botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

שיעור דמי לידה, הצמדתם וניכויים מהם - חישובם (סעיפים 55-53 לחוק)

1. הדין
סעיפים 55-53 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובעים כדלקמן:

"53. שיעור דמי לידה, הצמדתם וניכויים מהם (תיקונים: התשנ"ה (מס' 2), התשס"ב (מס' 4), התשס"ג (מס' 6))
(א) דמי הלידה ליום הם שכר העבודה הרגיל של המבוטחת, אך לא יותר מהסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב- 30.
(ב)-(ג) (בוטלו).
(ד) מדמי הלידה ומגמלה לשמירת הריון ינכה המוסד במקור מס לפי הוראות סעיפים 164 ו- 243 לפקודת מס הכנסה והתקנות לפיה וכן ינכה דמי ביטוח בשיעור הקבוע בטור ד' בלוח י'.

54. חישוב שכר עבודה רגיל (תיקונים: התשס"ב (מס' 4), התשס"ה (מס' 1א))
(א) שכר העבודה הרגיל, לעניין סעיף 53, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטחת, ברבע השנה שקדם ליום הקובע, בתשעים.
(ב) לעניין סעיף זה, "הכנסה":
(1) בעובדת - ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח וכן הכנסה מדמי הסתגלות מיוחדים, למעט הכנסותיה כעובדת עצמאית אלא-אם-כן היתה זכאית לדמי לידה אילו היתה עובדת עצמאית בלבד;
(2) בעובדת עצמאית - ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף-קטן (א);
(3) במבוטחת לפי סעיף 40(ב)(2) - ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף-קטן (א), והכל לרבות אותו סכום שהיו מגיעים ממנו דמי ביטוח אילולא הסכום המרבי הקבוע לתשלום דמי ביטוח.

55. תקנות (תיקון התשס"ה (מס' 1א))
השר רשאי לקבוע:
(1) הוראות נוספות ומשלימות בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל לעניין סימן זה;
(2) הוראות לחישוב שכר העבודה הרגיל במקרים שבהם לדעתו החישוב לפי סעיף 54 לא ישקף נאמנה את שכר העבודה הרגיל של המבוטחת;
(3) הוראות בדבר חישוב התקופה של רבע השנה לעניין סעיף 54;
(4) באישור ועדת העבודה והרווחה - הוראות מיוחדות, הן בדרך-כלל והן לסוגים, בדבר תשלום דמי ביטוח אימהות, לרבות דמי ביטוח מופחתים, בעד כל אדם הנמצא בהכשרה מקצועית, בין שהוא מבוטח לפי סעיף 40(ב)(2) ובין שאינו מבוטח לפיו, וכוחן יפה על-אף הוראות פרק י"ד;
(5) באישור ועדת העבודה והרווחה - הוראות וכללים להגשת תביעות ודרכי הוכחתן לעניין פרק זה;
(6) באישור ועדת העבודה והרווחה - לגבי מבוטחת שהיא עובדת עצמאית הזכאית לפיצוי לפי סימן ד' בפרק ה' לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, כללים ותנאים, אף בשונה מהוראות פרק זה, לעניין קביעת היום הקובע, לעניין תנאי הזכאות כאמור בסעיף 50 ולעניין חישוב הכנסתה כאמור בסעיף 54(ב)."

2. כללי
סעיפי החוק מתווים את הדרך הטכנית לחישובם של דמי הלידה, מתוך שאיפה לשקף את "רמת חייה" של המבוטחת על בסיס הכנסתה בשלושת החודשים שקדמו ללידה {ב"ל (ת"א) 1046-10 רחל בוסקילה נ' ביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14857 (2012)}.

בענפי הביטוח הלאומי בהם שכרו של המבוטח משמש בסיס לתשלום הגמלה, יש חשיבות רבה לקביעה אמיתית של השכר. לחשיבות זו מטרה כפולה. מחד גיסא דרוש שהגמלה, הבאה להחליף הכנסה שפסקה, תתבסס על השכר שקיבל המבוטח למעשה. מאידך גיסא, כדי למנוע ניצול לרעה של הוראת החוק, על פקיד התביעות לברר את נכונותו של השכר והאם הוא לא מושתת על נתונים בלתי-נכונים.

אם שכרה של עובדת הועלה בצורה ניכרת מספר חודשים לפני הלידה, מבלי שהיקף עבודתה או מהות תפקידה השתנו - הדבר עלול להעיד על-פיקציה, ולכן רשאי פקיד התביעות - על-מנת להגשים את תכלית דמי הלידה שהיא להבטיח את המשכיות ההכנסה הרגילה - לקבוע מה שכרה "האמיתי" של אותה עובדת, ולפיו לשלם לה את דמי הלידה {ורד הורביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 10219 (2014); דב"ע נא/0-6 שוורץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 202 (1991)}.

יתירה-מכך - בפסיקה אף נקבעה חזקה כי כאשר מועלה שכרה של אישה הרה חודשים ספורים לפני הלידה, משמע שהמטרה היא לקבל דמי לידה גבוהים שלא כדין {עב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי נ' גרוסקופף, פד"ע לד 97, 117 (1999); ורד הורביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 10219 (2014)}.




3. כיצד מחושבת הכנסת עובד לצורך חישוב דמי גמלת לידה
ככלל הכנסת עובד נמדדת ביחידת זמן, שאינה עולה בדרך-כלל על חודש, והיא פונקציה של עבודתו באותו חודש, כשבדרך-כלל מדובר בהכנסה חודשית קבועה, כפוף לשינויים בשכר מסיבה זו או אחרת. לעומת-זאת, הכנסת מבוטח עובד עצמאי מעצם מהותה אינה מתפרשת על פני תקופות מוגדרות, אלא על פני תקופות בלתי מוגדרות, שלא תמיד ניתן לשייכן דווקא לחודש מסויים. {עב"ל 1004/04 לילי כץ שורץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2007(4), 996 (2007)}.

4. בסיס חישוב גמלת לידה - היום הקובע הוא יום הלידה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 18819-09-14 {כבי יוסקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 7354 (2015)} המוסד לביטוח לאומי דחה את בקשת התובעת לשינוי בסיס חישוב גמלת הלידה.

במסגרת תביעתה ביקשה התובעת כי בחישוב הגמלה יילקחו בחשבון החודשים יוני-אוגוסט 2013, במקום החודשים מאי-יולי 2013 שכן לטענתה בחודש מאי 2013 לא הועסקה על-ידי מעסיק. המוסד לביטוח לאומי דחה את בקשת התובעת בהתאם לסעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי ובהתאם לתקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), תשי"ד-1954 (ייקרא להלן: "תקנות הביטוח הלאומי (אימהות)"), וגמלתה חושבה לפי שכרה בחודשים מאי-יולי 2013.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת ש"היום הקובע" הוא יום הלידה - 27.08.13. טענת התובעת לפיה מסעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי משתמע פירוש שלפיו יחושבו דמי הלידה לפי 90 הימים שלפני היום הקובע, אינה יכולה להתקבל בשים-לב לתקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות) המורה על-כך ש"היום הקובע" למעשה מגדיר את החודשים שאותם יש לקחת בחשבון בחישוב דמי הלידה, כך ששלושת החודשים שקדמו ל- 1 בחודש שבו התרחש היום הקובע, הם החודשים שיוכנסו לחישוב הגמלה.

באשר לחישוב דמי הלידה של התובעת, נקבע כי תקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות) ברורה ומפורשת. חישוב דמי הלידה של עובדת שכירה נעשה על-פי התקופה של רבע השנה שקדמה ל- 1 בחודש שקדם ליום הפסקת העבודה.

משמעות הדבר היא כי חישוב רבע השנה יעשה על בסיס חודשים קלנדריים מלאים בלבד, המתחילים בראשית החודש, וזאת כפי שטוען הנתבע.

לפיכך קבע בית-הדין, כי אין מנוס מדחיית התביעה נוכח לשון התקנות ותחשיבו של הנתבע על-פיהן. החישוב שערך הנתבע לדמי הלידה של התובעת תואם את החוק והתקנות.

5. דמי לידה לבן זוג - חישוב היום הקובע לזכאות - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 29464-05-14 {יואב ירושלמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 3841 (2015)} הנתבע דחה את בקשת התובע לדמי לידה מהסיבה שסך הימים שהוא זכאי להם הוא פחות מ- 21.

בת הזוג של התובע עבדה כעצמאית, וסיימה לעבוד בהיותה בהריון, ביום 31.12.12. יובהר כי בת הזוג של התובעת לא הפסיקה לעבוד עקב שמירת הריון, אלא נוכח מהות עבודתה, שהיא פיזית.

