קביעת נכות רפואית ואי-כושר - דרגת אי-כושר להשתכר (סעיף 209 לחוק)

1. הדין
סעיף 209 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"209. דרגת אי-כושר להשתכר (תיקון התשס"ח (מס' 9))
(א) פקיד תביעות כאמור בסעיף 298 יחליט אם התובע הינו נכה ויקבע את דרגת אי-כושרו להשתכר.
(א1) דרגת אי-כושר תיקבע באחד משיעורים אלה: 60%, 65%, 74% או 100%, ובלבד שאם דרגת אי-הכושר להשתכר עלתה על 74% תיקבע לנכה דרגת אי-כושר להשתכר בשיעור של 100%.
(ב) בהחלטתו יביא פקיד התביעות בחשבון גם את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו, וזאת לאחר שרופא מוסמך ופקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך חיוו דעתם בכתב לעניין זה; פקיד התביעות לא יביא בחשבון אם הוצעה לתובע עבודה או אם לא השתלב בעבודה כאמור.
(ג) על-אף הוראות סעיף-קטן (ב), רשאי פקיד תביעות לקבוע לתובע דרגת אי-כושר להשתכר, שאינה פחותה מ- 75%, אף ללא קבלת חוות-דעת של פקיד שיקום.
(ד) (1) תובע שחדל להיות נכה בשל כך בלבד שהיתה לו הכנסה מעבודה או ממשלח-יד (בסעיף-קטן זה: "הכנסה שוללת"), ובתוך תקופה שלא עלתה על 36 חודשים רצופים מהיום שבו החלה להשתלם לו ההכנסה השוללת פחתה הכנסתו כאמור מההכנסה הקבועה לגביו בפסקה (3) להגדרה "נכה" שבסעיף 195, יקבע פקיד תביעות את דרגת אי-כושרו להשתכר, מחדש, בשיעור שלא יפחת משיעור דרגת אי-הכושר היציבה להשתכר שנקבע לגביו לאחרונה לפני שהחלה להשתלם לו ההכנסה השוללת.
(2) קביעה מחדש של דרגת אי-כושר להשתכר, לפי פסקה (1), תיעשה בלא קבלת חוות-דעת של רופא מומחה או פקיד שיקום."

2. כללי
על-פי הוראות סעיף 209 לחוק הביטוח הלאומי על הוועדה לבחון ראשית, "את השפעת לקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה", ככל שעבד בעבר. שנית, "את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו".

לעניין זה נפסק, כי "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי-הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על-ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי-כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי-כושרו על-פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמה כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית-משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על-פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת" {הלכת מוהרה; בר"ע 12269-05-15 רשיד ג'ראבה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2015(2), 1995 (2015)}.

בית-הדין בפרשת עזאת מוהרה ציין לעניין חובת ההנמקה, כי בבוא הוועדה לקבוע דרגת האי-כושר "אין די בכך שהוועדה תנמק החלטתה בכך, שהיא בדעה שהתובע מסוגל לעבודה ביום עבודה מלא, שאינה מצדיקה מאמץ פיסי ניכר וללא התכופפויות מרובות, בעבודות כגון: אריזה ומיון וכו'... האמור הינו מסקנה ולא הנמקה מספקת לקביעת דרגת אי-הכושר ותמיד ניתן למצוא סוגי עבודות שנכה מסוגל לבצע".

זאת ועוד. "אין פקיד התביעות וועדת הנכות (שעל חבריה נמנים רופא, איש שיקום ואיש רפואה) צריכים להביא בחשבון את העובדה שהנכה לא השתלב בעבודה מסיבות סובייקטיביות, אך עליהם להביא בחשבון סיבות אובייקטיביות הנובעות מהליקוי הרפואי שגרם לנכות, ותוצאותיו של אותו ליקוי על סיכוי ההשתלבות בעבודה של הנכה" {דב"ע מח/01-7 מחאג'נה עואני נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 365}.

מן האמור לעיל עולה כי נקודת המוצא לקביעת דרגת אי-הכושר הינה דרגת הנכות הרפואית המשוקללת, ומנקודת מוצא אובייקטיבית זו ניתן לסטות {כלפי מעלה או כלפי מטה} בהתאם לנתונים האישיים של הנכה {ב"ל (חי') 7857-05-14 גוז'ף פאר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 16186 (2014)}.

