botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

פיגורים - שמירת זכות לגמלה (סעיף 365 לחוק)

1. הדין
סעיף 365 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כדלקמן:

"365. שמירת זכות לגמלה
היה אדם חייב לפי חוק זה לשלם דמי ביטוח בעד הזולת ולא שילמם, יראו, לעניין הזכות לגמלה, כאילו שולמו."

2. כללי
האמור בסעיף 365 לחוק הביטוח הלאומי, קובע, כי ככל שיקבע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לעמותה, אזי זכאי התובע לדמי פגיעה וליתר הזכויות הנובעות מההכרה בפציעה כתאונת עבודה, וזאת ללא קשר לתשלום דמי ביטוח לאומי עבור התובע, יחד-עם-זאת, בהתאם לאמור בסעיף 369 לחוק הביטוח הלאומי, זכאי המוסד לביטוח לאומי לחייב את המעסיק בכל סכום שיחוייב לשלם לעובד, אם לא שילם במועד את דמי הביטוח עבור העובד {עוד באותו עניין: דב"ע נו 0/301 המוסד לביטוח לאומי נ' אחמד רדאידה ואח', פד"ע ל"א, 402; ב"ל (חי') 15367-07-12 תומר בטאן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 6496 (2014)}.

3. היעדר תשלום דמי ביטוח בעד התובעת על-ידי מעסיקתה - שינוי סיווג התובעת מ"עקרת בית" נכה ל"נכה" משתכרת - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 29820-02-12 {עדי גורודצקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 6421 (2013)} עיקר המחלוקת בין הצדדים היתה האם בדין סווגה התובעת בעת בדיקת זכאותה לקצבת נכות כללית כ"עקרת בית נכה", או שמא נכון היה לסווגה כ"נכה" משתכרת, כעמדת התובעת, כמשמעות מונחים אלה בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

לטענת התובעת, שגה הנתבע עת בדק את זכאותה לקצבת נכות כללית כ'עקרת בית', שכן לטענתה היא הועסקה כמטפלת בגן ילדים ברציפות ועד תום התקופה בגינה קיבלה דמי לידה ביום 23.03.04 וכן שוב מחודש ספטמבר 2006 ועד לסיום יחסי העבודה עם המעסיקה עקב מצבה הבריאותי של התובעת בחודש מאי 2007. משכך, היה על הנתבע להתייחס לתובעת כאל עובדת שאיבדה את כושר עבודתה ולא כאל עקרת בית שאיבדה את כושר תפקודה.

בנסיבות אלה, טענה התובעת, כי אין להיעדר תשלום דמי ביטוח בעד התובעת בחודש אוגוסט 2003 כל השלכה על זכויותיה הנדונות ויש לראות בדמי הביטוח שהמעסיקה היתה חייבת לשלמם בעד התובעת ולא עשתה כך, כאילו שולמו בפועל, כאמור בסעיף 365 לחוק הביטוח הלאומי.

מנגד, טען הנתבע, כי התובעת אינה עומדת בתקופת האכשרה הנדרשת בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, הואיל ותביעתה לנתבע הוגשה ביום 15.03.07 ומבדיקת תקופות ההעסקה והביטוח שדווחו לנתבע עלה, כי בתקופה של 48 החודשים הקודמים למועד הגשת התביעה לנתבע, לא צברה התובעת 12 חודשי עבודה רצופים או 24 חודשי עבודה לא רצופים. משכך, בדין נבדקה התובעת במסלול של "עקרת בית" ואין לשנות את סיווגה.

בית-הדין קבע, כי התובעת השכילה להרים את נטל ההוכחה בדבר עבודתה במחצית חודש אוגוסט 2003, גרסה שנתמכה כאמור בעדותה האמינה של המעסיקה, כאשר ככל שהופרו חובותיה הרישומיות של המעסיקה ובכלל זה היעדר הדיווח לנתבע על העסקת התובעת בחודש אוגוסט 2003 והיעדר הנפקת תלוש שכר לתובעת כנדרש - אין הדבר צריך להיזקף לחובת התובעת ולפגוע ברצף העסקתה בגן, בהתאם לאמור בהוראת סעיף 365 לחוק הביטוח הלאומי.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי התקיים בתובעת הסייג המפורט בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו התובעת "עבדה כעובדת..., תקופה של 12 חודשים רצופים", בפרק הזמן של 48 החודשים הקודמים למועד הגשת תביעתה לנתבע. דין התביעה להתקבל ועל הנתבע לשנות את סיווג התובעת מ"עקרת בית" נכה ל"נכה" משתכרת, כמשמעות המונחים בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי ולשלם לתובעת את הזכויות המגיעות לה בהתאם לסיווגה כ"נכה".

4. לא שולמו עבור התובע דמי ביטוח במועד טרם התאונה - פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה בשל אירוע מוחי - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 3400-11-10 {עמוס דרור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 6074 (2012)} התובע הגיש לנתבע, הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה בשל אירוע מוחי. לטענת התובע, הוא נפגע בזמן נסיעת עבודה, בהיותו עובד של חברת מעטים המצויה בשליטתו של התובע.

הנתבע, במכתבו לתובע מיום 04.08.10, הודיע לו על דחיית תביעתו וזאת בהסתמך על מספר טענות:

הטענה הראשונה, התובע אינו עובד של החברה. הטענה השניה, התובע אינו עצמאי ואינו רשום כעצמאי. הטענה השלישית, לא היה "ארוע תאונתי" בעבודה שגרם לארוע המוחי. הטענה הרביעית, אף אם היתה השפעה של העבודה על קרות האירוע המוחי, היא היתה פחותה מהשפעת גורמים אחרים.

בחודש מאי 2011 דיווחה החברה לנתבע על-כך שהיא מעסיקה את התובע כעובד שלה. לא היה דיווח קודם של החברה על העסקת התובע, ואף לא היה דיווח של התובע על עבודתו כעובד עצמאי. כפי הנראה, בעת קרות האירוע המוחי, לא היה חוזה עבודה בכתב בין התובע לבין החברה. בנוסף, נראה שהתובע לא משך משכורת מהחברה בטרם קרות האירוע המוחי.

בית-הדין קבע, כי הטענה הראשונה שיש לבחון אותה היא האם התובע היה מבוטח לפי פרק ה' {הוא הפרק העוסק בביטוח נפגעי עבודה} לחוק הביטוח הלאומי.

לאחר בחינה של כל הנתונים, קבע בית-הדין, כי לא ניתן לראות את התובע כמי שהיה "עובד" של החברה. משכך, לא ניתן לראות את התובע כמי שהיה מבוטח בביטוח נפגעי עבודה כ"עובד" {מכוח סעיף 75(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי}.

משהתברר כי התובע, כבעל שליטה בחברה, לא היה "עובד" שלה, בהיעדר מישור נפרד של יחסי עבודה, ומשהתברר כי החברה לא דיווחה עליו ולא שילמה דמי ביטוח בעדו, כך שאף לא ניתן להכיר בו כמבוטח בביטוח נפגעי עבודה על-פי הנוהג שנזכר לעיל, קבע בית-הדין, כי לא ניתן לראות את התובע כמי שהיה מבוטח בביטוח נפגעי עבודה. על-כן, התביעה נדחתה.