botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

תקופת אכשרה (סעיף 161 לחוק)

1. הדין
סעיף 161 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"161. תקופת אכשרה (תיקונים: התשנ"ח (מס' 5), התשנ"ט (מס' 3), התשס"ב (מס' 4), התשס"ו (מס' 3), התשס"ט (מס' 3), התשע"ב (מס' 12))
(א) לעניין סימן זה, תקופת האכשרה לגבי תקופת אבטלה פלונית היא 12 חודשים קלנדריים שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה, בעד אחד או יותר מהימים בחודש, בתוך 18 החודשים בתכוף לתאריך הקובע.
(ב) (בוטל)
(ג) בתקופת האכשרה של מובטל ייכללו, אף ללא תשלום דמי ביטוח:
(1) ימי אבל במשפחה שמטעמי דת או נוהג לא עבד בהם (להלן: "ימי אבל");
(2) ימי שירות סדיר על-פי חוק שירות ביטחון - עד שישה חודשי שירות כאמור, או ימי שירות מילואים בצבא הגנה לישראל;
(3) ימי מחלה שבעדם היה העובד זכאי לדמי מחלה כמשמעותם לפי חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976.
(ד) (בוטל)
(ה) השלים מבוטח את תקופת האכשרה כנדרש בסעיף-קטן (א), לא תידרש ממנו תקופת אכשרה במשך שנים-עשר החודשים שלאחר התאריך הקובע שלגביו השלים את תקופת האכשרה ולגבי מבוטח מיוחד ימנו את 12 החודשים האמורים, בלי למנות בהם תקופה של 24 חודשים, לכל היותר, בין מועד פתיחת העסק לבין מועד סגירתו.
(ו) תקופת עבודה המזכה במענק לפי הוראות סעיף 174א לא תיחשב כתקופת אכשרה."

2. כללי
על-פי האמור בסעיף 161 הנ"ל על המבוטח לצבור 12 חודשי עבודה מתוך 18 החודשים שקדמו להגשת התביעה לדמי אבטלה {ב"ל (יר') 45143-12-14 גדעון מועלם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 22759 (2015)}.

ב- ב"ל (יר') 45288-09-12 {שפרה סלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 16822 (2015)} דחה בית-הדין את התביעה הואיל והתובעת לא הגישה את תביעתה בחודש יולי 2012 והואיל ולא התייצבה בשירות התעסוקה בחודש יולי 2012.

זאת ועוד, נקבע כי במקרה דנן אין חולק כי התובעת צברה לכל היותר 285 ימי עבודה מתוך 300 הימים הנדרשים לפי סעיף 161(2) לחוק.

היום הקובע ממנו ניתן לבחון את תקופת האכשרה הינו היום הראשון בחודש בו הוגשה התביעה ובו נהיה המבוטח מובטל דהיינו נרשם כמחוסר עבודה בשירות התעסוקה.

חשוב לומר כי התובעת אישרה שפקידת התביעות אמרה לה שחובה עליה להתייצב בשירות התעסוקה ולהירשם כדורש עבודה, דבר זה נרשם מפורשות גם במסמכים שנמסרו לה.

עוד חשוב לציין כי סעיף 162(4) לחוק אינו חל במקרה זה אלא כאשר יש חסר בימי אכשרה במהלך תקופת העבודה שנגרם בשל הסיבות המפורטות בסעיף. כאן אין מדובר בסיבה שבעטיה החסירה תקופת עבודה אלא סיבה שבעטיה לטענתה לא התייצבה בשירות התעסוקה ולא הגישה התביעה במועד. מדובר בעניין שונה לחלוטין.

הנתבע הינו רשות מינהלית, הפועלת על-פי דין. עיקרון החוקיות קובע שרשות מעין זו רשאית לפעול רק בהתאם לסמכויות שהוקנו לה בדין. היא אינה רשאית לחרוג מהסמכות שנקבעה בדין וחריגה כזו תביא לבטלות ההחלטה.

הנתבע אינו רשאי להעניק גמלה אלא במקרים שהתמלאו התנאים המזכים הקבועים בחוק.

במקרה דנן נקבע כי הזכאות ביחס לעובד חודשי - תקופת האכשרה הנדרשת - הינה 300 יום לפחות, מתוך 540 הימים שקדמו ליום הקובע. התובעת לא צברה את תקופת האכשרה הנדרשת על-פי דין {סעיף 161(א)(2) לחוק} היא צברה לכל היותר 285 ימי עבודה מתוך 540 הימים שקדמו לתאריך הקובע.

