botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

ביטוח זקנה - תוספת ותק (סעיף 248 לחוק)

1. הדין
סעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"248. תוספת ותק (תיקונים: התשנ"ו, התשס"ח (מס' 6)):
מי שהיה מבוטח כעובד מבוטח או כעובדת מבוטחת יותר מעשר שנים לפני היום שבו הגיעה לו לראשונה קצבת זקנה, יוגדלו הקצבה, והתוספת כאמור בסעיף 247א, ב- 2% לכל שנת ביטוח שלמעלה מעשר שנות הביטוח הראשונות שבעדה שולמו דמי הביטוח, אך לא תוגדל מכוח סעיף זה ביותר מ- 50%."

2. כללי
סעיף 248 לחוק קובע כי אדם המבוטח למעלה מעשר שנים לפני היום בו הגיעה לו לראשונה קצבת זקנה, זכאי להגדלת קצבת הזקנה ב- 2% לכל שנת ביטוח שמעבר לעשר שנות הביטוח הראשונות שבעדן שולמו דמי הביטוח {ב"ל (יר') 10718/08 יעקובי שולי למרה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(4), 1346 (2009)}.

3. ביטוח זקנה - תוספת ותק - תוספת ותק לקצבת הזקנה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 47456-09-12 {רחל שלומי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 19153 (2013)} התובעת עתרה לתשלום תוספת ותק לקצבת הזקנה, בגין תקופת עבודה נטענת בין השנים 1977 עד 1979, כסייעת לרופא שיניים.

התובעת ילידת 07.07.1947, סייעת לרופא שיניים במקצועה. ביום 28.06.09 הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום קצבת זקנה. הנתבע אישר את תביעת התובעת לתשלום קצבת זקנה, בהגיעה לגיל פרישה החל מחודש יולי 2009, בצירוף תוספת ותק בשיעור 38% מהקצבה כעובדת מבוטחת במשך 29 שנים בלבד, זאת בהתאם להוראת סעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי, המזכה בתוספת ותק של 2% מהקצבה עבור כל שנת ביטוח מלאה מעל 10 שנות הביטוח הראשונות {19 שנים * 2% לשנה}.

התובעת הגישה לנתבע תביעה לאישור תוספת ותק עבור תקופת עבודה נוספת - משנת 1977 ועד לשנת 1979, בה עבדה לטענתה כסייעת לרופא שיניים במרפאתם של דר' קירזנר רינה ואלכסנדר. התובעת צירפה לבקשתה אישור בכתב מדר' קירזנר רינה ואלכסנדר בדבר העסקתה בתקופה הנטענת.

בית-הדין קבע, כי אין חולק, שהתובעת לא דווחה כשכירה בתקופת העבודה הנטענת בין השנים 1977 עד 1979. במכתבו לתובעת, ציין הנתבע כי לאחר בדיקת תביעתה הוחלט שלא לראות בתקופה הנטענת על-ידי התובעת כתקופת ביטוח, מהנימוק שלא ניתן לעדכן תקופת ביטוח נוספת מאחר ואין תאריך על האישור, לא מפורטות תקופות עבודה מדוייקות ולא צויין מספר תיק ניכויים. לבני הזוג קירזנר לא היה קיים כלל תיק ניכויים לשנים האמורות לעיל.

בית-הדין קבע, כי אין באישור המעסיקים עדות לעבודת התובעת אצל המעסיקים מחודש ינואר 1977 ועד לחודש מרץ 1978, המועד אשר החל ממנו הסכים הנתבע להכיר בתקופת העסקת התובעת.

כמו-כן, באישור המעסיקים אין כל התייחסות לחודשי ההעסקה הספציפיים, ולבטח אין כל עדות להעסקת התובעת החל מחודש ינואר 1977 כטענתה, כאשר בעדותה הודתה המעסיקה כי אינה זוכרת את משך תקופת ההעסקה והוסיפה כי "התובעת אמרה לי את השנים והסכמתי איתה. אני לא יודעת באיזה חודש התחילה לעבוד. היא עבדה אך אין לי מושג כמה זמן עבדה".

