לאקוני ביותר ומסתכם לעניין זה במילים: "נפל בבית". תיאור האירוע על-ידי התובע, במהלכו נחבטה רגלו תוך כדי שקם משלחן העבודה, יכול היה להתפרש על-ידי הרופאה כנפילה. לאור אלה, איננו סבורים כי יש בכך כדי לשנות ממסקנתנו לעיל.

8. על אלה, נוסיף ונציין שהתרשמנו מעדותו של התובע, כי אינו דובר עברית רהוטה. מכאן, כי אין לשלול אפשרויות של כשל בניסוח, אשר בא לידי ביטוי בהבדלים (בלתי-מהותיים צריך לומר), בין הדברים שהביא התובע בפני החוקר, לבין אלו שהובאו בחקירתו הנגדית או בטופס התביעה. לפיכך, אנו דוחים את טיעוני הנתבע, כפי שפורטו בהרחבה בסעיפים 14-12 לסיכומיו.

9. בהתאם להלכה הפסוקה, יש ליתן משקל מיוחד לאנמנזה הרפואית, שכן הדברים כפי שנרשמים במסמכים הרפואיים, נאמרים מפי הנפגע בזמן אמת. זאת בהתבסס על ההנחה, שהנפגע ימסור לגורמים המטפלים את העובדות הנכונות כדי לזכות בטיפול רפואי המתאים למצבו. בענייננו, משמצאנו את גרסתו של התובע מהימנה ומתקבלת על הדעת, כמשתקף במסמכים הרפואיים הן לעניין מועד פנייתו לטיפול רפואי והן לעניין תיעוד התלונה בהם אודות קיומו של האירוע החבלתי, כבר בפנייתו הראשונה של התובע לקבלת טיפול רפואי, וגם זו שלאחריה, הרי שהמסקנה הנובעת ממכלול הדברים, היא שהתובע עמד בנטל ההוכחה הנדרש.

10. נוסיף ונציין כי איננו סבורים שהעובדה כי התובע ויתר על שמיעת עדותם של שני העדים שהוזמנו מטעמו, צריכה להיות לו לרועץ, שכן ממילא מדובר בעדים אשר נפגשו עמו לאחר האירוע, ולא יכולים היו להביא בפנינו גרסה של ממש אודות קרות האירוע עצמו.

11. סוף דבר - משמצאנו את גרסתו של התובע כמהימנה ואנו מקבלים את תיאורו את האירוע, ועל-אחת-כמה-וכמה משלא מצאנו כי יש בנתונים העולים מתיקו הרפואי של התובע כדי לעמוד בסתירה לגרסתו ולהפריכה, הרי שיש מקום למנות מומחה רפואי מטעם בית-הדין אשר יתן את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין הליקוי הרפואי אצל התובע.

לצורך כך, יפעל הנתבע בתוך 14 יום מהיום, להגיש בקשה להזמנת חומר רפואי. המזכירות תקבע את התיק לתזכורת חומר רפואי במעמד הנתבע בלבד, בתוך 30 יום ממועד הגשת הבקשה. לאחר שיאשר הנתבע כי הגיע כל החומר הרפואי שהוזמן, תינתן החלטה בדבר מינוי מומחה רפואי, על-ידי אב בית-הדין."

28. תאונת אופנוע בשעת לילה מאוחרת
ב- ב"ל (ת"א) 3337-12-12 {רן עמר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.15)} התובע היה מעורב בתאונת אופנוע בשעת לילה מאוחרת. האם קרתה התאונה במסגרת העבודה כך שיש לראות בה כתאונת עבודה? זוהי השאלה העיקרית שהיתה מונחת בפני בית-המשפט.

בית-הדין קבע כדלקמן:

"1. בענייננו, טענת התובע לפיה היה בדרכו מפגישת עבודה לאירוע מכירה, משמעותה המשפטית היא שהיה "תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו" (שהרי התובע היה עצמאי) או "בדרכו ממקום עבודה אחד למשנהו". לצורך דיון בתביעה זו איננו נדרשים להבדלים בין ההגדרות הללו, שכן סבורים אנו שהתובע לא הוכיח ולו אחת מהן.

2. במקרה שלפנינו, אירעה התאונה עת רכב התובע על אופנוע שהיה בבעלות בת זוגו, הוא האופנוע שמר רמון התעניין לכאורה ברכישתו. כבר עתה יצויין כי התובע נמנע מלציין פרט זה בטופס התביעה למל"ל, חרף העובדה שמדובר בפרט מהותי לצורך בחינת התביעה שמן הראוי היה לגלותו עם הגשתה, והדבר נזקף לחובתו.

3. בהנחה שהתובע דבר אמת ואכן נפגש עם מר רמון במטרה לתווך בעסקת מכירה, נשאלת השאלה האם עסקינן בפגישת עבודה. שתי שאלות משנה לשאלה זו: האם העובדה שהאופנוע היה בבעלות בת זוגו מעקרת את הפן העסקי של הפגישה? והאם בין התובע לבין מר רמון היו יחסים חבריים במידה כזו או אחרת, באופן המעקר או לפחות מפחית מהפן העסקי של הפגישה?

4. אשר לסוגיית הבעלות על האופנוע, התובע נשאל על-ידי ב"כ המל"ל האם בת הזוג היתה משלמת לו אם היה מצליח למכור את האופנוע. על-כך ענה התובע "אני עשיתי את זה למטרות רווח, כן... עניין הרווח הוא לא רלוונטי כי מה שהיא החליטה לתת לי בתמורה הוא לא רלוונטי, כי אם היא החליטה לתת לי 500 ש"ח והייתי מחזיר לה אותם בחזרה זה לא משנה." (ש' 14-7 עמ' 8 לפרוטוקול)

5. תשובתו המתחמקת של התובע הבהירה היטב שלא היה מדובר בפגישת עסקים רגילה של מתווך עם לקוח פוטנציאלי. בעסקת תיווך רגילה נהוג להסכים מראש על אחוז הרווח אותו יקבל המתווך אם העסקה תצלח והאפשרות שהמתווך יוותר על שכרו לטובת בעל הנכס אותו סייע למכור, אינה ריאלית בעסקת תיווך אמתית.