בנסיבות אלה, היא אינה זכאית לדמי אבטלה והנתבע אינו רשאי להעניק לה דמי אבטלה. כיון שכך, בדין דחה הנתבע את התביעה.

ב- ב"ל (ת"א) 28259-09-12 {יעקב מישורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 3796 (2015)} התובע פנה לנתבע ביום 03.11.11, בתביעה לתשלום דמי אבטלה. תביעתו נדחתה בהתאם להחלטת פקיד התביעות מיום 05.12.11, וזאת בנימוק שלא צבר את תקופת האכשרה הנדרשת כתנאי לזכאות לדמי אבטלה על-פי הוראות חוק הביטוח הלאומי, הואיל וצבר 348 ימי עבודה כעובד בשכר חודשי מתוך 360 ימי עבודה בשנה וחצי שקדמו לתאריך תחילת התייצבותו בלשכת התעסוקה.

בית-המשפט דחה את התביעה, לאחר שהוברר כי גם לאחר ביצוע חישוב ימים המיטיב עם התובע, דהיינו, זה הלוקח בחשבון את יום 01.10.11 "כיום הקובע", ומתחשב במספר הימים שיש בכל חודש ולא בממוצע של 30 ימים, עדיין אין התובע עומד במכסת ימי האכשרה הנדרשת לצורך זכאות לדמי אבטלה.

הנתבע "אינו רשאי לשלם למבוטח קצבה בניגוד להוראות החוק, היינו כאשר הוא אינו זכאי לקבלם מכוח הוראות החוק, לפיכך, מאחר והתובע לא צבר תקופת אכשרה של 360 ימים בתוך 540 ימים בתכוף לתאריך הקובע דחיית תביעתו לקבלת דמי אבטלה על-ידי הנתבע, הינה כדין.

בנוסף הוסיף בית-המשפט כי יהא זה ראוי שהנתבע יבחן פעם נוספת זכאותו של התובע לדמי אבטלה, בכפוף לתנאי החוק, אם וככל שהתובע ימציא לו המסמכים הנדרשים כאמור, לצורך הכרה בקורס שביצע מטעם מ.ט.י כ"אכשרה מקצועית".

3. תכלית ביטוח אבטלה
ב- ב"ל (חי') 23631-11-13 {ד"ר ג'וני עאסי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.01.15)} נקבע כי תכלית ביטוח אבטלה לתת מענה רק למובטלים בארץ, ולא לעובדים המועסקים בחו"ל או ברשות אחרת מחוץ לישראל.

לפיכך, תקופת עבודתו של התובע באוניברסיטה ביריחו אינה מזכה אותו בדמי אבטלה. בנוסף, התובע לא צבר תקופת אכשרה בגין תקופת עבודתו בישראל, כנדרש לפי חוק הביטוח הלאומי. לפיכך, התובע אינו זכאי לדמי אבטלה.

4. דמי אבטלה
ב- ב"ל (יר') 41872-06-14 {גמאל טורשאן נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.14)} נדחתה תביעתו של התובע בהתאם לסעיף 161(א) לחוק הביטוח הלאומי, נקבע כי על-פי הוראות סעיף זה, היה על התובע לצבור 12 חודשי עבודה, היינו 12 חודשים שבהם שולמו עבורו דמי ביטוח, מתוך 18 החודשים שקדמו להגשת התביעה.

כאמור התובע הגיש את תביעתו לדמי אבטלה רק ב- 27.04.14, היינו למעלה משנתיים לאחר שסיים את עבודתו, משכך, התובע לא השלים תקופת אכשרה כנדרש, שכן אין מחלוקת שבמשך 18 החודשים שקדמו להגשת התביעה התובע לא עבד כלל.

5. ביטוח סוציאלי
ב- ב"ל (חי') 46695-06-13 {עדו שורצבוים נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.08.14)} נקבע כי הביטוח הלאומי במדינת ישראל הינו "ביטוח סוציאלי" מכוח חוק ואיננו "שירות סוציאלי".

הביטוח על-פי חוק הביטוח הלאומי הינו ביטוח חובה שהיקפו נקבע בחוק, ושיעור דמי הביטוח נקבע אף הוא בחוק או על-פיו.

הביטוח הלאומי ממומן ברובו מדמי ביטוח המשולמים על-ידי המבוטחים או בעדם.