התובע הפסיק לעבוד כדי לטפל בילד ותבע קבלת דמי לידה מהנתבע. הנתבע דחה את תביעת התובע מאחר שבמועד סיום חופשת הלידה של בת הזוג לא נותרו לתובע 21 ימים לפחות - כנדרש בסעיף 49(ג) לחוק הביטוח הלאומי, דחיה זו ניתנה מבלי לבדוק את יתר תנאי הזכאות של התובע לדמי לידה.

בית-הדין קבע, כי החלטת הנתבע אשר קבעה את "היום הקובע" לזכאות ב-31.12.12 - היום שבו הפסיקה בת זוגו של התובע לעבוד בהיותה בהריון, היא החלטה נכונה שמבוססת על הוראות החוק. בהתאם נעשה חישוב של דמי לידה והתקופה המזכה בת 14 שבועות.

משהתובע הפסיק את עבודתו כדי לטפל בילדו ביום 22.03.13, מיום 23.03.13 עד לתום התקופה לזכאות לדמי לידה {08.04.13} נותרו 19 ימים.

זאת, כאשר הדרישה היא לתקופה שאינה פחותה מ- 21 ימים.

תקופת חופשת הלידה בשל לידת ילדו של התובע נמשכה, בהתאם להוראות חוק עבודת נשים, 27 שבועות - הרבה מעבר ל- 08.04.13, שרק מסמן את תום הזכאות לדמי לידה.

בית-הדין קבע, שאומנם סעיף 49(ג) לחוק הביטוח הלאומי מאפשר שתי גישות פרשניות, אך מאחר שמדובר בחוק מתחום הביטחון הסוציאלי, יש לקבל את הפרשנות המיטיבה עם המבוטח. נוכח האמור לעיל בית-הדין קבע כי אין לשלול את זכאותו של התובע לדמי לידה בגין התקופה המזכה, בשל אי קיום תנאי ה- "21 ימים רצופים", כנדרש בסעיף 49(ג) לחוק הביטוח הלאומי




6. התובעת לא היתה עובדת מבוטחת עת ביקשה גמלת שמירת הריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 60792-07-13 {רבקה לענס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 12024 (2015) הנתבע דחה תביעה לגמלת שמירת הריון מאחר שהתובעת לא הפסיקה לעבוד לצורך שמירת הריון, כאמור בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת עזבה את מקום העבודה כחודשיים לפני ההריון מושא התביעה, אשר נקלט ביום 01.01.13. התובעת עזבה את מקום העבודה בשל שמירת הריון קודם, שהסתיים בהפלה.
בהתאם לאישור מטעם הרופא המטפל, ההפלה האחרונה של התובעת אירעה ביום 22.09.12. לתובעת הומלץ שמרגע כניסתה להריון {בתאריך 01.01.13 או סמוך לכך} עליה להיות במנוחה מוחלטת.

בית-הדין קבע, כי התובעת הפסיקה את עבודתה בעת ההריון הקודם שהסתיים בהפלה בחודש ספטמבר 2012, שאז נותקו יחסי עובד-מעביד. בזמן שבו התובעת נכנסה להריון שעבורו היא ביקשה קצבה, היא לא היתה "עובדת" מבוטחת לעניין זכאותה לגמלה. לכן, התביעה נדחתה.

7. עובדת עצמאית - אופן חישוב גמלת לידה - הערעור התקבל בחלקו
ב- עב"ל 1004/04 {לילי כץ שורץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2007(4), 996 (2007)} המבקשת ערערה על אופן חישוב גובה דמי הלידה שהנתבע קבע לה וביקשה לחשב את גובה דמי הלידה על-פי הכנסתה בטרם הלידה ולא על-פי חלוקת הכנסתה על פני כל חודשי השנה {למעט חודשי חופשת הלידה} כקביעת המוסד לביטוח לאומי.

התובעת היא רופאת שיניים במקצועה, אשר ילדה ביום 26.04.1996 והיתה מסווגת כעצמאית בשנת 1996 בחודשים ינואר - אפריל וכן בחודש אוגוסט לאחר חופשת הלידה. בחודש ספטמבר 1996, הצהירה התובעת, כי עבדה 11 שעות בלבד ולכן לא ענתה להגדרת "עצמאית" וסווגה "כמי שאינה עובדת ואינה עצמאית". בסוף אותה שנה התבקשה התובעת להחזיר חלק מדמי הלידה ובמקביל הוחזרו לה חלק מדמי הביטוח שחוייבה בהם לאור הירידה בהכנסותיה.

בית-הדין האיזורי קיבל את טיעון המוסד לביטוח לאומי, לפיו לגבי מבוטח עצמאי חישוב דמי הביטוח הוא שנתי להבדיל ממבוטח עובד, שחישוב דמי הביטוח לגביו הוא חודשי. על-פי נתונים אלה, חישב המוסד את דמי הלידה שזכאית להם המערערת באופן נכון, ולכן נדחתה תביעת המערערת.
בית-הדין הארצי קבע כי נקודת המוצא לפסיקת הדין בערעור זה היא שהכנסת עובד עצמאי לצורך חישוב דמי ביטוח היא הכנסה שנתית ולא הכנסה חודשית.

נקודת מוצא זו מובילה למסקנה, כי לא ההכנסה החודשית בפועל היא הקובעת במקרה זה, לא היא המדווחת, ולא היא שצריך לדווח עליה.

ההכנסה השנתית היא הקובעת, כאשר פשיטא שההכנסה החודשית הממוצעת היא פועל יוצא של חלוקת הכנסה זו ב - 12. דרך חישוב זו היא הגיונית מתבקשת ונסמכת על הוראות חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי כאשר המערכת כולה סובבת סביב ציר ההכנסה השנתית, אין כל רלוונטיות לשוני, גם אם קיים, בין ההכנסה החודשית הממוצעת להכנסה החודשית בפועל בחודש זה או אחר. ההכנסה הממוצעת היא הקובעת ולא ההכנסה החודשית בפועל.

לפיכך, המוסד סבר, כי את השומה יש לייחס לכל השנה {למעט התקופה בה היתה המערערת בחופשת לידה} ולא רק עבור התקופה בה עבדה כעצמאית, ולכן חילק את הכנסתה באותה שנה, גם בתקופה בה סווגה כעקרת בית.
המוסד היה צודק בדרך חישוב זו, אילו סווגה המערערת בכל השנה כעובדת עצמאית, אלא שהמערערת סווגה ביתרת השנה כעקרת בית. במילים אחרות, שנת המס של המערערת כעובדת עצמאית השתרעה על פני חמישה חודשים בלבד {לטענת המערערת על פני 4 חודשים בלבד, כאשר גם בחודש אוגוסט לא סווגה כעובדת עצמאית}.

בית-הדין קבע, כי המוסד הוא שסיווג את המערערת כעובדת עצמאית רק בתקופה ינואר - אפריל 1996 ואוגוסט 1996, וכאמור לגבי יתרת התקופה סווגה כעקרת בית.

לכן, בנסיבות אלה יש לחשב את דמי הלידה של המערערת באותה שנה אך ורק על-פי הכנסתה בחמש חודשי סיווגה כעובדת עצמאית ולחלק את הכנסתו זו בחמש ובהתאם לכך לחשב את דמי הלידה להם היא זכאית.

דרך זו תואמת גם את הוראת סעיף 5 לחוק הביטוח הלאומי וגם את הוראת סעיף 54(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי, באשר תקופת חמשת החודשים הללו היא שאמורה לשמש יסוד לחישוב דמי הביטוח של המערערת כעובדת עצמאית, ולא התקופה בה היתה מסווגת כעקרת בית.

לסיכום קבע בית-הדין, כי מקרה זה אינו דומה למקרה בו לעובד עצמאי היתה הכנסה רק בחלק מהשנה, אך סווגו כעובד עצמאי לא שוּנה במשך כל השנה. כאן המערערת סווגה רק בחלק מהשנה כעובדת עצמאית ובחלק מהשנה כעקרת בית, ולכן יש לערוך את החישוב רק לגבי תקופת סיווגה כעובדת עצמאית.




8. התובעת לא הוכיחה שההעלאה בשכרה קשורה לעבודתה ולא סתרה את החזקה לפיה העלאת שכר לאישה הרה סמוך ללידה, נועדה להגדיל את דמי הלידה
ב- ב"ל (ת"א) 49184-11-12 {ורד הורביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 10219 (2014)} המחלוקת בין הצדדים היתה מהו השכר שיש להביא בחשבון כבסיס לחישוב דמי הלידה להם זכאית התובעת.

התובעת עבדה מסוף שנת 1999 כמנהלת חשבונות בחברה בבעלות אביה של התובעת.

התובעת ילדה ביום 25.08.11 והגישה תביעה לדמי לידה.

התביעה לדמי לידה אושרה באופן חלקי ובמכתב מיום 23.07.12, בו הודע לתובעת על דמי הלידה ששולמו לה, נרשמו הדברים הבאים:

"... לאור הקפיצות בשכר בחודשים שקדמו ללידה ולאור עבודתך בעסק משפחתי החלטנו לבדוק את נושא העלאות השכר.