6. לאשר לשאלה האם תיווך מכירת אופנועים היה עיסוק מרכזי של התובע, התובע העיד כי התשובה לכך שלילית, וכי עיסוקו המרכזי היה מכירת ציוד נלווה לאופנועים (ש' 25-23 עמ' 8 לפרוטוקול): "אני לא יכול להגיד לך בממוצע כמה אופנועים מכרתי באותה תקופה, אני לא ממש זוכר." (ש' 25-24 עמ' 8 לפרוטוקול). יצויין כי לאחר דיון ההוכחות הגיש התובע לבית-הדין מספר חשבוניות בגין עסקאות תיווך אופנועים לכאורה, אשר ברובן אינן קריאות.
7. סבורים אנו כי גם אם עסק התובע אותה תקופה בתיווך אופנועים, היה זה עיסוק צדדי ושולי עבורו. הדבר מחזק עוד יותר את הרושם שהתובע תיווך, לכאורה, בעסקה למכירת אופנועה של בת זוגו למר רמון, כמחווה של רצון טוב עבור בת זוגו ולא כחלק מעסקיו הרגילים.

8. אם-כן, בגין "עסקת התיווך" המתוארת לא היה מתקבל רווח והיא אף לא נעשתה במסגרת עיסוקו העיקרי של התובע. הדבר מקשה עלינו לקבלה כפגישת עבודה.

9. אשר לשאלת אופי ההיכרות בין התובע למר רמון, התרשמנו כי התובע התחמק ממתן תשובה אמתית לשאלה זו. הגענו למסקנה כי ההיכרות בין השניים משמעותית וחברית יותר משהיה לתובע נוח להודות בפנינו.

10. כך, בהודעה לחוקר נשאל התובע "האם אתה וניב רמון חברים ידידים ותיקים?" וענה מפורשות "כן... בערך חמש שנים... היינו רוכבים יחד על אופנועים ואני קניתי ממנו פעם אופנוע."
התובע נשאל: "אתה וניב רמון נוהגים לבלות ביחד? יוצאים ביחד?" וענה "מדי פעם."

11. לשאלת החוקר מדוע ארכה הפגישה בין התובע לבין מר רמון כשעתיים השיב התובע "כי ישבנו ודיברנו לקחנו (את) הזמן, לא הייתי לחוץ כי אירוע המכירות התחיל במילא בחצות." משפט זה אומר דרשני ונבאר.

12. ככל הנראה לאחר שנדחתה תביעתו עלי ידי פקיד התביעות, ניסה התובע לשנות את הרושם שנוצר בעניין מערכת היחסים בינו לבין מר רמון, ולכן כשהועלתה בעדותו בפנינו השאלה האם הוא ומר רמון ידידים, ענה התובע "הוא היה מהתחום... לא יודע איך היית רוצה להגדיר את זה. (ש' 4-2 עמ' 5 לפרוטוקול) הוא לא סוג חבר שאני נוסע אליו, רוב המפגשים שלנו היו מפגשי אופנועים, הכרתי אותו בכלל בטיול אופנועים והוא מכר לי אופנוע כמה שנים לפני הפגישה הזו." (ש' 24-22 עמ' 5 לפרוטוקול)

13. מבין שתי הגרסאות מעדיפים אנו את זו שמסר התובע לחוקר המל"ל בהודעה לחוקר, שנחזית להיות אותנטית וספונטנית יותר, ובוודאי פחות מתחמקת. התובע ומר רמון, איפוא, היו לכל הפחות ידידים ותיקים ובוודאי שלא צדדים לעסקה כלכלית גרידא.

14. רושם זה מתחזק עד מאוד נוכח אורך הפגישה שהתקיימה לכאורה בין השניים. אמנם בתצהירו מצהיר התובע כי "שעתיים הן בהחלט זמן סביר לפגישה לפני רכישה, פגישה הכוללת הסברים, פירוטים שונים על מצב האופנוע וההשקעה שנעשתה בו, נסיעת מבחן, ניהול משא ומתן, בדיקת האפשרויות הכספיות וכו'. לעיתים פגישות לפני רכישה של אופנוע נמשכות גם יותר משעתיים, ולעיתים גם פגישה נוספת..."

15. דא עקא, דווקא בפגישה עם מר רמון לא בוצעה נסיעת מבחן כלל (ש' 24-23 עמ' 11 לפרוטוקול, עדות מר רמון). כמו-כן, מר רמון הצהיר כי היו פערי מחירים בין הצדדים, אך השניים לא הזכירו קיומו של משא ומתן על אודות המחיר, אלא אך שניהלו שיחה כללית על האופנוע.

16. סבורים אנו שאילו היה מדובר בפגישה עסקית גרידא, היה התובע יוצא מביתו של מר רמון תוך פרק זמן קצר יותר. התובע לא הצליח לשכנענו ששיחה כללית, תוך הבנה שאין הסכמה על המחיר ושיש עוד צורך לבצע נסיעת מבחן, אורכת שעתיים שלמות. את מסקנתנו זו מחזקת אמירתו של התובע עצמו בעדותו בפנינו: "לא היה לי מה להגיע לאירוע של מטרו מוטור לפני 12 בלילה." (ש' 29 עמ' 5 לפרוטוקול). נזכיר שוב את אמירתו של התובע בהודעה לחוקר, שהיתה נחרצת ומשמעותית עוד יותר: "ישבנו ודיברנו לקחנו (את) הזמן, לא הייתי לחוץ כי אירוע המכירות התחיל במילא בחצות."

17. אם-כן, לאחר שהשניים הבינו לכאורה שהעסקה לא תצלח אותו לילה, נשאר התובע בביתו של מר רמון מכיוון שביקש לבלות זמן בנעימים עד הגיע זמן המכירה המיוחדת. הדבר מוביל למסקנה הברורה שמר רמון היה רחוק מלהיות רק לקוח, והפגישה קיבלה צביון חברתי. האם היה התובע קובע פגישה עם לקוח בהוד השרון, כאשר מקום עבודתו בתל אביב והוא מתעתד לשוב לתל אביב, לולא היה אותו לקוח אדם קרוב שניתן להישאר בביתו פרק זמן מוגדר מראש של שעתיים? סבורים אנו שהתשובה לכך שלילית, והתובע אף לא נתן לכך תשובה מניחה את הדעת בעדותו בפנינו: "העדפתי לנצל כל רגע פנוי" (ש' 16 עמ' 5 לפרוטוקול).