בהתאם לסעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי פטור פקיד התביעות ואף הוועדה מלהביא בחשבון "אם הוצעה לתובע עבודה או אם לא השתלב בעבודה". משמע על הוועדה לברר אם קיים סיכוי שהמערער יחזור לעבודתו הקודמת, ואם-כן, באיזה היקף. כך עליה לברר האם טמונה בו יכולת להסתגל לעבודה אחרת. עם-זאת פטורה היא מלוודא מה סיכוייו של המערער להיקלט בשוק העבודה ולהשתלב בעבודה אחרת {דב"ע מח/13- 01 גלאור נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 122 (1988); ב"ל (יר') 40449-11-12 דניאל יששכר ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי גופים על-פי דין ואח', תק-עב 2013(2), 16256 (2013)}.

אין להתחשב בהיעדר עבר תעסוקתי כנימוק או כהצדקה להיעדר יכולת השתכרות. כך, סעיפים 209(א) ו- 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובעים שעל פקיד התביעות לקבוע את דרגת אי-הכושר של המבוטח תוך לקיחה בחשבון של ליקויי המבוטח, לא רק על יכולתו לחזור לעבודתו הקודמת אלא גם "לרכוש מקצוע חדש".
גישת המחוקק היא, אם-כן, שגם לגבי מי שיכולת השתכרותו מותנית ב"לימוד מקצוע חדש" בשל כך שלא עבד בעבר, היעדר העבודה בעבר כשלעצמו אינו צריך להיזקף לחובת יכולת ההשתכרות {ב"ל (יר') 30262-12-11 אסמהאן אבו קוידר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 4112 (2012)}.

3. התייחסות לא מספקת של ועדת העררים לליקויים הרפואיים
ב- ב"ל (יר') 14124-08-12 {עסאם מיסק נ' המוסד לביטוח לאומי גופים על-פי דין, תק-עב 2013(3), 7013 (2013)} בית-הדין קיבל את הערעור וקבע כי מקובלת עליו עמדת המערער כי האיפיון "סובל מבעיות בברך שמאל, מתהלך בעזרת קביים", אינו ממצה את הליקויים הרפואיים שאישרה הוועדה הרפואית לעררים, אשר כוללים שינויים ארטרוטיים בברכיים ובכף רגל שמאל ואי יציבות ברך שמאל. כמו-כן איפיון זה אינו מהווה התייחסות מספקת לממצאי הוועדה הרפואית לעררים, שכללו, בין-היתר, דילדול של ירך שמאל, נפיחות בכף רגל שמאל וקרסול, אי-יציבות צדדית קלה של ברך שמאל וקליקים בתנועות הברכיים.

כמו-כן, בית-הדין קיבל את טענת המערער כי קביעות ועדת העררים בעניין סוגי העבודות אותם מסוגל המערער לבצע אינה לוקחת בחשבון את טענת המערער כי אינו יודע עברית. ראוי כי ועדת העררים תשקול מחדש את עמדתה לנוכח טענת המערער ותיתן דעתה לעברו המקצועי המדוייק של המערער {הגם שעל-פי סעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי ועדת העררים דנה גם ביכולת המבוטח לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהמבוטח מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כשרו הגופני ומצב בריאותו}.

לאור האמור, בית-הדין הורה כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים לאי-כושר על-מנת שתשוב ותשקול את מידת הירידה בכושר השתכרותו של המערער על בשים-לב לכלל הליקויים הרפואיים בגינם הוענקו למערער אחוזי נכות ותשקול את כישורי השפות של המערער ואת עברו התעסוקתי הנכון, ותנמק את קביעתה.

4. לא ניתן להחיל את הוראת סעיף 209(ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי שכן כושרו של התובע להשתכר לא נבחן
ב- ב"ל (ת"א) 30551-07-13 {דמיטרי דימרמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(3), 719 (2015)} התובע טען כי מאחר שבתביעה הראשונה שהגיש לא שולמה לו קצבת נכות אך בשל שיעור ההכנסה, הוא זכאי לתשלום קצת נכות מיידית ממועד שנקבעה נכותו בתביעה השניה, ללא המתנה בת 90 יום.

יש להחיל על התובע את הוראת סעיף 209(ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי, לפיה תובע שחדל להיות נכה בשל כך בלבד שהיתה לו הכנסה מעבודה או ממשלח-יד, זכאי, בתנאים המפורטים בסעיף, כי פקיד תביעות יקבע את דרגת אי-כושרו להשתכר מחדש, ללא הגשת תביעה חדשה.