בצענו חקירה, הממצאים נבדקו גם על-ידי מחלקת הגביה. נמצא כי לא היה שינוי בשעות העבודה שלך בחודשים בהם קיבלת בונוסים. התשלומים שקיבלת בבונוסים שולמו גם לאחיותיך אך לא לעובדים ונראים כעזרה משפחתית.

לאור הממצאים החלטנו להשאיר ההחלטה הקודמת בעינה ולחשב את השכר ללא התוספות."

בית-הדין קבע, כי נקודת המוצא לדיון היא שאין חולק בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובעת ובין החברה בבעלות אביה, והמחלוקת היא בשאלה מהו השכר הרגיל שיש לראותו כבסיס לחישוב דמי הלידה לתובעת.

שכרה הרגיל של התובעת ברבע הראשון של שנת 2011 עמד על ממוצע של 6,477 ש"ח, ולשיטתו של הנתבע דמי הלידה חושבו על יסוד שכר חודשי של 9,272 ש"ח, בארבעת החודשים שקדמו ללידה, שכרה של התובעת זינק לסכומים הבאים: 07.2011 - 40,984 ש"ח, 06.2011 - 23,823 ש"ח, 05.2011 - 21,161 ש"ח, 04.2011 - 10,923 ש"ח.

מנתונים אלה עולה שהשכר שדווח בגין התובעת בחודשים הסמוכים ללידה גבוה משמעותית, באופן שאינו סביר ואינו מידתי, מהשכר ששולם לה בחודשים שקדמו לכך.

בית-הדין קבע, כי מהראיות עלה שהעלאת השכר היתה שרירותית ולא היה לה קשר למצב החברה או לביצועיה של התובעת בחברה.

למעשה, לא הובא כל הסבר הקשור בצורת העבודה של התובעת, בעומס עבודה מיוחד או בפרוייקט מיוחד שהתובעת ביצעה, שינוי מהותי בהיקף העבודה או במהותה, שהצדיקו העלאה כה משמעותית בשכר, דווקא חודשים ספורים לפני הלידה.

כמו-כן, מהעדויות עלה שההחלטה על העלאת השכר היתה של אביה של התובעת, כדרך לתגמל את בנותיו ולחלוק איתן את הרווחים מהעסק. יחד-עם-זאת, לא ניתן כל הסבר מדוע שיטת השכר, לפיה שולם הן בונוס בגובה אלפי שקלים והן שכר שעתי, החלה רק חודשים ספורים לפני המועד בו התובעת ילדה.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי התובעת לא הוכיחה שההעלאה החדה בשכרה היתה אותנטית וקשורה לעבודתה ולא סתרה את החזקה לפיה העלאת שכר לאישה הרה סמוך ללידה, נועדה להגדיל את דמי הלידה.

לסיכום כל האמור לעיל, נקבע, כי לא נפלה טעות בהחלטת הנתבע לחשב את דמי הלידה המגיעים לתובעת בהתבסס על שכרה טרם העלאתו.

9. זכאות לדמי לידה כאשר התובעת עבדה כשכירה ובמקביל כעוסק פטור - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 29644-06-11 {לוי חגית חיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 13965 (2013)} הסוגיה שעמדה להכרעה היא האם התובעת זכאית לדמי לידה. התובעת עבדה כשכירה ובמקביל כעוסק פטור, וכחודש בטרם ילדה דיווחה התובעת לנתבע על היותה עצמאית. התובעת הפסיקה לעבוד ביום 04.08.10 וביום 26.08.10 ילדה.

בית-הדין קבע, כי מחודש ינואר 2009 ועד לחודש יוני 2010 עבדה התובעת כשכירה ושולמו בעבורה דמי ביטוח, בנוסף לכך התובעת ניהלה עסק בתחום הדיקור הסיני והקוסמטיקה והיתה "עוסק פטור למתן שירותים". ביולי 2010 ביקשה התובעת באמצעות רואה-החשבון שלה ושל בעלה לשנות את הסטטוס במוסד לביטוח הלאומי מעוסק פטור לעצמאי.

כמו-כן, תחילה הנתבע דחה את תביעת התובעת לדמי לידה ולאחר-מכן דחה הנתבע את תביעת התובעת להענקה מטעמי צדק של דמי הלידה כעצמאית, בשל היעדר תקופת אכשרה ובשל תשלום דמי הביטוח בשל עבודתה כעצמאית שבוצע רק לאחר הלידה, ביום 11.10.10.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת שהתובעת הפסיקה את עבודתה ביום 04.08.10, הוא היום הקובע. ב- 22 החודשים שקדמו ליום הקובע שתחילתם בחודש אוקטובר 2008, עבדה התובעת 18 חודשים. לפיכך נקבע כי, התובעת זכאית לדמי לידה כשכירה.

עוד נקבע, כי התובעת דיווחה על השינוי במעמדה ובהכנסותיה אולם לא שילמה את דמי הביטוח בשל מחדלו של הנתבע. טענת הנתבע כי היה על התובעת ליידע אותו על הריונה, טוב היה לולא נטענה. אין כל חובה שבדין ליידע את המוסד לביטוח לאומי על הריון ועל הנתבע מוטל לבצע את תפקידו ולהנפיק שוברי תשלום במועד וסמוך לדיווח על ההכנסות.

התובעת שילמה את דמי הביטוח הלאומי כעוסק פטור במשך שנים רצופות. התובעת דיווחה עם היוודע לה על השינוי במעמדה, טרם הלידה. הנתבע וסיבותיו עמו הנפיק לתובעת שובר תשלום רק לאחר המועד הקובע.

לכן, התובעת לא יכלה לשלם את דמי הביטוח, אלא רק לאחר המועד הקובע. לא ברור מדוע בשל ההתנהלות של המוסד לביטוח לאומי והתמהמהות בהנפקת השובר, אמורה התובעת להפסיד את דמי הלידה כעצמאית. אולם משהדיווח על היותה עצמאית נעשה באיחור של 7 חודשים, לא צברה התובעת תקופת אכשרה בגין דמי לידה. אשר-על-כן התובעת איננה זכאית לדמי לידה כעצמאית.

לסיכום הוסיף בית-הדין, כי היה על הנתבע במקרה דנן למרות שסבר שהתובעת איננה עומדת בתנאי הזכאות בחוק, להעניק לתובעת דמי לידה מטעמי צדק. הנתבע נהג שלא כדין עת לא הפעיל את שיקול-דעתו משהדרישה לתשלום הפרשי דמי הביטוח הוצאה על-ידי הנתבע בעטיו לאחר המועד הקובע ואילו התובעת, בעלה ורואה-החשבון דיווחו במועד וביקשו לשלם את דמי הביטוח אולם הנתבע התמהמה בדרישת התשלום ובשל כך לכאורה איבדה התובעת את זכאותה לדמי לידה.




10. האם דמי האבטלה שקיבלה התובעת הינם חלק משכרה הרגיל לצורך חישוב גמלת דמי לידה?
ב- ב"ל (ת"א) 51816-05-11 {רבקה רבינוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 2120 (2013)} נדונה הסוגיה, האם דמי אבטלה שקיבלה עובדת הנם חלק משכרה הרגיל לצורך חישוב דמי לידה.

התובעת עבדה החל מה- 01.08.06 כגננת בגן ילדים ומעון יום. בהתאם לחגי ישראל וחופשי השנה, יוצא הגן לחופשה הגדולה בחודשים יולי ואוגוסט בכל שנה, כאשר בחודש יולי משולם שכר רגיל לגננות ולסייעות ובחודש אוגוסט, אשר נלקח בלית ברירה על-ידי העובדים כחופשה ללא תשלום, לא משולם שכר. בחודש אוגוסט הגננות והסייעות מתקיימות על הכנסת דמי אבטלה מהנתבע.

בתאריך 29.10.10 ילדה התובעת וכשבוע לאחר-מכן הגישה התובעת תביעה לדמי לידה. כחודשיים לאחר-מכן הומצאה לתובעת הודעת הנתבע לפיה נלקחו בחשבון חישוב דמי הלידה לפי 3 החודשים שקדמו לדמי הלידה הכוללים בחובם גם את חודש אוגוסט, בו כאמור מתקיימת התובעת על דמי אבטלה.

לטענת התובעת, צריך היה לראות ביציאתה לחופשה בחודש אוגוסט כ"סיבה אחרת שאינה תלויה בה" ולכן יש לחשב חודש זה כשכר עבודה רגיל ולפיכך יש לקבל את התביעה ולשלם לתובעת את ההפרשים המגיעים לה.
בית-הדין קבע, כי התובעת לא הפסיקה לעבוד, אלא עברה לעבוד במשרה חלקית. שכרה של המערערת נגרע עקב צמצום משרתה, אומנם בעל כורחה, אך הצמצום לא הביא להפסקת עבודתה. אין התובעת אשמה שמעסיקהּ כופה עליה חופשה ללא תשלום לחודש אחד באופן קבוע ומידי שנה. לפיכך קבע בית-הדין, כי התביעה התקבלה.