18. אם-כן, מהצטברות הפרטים שעלו בפנינו התרשמנו כי החלק החברתי בפגישה היה גדול מן החלק העסקי. הפגישה ארכה כשעתיים אך לא התקיימה במסגרתה נסיעת מבחן. בין השניים היתה היכרות מוקדמת רבת שנים. התובע עצמו העיד כי לא דחק לו הזמן. בפגיעה עסקית גרידא, יש להניח כי לאחר שיסתיים החלק העסקי ייפרדו דרכיהם של הצדדים לשלום, ולא יבלו האחד בחברת השני על-מנת "להעביר את הזמן" עד המטלה הבאה. אין זאת אלא שנוכח היכרותם המוקדמת ומערכת היחסים החברית, גם אם לא הדוקה, שהיתה קיימת ביניהם, נשאר התובע בביתו של מר רמון מעבר לזמן שהיה דרוש לו לצורך עשיית העסקה.

19. יתרה-מכך, בבעלותו של מר רמון היו אותה עת שני אופנועים (ש' 13-11 עמ' 10 לפרוטוקול, עדות מר רמון). מר רמון לא נתן תשובה מניחה את הדעת לשאלה מדוע ביקש לכאורה לרכוש אופנוע שלישי, למעט האמירה "אני נהנה מאופנועים." (ש' 21 עמ' 10 לפרוטוקול). מסופקים אנו שמר רמון אכן התעניין ברכישת אופנוע שלישי, ויצויין כי מר רמון לא טען כי אכן רכש אופנוע שלישי בסופו-של-דבר.

20. נוסף על כל האמור נציין מספר אי דיוקים בהם כשל התובע לאורך ההליך, הפוגעים באמינות התביעה. ראשית כל, הדיווח בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה (להלן: "טופס התביעה") אינו אחיד. בתחילת הטופס סימן התובע את האפשרות לפיה התאונה אירעה לו בדרך לביתו, ותחת "תיאור הפגיעה" כתב: "הייתי בדרך חזור מהצגת אופנוע המיועד למכירה ללקוח פוטנציאלי. בדרך חזור לכיוון תל-אביב, החלקתי עם האופנוע בסיבוב."

בהמשך טופס התביעה סימן התובע אפשרות שונה מהותית, לפיה התאונה ארעה בדרך לעבודה, תוך כדי עבודה, ולא בדרך למקום מגוריו.

21. ככל הנראה התבסס פקיד התביעות בדחייתו על-כך שהתובע סימן בטופס התביעה שהתאונה אירעה עת היה בדרכו מהעבודה לביתו. משהתביעה בפנינו מתבססת על טענה עובדתית שונה, לפיה התאונה אירעה תוך כדי עבודה או בדרך ממקום עבודה אחד למשנהו, די היה בכך כדי לדחות את התביעה מעיקרה ולהורות לתובע להגישה מחדש לפקיד התביעות. עם-זאת, קביעת פקיד התביעות לפיה התובע שהה בבית חבר במשך שעתיים, ולא בפגישת עבודה, רלוונטית גם לבחינה התביעה כפי שהוגשה לבית-הדין, ולכן בחנו אותה לגופה.

22. מכל מקום, בטופס התביעה לא היה כל אזכור לכך שהתובע שם פעמיו לכאורה לאותה מכירה מיוחדת בחצות הליל, אליה התייחס בכתב התביעה שהגיש לבית-דין זה. רק בהודעה שמסר התובע לחוקר המל"ל ביום 05.10.2011 הוזכרה לראשונה אותה מכירה מיוחדת. התובע לא הסביר מדוע העלה פרט חשוב זה אך בשלב החקירה, שהתקיימה כעשרה חודשים לאחר הגשת טופס התביעה.

23. זאת ועוד, כתובת מגורי התובע הרשומה בטופס התביעה כ"כתובת (הרשומה במשרד הפנים)" היא בתל-אביב. פרט זה מתיישב עם דיווחו של התובע בטופס התביעה, לפיו נסע לכיוון תל-אביב, לביתו. דא עקא, בהודעה לחוקר טען התובע כי למעשה לא התגורר בזמן התאונה בתל-אביב, מכיוון שבסמוך לחודשים ספטמבר-אוקטובר 2010 עבר דירה למושב זיתן. טענה זו לא גובתה במסמך וייתכן מאוד שהועלתה כדי לחזק את טענת התובע לפיה נסע לתל-אביב אך ורק לצורך המכירה, ולא מכיוון ששם התגורר אותה עת.

24. נוסף-על-כך, העובדה שהאופנוע שהתובע ביקש לכאורה למכור למר רמון היה בבעלות בת זוגו דאז לא גולתה על-ידי התובע בטופס התביעה למל"ל. התובע עומת עם פרט זה ככל הנראה בפעם הראשונה בעת חקירתו על-ידי חוקר המל"ל. מדובר בפרט משמעותי שאי גילויו מצביע על חוסר תום לב של התובע.

25. למעשה, הטענה בדבר קיום פגישה בין התובע לבין מר רמון מתבססת על עדויות השניים בלבד. משמצאנו כי לא ניתן להתבסס על עדויותיהם, סבורים אנו כי כלל לא הוכח כי התקיימה פגישה ביניהם במועד הנטען. כל שאנו יודעים לבטח הוא שבשעת חצות רכב התובע לכיוון תל אביב. לצורך העניין יכול להיות שהיה בדרכו חזרה מביקור משפחתי, חתונה, מפגש חברתי או כל אפשרות אחרת.
26. למעלה מן הצורך נאמר כי התובע אף לא הוכיח כי עסקינן ב"נסיעה דו-תכליתית", כזו בה משולבת מטרה פרטית של המבוטח עם מטרה הקשורה בעבודתו, שתוכר כתאונת עבודה גם כשהסיבה העסקית היא מקבילה ולאו דווקא עיקרית לנסיעה (דיון (ארצי) לח/0-36 טלמור רפאל נ' המוסד לביטוח לאומי, ט(1) 332). התובע עצמו לא טען כלל כי מדובר היה בנסיעה "דו-תכליתית", אלא טען לאורך כל הדרך כי מדובר היה בנסיעה למטרה עסקית גרידא של מכירת האופנוע. משקבענו כי אופי הפגישה לא היה עסקי, נדחית גם האפשרות לקבל את התביעה על בסיס ההלכה בדבר נסיעה דו-תכליתית.

