botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

דמי פגיעה מופחתים (סעיף 102 לחוק)

1. הדין
סעיף 102 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"102. דמי פגיעה מופחתים (תיקונים: התשנ"ו (מס' 3), התשס"ב (מס' 2))
(א) על-אף הוראות סעיף 92, ישלם המוסד דמי פגיעה מופחתים לעובד או לעובד עצמאי שצמצמו את מספר שעות עבודתם, מחמת אי-כושר חלקי לעבוד, שנגרם מפגיעה בעבודה.
(ב) דמי פגיעה מופחתים ליום יהיו שווים למכפלה של החלק השמיני מדמי הפגיעה ליום כמשמעותם לפי סעיף 97, במספר שעות אי-הכושר שנקבע באישור רפואי שנתן מי שהוסמך לתת אישור כאמור לפי פרק זה (להלן: "שעות אי-הכושר") ובלבד שהעובד או העובד העצמאי לא עבד למעשה בכל עבודה בשעות אי-הכושר.
(ג) לא ישולמו דמי פגיעה מופחתים, בקשר לפגיעה אחת בעבודה, יותר מאשר בעד שלושה-עשר שבועות.
(ד) השר רשאי לקבוע הוראות נוספות ומשלימות בדבר דרכי חישוב דמי הפגיעה המופחתים."

2. כללי
ב- ב"ל (נצ') 1797/04 {עמאוד ח'אלד ח'ליפה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 5813 (2006)} קבע בית-הדין כי העולה מהוראות סעיף 102(א) לחוק הוא שלשם זכאות לדמי פגיעה מופחתים, יש צורך באישור רפואי המלמד על הכשירות לעבוד מספר שעות מופחת, ודמי הפגיעה שאמורים להשתלם למבוטח שיש בידיו אישור רפואי כזה, הם שמינית מדמי הפגיעה ליום כפול מספר שעות אי-הכושר, בתנאי שהמבוטח לא עבד בכל עבודה בשעות אי-הכושר.

בית-הדין קבע כי מאחר שתעודות אי-הכושר של התובע אינן כוללות הוראה בדבר שעות אי-כושר, הרי שנראה כי צדקה באת-כוח הנתבע בטענתה שהתובע, למעשה, כלל לא היה זכאי לדמי פגיעה {שכן בהיעדר אישור רפואי כאמור בסעיף 102 לחוק, חל על התובע הכלל האמור בסעיף 92 לחוק, כלל אשר שולל זכאות לדמי פגיעה ממבוטח שעסק בעבודה כלשהי בתקופת אי-הכושר}.

ב- ב"ל (חי') 746/01 {עמית גור נ' המוסד לביטוח לאומי נ' סניף חיפה, תק-עב 2002(3), 1 (2002)} קבע בית-הדין כי מלשון סעיף 102 אנו למדים כי התנאי לתשלום דמי הפגיעה המופחתים, הוא כי העובד העצמאי לא עבד בכל עבודה בשעות אי-הכושר, ומובן כי הפירוש שיש לתת ל "שעות אי-הכושר" הוא שהכוונה היא לאותן שעות בהן נבצר מהמבוטח לעבוד, בין אם המדובר בהפחתה של היקף עבודתו במספר שעות במהלך יום העבודה, שאין הוא יכול בשל אי-הפגיעה לעבוד אצל אותו מעביד, ובין אם ההפחתה היא בכמות מסויימת של שעות עבודה הנגרמת בשל אי-יכולתו לעבוד באחת ממשרותיו.

כשם שמטרת המחוקק היא לאפשר לעובד שכושר עבודתו נפגע חלקית, לעבוד את שעות העבודה שהוא מסוגל - ולקבל דמי פגיעה על שעות אי-הכושר כך גם מטרת המחוקק בסעיף 102, לאפשר לעובד שנפגע ואשר אין הוא יכול לבצע עבודה אחת, אך מסוגל לבצע עבודה אחרת שגם בה עבד במועד הפגיעה, להמשיך ולעבוד באותה עבודה - ולקבל דמי פגיעה על העבודה שנבצר ממנו לבצע, ואותו הגיון מונח ביסודם של שתי האפשרויות.

גם מהמילים "עבודה מתאימה אחרת" שבסעיף 92 לחוק משתקף רצון המחוקק לשמור על זכותו של העובד לעבוד בתחום בו עבד ערב הפגיעה.