לסיכום, קבע בית-הדין, כי בנסיבות אלה, בשים-לב לכך שהן התובעת והן מעסיקתה לא ידעו לנקוב במפורש במשך תקופת ההעסקה הנטענת או במועד תחילת וסיום העבודה, ובכך שהתובעת לא הביאה כל ראיה נוספת התומכת בגרסתה הנסמכת על זכרונה בלבד, שגם הוא חלקי, וכן בהתחשב בכך שאין ברישומי הנתבע כל דיווח על העסקת התובעת בתקופה הנטענת ואף לא נמצא תיק ניכויים למעסיקים הנטענים בין השנים 1979-1977 נקבע, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי עבדה במרפאתם של ד"ר קירזנר אלכסנדר ורינה בתקופה הנטענת מחודש ינואר 1977 ועד מרץ 1978.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי הדרך בה נקט הנתבע, לפיה הכיר בשנה אחת מתוך התקופה, על יסוד אמינות התובעת ומעסיקתה, כי היתה ביניהן תקופת עבודה כלשהי, חרף היעדר ראיות אובייקטיביות, היא הוגנת וראויה בנסיבות העניין.

4. ביטוח זקנה - תוספת ותק - התובעת ביקשה לבטל את תוספת הותק בקצבת הזקנה כדי שתוכל תהינות מהטבות אחרות {הנחות בגופים שלישיים} - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 20863-09-12 {שולמית שמיר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 6367 (2013)} לתובעת שולמו שתי תוספות במסגרת קצבת הזקנה שלה.

האחת, תוספת ותק המשתלמת לפי סעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי.

השניה, תוספת המשתלמת בשל כך שהגיעה לגיל 80 בהתאם לסעיף 247א לחוק הביטוח הלאומי {תוספת גיל 80}.

התוספות הביאו לכך כי הכנסתה הכוללת של התובעת עלה על שיעור הגמלה בהתאם לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 {ייקרא להלן: "חוק הבטחת הכנסה"}, באופן שאינו מזכה את התובעת עוד בגמלת השלמת הכנסה ובהטבות שונות הניתנות על-ידי גופים שלישיים למקבלי גמלה זו, כגון הנחות הניתנות על-ידי העיריה בארנונה והנחות המוענקות על-ידי חברת חשמל ובזק {גופים שלישיים}.

התובעת טענה כי התוספות הן בלתי-חוקתיות בשל כך שהן מפלות אותה ובשל כך שהן פוגעות בכבוד האדם שלה. הסעד לו עתרה התובעת הוא כי יוצהר שהיא זכאית לכל ההטבות האמורות הניתנות על-ידי הגופים השלישיים למקבלי גמלת הבטחת הכנסה, אף אם גמלה זו לא משולמת לה.

יובהר, כי התובעת לא עתרה לקבלת גמלת השלמת הכנסה עצמה שכן גמלה זו עמדה, לפני הפסקת תשלומה, על מספר שקלים בודדים. הנתבע הכחיש את טענות התובעת ואת הסעד לו היא עותרת.

התובעת, טענה, כי היא היתה זכאית מכח העובדה ששולמה לה קצבה לפי חוק הבטחת הכנסה, להנחות שניתנו לה על-ידי הגופים השלישיים. בעניין זה העיד מר שמיר {בנה של התובעת}, כי ניתנו לתובעת על-ידי העיריה פטור מלא מתשלום הארנונה, 50% הנחה בתשלום לחברת החשמל על שימוש של עד 400 קו"ט, 50% הנחה מחברת "בזק" על קו הטלפון הרשום על שמה של התובעת בדירת מגוריה, 50% הנחה על רכישת תרופות, פטור מלא באגרת שירותים רפואיים ופטור מלא על אגרת הרדיו והטלוויזיה.

גרסתה זו של התובעת לא נסתרה. הנתבע לא טען, כי ההנחות לא ניתנו לתובעת, ומשכך בית-הדין קיבל את גרסת התובעת בעניין זה וקבע, כי ניתנו לה ההנחות על-ידי הגופים השלישיים.