סוף דבר
27. התביעה נדחית.

28. מאחר שעסקינן בביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות."

29. מתווך נדל"ן
ב- ב"ל (ת"א) 57464-05-13 {נועם נחמני מאיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.01.15)} בית-הדין פסק כי הוכח שתאונת הדרכים שארעה לתובע, מתווך נדל"ן, התרחשה בעת שהתובע היה בדרכו ממקום מגוריו לפגישה עם בעל נכס לצורך השלמת עסקת השכרת הנכס ללקוח. לפיכך נפסק כי תאונת הדרכים שאירעה לתובע הינה בגדר פגיעה בעבודה.

30. תגרה
ב- ב"ל (ת"א) 43796-08-13 {אליהו לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.15)} עסק בית-הדין באירוע של תגרה שהתפתח בין התובע לפקח בשל חניית התובע את רכבו במקום אסור התרחש תוך כדי עבודתו או משלח-ידו של התובע, אך לא התרחש עקב עבודת התובע אלא עקב חנייתו במקום חניה אסור.

האירוע לא התרחש כתוצאה מסיכון צפוי הנובע מעצם עבודתו של התובע אלא מאחר שבחר לחנות במקום אסור ולהתעמת עם הפקח. בחירות התובע לנהוג כפי שנהג מוציאות את האירוע מהגדרת האירוע כתאונה שאירעה עקב העבודה.

31. פגיעה אורטופדית
ב- ב"ל (ב"ש) 3277-08-13 {אפרים קויטיגר נ' המוסד לביטוח לאומי , פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.15)} עסק בית-הדין בערעור שהגיש מר אפרים קויטיגר, בעקבות החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 18.07.13; לפיה מנועה הוועדה מלדון בטענות המערער בתחום האורטופדי, לאור קיומה של החלטה חלוטה מחודש ספטמבר 2012 המתייחסת לפגיעה האורטופדית ולפיה אין קשר סיבתי רפואי בין הפגיעה האורתופדית עליה מתלונן המערער, לבין האירוע התאונתי בעבודה מחודש מרץ 2010, בית-המשפט קבע כדלקמן:

"דיון והכרעה
5. ב- עב"ל 20299-09-13 המוסד לביטוח לאומי נ' רבקה מימון, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.11.13) חזר בית-הדין הארצי מפי סגן הנשיאה (כתוארו דאז) השופט פליטמן, על העיקרון שקבעה הפסיקה ולפיו: "אין מהרהרין אחרי קיומו של קשר סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה שנקבעה באופן סופי על-ידי ועדה רפואית קודמת, ואין לערער גם אחרי מידת הקשר הסיבתי, כפי שנקבעה על-ידי ועדה קודמת" סעיף 14 לפסק-הדין.

6. העיקרון לפיו החלטה חלוטה של ועדה רפואית לעניין קיומו של קשר סיבתי ו/או היעדרו של קשר סיבתי כאמור, בין התאונה בעבודה לפגיעה הנטענת, מחייבת כל וועדה רפואית מאוחרת - הוא בתחום המשפט המהותי, להבדיל מעיקרון פרוצדורלי.
בהתאם, יש לעשות הבחנה בין - ההחלטה של פקיד תביעות שלא לקבל ערר על החלטת ועדה מדרג ראשון, בטענה שחלף המועד להגשת הערר לבין - החלטה של ועדה רפואית, שלא לקיים דיון בטענת הנפגע לקיומו של קשר סיבתי רפואי בין התאונה בעבודה לבין הפגימה, בשל קיומה של החלטה חלוטה של ועדה רפואית קודמת בשאלה זו.

בעוד שההחלטה הראשונה של פקיד התביעות היא החלטה דיונית המבוססת על הוראות התקנות לעניין המועד להגשת ערר; ההחלטה השניה, ההחלטה של הוועדה הרפואית, היא החלטה מתחום המשפט המהותי.

כשם שפקיד התביעות איננו מוסמך לדחות את קבלת הערר שהוגש במועד בנימוק כי במסגרת הערר מתבקש המערער לחלוק על החלטה חלוטה של וועדה רפואית לעניין קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לבין האירוע התאנותי, כך גם הוועדה הרפואית איננה מוסמכת להחליט שיש לדחות את הערר בטענה כי הוגש לאחר שחלף המועד להגשתו, בהתאם לתקנות. להבדיל, חייבת הוועדה הרפואית להתייחס לטענה המהותית, לפיה היא מנועה מלדון בערר, על רקע קיומה של החלטה חלוטה של ועדה רפואית השוללת קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לבין האירוע התאונתי.

7. יוצא מכאן כי החלטת הוועדה נשוא הערעור שלא לדון בתלונות המערער בתחום האורתופדי בשל קיומה של החלטה חלוטה של וועדה רפואית קודמת, איננה במישור הדיוני המתייחס למועד להגשת ערר.

לפיכך טענות המערער לפיהן מנוע המשיב מלטעון כי הערר הוגש באיחור ולחילופין כי מנועה הוועדה הרפואית לעררים מלדחות את הערר על-הסף, משהוגש לאחר שחלף המועד להגשתו, דינן להידחות.

8. משחלף המועד להגשת ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון, מבלי שהוגש ערר על ההחלטה - הופכת החלטת הוועדה מדרג ראשון להחלטה חלוטה; ובהתאם החלטת הוועדה מדרג ראשון לעניין קיומו של קשר סיבתי רפואי בין התאונה בעבודה לבין הפגיעה, מחייבת כל וועדה רפואית הבאה בעקבותיה, בין מדרג ראשון ובין וועדה לעררים.