11. התובעת ביקשה להחשיב את החודשים בהם לא עבדה כחודשי עבודה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 1046-10 {רחל בוסקילה נ' ביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14857 (2012) המחלוקת היתה בנוגע לדרך חישוב דמי הלידה להם היתה זכאית התובעת.

התובעת הגישה תביעה לדמי לידה ביום 29.05.08. הצדדים לא חלקו על-כך שהיום הקובע לצורך חישוב דמי הלידה הינו 30.09.07, וכי דרך-כלל אמורים דמי הלידה להיות מחושבים לפי הרבעון שקדם ליום הקובע היינו החודשים יולי - ספטמבר 2007.

התובעת לא עבדה בחודשים יולי ואוגוסט 2007, ולכן חושבו דמי הלידה המגיעים לה לפי עבודתה בחודש ספטמבר 2007 בלבד וגם זאת באופן חלקי.

התובעת הסבירה כי היא מועסקת כגננת שילוב, במוסדות עצמאיים לחינוך מיוחד במגזר החרדי, שאינם כפופים להסכמים הקיבוציים של עובדי ההוראה. לאור זאת, ובהתחשב באופי העבודה, היא מוצאת מדי שנה לחופשה כפויה ללא תשלום בחודשים יולי-אוגוסט, בהם הגנים אינם פעילים. מטעם זה, לא הועסקה ולא קיבלה תשלום בחודשים יולי ואוגוסט 2007, אך זאת מסיבות שאינן תלויות בה.

לטענת התובעת, חל עליה סעיף 2(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), שכן קיימת "סיבה אחרת שאינה תלויה בה" לאי קבלת מלוא השכר ברבעון שטרם הלידה. לפיכך, היתה זכאית לחישוב דמי הלידה לפי השכר המשוער שהיתה מקבלת בחודשים יולי ואוגוסט 2007 לו העסקתה בחודשים אלו יכולה היתה להימשך.

בית-הדין קבע, כי לא ניתן לקבוע לתובעת "שכר משוער" כבקשתה עבור החודשים יולי ואוגוסט 2007, הגם שלא עבדה בהם כלל.

אמנם, תכליתם של דמי הלידה הינה להוות "תחליף שכר" ולשמור על רמת חייה של היולדת בתקופה שלאחר הלידה, אך זאת בהתאם לכללים שנקבעו על-ידי המחוקק ומחוקק המשנה לצורך כך, אלו קבעו, כי יש לקחת בחשבון את השכר ששולם למבוטחת הלכה למעשה במהלך 90 הימים שטרם היום הקובע, ולהוסיף לכך "שכר משוער" רק בגין ימי היעדרות דומים באופיים למחלה, חופשה או אבל.

הפסקת עבודתה של התובעת בחודשים יולי ואוגוסט 2007 היתה חלק ממתכונת עבודתה ומהיות עבודתה זמנית, שעתית ותלויה בצרכי המעסיק מעת לעת - ובית-הדין קבע, כי לא ניתן להתייחס לכך כאל מצב דמוי המצבים המפורטים בסעיף 2(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות).

כתוצאה מכך סך דמי הלידה שקיבלה התובעת היה נמוך משמעותית לעומת שכרה הממוצע ברבעון אחר שכולו במסגרת שנת הלימודים - ובכך פגיעה מסויימת בתכליתם של דמי הלידה - אך אין לכך פתרון בהוראות החוק והתקנות כפי שהן כיום.

בנוסף לכך נקבע כי לא קיימת דרך מעשית לקביעת "שכר משוער" לתובעת בגין חודשי הקיץ, בהתחשב באופי המשתנה של עבודתה לרבות תחלופת מעסיקים ושינוי היקפי משרה מדי חודש בחודשו.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי לא חל פגם בדרך חישוב דמי הלידה של התובעת, בכך שלא נלקח בחשבון "שכר משוער" בגין החודשים יולי ואוגוסט 2007. נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

12. עובדת שכירה - תוספת הפרשי דמי לידה בגין דמי הבראה וביגוד - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 1048-10 {חנה ויטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 1327 (2012)} התובעת תביעה לתשלום דמי לידה ותביעתה אושרה, כאשר הבסיס לתשלום היה הכנסתה בשלושת חודשי עבודתה האחרונים {חודשים מרץ - מאי 2009}.

ביום 15.09.09 הגישה התובעת תביעה לתשלום הפרשי דמי לידה בגין דמי הבראה וביגוד ששולמו לה על-ידי המעביד בחודשים יוני - אוקטובר 2009, אך תביעתה נדחתה מן הטעם שהתוספות הנ"ל לא הגיעו לכדי רבע מהשכר הרגיל של התובעת ולפיכך נקבע על-ידי הנתבע, כי התובעת אינה זכאית להפרשים.

לטענת התובעת, על המוסד היה לכלול בחישוב שכרה הרגיל לצורך תשלום דמי הלידה את תוספות השכר ששולמו לה בחודשים יוני - אוקטובר 2009 ולשלם לה הפרשים בגינן.

בית-הדין קבע, כי דמי ההבראה ששולמו בחודש יוני 2009 וביגוד ששולם בחודש אוקטובר 2009, לא עלה על רבע משכרה הרגיל, ולכן תביעתה נדחתה לפי תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה-1995 {ייקרא להלן: "תקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח)"}.

לפיכך, עלה כי המוסד ערך חישוב של שכר התובעת והתוספות ששולמו לתובעת בחודשים יוני - אוקטובר בהתאם להוראות החוק ותקנות דמי הביטוח.

ומאחר ובחודשים יוני 2009 ואוקטובר 2009 שולמו לתובעת תוספות שאינן מגיעות לכדי 25% משכרה החודשי הרגיל, צורפה התוספת לשכר החודשי הרגיל בגין החודש בה היא שולמה ולא חולקה וצורפה לשכר בגין החודשים שקדמו לתשלום.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי למוסד לביטוח לאומי, וכך גם לבית-הדין, אין שיקול-דעת לאשר תשלום קצבה מקום שהזכאות לה לא נתקיימה על-פי הוראות החוק, ולכן נדחתה תביעתה של התובעת להפרשים.

13. קיזוז שלא כדין - גמלת שמירת הריון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 5059-09 {שטיין ליאת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 5641 (2012)} התובעת טענה כי הנתבע קיזז שלא כדין מהגמלאות המגיעות לה על חשבון חוב אשר לא היה קיים וכי עליו להשיב לה את הסכום המקוזז.

התובעת, עורכת-דין במקצועה ועובדת עצמאית, אושפזה בבית-החולים ביום 08.03.08 עקב צירים מוקדמים והריונה הוגדר כהריון בסיכון גבוה משום שנשאה ברחמה תאומים. התובעת הושארה בבית-החולים לשמירת הריון עד יום הלידה בפועל.

התובעת ילדה את תאומיה ביום 18.05.08. סה"כ שהתה התובעת 72 יום בשמירת הריון.

התובעת הגישה תביעה לנתבע לקבלת גמלה לשמירת הריון אשר אושרה על-ידי הנתבע מיום הפסקת עבודתה 08.03.08 ועד יום הלידה - 18.05.08. הנתבע אף אישר את זכאות התובעת לדמי לידה מיום 19.05.08 ועד יום 14.09.08 ולאחר שהתובעת הגישה תביעה להארכת תקופת דמי הלידה אשר אושרה, הוארכה תקופת תשלום דמי הלידה.

התובעת קיבלה מכתב מהנתבע לפיו זכאותה לגמלת שמירת הריון חושבה עבור 72 ימים. בהמשך לכך נכתב כי "לפיכך שולמה לך גמלה לשמירת הריון שלא כדין". בהמשך מופיע פירוט החובות שהופחתו ונלקחו {דמי ביטוח ודמי ביטוח בריאות} כך, שסה"כ חובה לנתבע עמד על 13,775 ש"ח בהתאם למכתב, והיא נדרשה להשיב סכום זה תוך 30 יום לנתבע.

בית-הדין קבע, כי התובעת הסתמכה על חוסר ההתאמה בין מכתבי הנתבע לבין הסכומים שקיבלה בסמוך למועד קבלתם, על-מנת להוכיח טענתה כי קוזז ממנה הסכום הנטען. עם-זאת, התובעת לא התייחסה לכל הסכומים שקיבלה מהנתבע עבור תקופת זכאותה אשר מפורטים בפלט הממוחשב שהגיש הנתבע, ולא ידעה להסביר מהו סך כל התשלום שקיבלה מהנתבע ואף לא הביאה כל ראיה חיצונית כדוגמת תדפיס חשבון הבנק שלה לתקופה הרלוונטית שיתמוך בגרסתה.

