botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

גמלאות לתלויים בנפגעי עבודה (סעיפים 131-130 לחוק)

1. הדין
סעיפים 131-130 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובעים כדלקמן:

"130. פרשנות
(א) אלה בגדר תלויים במבוטח לעניין סימן זה:
(1) אשתו בשעת מותו;
(2) ילדו כמשמעותו בסעיף 238;
(3) הורים שעיקר פרנסתם על המבוטח וכן הורים שאינם מסוגלים לכלכל עצמם והמוסד אישרם כתלויים תלות מלאה או חלקית, מאחר שלדעתו שורת הצדק מחייבת זאת; בפסקה זו, "הורה" - לרבות הורה מאמץ לפי חוק האימוץ, הורה המוכיח אימוץ על-ידי פסק-דין של בית-משפט מוסמך והורה חורג;
(4) סב, סבה, אח או אחות הגרים בביתו של המבוטח לפחות שנים עשר חודשים לפני הפגיעה וכל פרנסתם על המבוטח ואינם מסוגלים לכלכל עצמם וכל עוד אינם מסוגלים לכלכל עצמם;
(5) מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או אינו מסוגל לכלכל עצמו או הכנסתו אינה עולה על האמור בלוח ט' (להלן: "אלמן"); בן זוג של מבוטחת שבשעת פטירתה היה עמו ילד שמלאו לו 18 שנים אך לא נתקיימו בו התנאים האמורים בפסקאות (2) ו- (3) של הגדרת "ילד" שבסעיף 238, ייחשב כאלמן מהיום שבו נתקיים בילד תנאי מהתנאים האמורים; השר רשאי לקבוע בצו, לאחר התייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, סכומים אחרים לעניין הגדרה זו במקום הסכומים שבלוח ט'.
(ב) בסימן זה להלן:
(1) דין אלמן כדין אלמנה;
(2) "אלמנה", "אלמן" או "ילד" - אלמנה, אלמן או ילד שהם בגדר תלויים במבוטח לפי סעיף-קטן (א);
(3) "קצבת נכות מלאה" - קצבת הנכות שהיתה משתלמת למבוטח אילו חל עליו סעיף 105.

131. זכות לקצבה או מענק
מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ישלם המוסד לתלויים בנפטר קצבה חודשית או מענק לפי סימן זה."

2. כללי
ב- ע"ע 1308/02 {מיכאל קרקובסקי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות, תק-אר 2003(2), 2824 (2003)} נקבע כי מהוראות אלה, כשהן לעצמן ובהצטברותן, חוזר ועולה מבחן תלות דווקני ומחמיר של ה"ילד" או ה"נכד" במבוטח או בנפטר, עליו היו "כל פרנסתו" או "עיקר פרנסתו".

על מבחן היכולת נקבע כי בסעיף 74(א) לחוק {הוא מקבילו של סעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי} מדובר באדם ש"כל פרנסתו" על הנפטר, ובאדם ש- "עיקר פרנסתו על הנפטר", מדובר ב"תלות מלאה" וב"תלות חלקית".

משבאים לפרש את המילה "עיקר" יש להביא בחשבון את התוצאות של הפירוש. התוצאה של קביעה כי במקרה פלוני "עיקר" פרנסתו היתה על הנפטר היא שהתלות היתה תלות מלאה ונכון על-כן לפרש את הדיבור "עיקר" כקרוב יותר ל"כל", כך שאין די ב "מרבית", אם כי אין חייבים להגיע למצב שכל הפרנסה היתה על הנפטר.

ב- ע"ע 1273/01 {יעקב צבאן ואח' נ' המועצה הדתית נתיבות, תק-אר 2003(2), 42 (2003)} נקבע כי הגדרת "ילד" בסעיף 5א לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, שאובה מסעיפים 130 ו- 238 לחוק הביטוח הלאומי.

מהוראות אלה, כשהן לעצמן ובהצטברותן, חוזר ועולה מבחן תלות דווקני ומחמיר של ה"ילד" או ה"נכד" במבוטח או בנפטר, עליו היו "כל פרנסתו" או "עיקר פרנסתו".

סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי במקרה והפגיעה בעבודה גרמה למותו של המבוטח, המוסד לביטוח לאומי, ישלם לתלויים בנפטר, קצבה חודשית או מענק והכל לפי סימן ח' לחוק הביטוח הלאומי, העוסק בגמלאות לתלויים בנפגעי עבודה.