9. בענייננו העלה המערער טענה חלופית לפיה, המועד להגשת הערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון, נמנה מרגע שסיימה הוועדה מדרג ראשון את תפקידה. על-פי הטענה, הוועדה מדרג ראשון סיימה את תפקידה, רק לאחר שקבעה למערער נכות צמיתה בכל אחת מהנכויות שהוכרו בעקבות הפגיעה בעבודה. לפיכך טוען המערער, כי רק לאחר קבלת ההחלטה מפברואר 2013 במסגרתה נקבעה למערער נכות צמיתה במישור הנפשי, הוא רשאי להגיש ערר המתייחס להחלטת הוועדה מספטמבר 2012 השוללת קיומו של קשר סיבתי רפואי בין הפגיעה בעבודה לבין תלונות המערער במישור האורתופדי. משכך טוען המערער, כי אין בפנינו החלטה חלוטה של וועדה רפואית בשאלת הקשר הסיבתי ומחובתה של הוועדה הרפואית לעררים לדון בערר המערער לגופו.

10. טענה זו ראויה להידחות. די לומר כי למבוטח זכות להגשת ערר על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון הקובעת נכות זמנית בעקבות פגיעה שהוכרה כתאונה בעבודה, קל וחומר על החלטת הוועדה מדרג ראשון אשר קבעה ובענייננו שללה, נכות צמיתה בעקבות אותה פגיעה.

11. יוצא מכאן, כי משלא הוגש ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, מספטמבר 2012, קביעת הוועדה הרפואית דנן ביחס להיעדר קיומו של קשר סיבתי רפואי בין התאונה בעבודה לבין תלונות המערער על פגיעה בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה - היא החלטה רפואית חלוטה.
12. אין בית-הדין מוסמך במסגרת ערעור על החלטה של וועדה רפואית לעררים, להעמיד לביקורת שיפוטית החלטה של וועדה רפואית מדרג ראשון - לפיכך דינן של טענות המערער על טעות משפטית שנפלה בהחלטת הוועדה מספטמבר 2012, החלטה מדרג ראשון, להידחות על-הסף.

13. סוף דבר הערעור נדחה, בנסיבות העניין אין צו להוצאות."
5129371
32. תביעה לגמלה
ב- ב"ל (ת"א) 32203-05-13 {עזבון המנוח עזיז יונס ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.14)} לבית-הדין הוגשה תביעת אמאל יונס ואחרים כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי, לדחות את תביעתם לגמלה לתלויים בנפגע בעבודה בנימוק שלא אירע למנוח אירוע תאונתי על-פי הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעים הם אלמנת המנוח וארבעת ילדיו. התביעה הוגשה גם בשם עזבון המנוח אולם העזבון נמחק בשל כך שאין הוא מבוטח על-פי החוק.

בית-הדין דחה את התובענה בשל כך שלא נטען ולא הוכח מתי אירועו האירועים הנטענים למעט טענה כללית שאירעו כחודש וחצי או שלושה שבועות לפני פטירת התובע.

ככל שהתובעים היו מוכיחים את קרות האירועים הרי שמדובר באירועים שלא בסמוך לפטירת התובע באופן שמנתק את הקשר הסיבתי בינם לבין אוטם שריר הלב שהביא למותו.

על-כן בדין דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעת התובעים לגמלת תלויים בנפגע בעבודה.
33. בעלי שליטה
ב- ב"ל (חי') 2557-08-11 {חוסיין עיסאם נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.14)} קבע בית-הדין כי בנסיבות בהן בעלי שליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים מחוסר תום-לב ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן.

יש לראות בחומרה רבה התנהלות זו של מעסיקים אשר אינם מדווחים על העובדים שלהם לרשויות המס לרבות למוסד לביטוח לאומי ורק לאחר שהעובד עובר תאונת עבודה מעלה המעסיק כל מיני טענות מופרכות.

לא די בכך שאותו עובד נפגע בתאונת עבודה עת שלא היה מדווח למוסד לביטוח לאומי, אלא שלאחר-מכן נאלץ אותו עובד להתמודד מול המוסד ביטוח לאומי, בשל טענות סרק של מעסיקו ולהוכיח מי באמת העסיק אותו ומשך כמה זמן.

34. פגיעה ביד, זרוע, כתף, אצבעות ומרפק ימין כפגיעה בעבודה
ב- ב"ל (חי') 51660-01-13 {נטלי דעבוס נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.06.15)} עסק בית-הדין בתביעתה של גברת נטלי דעבוס-חדד במסגרתה היא מבקשת להכיר בפגיעה ביד, זרוע, כתף, אצבעות ומרפק ימין כפגיעה בעבודה.

בית-הדין קבע כי ניתן לראות, כי מונו כאן שני מומחים יועצים רפואיים מטעם בית-הדין כשכל אחד מהם מגיע לתוצאה שונה והם חלוקים במסקנותיהם לגבי שאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין הפגיעה ביד ימין.

פסיקת בית-המשפט מימים ימימה, שכאשר קיימת מחלוקת בין המומחים הרפואיים שהתמנו על-ידי בית-הדין לצורך מתן חוות-דעת בשאלת הקשר הסיבתי, יש להכריע כך שהספק יפעל לטובת המבוטח. זהו עקרון הלקוח מתחום הביטחון הסוציאלי.

בית-הדין הוסיף וקבע כדלקמן:

"13. ישנם לא מעט תיקים כגון דא, שם דובר בתובעים שביקשו להכיר בפגיעה בידיהם כתוצאה מתנאי עבודה שמוכרים כתנאי עבודה מיקר וטראומטיים, בהם בית-הדין זה מינה את ד"ר קרין ציקל שלום כמומחית יועצת רפואית מטעמו ומומחית זו שתחום מומחיותה הינו ברפואה תעסוקתית נתנה מספר רב של חוות-דעת מנומקות ומבוססות בתיקים שכאלו. יש לציין, שהיו לא מעט תיקים בהם ד"ר קרין ציקל שלום נתנה חוות-דעת שמסקנותיה לא היו לטובת המבוטח ושם המוסד לביטוח לאומי לא ביקש לפסול חוות-דעתה.

בית-הדין סומך על מומחיותה ומקצועיותה של ד"ר קרין ציקל שלום להשיב על השאלות שהיא נשאלה על-ידי בית-הדין בתחום הרפואי. התרשמותו של בית-הדין ממומחיותה של ד"ר קרין ציקל שלום ברפואה תעסוקתית הכוללת גם בחינת היבטים רפואיים של תנאי עבודה כגון אלו שעלו כאן בתיק, תוך איבחון גורמי מחלתה של התובעת ביד ימין האם יש לו קשר לתנאי תעסוקתה המיקרו טראומטיים או אם לאו.