משהתובעת נמנעה מלהציג ראיות שניתן היה להציגן בנקל אשר היה בהן כדי לשפוך אור על המחלוקות אשר נתגלעו בין הצדדים ומשלא הצליחה להעמיד את בית-הדין על טיבם של התשלומים השונים אשר קיבלה מן הנתבע, קבע בית-הדין, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכיח את זכאותה לסכום אשר לטענתה קוזז ממנה שלא כדין.

14. חישוב גמלת לידה - עובדת עצמאית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 1089/03 {אלפסי קרן נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 2676 (2006)} התובעת שעבדה כעצמאית, ילדה ביום 15.06.01, ובחודש יולי 2001 הגישה תביעה לדמי לידה. המחלוקת היתה מהו הבסיס לחישוב דמי הלידה של התובעת.

הנתבע הודיע לתובעת כי אושרה תביעתה לדמי לידה, וכי הבסיס לחישוב התשלום הוא הכנסתה, החייבת בתשלום דמי ביטוח בתקופה מ- 01.03.01 ועד ליום 31.05.01 בסך של 9,871 ש"ח לחודש, וסך כל ההכנסה ברבע השנה בסך של 29,613 ש"ח.

אך בשנת 2002 נתקבל אצל הנתבע דיווח הכנסות התובעת לשנת 2001 ממנו עלה כי הכנסתה של התובעת היתה נמוכה יותר, לכן הודיע הנתבע לתובעת, כי בשינוי לנאמר בהודעה הקודמת, נערך חישוב מחודש של זכאותה לדמי לידה על בסיס של 1,741 ש"ח לחודש, לתקופה החל מיום 1.3.2001 ועד 31.5.2001, וסך כל ההכנסה ברבע השנה בסך של 5,223 ש"ח, והיא נדרשה להחזיר סך 20,890 ש"ח לנתבע.

בכתב התביעה טענה התובעת, בין השאר, הואיל וסיימה את שנת המס 2001 בהפסד, הרי שסך כל הכנסתה הקובעת {ברוטו} לשנה זו היתה דמי הלידה הנ"ל ששולמו לה בסך 27,638 ש"ח. הוסיפה וטענה התובעת, כי הכנסתה הקובעת ברבע השנה הנ"ל שלפני היום הקובע היא בסך 27,949 ש"ח.

עוד טענה התובעת, כי הכנסתה מהעסק בשנת 2001 אינה משקפת את הכנסתה הרגילה מהעסק כפי שבאה לידי ביטוי בהכנסותיה לשנת 2000, וזאת עקב הלידה.

בית-הדין קבע, כי בהתייחס לאופן חישוב בסיס הכנסות לצורך גמלת לידה של מבוטחת עצמאית, סכום הגמלה יחושב על-פי רבע מההכנסה בשנה שבה ארע היום הקובע, וזאת על בסיס חישוב שנתי, קרי הכנסות המבוטחת העצמאית במהלך 12 חודשים בשנת מס פלונית, מבלי להתחשב בחודשים שעבדה בפועל באותה שנת מס.

לפיכך, לאור הוראותיו הברורות של חוק הביטוח הלאומי, וכמתחייב מההלכה הפסוקה, אין לקבל את טענת התובעת כי חישוב דמי הלידה בעניינה צריך להתבסס על הכנסתה השנתית בשנת 2000, וזאת מאחר שהכנסותיה בשנת 2001 אינם משקפים את הכנסתה הרגילה, בשל הלידה. פרשנות זו של התובעת, שלטענתה, מתחייבת מתכלית תשלום דמי הלידה, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק וההלכה הפסוקה.

15. חישוב דמי גמלת לידה - עובדת עצמאית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 3667/00 {לוין טניה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(4), 5860 (2002)} התובעת שעבדה כעצמאית תבעה את המוסד לביטוח לאומי לתשלום הפרשי דמי לידה, בטענה כי החישוב שערך הנתבע הוא שרירותי, ובדרך שאינה תואמת את הוראות החוק.

התובעת היא עורכת-דין במקצועה והיא רשומה כעובדת עצמאית. בתאריך 28.11.99 שהוא גם היום שבו הפסיקה התובעת לעבוד בהיותה בהריון {היום הקובע} ילדה התובעת, וחודשים ספורים לאחר-מכן הגישה התובעת לנתבע תביעה לקבלת דמי לידה.

הנתבע אישר את תביעתה של התובעת לדמי לידה, על בסיס הכנסה של 14,343 ש"ח לחודש, לחודשים אוגוסט עד אוקטובר 1999 וסה"כ ההכנסה ברבע השנה שקדמה ליום הקובע נקבע על 43,029 ש"ח. אי לכך, דמי הלידה חושבו לפי 478.10 ש"ח ליום.

לאחר קבלת שומה עצמית של התובעת לשנת 2000, בסך 190,622 ש"ח, ערך הנתבע בתאריך 08.08.00 חישוב חוזר של ההפרשים בדמי ביטוח וגמלאות וקבע כי בסיס ההכנסה לחודשים אוגוסט עד אוקטובר 1999 הוא 16,562 ש"ח, לפי סה"כ ההכנסה ברבע השנה שקדמה ליום הקובע בסך 49,686 ש"ח. אי-לכך, דמי הלידה חושבו לפי 552.07 ש"ח ליום, וההפרשים בדמי הלידה שולמו לתובעת בהתאם.

התובעת ביקשה לשנות את בסיס החישוב של הכנסתה לפי הכנסה של 71,718 ש"ח ברבע השנה שקדם ליום הקובע, בהסתמך על טענתה כי יש לחשב את הכנסתה על-פי הכנסותיה הממשיות ברבע השנה שקדמה ליום הקובע. בקשה זו נדחתה על-ידי הנתבע.

בית-הדין קבע כי המחלוקת בין הצדדים, היא האם יש לחשב את דמי הלידה של עובדת עצמאית על בסיס ההכנסות בפועל שהיו לה בכל אחד מן החודשים ברבע השנה אשר קדמה ליום הקובע כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי כטענת התובעת, או שמא כטענת הנתבע, יש לחשב את דמי הלידה של עובדת עצמאית, על בסיס החלק היחסי של רבע השנה הנדונה, מן ההכנסה השנתית המחושבת על-פי שומה שנתית.

התובעת טענה, כי יש לחשב את דמי הלידה המגיעים לה על-פי ההכנסות הממשיות, דהיינו ההכנסות שהתקבלו על ידיה בפועל, בכל אחד מחודשי רבע השנה שקדם ליום הקובע, ואשר ניתן להוכיחן על-פי דו"ח רווח והפסד.

לטענתה אופן החישוב שנערך על-ידי הנתבע, דהיינו על-סמך השומה השנתית, אינו הגיוני ומרוקן מכל תוכן את המושג "ברבע השנה שקדם ליום הקובע". לדבריה לו רצה המחוקק לקבוע כי דמי הלידה אכן יחושבו בהתאם לשכר הממוצע הנקבע על-פי השומה השנתית, היה עושה זאת על-ידי קביעה מפורשת בחוק.

הוסיפה עוד התובעת וטענה כי מטרת החוק הינה להבטיח כי בשלושת החודשים לאחר הלידה לא תשתנה רמת ההכנסה של המבוטחת ביחס לרבע השנה שקדמה ללידה ולא תהיה מושפעת משינויים בסדרי העבודה או בהכנסתה העלולים לחול לאחר הלידה.

לטענת התובעת פרשנות הנתבע את הוראות החוק, מהווה אפליה לרעה של עובדת עצמאית לעומת עובדת שכירה, אשר לגביה חישוב דמי הלידה נערך על בסיס הכנסותיה הממשיות ברבע השנה שקדם ליום הקובע המוכחת על-פי תלושי שכר חודשיים.

בית-הדין קבע, כי העובד העצמאי אינו מוגן על-ידי חוקי המגן שבמשפט העבודה. התקבולים אותם מקבל העצמאי בעקבות יגיעתו, אינם פונקציה של כמות העבודה שהשקיע בחודש מסויים, ואין מי שיבטיחו כי יגיעתו הרבה בחודש מסויים תניב הכנסות רבות או הכנסות בכלל באותו חודש.

כפעל יוצא מכך, על-מנת לקבל את התמונה האמיתית ביותר לגבי הכנסתו של עצמאי, אין להסתפק ביחידת זמן של חודש.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הן על-פי פקודת מס הכנסה, והן כמבואר לעיל, על-פי חוק הביטוח הלאומי, יחידת הזמן המשמשת לקביעת גובה ההכנסה בעצמאי היא שנה, כאשר כאמור לפי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984 {להלן: "תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות)"}, ניתן אף להגיע לסכום האמיתי ביותר של ההכנסה של אותו עצמאי באותה שנה, כפי שאף נעשה בענייננו.