לכן, במספר ענפי ביטוח נקבעה "תקופת אכשרה" כתנאי לזכאות לגמלה {סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי (דמי לידה); סעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה); סעיף 226 לחוק הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד); סעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי (ביטוח זקנה); סעיף 253 לחוק הביטוח הלאומי (ביטוח שאירים)}.

מטרת ההוראות הינה הן להבטיח צבירת הון מינימלית והן מניעת ניצול לרעה של הביטוח הסוציאלי.

חוק ביטוח לאומי הוא החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו; תכליתו - חלוקת הגמלאות לסוגיהן על-פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום והאלמנה.

אותה חלוקה לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגביה והחלוקה קשורות קשר בל-יינתק זה בזה, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גביה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק.

כאמור, לצורך מימוש תכלית חוק הביטוח הלאומי, הוטלה חובת תשלום דמי ביטוח על המבוטח, זאת ללא קשר לשאלה האם ייהנה אי-פעם מגמלה כלשהי.
סעיף 366 לחוק קובע באופן מפורש את היחס שבין פיגור בתשלום דמי ביטוח לבין הזכאות לקבלת גמלה.

הנה-כי-כן, סעיף זה קובע כי אם קרה מקרה המזכה בקבלת גמלה לפי החוק וקיים אותה שעה חוב של תשלום דמי ביטוח, שהפיגור בתשלומו הוא בעד תקופה העולה על 12 חודשים, תשולם - ללא שהוקנתה למוסד סמכות להפעיל שיקול-דעת - גמלה מופחתת או שהגמלה נשללת, הכול לפי אורך תקופת הפיגור.

התכלית הינה, למנוע מצב של שימוש לרעה בעצם הביטוח שהינו מכוח חוק, כאשר אדם אשר לא קיים במשך תקופה ארוכה את חובותיו, לאמור: לא שילם דמי ביטוח, ובבוא האירוע המזכה לגמלה, ישלים את כל החסר לצורך זכאותו ויצפה כי תשולם לו גמלה בשיעור מלא החל מהמועד המזכה.

6. טעמי תקופת האכשרה
ב- ב"ל (ת"א) 16971-09-13 {חיים פורגש נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.08.14)} נקבע כי להשגת מטרתו של ביטוח האבטלה נקבעה בחוק תקופת אכשרה, דהיינו תקופה בה המובטל עבד ושולמו בעדו דמי ביטוח.

לקביעת תקופת האכשרה שני טעמים מצטברים:

האחד, להבטיח צבירת הון מספקת לתשלום דמי ביטוח אבטלה.

השני, להבטיח צבירה מספקת של ימי תעסוקה, שהרי גמלת האבטלה היתה פונקציה של שניים - עבודה ואבטלה, ורק מי שעבד בעבר וחדל, קונה הזכות לדמי אבטלה אם התקיימו בו יתר התנאים לזכאות.

ב- ב"ל (יר') 43670-06-12 {ולריה פולישצ'וק בן אלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.09.13)} נקבע כי תקופת האכשרה הנדרשת לקבלת הגמלה תלויה בתקופת תשלום דמי ביטוח אבטלה הנמדדת בימים קלנדריים. התובעת צברה 201 ימים קלנדריים בעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה עבורה, חלף 300 ימים דרושים בסעיף 161(א)(2), הוא הסעיף הרלבנטי לעניינה. לנוכח זאת היא אינה זכאית לדמי האבטלה ודין התביעה להידחות.

ב- ב"ל (ב"ש) 34187-01-12 {שי שחורי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.05.13)} נקבע כי מעמדו של התובע הוא כשל "עובד" בתקופה בה הועסק כנהג מונית, ומכאן שהיה מבוטח בביטוח אבטלה בתקופה זו.

תקופה זו נמנית בעת בחינת עמידתו בתקופת האכשרה הקבועה בחוק הביטוח, שהיא תנאי לתשלום דמי אבטלה. נוכח היות התובע מבוטח בביטוח אבטלה עובר להגשת תביעתו לדמי אבטלה, וצבירת תקופת אכשרה כנדרש בחוק, הוא זכאי לתשלום דמי אבטלה.

ב- ב"ל (ב"ש) 34103-01-12 {מאיר דנינו נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.12)} נקבע כי סעיף 161 קובע את מניין הימים שיש לצבור ואין בו כל חריג בכלל ואף לא חריג פרטני באשר למספר הימים שיש למנות המתייחס למצב בו מבוטח לא יכל להמשיך ולעבוד נוכח מצב בריאותי. זאת ועוד; הסעיף אף לא מאפשר תשלום דמי אבטלה חלקיים במצב בו מבוטח לא יכול להמשיך לעבוד עקב מצב בריאותי.