14. למרות אמירתה הכללית של ב"כ הנתבע לפיה חוות-דעתה של ד"ר קרין ציקל שלום אינה נראית לה סבירה, זאת מאחר והתובעת עבדה תקופת עבודה קצרה (משך כחודשיים) הרי שד"ר קרין ציקל שלום מתייחסת לנקודה זו באופן מפורט ומנומק כבר בחוות-דעתה הראשונית מיום 18.07.14 תוך שהיא מציינת את העובדה כי המחלה בה לקתה התובעת ביד ימין, זו מחלת מקצוע המתפתחת תוך מספר ימים כך שזמן החיביון שלה קצר. ד"ר קרין ציקל שלום מפנה לספרות רפואית עליה היא מבססת מסקנתה זו. על-כך היא מוסיפה את סמיכות הזמנים בין העסקתה של התובעת לבין התחלת תלונותיה וכן היא מתייחסת לתנאי העבודה שנקבעו בעובדות בית-הדין לפיהן מדובר באירועי מיקרוטראומה חוזרים ונשנים שהביאו לתוצאה מצטברת של המחלה של התובעת ביד ימין.

15. בנסיבותיו של מקרה זה אין כל מקום שלא להתבסס על חוות-דעתה הראשונית של ד"ר קרין ציקל שלום שהינה מבוססת היטב וזאת גם אם מסקנותיה שונות ממסקנותיו של ד"ר אנג'ל שהינו מומחה בתחום האורטופדי אשר מונה לאחר-מכן כמומחה נוסף.

16. יש כאן מקרה מובהק של שני מומחים יועצים רפואיים שהתמנו על-ידי בית-הדין וכל אחד מהם מגיע למסקנה אחרת, כך שבנסיבות אלו כאשר מומחית אחת מגיעה למסקנות שהינן לטובתה של התובעת ומסקנותיה של אותה מומחית מבוססות היטב, הרי שיש להעדיף את חוות-דעתה שהיא לטובת התובעת על פני חוות-הדעת האחרת שהיא לרעתה - הדבר מתחייב מפירוש עקרונות המשפט מתחום הביטחון הסוציאלי.

17. אשר-על-כן, התביעה מתקבלת כך שמחלתה של התובעת ביד ימין LATERAL EPICONDYLITIS מוכרת כפגיעה בעבודה."

35. השתלמות
ב- ב"ל (ת"א) 20135-07-12 {טקצ'נקו ילנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.14)} קבע בית-הדין כי למעסיק של התובעת היה אינטרס בהשתלמות בה השתתפה. ההשתלמות עולה בגדר פעילות נלווית לעבודה בהיותה בעלת זיקה לעבודה. הדרך למקום השתלמות איננה מנותקת מההשתלמות עצמה ומהווה חלק אינטגרלי ובלתי-נפרד ממנה.
לפיכך הוכחה זיקה ברמה הנדרשת בין ההליכה למקום ההשתלמות בה נפגעה התובעת ברגלה, לבין ההשתלמות. לפיכך, יש להכיר בפגיעת התובעת במסגרת ההשתלמות, כפגיעה בעבודה.

36. סטיה קלה בדרך
ב- ב"ל (ב"ש) 9079-10-13 {רייף נעם נוכזר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.11.14)} בית-הדין קבע כי אין מבחן כללי המסווג מהי "הפסקה או סטיה של ממש", אלא שהכל תלוי בנסיבות המקרה, וכי המבחן העיקרי הוא מבחן המטרה. היינו, יש לבדוק אם תכלית הנסיעה היתה מהעבודה למעון, ואם התשובה חיובית יש לבדוק אם מדובר ב"הפסקה או סטיה של ממש".

אין לקבוע מבחן טכני ופורמאלי של השוואת משך זמן ההפסקה או הסטיה למשך זמן ההליכה {או הנסיעה}.

בית-הדין קבע כי מטרת וכוונת הנסיעה של התובע היתה נסיעה מהעבודה למעונו, ולא רכישת שמפו.

לו רכישת השמפו היתה המטרה העיקרית, היה התובע מתעכב לרכוש את השמפו למרות התור העמוס בסופרמרקט, אולם התובע לא התעכב, מאחר ותור עמוס זה היה מעכב אותו במטרתו העיקרית שהיא נסיעה לביתו.

ולאחר קביעה זו בדבר המטרה העיקרית של הנסיעה, יש לקבוע כי העיכוב הקצר של התובע ליד הסופרמרקט לא ניתק את הקשר של הנסיעה מהעבודה למעונו. היה זה עיכוב קצר ביותר, עד כדי כך שהתובע לא רכש שמפו כדי לא להתעכב. רכישת השמפו לא הפכה לפעילות בעלת מטרה עצמאית, אלא מדובר בפעולה אינצידנטלית ונלווית לדרכו של המערער ממקום עבודתו למעונו.

על-כן, התאונה התרחשה בעת שהתובע היה בדרכו לביתו, בדרך המקובלת והמהירה המובילה לשם, לאחר שיצא ממקום עבודתו, ולאחר הפסקה קצרה ביותר, שהיתה כרוכה בסטיה קלה ביותר. תאונת הדרכים שאירעה לתובע הינה בגדר פגיעה בעבודה.

37. יסודות התאונה
ב"ל (ב"ש) 39111-08-13 {חאלד אבו האני נ' המוסד לביטוח לאומי , פורסם באתר האינטרנט נבו (13.11.14)} קבע בית-הדין כי "תאונה" מורכבת משני יסודות חיוניים - גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא.

יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא קיום תאונה. הנטל להוכיח יסוד זה רובץ על התובע, על התובע נטל הראיה להוכיח כי תוך כדי עבודתו ארע לו "אירוע תאונתי" ועליו להביא, בשלב ראשון, ראשית ראיה שאכן קרה "אירוע תאונתי" בעבודה הקושר את הפגיעה לעבודה.

38. יסודות התאונה
ב"ל (ב"ש) 49329-05-13 {מאיר מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי , פורסם באתר האינטרנט נבו (03.11.14)} קבע בית-הדין כי קריאת חוות-הדעת כמכלול מעלה כי המומחה הרפואי מכיר בקשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הפגיעה בכתף ימין, תוך שהוא מציין כי הרישום על כאבים בכתף ימין בסמיכות לאירוע הנדון, הוא "דבר שבהחלט יכול להיגרם על-ידי האירוע בעבודה".