מר שמיר העיד, כי בחודש אוגוסט 2012 התברר לתובעת, כי הנתבע הודיע לגופים השלישיים שהתובעת אינה זכאית לקצבה לפי חוק הבטחת הכנסה כבר מחודש אוגוסט 2011, דבר שהביא לשלילת ההנחות בצורה רטרואקטיבית מחודש אוגוסט 2011, באופן שהתובעת נדרשה להשיב לגופים השלישיים כספים.

טענה זו של התובעת - על-כך שקיבלה הנחות מהגופים השלישיים עד חודש אוגוסט 2012 ושנדרשה להשיב כספים לגופים השלישיים בשל ביטול הטבות רטרואקטיבי שנוצר עקב דיווח שנתן הנתבע באותה עת לגופים השלישיים - לא נסתרה.

התובעת עתרה לחייב את הנתבע בחובות שנוצרו לה כלפי הגופים השלישיים בשל כך שזכאותה להנחות אצל אותם גופים בוטלה רטרואקטיבית מחודש אוגוסט 2011, בעקבות עדכון שמסר להם הנתבע בחודש אוגוסט 2012. לטענתה, האחריות לחובות רטרואקטיביים אלו, במידה ויוכחו, רובצת על הנתבע.

בית-הדין קבע, כי דין טענת התובעת להדחות. ראשית נקבע, כי התובעת לא הוכיחה את גובהם של חובות אלו. לא נעשה על ידה כימות של הסכומים שנדרשה לשלם רטרואקטיבית, פרט לחוב שנוצר בעיריה, אשר עמד, לטענתה, על 1,632 ש"ח נכון ל- אוגוסט 2012. הוכחת החובות האמורים היתה צריכה להיעשות באמצעות הצגת מסמכים מתאימים, מהם היה ניתן ללמוד על גובה החוב ועל הסיבה להיווצרותו, דבר שלא נעשה.

שנית, קבע בית-הדין, כי אין כל מקום מבחינה מהותית, להטיל על הנתבע אחריות כלשהי בשל העדכון שנתן לגופים השלישיים בחודש אוגוסט 2012 ממנו למדו כי התובעת אינה זכאית לקצבה לפי חוק הבטחת הכנסה גם בתקופה שקדמה לחודש אוגוסט 2012.

הוכח בפני בית-הדין, כי הנתבע שלח לתובעת מכתבים בדואר רשום בזמן אמת, אשר יידעו אותה על-כך שאינה זכאית לקצבה לפי חוק הבטחת הכנסה. כך למשל, נשלחו אליה מכתבים ביום 22.02.06 וביום 14.03.10 שם הודע לה על הפסקת הזכאות לקצבה האמורה החל מחודש ינואר 2010. לפיכך, קבע בית-הדין, כי התובעת ידעה בזמן אמת כי החל מחודש ינואר 2010 אינה זכאית לקצבה לפי חוק הבטחת הכנסה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי משאין מחלוקת שקצבת השלמת ההכנסה הופסקה להשתלם לתובעת, ומשעוד אין חולק כי מתן ההנחות על-ידי הגופים השלישיים נגזר מעצם הזכאות לקצבת השלמת הכנסה, היה על התובעת או מי מטעמה ליידע את הגופים השונים כי הופסקה זכאותה להטבות אלו.

בית-הדין דחה את טענת התובעת לפיה חובת העדכון כאמור חלה על הנתבע. משלא נמסר על-ידי התובעת לגופים השלישיים בזמן אמת מידע בדבר זכאותה לקצבה לפי חוק הבטחת הכנסה, ומשנצברו לה חובות בשל כך כלפי אותם גופים, אין מקום לבוא בטרוניה כלפי הנתבע כי לא מסר לגופים השלישיים עדכונים בזמן אמת או לדרוש ממנו כי יפצה אותה על סכומים אלה.