מנוסחו של סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי, עולה כי דרוש כתנאי, כי הפגיעה בעבודה גרמה למוות, קרי, צריך להתקיים קשר סיבתי. במקרה ולא הוצג כל מסמך מטעם המוסד לביטוח לאומי המעיד על-כך שהסוגיה נבדקה והוכרעה על-ידי מומחי המוסמך לביטוח לאומי, וכי נמצא קשר סיבתי בין ההתאבדות לדוגמה לבין תאונת העבודה, יהיה זה נכון לדחות התביעה.

3. "אשתו בשעת מותו" - דחיית התביעה
ב- ב"ל (יר') 1577/98 {שירין קוואסמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 1145 (2001)} קבע בית-הדין כי סעיף 131 קובע במפורש כי מענק ישולם ל-"תלויים בנפטר".

אמנם סעיף 130(א) קובע מי מהם ה- "תלויים בנפטר", אולם הפירוט בסעיף מתייחס לקרבתם המשפחתית לנפטר, אין להבין ממנו כי די בכך שהתלויה תהיה "אשתו בשעת מותו". מדובר בשני תנאים מצטברים: בנוסף להיותה "אשתו בשעת מותו", עליה להיות גם תלויה בנפטר, ומשאין התובעת תלויה בנפטר, בלי כל קשר למעמדה המשפטי, אין היא זכאית למענק.

בפסיקת בית-המשפט נקבע כי פרשנותם של דברי חקיקה תיעשה על-פי תכלית חקיקתם. מטרתם של כללי הפרשנות היא להעניק לדבר החקיקה את המשמעות המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכליתו, תכליתו של דבר חקיקה היא המטרות והערכים שדבר החקיקה נועד להגשים {א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, כרך שני (התשנ"ג), 143}.

שיטת הפרשנות התכליתית גורסת, כי לטקסט משפטי יש לתת אותו פירוש המקיים בצורה הטובה ביותר את תכליתה של הנורמה הטבועה בטקס.

סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, מגדיר את המונח "אשתו" - "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו". בהקשר זה - החוק קובע כי הדין באשר לאשת איש ה- "נשואה" לו, זהה לדין החל על מי שידועה בציבור כאשתו וגרה עמו, היינו שבין בני הזוג הגם שאינם "נשואים" מתקיימים המבחנים המעשיים שניתן למצוא בזוג נשוי, בראשם מגורים משותפים.

גם כאשר במענק תלויים מדובר, יש לקבוע מי הם הזכאים למענק על-פי תכלית החקיקה. זו נועדה ליתן סיוע כלכלי למי שבעקבות התאונה נשבר מטה לחמו, מי שהיה סמוך על שולחנו של המבוטח שנפטר, ועתה נפסקה או צומצמה פרנסתו.

כאשר מדובר במי ש- "תלוי" בנפטר, הכוונה היא למי שתלוי בו בפועל ותלות זו נקטעה, ולא למי שעתיד להיות תלוי בו בעתיד. הזכאות לפיצוי בגין העתיד נגזרת מן התלות בהווה, ואין בסעיף 130 לחוק כל רמז המלמד על-כך כי "תלוי" פירושו מי שיהיה תלוי במבוטח בעתיד.



4. ההבחנה בין סעיף 130(א)(3) ל- 130(א)(4) לחוק
ב- עב"ל 69/96 {המוסד לביטוח לאומי נ' גרי איזדין ו-2 אח', תק-אר 2000(2), 24139 (2000)} קבע בית-הדין:

"3.(א) הסעיפים עליהם סומכים המשיבים את תביעתם הם סעיפים 130(א)(3) ו- 130(א)(4) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק")...

מחומר הראיות הדל שהובא בפני בית-הדין האיזורי עולה כי המשיב 1 עובד משנת 1987 במספנות ישראל ומשתכר כ- 2,000 ש"ח לחודש ואילו המשיבה 2 עבדה כשבוע וחצי לפני התאונה במפעל ועם קרות התאונה הפסיקה לעבוד.

המשיבה 2 החלה לעבוד שוב בחודש נובמבר 1994 במפעל "נילית".

מן האמור לעיל עולה כי התנאי של אי-מסוגלות לכלכל עצמם אינו מתקיים במשיבים שהרי לא הוכח כי מפאת הגיל או מפאת ליקוי גופני או נפשי או שכלי המשיבים אינם מסוגלים לעבוד.