דמי האבטלה ממהותם מיועדים לאנשים המצויים במעגל העבודה ולא לאנשים שטרם באו לתוכו או שיצאו ממנו ומי שאינו יכול עוד לעבוד מחמת מצב בריאותי, לא נחשב כמי שנמצא במעגל העבודה.

7. "תקופת אכשרה לגבי תקופת עבודה פלונית" - "תקופת הודעה מוקדמת" - מעסיק ויתר על עבודת העובד במהלכה
ב- עב"ל 123/07 {המוסד לביטוח לאומי נ' צבי קרויטרו, תק-אר 2008(1), 787 (2008)} נדונה השאלה האם "תקופת אכשרה לגבי תקופת עבודה פלונית", לפי הוראת סעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי, כוללת בתוכה פרק זמן של "תקופת הודעה מוקדמת" לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, שמעסיק ויתר על עבודת העובד במהלכה?

תכליתו של ביטוח אבטלה היא לאפשר לאדם אשר נפלט ממעגל העבודה להתקיים בכבוד עד שימצא מקום עבודה חדש.

ביטוח אבטלה ממהותו, מיועד לאנשים המצויים במעגל העבודה ומשתכרים, ולא לכאלו שטרם באו לתוכו או שיצאו ממנו.

מכאן הדרישה לתקופת אכשרה כתנאי לזכאות לדמי אבטלה, שרק מי שעבד וחדל יקנה זכות לדמי אבטלה, אם התקיימו בו יתר התנאים לזכאות.

העבודה לפני תקופת האבטלה, היא המקנה את הזכות לדמי אבטלה, לכן, למשל, מי שלא עבד כלל, אינו זכאי לדמי אבטלה.

באמור מגולם הרעיון הערכי של חינוך לעבודה הקובע שאין זכאות לדמי אבטלה אלא אם עבד המובטל קודם לתקופת האבטלה את תקופת העבודה המינימלית הנדרשת.

מן האמור נובעת הכרחיות הקשר וסמיכות הזמנים המתחייבים בין תקופת האבטלה לתקופת העבודה שקדמה לה.

עם-זאת, מתוך ההסדר שבחוק עולה, כי המחוקק ער למגוון אפשרויות, שבגינן אפשר שלא יעלה בידי העובד, מסיבות שאינן תלויות בו, להשלים את מניין ימי "תקופת האכשרה" כפי שנקבעה בו.

כך למשל, נקבע בחוק כי בתקופת אכשרה של מובטל ייכללו, אף ללא תשלום דמי ביטוח, ימי אבל במשפחה, שמטעמי דת או נוהג המובטל לא עבד בהם, ימי מחלה שבהם היה זכאי לדמי מחלה כמשמעם בחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 וכן ימי שירות סדיר או ימי שירות מילואים בצה"ל.

המחוקק ער לתקופות נוספות שבהן נמנע מן העובד לעבוד ובגינם לא השלים את תקופת האכשרה (להלן: "ימים חסרים").

בין "הימים החסרים" נמנים ימי אכשרה או השתלמות או הסבה מקצועית עד 360 ימים; ימי מחלה או תאונה עד 180 ימים; ימי היעדרות מעבודה לפי חוק עבודת נשים; וכן היעדרות אחרת של עובד מעבודתו מסיבות שאינן תלויות ברצונו עד 30 ימים.

בקשר ל"ימים החסרים" נקבע בסעיף 162 לחוק, כי את הימים הנדרשים לתקופת אכשרה לפי סעיף 161 לחוק, יש למנות כך, שלא ימנו בתוכם את "הימים החסרים",ובלבד שהם אינם עולים על מספר הימים הנקוב בהוראת סעיף 162 לחוק, לצד כלאחד מסוגי הימים הללו.

הנה-כי-כן, בהסדר הקבוע בחוק לעניין מניין ימי תקופת האכשרה, נמצא כי המחוקק ער להיעדרויות של העובד מעבודתו שלא מרצונו, ומסיבות שאינן תלויות בו, ומכאן ההסדרים שקבע לעניין מניינם של ימי אבל, ימי מחלה או ימי שירות סדיר ומילואים כחלק מתקופת אכשרה, אף אם לא שולמו בעדם דמי ביטוח, והעובד לא עבד בהם. מכאן גם ההסדר המיוחד בעניין ה"ימים החסרים", שאין מחשבים אותם במניין התקופה שלפני "התאריך הקובע", ביניהם נמצא גם ימים של "היעדרות אחרת של עובד מעבודתו מסיבות שאינן תלויות ברצונו עד ל- 30 ימים.