המומחה הרפואי מצביע בחוות-דעתו על תלונות קודמות בכתף ימין; ומחוות-הדעת עולה כי על-אף אותן תלונות, המומחה בדעה כי לא ניתן לבטל את השפעת האירוע התאונתי על מצב הכתף.

לסיכום חוות-הדעת מציע המומחה להכיר בתרומת האירוע בעבודה, בשיעור של 50 אחוז לפגיעה שאובחנה בכתף ימין; ולייחס את 50 אחוז הנותרים מהפגיעה בכתף, למצב קודם. אמנם אין זו סמכותו של המומחה הרפואי לקבוע את שיעור הנכות שיש לייחס לאירוע בעבודה לפגיעה שאובחנה בכתף ימין - אך עם-זאת, עמדה זו של המומחה הרפואי מלמדת כי המומחה הרפואי בדעה כי לאירוע בעבודה תרומה של ממש לפגיעה בכתף ימין. הראיה, ייחוס 50 אחוז מהפגיעה בכתף ימין, לאירוע בעבודה.

בית-המשפט מצא כי המומחה הרפואי מכיר בקשר סיבתי רפואי בין האירוע בעבודה מיום 02.11.11 לפגיעה בכתף ימין, בהסתברות שהיא למעלה מ- 50 אחוז - על התביעה להכיר בפגיעה בכתף ימין כתאונה בעבודה, בהתאם לסעיף 79א לחוק הביטוח הלאומי.

39. זכות לקצבה או מענק
ב"ל (חי') 931-09-12 {סיגלית ברזילי נ' המוסד לביטוח לאומי , פורסם באתר האינטרנט נבו (05.10.144)} עסק בית-הדין בסעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן:

"131. זכות לקצבה או מענק
מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה."

ניתן לראות שכדי שתקום לתלוי זכות לקצבה או למענק, יש להוכיח שלושה יסודות מצטברים, כדלקמן:

האחד, למבוטח אירעה פגיעה בעבודה {תאונת עבודה או מחלת מקצוע}.

השני, תוצאת מותו של המבוטח.

השלישי, הפגיעה בעבודה "גרמה" למותו של המבוטח, היינו, קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין מותו של המבוטח.
ביחס ליסוד השלישי, די להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הסיבה {הפגיעה בעבודה} לתוצאה {מות המבוטח}, ואין צורך להוכיח סיבתיות ישירה ובלעדית.

הגרימה לא צריכה להיות סיבה בלעדית, ודי בכך שהפגיעה בעבודה היתה גורם מסייע או מחיש למוות.

דום-לב, או אוטם שריר הלב, הינם אירועים פנימיים ולא חיצוניים, בשונה מחבלה למשל, בכדי שיוכרו אירועים מסוג זה כתאונת עבודה, דרוש התקיימותו של אירוע חריג, כגון דחק נפשי בלתי-רגיל, או מאמץ גופני יוצא דופן.

הבחינה תעשה באופן סובייקטיבי, היינו, מנקודת מבטו של התובע, ולא באופן אובייקטיבי.

40. תורת המיקרוטראומה
ב"ל (חי') 19863-05-09 {ארקדי ארשינוב נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.14)} קבע בית-הדין כי סעיף 79 לחוק הביטוח לאומי, מגדיר פגיעה בעבודה כתאונת עבודה או מחלת מקצוע, ובנוסף לכך, פותחה בפסיקה האפשרות להכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה גם באמצעות תורת המיקרוטראומה.

לא די בכך שהתובע העלה השערה שעשו שימוש בחומר סיליקה במפעל - חומר אשר הינו אסור לשימוש על-פי התקנות, כדי שטענותיו יתקבלו. הנטל להוכיח שימוש בחומר זה - מוטל על התובע והתובע לא הביא ולו תחילת ראיה המלמדת על השימוש בחומר זה.

בנסיבות הוכח, כי התובע לא נחשף לסיליקה. בנוסף, מהעדויות עלה כי החומר בו השתמשו במפעל ואליו התייחס התובע היה אלומניום אוקסיד.

על-כן, התובע לא נחשף מהשימוש שעשו באלומיניום אוקסייד במחלקות אחרות.
ב- ב"ל (חי') 36324-07-13 {פרח סאבא נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.14)} בית-הדין קבע כי לא הוכחה תשתית עובדתית לקיומה של תאונת עבודה. אומנם הוכח, כי אכן ארע לתובע אירוע, אולם התובע לא השכיל להוכיח, ונטל ההוכחה מוטל עליו, שהאירוע התרחש וכתוצאה ממנו נפגע בגבו. על-מנת שפגיעה בגב תחשב כתאונה בעבודה יש להוכיח כי במהלך העבודה אירע דבר מה שבגינו נפגע גבו של התובע.

41. המבחן המעורב
ב- ב"ל (ב"ש) 49289-05-10 {איילה מי עמי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.08.14)} המבחן הנוהג בבתי-הדין לעבודה לקביעת קיומם של יחסי עובד ומעביד הוא "מבחן מעורב" תוך שימת דגש חזק על מבחן ההשתלבות שלו שני פנים. הפן החיובי - תנאי להשתלבות במפעל הוא שקיים "מפעל" יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל-כן אינו גורם חיצוני.

היינו, שהאדם מועבד כחלק מן העסק, ועבודתו נעשית כחלק אינטגרלי של העסק ואינה רק נלווית לו. והפן השלילי - שהאדם שבו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני.
כמו-כן מתייחס בית-הדין למבחני עזר נוספים כגון: שאלת קיומו של קשר אישי בין הצדדים, מבחן הפיקוח, הכוח לשכור ולפטר עובד, מקום העבודה, מי מספק את כלי העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי.
ב- ב"ל (ב"ש) 34344-04-11 {ויקטוריה קוזמנקו נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינרטנט נבו (28.07.14)} קבע בית-הדין כי אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום בית-הדין לפסיקה.
אך הפוסק הוא בית-הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות-הדעת.

אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על-ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים.