(ה) "הורים שעיקר פרנסתם על המבוטח" מחומר הראיות שהובא בפני בית-הדין האיזורי עולה כי המשיב 1 השתכר כ- 2,000 שקלים ואילו המנוח השתכר כ- 3,000 שקלים באותו מועד.

המשיבה 2, שהעידה מטעם המשיבים, אישרה כי המנוח העביר לכלכלת הבית מחצית משכרו, דהיינו 1,500 שקלים, וכך אומרת המשיבה 2 בתצהיר עדותה הראשית:

'בזמן שבני המנוח מרק ז"ל היה חי, הוא היה נותן למשפחה בערך חצי מן המשכורת שלו. מהחצי שהוא נתן לנו, היינו משלמים חשבונות, קניות מצרכי מזון ולפעמים ביגוד למשפחה.'

על עדותה זו חזרה המשיבה בעצמה בעמ' 3 לפרוטוקול. מעדותה זו עולה כי המשיב 1 תרם לכלכלת הבית כ- 2,000 שקלים ואילו המנוח תרם כ- 1,500 שקלים לכלכלת הבית, כך שעל פניו עולה כי עיקר הפרנסה בא משכרו של המשיב 1 ולא משכרו של המנוח.

הפרשנות שניתנה לתנאי זה של הסעיף היא כי יש לפרש את הדיבור "עיקר" יותר קרוב לדיבור "כל" ואין די ב-"מרבית". כך שבמקרה זה אין ספק כי תרומתו של המנוח לכלכלת הבית לא היתה מרבית או עיקר אלא קרוב למחצית מן הסכום הכולל שהשתכרו המנוח ואביו הוא המשיב 1.
(ראה לעניין זה: דב"ע ל/0-7 כדורי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע א 109, 112)

ומכאן שגם בתנאי זה של הסעיף המשיבים אינם עומדים.

(ו) לאור האמור לעיל יש לקבוע כי סעיף 130(א)(3) אינו חל בנסיבותיהם של המשיבים 1 ו- 2 כהוריו של המנוח.

4. המשיב 3 הוא אחיו הקטין של המנוח ובאשר לזכאותו יש לבחון את האמור בסעיף 130(א)(4) שלעיל. בסעיף זה התנאי לזכאות הוא שכל הפרנסה היתה מוטלת על כתפי המנוח וזאת לא ניתן לקבוע במקרה זה, לאור השתכרותו של האב - המשיב 1.

ומכאן שגם האח - הקטין - אינו עומד בקריטריון הנדרש בסעיף זה.

5. תלות חלקית מאחר ולא הונחה כל תשתית עובדתית אשר יכולה להחיל, במקרה זה, את אישור המערער לתלות חלקית, הרי שלא ניתן לדון בעמדתו זו של בא-כוח המשיבים.

בהקשר זה נציין כי אישור המוסד לתלות חלקית מתייחס אך ורק לתנאי השני והוא לאי-מסוגלות ההורים לכלכל עצמם. באשר לתנאי זה לא הובאה ראשית ראיה מצד ההורים שניתן להיתלות בה, וגם בשל כך לא ניתן להיזקק לטענתו זו של בא-כוח המשיבים.

6. לאור כל האמור לעיל יש לקבל את הערעור ולקבוע כי אין לראות במשיבים כתלויים במנוח לעניין סימן ח' לחוק."

5. סעיף 131 לחוק - שלושה יסודות מצטברים
ב- ב"ל (חי') 931-09-12 {סיגלית ברזילי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 2449 (2014)} נקבע כי בתביעות על-פי סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי, כדי שתקום לתלוי זכות לקצבה או למענק, יש להוכיח שלושה יסודות מצטברים, כדלקמן:

האחד, למבוטח אירעה פגיעה בעבודה {תאונת עבודה או מחלת מקצוע}.

השני, תוצאת מותו של המבוטח.

השלישי, הפגיעה בעבודה "גרמה" למותו של המבוטח, היינו, קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין מותו של המבוטח.

ביחס ליסוד השלישי נפסק כי, די להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הסיבה {הפגיעה בעבודה} לתוצאה {מות המבוטח} ואין צורך להוכיח סיבתיות ישירה ובלעדית {דב"ע מא/0-142 דוקטורצ'יק גולדה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 164}.

הגרימה לא צריכה להיות סיבה בלעדית, ודי בכך שהפגיעה בעבודה היתה גורם מסייע או מחיש למוות {עב"ל 196/07 רינה שטרסברג נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר באינטרנט נבו (21.01.08)}.