נמצאנו למדים איפוא על תכלית ההסדר, מתוך הוראותיו של החוק ומן המבנה הפנימי שלו, שהוא מכוון לאפשר למי שנפלט ממעגל העבודה קיום בכבוד, וכל זאת תוך מתן משקל מיוחד לעבודתו של המובטל בסמוך לפני תקופת האבטלה. משזו תכלית ההסדר, אין המחוקק זוקף לחובתו של המובטל היעדרויות שלו מן העבודה מסיבות שאינן תלויות בו.

החובה למתן הודעה מוקדמת לעובד טרם פיטוריו וחובת העובד ליתן הודעה מוקדמת למעבידו טרם עזיבת העבודה, קיימת במשפט העבודה בישראל מקדמת דנא, מכוח הסכמי עבודה קיבוציים, צווי הרחבה, חוזים אישיים, חובת תום-הלב, הנוהג. זהו נוהג שפטורים מלהוכיחו. מקום שהוכרה החובה מכוח הנוהג, נקבע אורכה על-פי המקובל בהסכמי העבודה הקיבוציים.

בשנת התשס"א נחקק חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות התשס"א- 2001, בו עוגנה חובת מתן הודעה מוקדמת, מחד, של המעסיק המפטר, ומאידך, של העובד המתפטר.

מטרת החוק כפי שהוגדרה על-ידי מנסחיו היא "חיוב שני הצדדים ליחסי עבודה לאפשר למי מהם להתכונן לסיום היחסים ולחפש מקום עבודה או מעביד חלופיים.

בעוד שקודם לחקיקת החוק עוגנה החובה, כמו גם אורכה של תקופת ההודעה המוקדמת, בהסכמי עבודה ובנוהג, נמצא, לראשונה בחוק, קביעת חובה בדבר מתן ההודעה מוקדמת על פיטורים והתפטרות, וקביעה של אורך תקופת ההודעה המוקדמת, כאשר מדובר בעובד החודשי ובהתייחס לעובד בשכר, כשהיא מותאמת למשך תקופת העבודה של אותו העובד אצל המעסיק.

מעביד רשאי, על-פי הוראת סעיף 6(א) לחוק, לוותר על עבודתו של העובד בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת "ובלבד שישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד התקופה שלגביה ויתר על עבודתו". מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפי הוראתו של החוק, ישלם לעובד, על-פי הוראתו של סעיף 7(א) לחוק, פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעוד התקופה שלגביה לא ניתנה לו הודעה מוקדמת.

הנה-כי-כן, לראשונה עוגנה בחוק חובת מתן ההודעה המוקדמת על סיום יחסי העבודה שמטרתה לאפשר לעובד להתארגן, במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, לקראת מציאת מקום עבודה חלופי. זאת כמובן מבלי לגרוע מהסכמת הצדדים על תקופה ממושכת מזו הקבועה בחוק, למתן הודעה מוקדמת.

בפסיקת בית-הדין לאורך שנים, קודם לחקיקתו של חוק ההודעה המוקדמת נקבע, כי אם עבד העובד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת עובר לסיום יחסי העבודה, כי אז יחשב התשלום שקיבל עבור תקופה זו שכר עבודה.

כך, בעוד שמקום בו ניתקים לאלתר יחסי העבודה ומשולמת בכסף תמורתה של ההודעה מוקדמת, כי אז הסכום אינו משתלם עבור עבודה כי אם כפיצוי ששיעורו בגובה השכר וללא תשלומים נלווים.

גישת הפסיקה, שראתה בתשלום תמורתה של ההודעה המוקדמת "פיצוי", כשיעורו של השכר של העובד שממנו נמנעה תקופת ההודעה המוקדמת היתה מבוססת במסגרת הנורמטיבית, שבה היתה מעוגנת בשעתו חובת מתן ההודעה המוקדמת, שהיא מסגרת חוזית.