מאחר שלתובע נקבעה בתביעה הראשונה נכות רפואית של 100%, ורק בשל הכנסה שוללת נשללה זכאותו לגמלה, הוא לא היה מחוייב בהגשת התביעה השניה ואין להחיל עליו תקופת המתנה בת 90 יום פעמיים.

לטענת הנתבע התובע לא הוגדר כ"נכה" לאחר הגשת התביעה הראשונה, שכן לא עמד בתנאי הסף. התובע לא הגיש תובענה ביחס להחלטת פקיד התביעות לפיה לא היה זכאי לקצבת נכות במסגרת התביעה הראשונה.

הוראת סעיף 209 (ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי לא חלה בעניינו של התובע שכן לא "חדל" להיות נכה, אלא מעולם לא הוגדר ככזה. הוראת הסעיף עוסקת במי שהוגדר כנכה ולאחר זמן חדל להיות נכה רק בשל הכנסה שוללת. בענייננו, התובע לא חדל להיות נכה, שכן לא היה "נכה", בהתאם לחוק, ובמסגרת התביעה הראשונה כלל לא עבר בדיקה בעניין כושרו להשתכר. תקופת ההמתנה לא הוחלה פעמיים על התובע, אלא פעם אחת בלבד. התקופה נמשכה 90 יום, ולא חמישה חודשים כטענת התובע. מקצבת הנכות של התובע קוזזה קצבת שר"מ אשר שולמה לו ביתר.

השאלה שהיתה במחלוקת בין הצדדים הינה האם לאור הליך התביעה הראשונה שהגיש התובע במסגרתה נקבעה לו נכות של 100% הוא פטור מתקופת המתנה בת 90 יום לתשלום קצבת הנכות במסגרת התביעה השניה, שאושרה?

בית-הדין דחה את התביעה וקבע כי לאור הקביעה, כי התובע לא הוגדר כ"נכה" מעולם במסגרת התביעה הראשונה, ברי כי גם לא "חדל" להיות נכה והוראת סעיף 209(ד)(1) לא חלה בעניינו.

סעיף זה דן בקביעת דרגת אי-הכושר מחדש. משמע, הוא מתייחס למקרים בהם נקבעה כבר בעבר דרגת אי-הכושר, המבוטח יצא מגדר הגדרת "נכה", בשל הכנסותיו בלבד, ותוך 36 חודשים קטנה הכנסתו שוב. במקרה זה בלבד על פקיד התביעות לקבוע שוב את דרגת אי-הכושר, ללא צורך בהליך חדש הכולל חוות-דעת רפואית וחוות-דעת פקיד שיקום.

בעניינו של התובע לא ניתן להחיל את הוראת סעיף 209(ד)(1) לחוק הביטוח הלאומי שכן כושרו של התובע להשתכר לא נבחן ולא נקבע במסגרת התביעה הראשונה בשל אי-עמידה בתנאי הסף הנוגע להכנסה. לפיכך, לא ניתן "לדלג" במסגרת התביעה השניה על השלבים של קביעת הנכות וקבלת חוות-דעת פקיד השיקום.

5. הוועדה לא נימקה החלטתה כנדרש, ואף לא התייחסה כלל לנושא השכלתו של המערער
ב- ב"ל (יר') 15679-07-14 {יצחק בן שיטרית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 20089 (2015)} טען המערער כי הוועדה לא פעלה כנדרש ממנה על-פי סעיף 209 לחוק הביטוח הלאומי, כאשר ברור שאותן נכויות שאין להן השפעה על כושר העבודה - ממילא נופו כבר על-ידי המחוקק. לכן ברור גם שנכות של 65% בשל סוכרת עם סיבוכים - ודאי צריכה להשפיע על תפקודו של המערער.

בית-הדין קיבל את הערעור וקבע כי עיון מדוקדק בתיק עולה כי הוועדה לא נימקה החלטתה כנדרש, ואף לא התייחסה כלל לנושא השכלתו של המערער. מתוך מסקנתה בעניין העבודות שהוצעו לו אף לא ברור האם שקלה הוועדה בעת קבלת החלטתה את מכלול ליקוייו {כולל לעניין סיבוכי הלב כתוצאה המסוכרת}, ליקוי שמיעה והליקוי בריאות, ולכך שהתובע לא עובד כבר שנה וחצי, וכי עבד כל חייו בעבודות בלתי-מקצועיות {פרט להיותו נהג לפני כ- 30 שנה}.