42. תקיפה
ב- ב"ל (חי') 49481-05-12 {מופיד אגבאריה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.07.14} קבע בית-הדין כי המבחן העיקרי להכרעה בשאלה האם תקיפה של המערער, נחשבת כ"תאונת עבודה", היא מידת הזיקה שבין האירוע לבין העבודה. החלטה בעניין זה חייבת להיות מבוססת על אופי הפגיעה ועל מהותה. לעיתים המקרה ברור.

43. משקל לחוות-דעת של מומחה רפואי
ב- ב"ל (חי') 38433-10-11 {סוהיל קבלאוי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.07.14)} קבע בית-הדין כי יש לזכור כי, באשר למשקל שמייחסים בתי-הדין לעבודה, לחוות-דעתו של מומחה יועץ רפואי, הינו בדרך-כלל משקל רב, זאת מטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית-הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית.

המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות-דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי-סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה.
44. השתלמויות
ב- ב"ל (ב"ש) 47412-12-13 {יעקב אביב נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.07.14)} קבע בית-הדין כי בקצה האחד של קשת ההשתלמויות של עובדים עומדות השתלמויות הנבחרות על-ידי העובד עצמו, ולמעבידו אין עניין בהן ואין הוא מעודד את העובד להשתלם בהן, או מונע ממנו לעשות זאת. השתלמויות כאלה אינן בדרך-כלל פעולות נלוות לעבודתו של העובד, גם אם הן נעשות בזמן שעבורו מקבל העובד דמי חופשה.

מן הצד האחר של קשת ההשתלמויות עומדות אלה המאורגנות בידי המעביד או מטעמו, ואשר העובד חייב להשתלם בהן, הן מכוח חובה חוזית והן על-פי ציות להוראת המעביד, ובעיקר כאשר מדובר בהשתלמות הקשורה לתהליכי עבודה חדשים, שינויים בתהליכי עבודה קיימים או רענון הידע המקצועי והרחבתו. השתלמויות כאלה הן בדרך-כלל פעולות הנלוות לעבודת העובד.

כמובן, שהשאלה אם השתלמות מסויימת היא בגדר חובה אם לאו, היא שאלה עובדתית הטעונה הכרעה.

בתווך נמצא את ההשתלמויות של עובד אשר יש בהן עניין למעביד והוא אף מעודד אותן, הן בצורה ישירה והן בצורה עקיפה, כגון בדרך של העדפה בקידום. רשימת המבחנים להשתלמות אשר יש לראותה כפעולה נלווית לעבודה אינה רשימה סגורה. המבחן הבסיסי הוא באיזו מידה קשורה ההשתלמות לעבודתו או למקצועו של העובד, העידוד שנותן המעביד להשתלמות וכן מידת ה"עניין" שיש למעביד באותה השתלמות.

אין לשלול את היותו של אירוע פעולה נלווית לעבודה אך ורק בשל כך שהיה זה אירוע נופש לשמו. אירועים ממין אלה, שמטרתם גיבוש חברתי של העובדים, מהווים חלק בלתי-נפרד ממערכת היחסים המייחדת את חיי העבודה של המעביד ועובדיו במפעל.
עם-זאת, לא כל אירוע נופש יחשב כפעולה נלווית לעבודה ויש לקיים בכל מקרה ומקרה את הבחינה הנדרשת כדי לעמוד על מהותו של האירוע. סממן חשוב שיש בו כדי להעיד על מידת הקשר שבין האירוע לבין העבודה הוא האינטרס שיש למעביד בקיומו. על האינטרס הישיר של המעביד, ניתן ללמוד, בין-היתר, גם ממידת מעורבותו בייזום האירוע, בארגונו, במימונו, בקביעת התוכנית וכל כיוצ"ב.

45. נהג אוטובוס
ב- ב"ל (ת"א) 52604-10-13 {יוסף גרין נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.14)} קבע בית-הדין כי לצורך הכרה בתאונה כתאונת עבודה יש לבחון ראשית האם מטרת הנסיעה היתה הגעה מהמעון לעבודה.

מדובר בנסיבות מיוחדות במובן זה שלמרות שהתובע היה חופשי לעצמו, ההפסקה בה שהה היתה למעשה חלק מובנה מיום העבודה שלו. כנהג אוטובוס, הורדת אנשים ואיסופם בחזרה היא עבודתו של התובע. פרק הזמן בין שני אלה אינו נתון לבחירתו ולא הוכח שהוא נדרש להישאר בחניון בקרבת מקום. מכאן שיש לראות ביום עבודתו של התובע "יום עבודה מפוצל" ומאחר שאין מחלוקת שכאשר נפגע היה בדרכו מבית הוריו לעבודה.

לא יהיה זה סביר והוגן לשלול ממבוטח שעיסוקו הוא נהג אוטובוס, הכרה כנפגע עבודה מסיבות הנעוצות במאפיינים אינהרנטיים לעבודתו. כך למשל העובדה שנסיעת התובע בחזרה למעונו לא היתה רלבנטית, ונוכח אופי העבודה שאינו מאפשר "מעון קבוע" כ"תחליף מעון" מאחר שעבודתו היא הנסיעה ממקום אחד לאחר בכל פעם.

46. מצב רפואי
ב- חב"ר (ב"ש) 17443-10-11 {איבון איוט סויסה נ' שירותי בריאות כללית - מח' לרפואה תעסוקתית, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.11.13)} עסק בית-הדין במחלוקת האם קיימת החמרה במצב רפואי של נפגע בעבודה נכללת במסגרת השירות שניתן על-ידי קופות-החולים מטעם המוסד לביטוח לאומי לנפגע בעבודה.

משכך, יש להפעיל את מנגנוני הערעור על החלטת רופא מוסמך הבוחן טענה להחמרת מצב, כך שבמקום שקובע הרופא המוסמך כי לא חלה כל החמרה, רשאי המבוטח לבקש את בחינת עניינו על-ידי רופא שלישי שאינו תלוי בקופה או במוסד לביטוח לאומי. על החלטת הרופא השלישי ניתן לערער בפני בית-הדין בשאלה משפטית; נוכח זכות התובעת לבירור נוסף, בשילוב עם פגמים שנפלו באופן קבלת ההחלטה בעניינה, הושב עניינה לרופא מוסמך לבחינה נוספת.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אירועים תאונתיים (סעיף 79 לחוק)