אשר-על-כן, חישוב הגמלה שבנדון שהיא תחליף הכנסה, על בסיס שנתי הוא החישוב האמיתי ביותר עת עסקינן בעצמאי.

כמו-כן, התובעת ביקשה להסתמך על ההכנסות בפעל שהיו לה ברבע השנה שקדם ליום הקובע מן הטעם שבחודשים אלו הכנסותיה היו גבוהות יותר מן ההכנסות שהיו לה בממוצע ביתרת חודשי השנה. באותה מידה יכלו הכנסות אלו להיות נמוכות יותר מהכנסותיה בממוצע ביתרת חודשי השנה, האם גם אז המדד האמיתי להכנסות, היה ההכנסות בפועל בכל אחד מחודשי רבע השנה שקדמו ליום הקובע?!

זאת ועוד, בהתחשב בכך שדמי הלידה נכללים בחישוב ההכנסה השנתית של עצמאית, הרי שאופן החישוב כפי שנערך על-ידי הנתבע, מבטיח כי ההכנסה הכוללת של העצמאית באותה שנה, תשקף את הכנסותיה האמיתיות ביתר חודשי השנה בהם עבדה.

הסתמכות על רבעון מסויים, שהוא גבוה משאר חודשי השנה, תיצור עיוות בכך שהכנסותיה של אותה עצמאית יוקפצו מעלה, באופן שאינו תואם את תכלית החוק לתגמלה בתקופת חופשת הלידה בהתאם לשכרה הרגיל.

משכך הם פני הדברים, בית-הדין קבע, שהן לאור תכלית החוק, והן לאור לשונו המפורשת של החוק, הנתבע פעל כדין באופן בו חישב את גמלת דמי הלידה לתובעת.

16. ה"שכר הרגיל" לחישוב הכנסת התובעת לפני היום הקובע לא היתה קיימת - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 41860-04-12 {ליאת בלומנפלד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 8071 (2013)} התביעה לדמי לידה נדחתה מהטעם שביום בו התובעת הפסיקה לעבוד, היא לא היתה בהריון.

בית-הדין קבע, כי התובעת עבדה מיום 27.01.07 ועד לפיטוריה ביום 25.11.10. אין מחלוקת כי ביום בו פוטרה לא היתה התובעת בהריון. כמו-כן, התובעת קיבלה דמי אבטלה עד לחודש מאי 2011.

בית-הדין קבע, כי עוד לפני ההריון ובמשך כל תקופת ההריון ועד הלידה - לא עבדה המשיבה. תחילה שולמו לה, במהלכה של תקופה זו, דמי אבטלה כמובטלת שאינה עובדת ולאחר מיצוי תקופת דמי האבטלה ועד הלידה היא נותרה ללא עבודה וללא אבטלה.

לכן, משאין למערערת "יום קובע", על-פי סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי, לא "זכות לדמי לידה" על-פי סעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי וממילא היא חסרה את ה"שכר הרגיל" לחישוב ההכנסה שלא היתה לה לפני היום הקובע, בהתאם לסעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי. קבע בית-הדין, כי אין לראותה כמי שעבדה ואיבדה את מקור הכנסתה עקב ההריון או הלידה, ואין היא זכאית לגמלה מחליפת ההכנסה שלא היתה לה כל תקופת ההריון עד הלידה.



17. אופן חישוב דמי לידה וגמלת שמירת הריון כאשר חודש ימים לפני יציאתה של התובעת לשמירת הריון, שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום
ב- ב"ל (יר') 45819-06-11 {בן שמעון קארין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14824 (2012)} עלתה השאלה כיצד יש לחשב את דמי הלידה וגמלת שמירת ההריון, להם זכאית התובעת, לאור העובדה כי חודש ימים לפני יציאתה של התובעת לשמירת הריון, שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום.

התובעת היא עובדת יומית. התובעת יצאה לשמירת הריון החל מחודש יוני 2010. תביעתה לתשלום גמלת שמירת הריון אושרה החל מיום 30.06.10 ועד ליום הלידה ביום 11.11.10.

הנתבע חישב את גמלת שמירת ההריון {וכן את דמי הלידה}, על-פי שכרה של התובעת ברבע השנה שקדם ל"יום הקובע" {29.06.10}, כלומר חישוב שכרה של התובעת בחודשים מאי, אפריל, מרץ 2010.

בחודש מאי 2010 שהתה התובעת, כאמור, בחופשה ללא תשלום. התובעת ביקשה שחודש זה לא יילקח בחשבון, שכן, נאלצה לצאת לחופשה זו לצורך ההכנות לחתונה שנעשו במהרה בשל הריונה המתקדם. כמו-כן הוסיפה התובעת, כי מעסיקה ביקש להוציא אותה לחופשה ללא תשלום כיוון "שלא יכל "לסמוך עליה" לטענתה שכן נעדרה רבות בשל הריונה ובשל ההכנות כאמור לחתונה.

הנתבע חישב את גמלת שמירת ההריון {וכן את דמי הלידה}, על-פי שכרה של התובעת ברבע השנה שקדם ל"יום הקובע" {29 ליוני 2010} דהיינו חישוב שכרה של התובעת בחודשים מאי, אפריל, מרץ 2010.

בית-הדין קבע, כי יציאתה לחופשה ללא תשלום, לא היתה רק ביוזמתה אלא גם ביוזמת המעסיק שביקש שתצא לחופשה זו, כשבכל מקרה היה לכך קשר ישיר והדוק לעובדה שהיתה בהריון.

עוד קבע בית-הדין כי בנסיבות אלו אין לקחת את חודש מאי 2010 בחישוב גמלת שמירת ההריון ודמי הלידה.

18. שינוי בסיס חישוב שכרה של התובעת לצורך חישוב דמי לידה וכפועל יוצא מכך להשלמתם - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 8637-12-10 {שמרית זוכמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 3605 (2012)} התובעת תבעה לשינוי בסיס חישוב שכרה לצורך חישוב דמי לידה וכפועל יוצא מכך להשלמתם.

ביום 29.12.2009 הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום דמי לידה בגין הלידה מיום 15.02.2009 ועבודתה אצל המעסיקים: "אורט ישראל" ו"אולפנת מעלה לבונה". בטופס התביעה ציינה התובעת כי עבדה גם אצל "מדינת ישראל" ו"עיריית פתח תקוה". לימים צירפה תלוש שכר מהמדינה בגין עבודה ביום הבחירות לכנסת וביקשה ששיעור דמי הלידה יחושב גם בשים-לב לעבודתה ביום הבחירות.

התביעה לתשלום דמי לידה בגין עבודת התובעת באולפנה ובאורט אושרה על-ידי הנתבע. התביעה לתשלום דמי לידה בגין העבודה ביום הבחירות נדחתה מן הטעם שדמי הביטוח ששולמו בגין עבודה זו הם לצורך ענף דמי פגיעה בלבד וזאת בהתאם להוראות סעיף 2(א)(2) לחוק מיסוי תשלומים בתקופת בחירות, התשנ"ו-1996.

דמי לידה בגין העבודה באולפנה בלבד, הופקדה בחשבון התובעת. לכן, התובעת עתרה להשלמת תשלום דמי לידה בגין העבודה באורט ובגין העבודה ביום הבחירות וכן עתרה לשינוי בסיס החישוב של שכרה.
דמי לידה בגין עבודת התובעת באורט הועברו לחשבונה סמוך להגשת כתב ההגנה. שיעור דמי הלידה לגבי העבודה באורט חושב על בסיס שלושה חודשים קלנדריים מלאים אשר קדמו ל - 1 לחודש בו הפסיקה התובעת עבודתה שם. בעניין זה לא נותרה בין הצדדים מחלוקת.

בית-הדין קבע, כי התובעת זנחה את תביעתה לתשלום דמי לידה בגין העבודה ביום הבחירות. אשר-על-כן, נותרה לדיון ולהכרעה סוגיה אחת בלבד והיא בסיס חישוב דמי הלידה בגין העבודה באולפנה.

התובעת הודיעה לנתבע כי שכרה באולפנה בחודש פברואר 2009 - הוא החודש בו ילדה את בתה - היה גבוה מזה שבחודשים שקדמו לו ועל-כן ביקשה שדמי הלידה יחושבו גם על בסיסו.

הנתבע נעתר לבקשה והביא בחשבון לצורך קביעת שיעור דמי הלידה מעבודתה באולפנה את החודשים דצמבר 2008, ינואר 2009 ופברואר 2009. דא עקא שהתובעת סברה שחישוב זה אינו כדין וכי על הנתבע לערוך חישוב יומי או כפי שניסחו את הפלוגתא ביניהם הצדדים: "לצורך חישוב דמי הלידה, האם יש לחשב את שכרה הרבע שנתי של התובעת על-פי שלושה חודשים קלנדריים, כטענת הנתבע, או האם יש לחשבו באופן יומי, היינו 15.11.2008 - 14.02.2009, כטענת התובעת".