בבחינת כלל ליקוייו {כולל העובדה שהסיבוכים הינם קרדיולוגיים} וחוסר תעסוקה בתקופה האחרונה ואי-התייחסות כלל לנושא ההשכלה - מצדיקה החזרת עניינו של המערער לוועדה.

6. על הוועדה היה לבחון את המשמעות שיש להפניית התובע לעבודה מוגנת על-ידי לשכת שירות התעסוקה על כושרו התעסוקתי
ב- ב"ל (ב"ש) 21833-01-14 {זילבר אברהם אסולי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 17109 (2014)} הוועדה הרפואית לעררים {אי-כושר} בהחלטתה מיום 14.11.13 דחתה את ערר המערער והשאירה על כנה את ההחלטה שלפיה המערער לא איבד לפחות 50% מכושרו להשתכר.
בית-הדין קיבל את הערעור וקבע בשים-לב לכך שחברת המשקם מעסיקה עובדים עם מוגבלויות והעבודה בה הינה עבודה מוגנת, הרי שהוועדה לא יצאה ידי חובת ההנמקה בציון פרט זה בפרוטוקול, מבלי לדון בהשפעה שיש לנתון זה על קביעת כושרו התעסוקתי של המערער.

על הוועדה היה לבחון את המשמעות שיש להפניית התובע לעבודה מוגנת על-ידי לשכת שירות התעסוקה על כושרו התעסוקתי ולהבהיר מדוע היא סבורה כי חרף העובדה כי המערער עובד בעבודה מוגנת, אין לראות בו כמי שאיבד ולו באופן חלקי מכושרו לעבוד. היעדר דיון ונימוק כאמור מהווה טעות משפטית.

על הוועדה היה ליתן דעתה להשפעה המשולבת של כלל ליקוייו של המערער וכלל תלונותיו בפני הוועדה. בקביעה כי המערער מסוגל לעבודה מלאה בעבודות מסויימות לא יצאה הוועדה ידי חובת בחינה זו, ואין בקביעות אלה, כאמור לעיל, כדי להוות הנמקה.

עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים {אי-כושר} על-מנת שתפעל בהתאם להלכת מוהרה, לפיה יש לראות בנכות הרפואית כמשקפת דרגה אובייקטיבית של אי-כושר. הוועדה תשוב ותשקול האם לנוכח המגבלות הפיזיות ומגבלות התעסוקה שנמצאו בעניינו של המערער, יש מקום לקבוע לו דרגת אי-כושר כלשהיא.

7. אין די באמירה הכללית של הוועדה - הדיון הוחזר לוועדה לעררים
ב- ב"ל (חי') 55432-06-13 {מ' מ' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 22358 (2013)} קבע בית-הדין כי אין די באמירה הכללית של הוועדה, והוועדה היתה צריכה להתייחס במפורט לשאלות האם המערער מסוגל לבצע עבודות בהתאם להשכלתו ובהתאם לעבודות הקודמות שביצע; האם המבקש מסוגל, לאור מכלול נכויותיו, לרכוש מקצוע חדש; כן לנמק, מדוע היא סבורה, כי הנכות התפקודית נמוכה מאחוזי הנכות הרפואית, במיוחד כאשר גם פקידת השיקום בחוות-דעתה הטילה ספק ביכולתו של המערער להסתגל, ולו לעבודות פשוטות, ולאור הבעיות עליהן הצביע המערער; וכן להבהיר, מדוע היא סבורה שמגבלותיו הרפואיות של המערער לא יפריעו לו, באותן סוגי עבודה שהוועדה סבורה כי הוא מסוגל לבצע.

8. החלטת הוועדה לפיה המערערת לא איבדה לפחות 50% מכושרה להשתכר, בנימוק כי היא יכולה לבצע עבודות מסויימות, איננה עומדת בחובת ההנמקה הנדרשת
ב- ב"ל (ב"ש) 2465-06-13 {ניעמה אסד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 2808 (2013)} הוועדה לעררים {אי-כושר} בהחלטתה מיום 25.02.13 דחתה את ערר המערערת והשאירה על כנה את ההחלטה לפיה המערערת לא איבדה לפחות 50% מכושרה להשתכר.