כשמדובר בהודעה מוקדמת בקשר לפיטורים והודעה לא ניתנה, רואים באי-מתן ההודעה הפרת חובה העולה מיחסים חוזיים ורואים את הנזק בסכום השווה לשכר בפרק הזמן המקובל, ומכאן ההלכה שמשלמים תמורת הודעה מוקדמת.

הספרות המשפטית מציינת, בקשר לאפשרות לחיוב המעסיק בפיצויי הלנה מקום שלא נתן הודעה מוקדמת לעובד ואף לא שילם את תמורתה, כי: תשלום במקום הודעה מוקדמת אינו שכר ולכן אין להטיל עליו פיצויי הלנה.

עם-זאת, עומדת הספרות על-כך שלא נמצא במשפט העבודה הישראלי הגדרה אחת למונח "שכר", הטובה לכל דבר ועניין.

פסיקת בית-המשפט היא שהשלימה את החסר והגדירה מפעם לפעם את המונח שכר, וזאת על-מנת להגשים את תכלית החוק.

יש הגדרות שונות של שכר במסגרות משפטיות שונות ואין ההבחנות ואמות-המידה שנקבעו למינוחים "שכר", "משכורת" ו"תוספת" לצורך חוק אחד יפות בהכרח להגדרה שבחוק אחר או לצרכים אחרים.

יש לראות תשלום תמורת הודעה מוקדמת כ"שכר עבודה" לעניין פרק ח' בחוק הביטוח הלאומי, ועובדים יהיו זכאים לתשלום תמורתה של ההודעה המוקדמת מן המוסד לביטוח לאומי, כ"שכר עבודה", במקרה של פירוק או פשיטת רגל.

כיום יש מטבעם-של-דברים מקום רחב יותר להתייחס לדמי ההודעה המוקדמת כאל חלק מרשת הביטחון הסוציאלי ולא רק כפיצוי הסכמי.

תמורת ההודעה המוקדמת היא בבחינת "שכר עבודה" לעניין פרק ח' חוק הביטוח הלאומי.

"מבוטח" בביטוח אבטלה הינו "עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעבורו.

קיים שוני מהותי בין מהותו של פרק הזמן שאליו מתייחסת הודעה מוקדמת ובין פרק הזמן שבעדו משלמים תמורת הודעה מוקדמת ותשלום זה של תמורת הודעה מוקדמת אינו בבחינת שכר.

בית-הדין הוסיף עוד וקבע שם כי אפילו כונה התשלום "משכורת" ואפילו שולמו דמי ביטוח בגינו, אין האדם מבוטח בביטוח אבטלה בתקופת ההודעה המוקדמת {שבה לא עבד בפועל} מאחר שאינו "עובד".

הגיונם של דברים מחייב שהערכאה העליונה בתחום העבודה לא תהיה קשורה לעולמי עד בהלכותיה היא, עם השתנות העיתים ותפיסות הייסוד של החברה.

דרך הפרשנות של החקיקה עברה שינוי משמעותי בייחוד בדגשים מפירוש מילולי דווקני לפירוש תכליתי ויש ליתן לחוק פירוש המתחשב בשינויים שהתרחשו מאז חקיקת החוק ואין לתת לו משמעות היסטורית.

ואמנם, את לשון החקיקה יש לפרש באופן שיגשים את תכליתה. מבין המשמעויות הלשוניות אותן סובלת לשונו של הטקסט החקיקתי, יש לבחור את זו המגשימה את תכלית החוק. התכלית, היא אמת-המידה העיקרית שעל פיה יפורש הטקסט המשפטי.

פירושם של הביטויים "עובד" "ומעביד" המופיעים בחוק הביטוח הלאומי ככאלו הצריכים להתפרש על רקע היעדים הסוציאליים אותם מבקש חוק הביטוח הלאומי להגשים, והם משתנים מסוג ביטוח אחד למשנהו. אין להם לביטויים הללו משמעות אחת ויחידה בכלל, ואף לא בגדרו של חוק הביטוח הלאומי על ענפיו השונים בפרט.

יפים הדברים ונכונים אף לדיבור "עובד הזכאי לשכר" בקשר להגדרת "מבוטח" בביטוח אבטלה, ובזיקה לתשלום ה"פיצוי" בשווי שכר עבודה, כפי שנקבע בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות.

כבר עמדנו על התכלית הסוציאלית העומדת ביסוד ההסדר לתשלום דמי אבטלה לאפשר למי שהיו חלק ממעגל העבודה שנפלטו ממנו, קיום בכבוד עד שיקלטו במקום עבודה חדש.