לטענת התובעת, אופן חישוב דמי הלידה שערך הנתבע לגבי עבודתה באולפנה, קרי חישוב על-פי הכנסתה במהלך החודשים דצמבר 2008 - עד פברואר 2009 מוביל למסקנה כי דמי הלידה שולמו לה בחסר - חושבו דמי הלידה על-פי הכנסתה ב- 75 הימים שקדמו להפסקת עבודתה בלבד, ולא על-פי הכנסתה ברבע השנה שקדמה ליום זה, כמצוות הוראות סעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי.

לטענת התובעת המונח "רבע שנה" המופיע בסעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי לא הוגדר ולפיכך יש לחשב את שיעור דמי הלידה על-פי הכנסתה ב - 90 הימים שקדמו ליום הפסקת עבודתה. פרשנות זו לשיטת התובעת מתיישבת עם לשון החוק ותכליתו ויש לאשרה באשר היא מיטיבה עם המובטחת.

בית-הדין קבע, כי לשונו של מחוקק-המשנה בתקנה 2א לתקנות הביטוח הלאומי (אימהות), ברורה ובמסגרתה הוא מפנה ל- 1 בחודש שקדם ליום הפסקת העבודה. משמע, מחוקק-המשנה מורה כי חישוב רבע השנה יעשה על בסיס חודשים קלנדריים מלאים בלבד, המתחילים בראשית החודש.

לפיכך, לו היה הנתבע משלם לתובעת את דמי הלידה על-פי החוק והתקנה בלבד, בבחינת "יקוב הדין את ההר", היה משלם לה על-פי הכנסתה בחודשים נובמבק 2008 עד ינואר 2009 {ואכן כך היה נהוג עד לפני שנים אחדות}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי באשר לטענת התובעת לפיה מדובר למעשה בחישוב של 75 ימים בלבד, אין בידינו לקבלה משני טעמים. ראשית, בידי התובעת הבחירה באשר לאופן בו היא מבקשת כי שיעור דמי הלידה יחושב - על-פי שלושת החודשים הקלנדריים המלאים שלפני ה - 1 בחודש בו חל היום הקובע או שמא גם על-פי החודש בו חלה הפסקת העבודה.

שנית, ברור מאליו שמועד הפסקת העבודה יכול שישתנה ממקרה למקרה ואם חל, למשל, סמוך לסוף החודש יכול שיכלול 89 ימים, או פחות מ - 75 ימים, אם חל הוא סמוך לראשית החודש.

בית-הדין, לא מצא כל טעם המצדיק התערבות בהנחיות הנתבע בהקשר זה ובפרט משניתנה למבוטחת הזכות לבחור. טענת הנתבע התקבלה כי ככלל מחושבות גמלאות מחליפות שכר על בסיס חודשי וכי הדבר תואם את אופן השתכרותם של מרבית השכירים במשק. כמו-כן התקבלה טענתו כי כל שיטה אחרת עלולה ליצור מעמסה בלתי-סבירה.

כך ולשם המחשה התובעת דנא מבקשת כי יילקחו בחשבון 90 ימים קלנדריים עובר ליום הקובע אלא שעשויה מבוטחת אחרת לבקש כי יילקחו חלק מן הימים של החודש הראשון למניין רבע השנה בו חלה הפסקת העבודה וחלק מן הימים שבחודש הפסקת עבודתה והדבר אכן יצור מעמסה בלתי-סבירה.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי על יסוד כל האמור, התביעה נדחתה, ונקבע כי שיעור דמי הלידה של התובעת חושב כדין.

19. האם היה מקום לנכות מן הגמלה לשמירת הריון את השכר ששולם לעותרת, על-ידי שני המעסיקים אצלם המשיכה העותרת לעבוד באופן חלקי בזמן שמירת ההריון?
ב- בג"צ 1499/11 {נוהא חכים נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', תק-על 2012(1), 1702 (2012)} התברר כי הגמלה הכוללת לה זכאית העותרת לפי פסק-דינו של בית-הדין הארצי הינה נמוכה מן הגמלה התואמת את שיטת החישוב שקבע בית-הדין האיזורי לעבודה. עתירה זאת, היא נגד פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה.

במועדים הרלוונטיים לעתירה הועסקה העותרת כטכנאית רנטגן מוסמכת. ביום 16.04.07 נודע לעותרת כי היא נכנסה להריון. באותו שלב הועסקה העותרת בשלושה מקומות עבודה. כתוצאה מן ההריון הפסיקה העותרת לעבוד אצל אחד המעסיקים. אצל שני המעסיקים האחרים החלה העותרת לבצע עבודות משרדיות בלא חשיפה לקרינה.

כתוצאה מכך פחת שכר העבודה הכולל שקיבלה העותרת מכל המעסיקים. העותרת ילדה ביום 15.12.2007. לאחר הלידה הגישה העותרת תביעה למשיב 3, המוסד לביטוח לאומי, לתשלום גמלה לשמירת הריון, לפי הוראות סימן ה' בפרק ג' לחוק הביטוח הלאומי.

המשיב דחה את התביעה וקבע כי העותרת אינה זכאית לקבלת גמלה, משום שהמשיכה לעבוד אצל שני המעסיקים במהלך שמירת ההריון. לגבי המעסיק השלישי סבר המשיב כי העותרת הפסיקה לעבוד אצלו לפני שנכנסה להריון.

העותרת לא השלימה עם החלטת המשיב והגישה תביעה לבית-הדין האיזורי לעבודה בנצרת {התביעה הראשונה}.

במהלך הדיון בתביעה הסכים המשיב להכיר בזכאותה העקרונית של העותרת לגמלת שמירת הריון. לפיכך, נמחקה התביעה בהסכמת הצדדים.

דא עקא, בשלב זה נתגלעה מחלוקת בין העותרת לבין המשיב באשר לאופן חישוב הגמלה.

המשיב סבר, בניגוד לעותרת, כי יש לנכות מן הגמלה את שכר העבודה ששולם לעותרת משני המעסיקים במהלך שמירת ההריון. בנוסף קבע המשיב, כי מועד תחילת הזכאות לגמלה הינו מאוחר מן המועד לו טענה העותרת.

בעקבות המחלוקת המתוארת הגישה העותרת תביעה שניה לבית-הדין האיזורי לעבודה בנצרת בה הלינה על עמדתו הנזכרת של המשיב. בפסק-דינו קבע בית-הדין האיזורי לעבודה כי אין לנכות מן הגמלה את השכר ששולם לעותרת במהלך שמירת ההריון. בנוסף קבע בית-הדין האיזורי לעבודה, כי מועד תחילת הזכאות לגמלה הינו מוקדם מן המועד שעל בסיסו חישב המשיב את הגמלה.

עם-זאת, בית-הדין האיזורי לעבודה קבע שיטת חישוב שונה מן השיטה עליה נסמכה העותרת, המבוססת על הפסד ההשתכרות של העותרת בתקופת שמירת ההריון בהשוואה לתקופה שקדמה לשמירת ההריון. כפועל יוצא מכך נקבע בפסק-הדין שיעור גמלה נמוך מזה שדרשה העותרת.

העותרת הגישה ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה שהופנה נגד שיטת החישוב שקבע בית-הדין האיזורי לעבודה. המשיב, מצידו, הגיש אף הוא ערעור על פסק-הדין.

בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה נקבע כך: ראשית, כי לא היה מקום לנכות מן הגמלה את השכר ששולם לעותרת, בתקופת שמירת ההריון, על-ידי שני המעסיקים אצלם המשיכה העותרת לעבוד באופן חלקי. בכך נדחה למעשה ערעור המשיב על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי לעבודה.

שנית, נקבע {קביעה זו פעלה לחובת העותרת}, כי הגמלה צריכה להיות מחושבת על בסיס "שכר עבודה רגיל" נמוך יותר מזה שקבע בית-הדין האיזורי לעבודה.

יצויין, בהקשר זה, כי שיעור הגמלה נקבע, בין-היתר, על בסיס "שכר העבודה הרגיל" של העובדת {סעיף 60 לחוק הביטוח הלאומי}. "שכר העבודה הרגיל", לפי סעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי, הוא הסכום המתקבל מחלוקתם בתשעים של הכנסות המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום בו הפסיקה לעבוד בהיותה בהריון.

בית-הדין הארצי לעבודה קבע, כי בחישוב "שכר העבודה הרגיל" יש לקחת בחשבון אך ורק את המשכורת ששולמה לעותרת, ברבעון שקדם לשמירת ההריון, על-ידי מקום העבודה בו הפסיקה לעבוד לחלוטין. קביעה זו עמדה, כאמור, בניגוד לזו של בית-הדין האיזורי לעבודה, אשר חישב את "שכר העבודה הרגיל" לפי המשכורת ששולמה לעותרת על-ידי כל שלושת המעסיקים.