בית-הדין קיבל את הערעור {בחלקו} וקבע כי עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי אין בקביעתה כל הסבר לסטיה מנקודת המוצא המחייבת לראות בנכות הרפואית כמבטאת דרגה אובייקטיבית של אי-כושר.

זאת ועוד. החלטת הוועדה לפיה המערערת לא איבדה לפחות 50% מכושרה להשתכר, בנימוק כי היא יכולה לבצע עבודות מסויימות, איננה עומדת בחובת ההנמקה הנדרשת בהתאם להלכה שנקבעה בפסק-דין מוהרה. המדובר במסקנה בלבד אשר אינה נתמכת בנימוקים.

הוועדה מציינת סוגי עבודות שלכאורה המערערת מסוגלת לבצע כגון ניקיון קל, מיון וביקורת טיב אך אינה מבהירה הכיצד עבודות אלה מתיישבות עם מגבלותיה וליקוייה הרפואיים, כאשר בהתאם לחוות-דעת רופא מוסמך המערערת הוגבלה לעבודה ללא הרמת משאות כבדים, ללא הליכה ועמידה ממושכים ושלא דורשת ראיה חדה.

היה על הוועדה ליתן דעתה להשפעה המשולבת של כלל ליקוייה של המערערת, ובקביעה כי היא מסוגלת לעבודה מלאה בעבודות מסויימות, לא יצאה הוועדה ידי חובתה, ואין בקביעות אלה, כאמור לעיל, כדי להוות הנמקה.

הוועדה הינה גוף מעין שיפוטי, וככזה מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה {ראה למשל דב"ע נד/0-154 דן יעקב לבל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 474}. היעדר הנמקה מספקת, כאמור, הינו בבחינת פגם משפטי המצדיק השבת עניינה של המערערת לוועדה.

9. המערער לא השכיל להצביע על טעות משפטית בהחלטת ועדת העררים
ב- ב"ל (יר') 46270-06-12 {עדנאן נתשה נ' המוסד לביטוח לאומי - גופים על-פי דין, תק-עב 2013(2), 15029 (2013)} דחה את הערעור בקובעו כי המערער לא השכיל להצביע על טעות משפטית בהחלטת ועדת העררים, לרבות בעניין עמידת הוועדה בחובת ההנמקה.

סעיף 209(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מידת יכולתו של המבוטח לבצע עבודה אחרת מזו שעבד בה או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהמבוטח מתאים להם מבחינת כושרו הגופני ומצב בריאותו, היא רלוונטית לקביעת דרגת אבדן כושר ההשתכרות. לפיכך, ציון סוגי עבודות שוועדת העררים סבורה שהמערער מסוגל לבצע על רקע מצבו הרפואי, השכלתו וגילו, אינו בגדר מסקנה בלבד, אלא חלק בלתי-נפרד מהשיקולים שהמחוקק קבע כי יש לשקול אותם בקביעת היקף הירידה בכושר להשתכר.
הוועדה נתנה דעתה לכל הפרמטרים הרלוונטיים - לליקויים הרפואיים של המערער, לגילו ולהשכלתו, כמו גם לרקע התעסוקתי שלו, ומצאה כי הוא מסוגל במצבו לבצע עבודות מסויימות. על יסוד ממצאים אלה הגיעה הוועדה למסקנה שהוא לא איבד 50% מכושרו להשתכר. בית-הדין לא מצא טעות משפטית בהחלטת ועדת העררים.

10. היה על הוועדה לנמק הנמקה מעמיקה ונרחבת יותר הכיצד בשים-לב לעובדה שמדובר באדם שנקבעו לו 69% נכות רפואית - היתה היא בדעה שלא איבד את כושרו להשתכר ולו באופן חלקי
ב- ב"ל (נצ') 39076-01-13 {יעקב דיין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 1329 (2013)} קבע בית-הדין כי פרוטוקול הוועדה, לא מצביע על-כך שהוועדה יצאה מתוך נקודת מוצא של דרגת אי-כושר בשיעור מקביל לדרגת הנכות הרפואית המשוקללת {כלומר - 69%} ואז שקלה אם לסטות מאותה נקודת מוצא.

בנסיבות אלו ולאור ההלכה שנקבעה על-ידי בית-הדין הארצי בפסק-הדין שניתן בעניין מוהרה היה על הוועדה לנמק הנמקה מעמיקה ונרחבת יותר הכיצד בשים-לב לעובדה שמדובר באדם שנקבעו לו 69% נכות רפואית - היתה היא בדעה שלא איבד את כושרו להשתכר ולו באופן חלקי.