ב- עב"ל 36321-04-11 {בנט מרגלית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(1), 459 (2012)} נקבע כי פגיעה בעבודה, משמעה, "תאונת עבודה או מחלת מקצוע" {סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי} וגם מכוח פסיקת בית-המשפט הוכרה גם האפשרות להכיר בפגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטראומה.

על-מנת שאיבוד לדעת יוכר כתאונה בעבודתו יש להוכיח קרות אירוע מיוחד, מוגדר, הקשור לעבודה; שבעטיו טרף העובד נפשו בסמוך לאחר-מכן. אין צורך, כי אותו אירוע, לאירוע חריג יחשב.

זאת ועוד, מכתב ההתאבדות שהותיר המנוח הוא הראיה המהימנה ביותר לאשר ארע, בהיותה ראיה "מזמן אמת" {עב"ל 36321-04-11 בנט מרגלית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(1), 459 (2012)}.

ב- עב"ל 14505-06-11 {מרים שפר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(2), 1677 (2013)} נקבע כי סעיף 131 לחוק, קובע את זכאות תלויים בנפגעי עבודה לגמלאות, בנסיבות בהם נגרם מות המבוטח עקב פגיעה בעבודה.

על-פי סעיף 132 לחוק על המוסד לביטוח לאומי לשלם קצבת תלויים בעבודה "בשיעורים שיחושבו באחוזים מקצבת הנכות המלאה...".

הגדרת המונח "קצבת נכות מלאה", המעוגנת בסעיף 130(ב)(3) לחוק, הינה "קצבת הנכות שהיתה משתלמת למבוטח אילו חל עליו סעיף 105".

סעיף 105(א) לחוק קובע כי הקצבה לחודש "תהיה שווה לדמי הפגיעה ליום שהיו משתלמים למבוטח כפול שלושים".
בסעיף 97(א) לחוק מפורטת הגדרת "שעור דמי הפגיעה", על פיו "דמי פגיעה ליום הינם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח..."

הגדרת המונח "שכר עבודה רגיל" מעוגנת בסעיף 98(א) לחוק, בו נקבע כי "שכר העבודה הרגיל, לעניין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים".

מהוראות החוק המובאות לעיל עולה כי יש לחשב את שיעור קצבת התלויים לפי שכר עבודתו של מבוטח ברבע השנה שקדמה ליום בעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה.

כפועל יוצא, מטבע הדברים, נקבע מועד אחיד הימנו יש לחשב שכרו הקובע של מבוטח לצורך חישוב הגמלה בשל פגיעה בעבודה, הוא מועד ההכרה בפגיעה.

ככל שפגיעה זו הביאה למותו של מבוטח, אין בכך כדי לשנות כי החל ממועד ההכרה בפגיעה זו יש לחשב הגמלה המגיעה בגינה. קביעה אחרת תהא ניתוק הקשר, למעשה, בין פטירת מבוטח לבין הפגיעה בעבודה אשר הביאה למותו.

הוא הדין בבקשה לדיון מחדש במצבו של מבוטח. הבסיס לחישוב קצבת מבוטח בעקבות החמרה במצבו, הוא שכרו הקובע עובר למועד ההכרה בפגיעה כנפגע בעבודה ולא עובר למועד ההכרה בהחמרת במצבו.

האבסורד הנובע מקביעת דרכים שונות לחישוב בסיס קצבת התלויים בנסיבות פגיעה בעבודה ובמקרה של פטירה בעקבות אותה פגיעה מועצם במקרה בו מבוטח מפסיק לעבוד בעקבות תאונת עבודה ולאחר חודשים מספר נפטר בשל אותה פגיעה.

במצב דברים זה, בעת אירוע הפטירה הנפגע לא היה כלל מבוטח בביטוח נפגעי עבודה ולא היה לו שכר ברבע השנה שקדמה לפטירתו, הימנו ניתן לחשב הקצבה. לפיכך, שאריו לא יהיו זכאים כלל לקצבת תלויים.
הנה-כי-כן, על יסוד הטעמים האמורים, לא מצאנו צידוק לשנות מלשונו המפורשת של החוק, לפיה יש לחשב בסיס שכרו של מבוטח לצורך קצבת תלויים החל מן המועד בו הוכרה הפגיעה שהביאה לפטירתו, כפגיעה בעבודה.