לעניין "עבודה מתאימה אחרת" נאמר בנושא ביטוח אבטלה, כי גם כאשר מדובר על עבודה "מתאימה" המטרה היא לאפשר לאדם שנקלע לתקופת אבטלה זמנית להימנע מניתוק מסביבתו המקצועית.

ב- עב"ל 101/98 {המוסד נ' מחמיד ראסם מוחמד, פד"ע לד 545} נקבע אמנם שמי שנקבע לו אי-כושר מלא ועבד חלקית באותה תקופה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה מופחתים. אלא שבאותו מקרה המשיך המשיב - הנפגע - בעבודתו הרגילה אם כי בהיקף מצומצם, למרות שהיתה בידיו תעודת אי-כושר מלאה.

למקרה כזה - יש צורך לפרט את שעות אי-הכושר, כדי שניתן יהיה לתחום בין שעות "הכושר" לשעות "אי-הכושר".

ב- ב"ל (נצ') 1391/99 {מועלם נאג'י שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 478 (2000)} קבע בית-הדין כי על-פי סעיף 102 לחוק הביטוח הלאומי, המבוטח יהא זכאי לאלה מקום בו הוכיח ש- "צמצם מספר שעות עבודתו", המבחן בהקשר זה הינו מבחן הזמן, קרי צמצום שעות העבודה.

ב- עב"ל 101/98 {המוסד לביטוח לאומי נ' מחאמיד ראסם מוחמד, תק-אר 99(2), 52 (1999)} קבע בית-הדין כי מגמת התיקון בסעיף 102 לחוק הביטוח הלאומי הוסברה בדברי ההסבר לחוק המתקן, בכך ש- "הן עובד שכיר והן עובד עצמאי, שכושרם לעבודה נפגע באופן חלקי כתוצאה מפגיעה בעבודה, יהיו זכאים לדמי פגיעה חלקיים, עבור שעות אי-הכושר שאושרו על-ידי השירות הרפואי שהוסמך לכך" {הצעות חוק התשנ"ו, עמ' 220}.

הנוסח המתוקן של סעיפים 102(א) ו- (ב) לחוק הביטוח הלאומי הרחיב את תחולת הסעיפים גם על עובד שכיר, וקבע מבחן אחר לתשלום דמי פגיעה מופחתים, המושתת על מספר "שעות אי-הכושר" שנקבעו באישור רפואי לגבי העובד או העובד העצמאי שנפגעו בעבודה. מבחן זה הוא המבחן שבתוקף, החל מיום 01.04.96.

בית-הדין קבע בנוסף, כי ככל שהרופא לא יקבע למשיב "שעות אי-כושר", לא יהיה המשיב זכאי לקבל דמי פגיעה בתקופה האמורה. ככל שהרופא יקבע למשיב "שעות אי-כושר", יהיה המשיב זכאי לדמי פגיעה לפי סעיף 102(ב) לחוק.

ב- ב"ל (ב"ש) 870/97 {עמירה רפאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 866 (1998)} קבע בית-הדין כי תיקון מס' 9 לחוק הביטוח הלאומי תיקן את סעיף 102. תוקפו של התיקון הינו מיום 01.04.96. התובע נפגע, כאמור, ביום 30.09.96, ועל עניינו של התובע יחול סעיף 102 בנוסחו המתוקן.

בנוסף, מלשונו של סעיף 102(ב) לחוק עולה, כי ניתן ליתן דמי פגיעה מופחתים, רק בהתאם לאישור רפואי בו נרשם מספר שעות אי-הכושר. במקרה דנן לא נרשם, כי מדובר באי-כושר חלקי או כי מדובר באי-כושר ביחס לחלק מן השעות. מטעם זה, לא תעמוד לתובע ההוראה בעניין דמי פגיעה מופחתים. דין התביעה להידחות.

ב- תב"ע (ב"ש) נז/720-0 {ישראל מדמון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 919 (1998)} קבע בית-הדין כי אי-ידיעת הדין אינה, יכולה להעניק זכות. זכותו של התובע קבועה בדין, וזכאותו תיבחן אך ורק על-פי הזכאות שנקבעה בדין. הנתבע אינו מוסמך ואינו רשאי להעניק זכות שונה מזו שנקבעה על-ידי המחוקק כאמור, בסעיף 102 לחוק ביטוח לאומי.