בנוסף, לא ברור כיצד קביעותיה של הוועדה לפיהן המערער יכול לעבוד בעבודה מלאה מתיישבות עם תלונותיו באשר לקשייו - הקושי לעמוד, הסחרחורות, כאבי הראש והקושי לעבוד את ארבע השעות הנוכחיות.

תלונות תפקודיות אלה של המערער מקבלות תימוכין ממסקנותיה של וועדה רפואית של מנורה מבטחים, שאמנם הקביעות שם אינן מחייבות את הוועדה, אולם יש בהן כדי להוות רקע שלפחות מחייב התייחסות. כך במסגרת הדיון שבפרוטוקול אותן ועדות נקבע כי המערער מסוגל לעבוד בעבודה מתאימה בהיקף של ארבע שעות.

תימוכין נוספים באשר למצבו הרפואי של המערער ניתן למצוא גם כן במסמך הרפואי של ד"ר תייסיר מחאמיד, מומחה ברפואה תעסוקתית, מיום 19.06.08, אשר גם אליו לא התייחסה הוועדה. באותו מסמך, שבו בוצעה בדיקה רפואית לשם הערכת כושר עבודתו של המערער, נרשם כי "עקב מצבו הרפואי לדעתי אינו מסוגל לעבוד בעבודה כפי שתוארה מפיו באנמנזה וכפי שתוארה על ידכם במכתב אפיון עיסוק".

בנוסף, לא ברור כיצד הגיעה הוועדה למסקנתה מקום שעובר להתדרדרות מצבו הרפואי של המערער הוא עבד בהיקף של 11-10 שעות ליום בעוד שעתה הוא עובד, בעבודה קלה יותר ורק 4 שעות ליום.

לנוכח האמור לעיל, בית-הדין הגיע למסקנה כי נפל פגם משפטי בפעולות הוועדה ובמסקנותיה.

11. היה על הוועדה שבחנה את שאלת כושרה של המערערת להשתכר, ליתן דעתה להשפעה המשולבת של כלל ליקוייה
ב- ב"ל (נצ') 41134-10-12 {חיה שריקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 9728 (2013)} המערערת הגישה ערר על קביעת הדרג הראשון. ועדה לעררים לעניין אי-כושר דנה בערר ביום 24.09.12, ודחתה אותו, תוך שהיא חוזרת על הקביעה לפיה המערערת איבדה 65% מכושרה להשתכר החל מיום 01.07.12.

בית-הדין קבע כי בחינת פרוטוקול הוועדה, אינו מעלה שהוועדה היתה מודעת להוראות הדין ולהלכת מוהרה, ולא נראה כי הוועדה יצאה מתוך נקודת מוצא של דרגת אי-כושר בשיעור מקביל לדרגת הנכות הרפואית המשוקללת {כלומר - 78%} ואז שקלה אם לסטות מאותה נקודת מוצא.

מפרוטוקול הוועדה לא עולה כי הוועדה הביאה בחשבון את טענת המערערת בעניין קשיי השתלבותה בעבודה מבחינה סובייקטיביות, בשילוב הסיבות האובייקטיביות הנובעות מהליקויים הרפואיים שגרמו לנכותה, ותוצאותיהם של אותם ליקויים על סיכוי השתלבותה בעבודה.

לכאורה, אחוזי הנכות שלעיל הינם בעלי השלכה תפקודית ישירה. כך, בפריט ליקוי 34(ד) לרשימת הליקויים, בגינו נפסקו למערערת 30%, נקבע כי "ישנם סימנים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה".

בהינתן האמור לעיל, היה על הוועדה שבחנה את שאלת כושרה של המערערת להשתכר, ליתן דעתה להשפעה המשולבת של כלל ליקוייה, ובקביעה, כי היא מסוגלת לעבודת "חרושת קלה סיעוד קל ופקידות קלה", לא יצאה הוועדה ידי חובתה, ואין בקביעות אלה כדי להוות הנמקה, אשר מתחייבת בעיקר נוכח העובדה שנקבעו למערערת אחוזי נכות בגין ליקוי נפשי המיושם מקום בו כושר העבודה של הנכה מוגבל באופן ניכר.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין כי נפלה טעות משפטית בפעולות הוועדה ובמסקנותיה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

קביעת נכות רפואית ואי-כושר - דרגת אי-כושר להשתכר (סעיף 209 לחוק)