ובלשונו של בית-הדין הארצי לעבודה, "זכאותה של {העותרת הינה} לקבלת גמלה בשווי שכר עבודתה הרגיל, בהתייחס לאותו מקום אשר לגביו היא זכאית לשמירת הריון ובהתייחס אליו בלבד, כאשר הסכום מוגבל בתקרה של הסכום הבסיסי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי".
כפועל יוצא מפסק-דינו של בית-הדין הארצי, התברר כי הגמלה הכוללת לה זכאית העותרת לפי פסק-דינו של בית-הדין הארצי הינה נמוכה מן הגמלה התואמת את שיטת החישוב שקבע בית-הדין האיזורי לעבודה. עתירה זאת, היא נגד פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה.

בית-הדין קבע, כי דין העתירה להידחות על-הסף. קביעתו המשפטית המרכזית של בית-הדין הארצי לעבודה היתה כי לצורך חישוב הגמלה, יש לחשב את "שכר העבודה הרגיל" של העותרת על בסיס השכר ששולם לה ברבעון שקדם לשמירת ההריון, על-ידי מקום העבודה בו הפסיקה לחלוטין את עבודתה בתקופת שמירת ההריון, ועל בסיס שכר זה בלבד.

כלומר, בית-הדין קבע כי לפי סימן ה' בפרק ג' לחוק הביטוח הלאומי, קיימת זכאות לגמלה לשמירת הריון רק לגבי מעסיקים שהעובדת הפסיקה לעבוד עבורם כתוצאה מן ההריון, ולא לגבי מעסיקים שעבורם הועסקה העובדת במשרה חלקית בתקופת שמירת ההריון.

עוד הוסיף בית-הדין, כי גם אם נניח לטובת העותרת כי נפלה שגגה משפטית בפרשנותו של בית-הדין הארצי לעבודה להוראות חוק הביטוח הלאומי בנושא זה, אין שיקולי צדק המחייבים התערבות בפסק-הדין שניתן בעניינה של העותרת.

זאת, נוכח העובדה שלאחר מתן פסק-הדין נשוא העתירה הביע המשיב נכונות לסטות בעניינה הפרטני של העותרת משיטת החישוב שקבע בית-הדין הארצי לעבודה. הסכמה זו הובעה בתגובת המשיב לבקשה שהגישה העותרת לבית- הדין הארצי לעבודה לתיקון פסק-הדין {הבקשה נדחתה}.

המשיב הסכים לשלם לעותרת גמלה על-פי התחשיב המקורי אף במסגרת ההליך דנא. הסכמה זו היא לתשלום גמלה לפי התחשיב בו דבק המשיב מלכתחילה, בשלב בו נמחקה התביעה הראשונה שהגישה העותרת לבית-הדין האיזורי לעבודה {התחשיב המקורי}.

תחשיב זה מזכה את העותרת בגמלה גבוהה יותר מזו שהיתה משולמת לה לפי פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה. בהתחשב בכך, בית-הדין קבע, כי אין קיימים שיקולי צדק המחייבים את התערבותו בפסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה.

20. התביעה לתשלום הפרשים בגין דמי לידה, נדחתה בשל שיהוי התובעת בהגשת התביעה
ב- ב"ל 1531-07 {אזרי יוסוביץ דורית נ' ביטוח לאומי - סניף חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.12.08)} פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובעת לתשלום הפרשים בגין דמי לידה מן הנימוק, כי התביעה הוגשה בשיהוי, בהתאם להוראות סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת שעבדה ברכבת ישראל בע"מ, ילדה בתאריך 06.11.04 ויצאה לחופשת לידה מעבודתה. בתאריך 18.11.04 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי לידה. התביעה אושרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ושולמו לתובעת דמי לידה כחוק לכל התקופה בה שהתה בחופשת הלידה. דמי הלידה חושבו כדין, על בסיס השכר הקובע על יסוד הודעת המעסיק. בתאריך 10.04.05 הגישה התובעת באמצעות מעבידה, תביעה לתשלום הפרש דמי לידה בעקבות תשלום דמי הבראה לחודשים 04.04 - 03.05, ששולם לתובעת עם שובה מחופשת הלידה, בחודש 02.05.

המוסד לביטוח לאומי אישר את התביעה וההפרשים שולמו לתובעת. בתאריך 08.03.07 הגישה רכבת ישראל בע"מ, בשם התובעת, הודעה למוסד לביטוח לאומי, על גבי טופס "מזכר", בו פורטו תשלומים חד-פעמיים נוספים אשר שולמו לתובעת, לאחר שובה לעבודה, בשנת 2005. מדובר בתשלומים בגין דמי ביגוד, משכורת 13 ודמי הבראה. דרישת התובעת לתשלום הפרשים בגין דמי הלידה התבססה על תשלומים אלו.
בית-הדין קבע, כי פקידת התביעות של המוסד לביטוח לאומי אישרה בעדותה, כי עקרונית כל התשלומים החד פעמיים הנ"ל, הם בגדר "שכר נוסף" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי. התביעה נדחתה מחמת שיהוי נוכח העובדה, כי הוגשה בחלוף שלוש שנים לאחר הלידה.

התובעת טענה כי פנייתה למוסד לביטוח לאומי, היא במהותה בקשה לתשלום הפרשי קצבה, ואין היא נוגעת לעצם הזכאות לגמלה. משכך - אין מדובר ב"תביעה" וממילא לא חלים עליה כללי השיהוי על-פי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, החלים על "תביעה" בלבד.

כמו-כן, המוסד לביטוח לאומי לא הודיע לתובעת, כי באפשרותה להגיש "בקשה להשלמת הפרשי גמלה", בעוד שבתקופה מאוחרת יותר שלח המוסד לביטוח לאומי ליולדות, הודעה כאמור.

משכך "לא פלא", כי התובעת הגישה בקשתה רק ב- 03.07, לאחר הפרסום מטעם המוסד לביטוח לאומי ו"אין כל סיבה לקיומה של אפליה בין מי שילדה לאחר 12.06 ובין מי שילדה לפני כן".

בית-הדין דחה את התביעה מהסיבות הבאות:

הסיבה הראשונה, באשר לטענת התובעת, כי פנייתה למוסד לביטוח לאומי לתשלום הפרשי גמלה היא בגדר בקשה גרידא, להבדיל מתביעה ולכן אין היא כפופה להוראות השיהוי שבסעיף 296א לחוק הביטוח הלאומי. קבע בית-הדין, כי אין מחלוקת, שפניית התובעת למוסד לביטוח לאומי היא לתשלום הפרשים בגין דמי לידה, משמע - לתשלום תוספת גמלת דמי לידה ומדובר בתביעה לכל דבר, אשר כפופה, להוראות השיהוי כקבוע בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

משכך ובאין מחלוקת, כי התביעה הוגשה בחלוף 3 שנים מאז מועד היווצרות העילה {תאריך הלידה}, בדין נדחתה התביעה מחמת השיהוי בהגשתה.

באשר לטענתה הנוספת של התובעת, בדבר "אי-ידיעתה" כי זכאית היא לתבוע הפרשי גמלה אלא לאחר שהמוסד לביטוח לאומי פרסם מידע לעניין זה החל מ- 12.06 - בית-הדין קיבל את טענת המוסד לביטוח לאומי, כי על-פי ההלכה הפסוקה - לא זו בלבד, שאין כל חובה על המוסד לביטוח לאומי ליידע מבוטחים בדבר אפשרויות התביעה העומדות בפניהם וכי שומה עליהם לערוך את הבירורים לצורך הגשת תביעה על-פי הוראות הדין הרלבנטיות, אלא שאי ידיעת החוק אינה מוכרת כסיבה לקבלת טענת השיהוי.

כמו-כן, בעניינה הספציפי של התובעת דנן, הטענה כי "לא ידעה" אודות זכותה לתבוע הפרשי גמלה אינה מקובלת בשים-לב לכך, כי ככלות הכל הגישה תביעה אחת לתשלום הפרשים כבר בחודש 04.05, בסמוך למועד בו שולמו לה דמי הבראה עם שובה מחופשת הלידה וזו אכן אושרה מיידית על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין בהתנהלות מעסיקה שהגיש את הבקשה בשיהוי של 3 שנים כדי להצמיח לתובעת זכאות לתשלום מקום בו לא קמה הזכאות על-פי החוק. מכל מקום, ככל ש"סמכה" התובעת על מעסיקה לעניין זה, אין לה להלין אלא על עצמה, בשים-לב לכל האמור לעיל.

בשים-לב לנסיבות הספציפיות בעניינה של התובעת דנן, הכל כמפורט לעיל - אין אף כל בסיס לטענת האפליה. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר, בית-הדין דחה את התביעה.