ומשנקבע, כי עדכון הגופים השלישיים בזמן אמת היה באחריותה של התובעת, אשר ידעה בזמן אמת על אובדן זכאותה לקצבה לפי חוק הבטחת הכנסה, קבע בית-הדין, כי יש לדחות את טענתה בדבר אחריות הנתבע לחובות שנצברו על שמה בגופים השלישיים שהעניקו לה הנחות.

באשר לטענת התובעת כי התשלומים {תשלום תוספת ותק ותוספת גיל 80} שניתנו לה הם לא חוקיים, קבע בית-הדין, כי דין טענות אלו של התובעת להדחות. תשלום התוספות אינו יכול להוות פגיעה בשוויון או בכבוד האדם. זאת, מכיוון שמדובר בתוספות המשולמות לתובעת.

תשלום כזה אין בו כלל אפליה לרעה. הוא גם אינו עולה לכדי פגיעה בכבוד האדם שכן מדובר בתשלום האמור לספק לתובעת משאבים נוספים לקיום. מכאן, שאין בתשלום התוספות לתובעת משום פגיעה בזכויות החוקתיות לשוויון ולכבוד האדם.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי אין להיעתר לסעד הנתבע, ולאפשר לה להמשיך ולקבל את ההנחות הניתנות על-ידי גופים שלישיים למקבלי קצבה לפי חוק הבטחת הכנסה אף אם אינה זכאית עוד לקצבה זו.

הסעד המבוקש על-ידי התובעת כלל לא מצוי בשליטתו של הנתבע. הנתבע אינו מורה ואינו יכול להורות לגוף זה או אחר לתת או לשלול הנחה, ואין בכוחו לשלוט על שיקוליהם של גופים שלישיים. אין גם מקום שהתובעת תירשם אצל הנתבע כזכאית לקצבה לפי חוק הבטחת הכנסה, כאשר על-פי חוק זה היא אינה זכאית לקצבה.

לאור כל האמור לעיל, בית-הדין קבע, כי התובעת לא הוכיחה שזכויותיה החוקתיות נפגעו עת שולמו לה התוספות. בשל כך, התביעה נדחתה.

5. ביטוח זקנה - תוספת ותק - התובע לא הוכיח את זכאותו להפרשי גמלה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 745-06-12 {שלמה אלמון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 14129 (2013)} התובע, יליד 1940, קיבל קצבת נכות מהנתבע. בשנת 2003 הגיע התובע לגיל זקנה ועל-כן היה זכאי לקצבת זקנה לנכה. בנוסף, זכאי היה התובע לקצבת שירותים מיוחדים, בשל תלותו בעזרת הזולת בביצוע פעולות יום יומיות.

התובע טען בתביעתו, כי הנתבע לא חישב כדין את הסכומים אשר הגיעו לו בגין הקצבאות שהוא מקבל והוא זכאי להפרשים בגין שבע שנים רטרואקטיבית, מלפני הגשת תביעתו לבית-הדין.

הנתבע הגיש מספר תעודות עובד ציבור מטעם מחלקת זקנה ושאירים ומחלקת נכות של סניף פתח תקווה של הנתבע. לפי הנתונים המפורטים בתעודות עובד ציבור, טען הנתבע כי הקצבאות המגיעות לתובע חושבו ושולמו כדין.

בית-הדין קבע, כי חישובי הנתבע בכל הנוגע לקצבת זקנה, נכות וקצבה נוספת בגין כל תקופת התביעה, כפי שעלו מתעודת עובד הציבור בגין כל תקופת התביעה, הם כדין ולא הוכיח התובע את זכאותו להפרשי גמלה.

6. ביטוח זקנה - תוספת ותק - קצבת זקנה בגין תקופת עבודה שלגביה לא היה תיעוד אצל הנתבע - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (חי') 8603-04-09 {מירי שפירא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 5179 (2012)} נדונה תביעה לתשלום קצבת זקנה בגין תקופת עבודה בחברת הביטוח "ציון" בין השנים 1964 ועד 1978.

התובעת, ילידת 1946, הגישה לנתבע תביעה לתשלום קצבת זקנה. הנתבע אישר את תביעתה של התובעת לקצבת זקנה בגין תקופת עבודה החל מיום 01.12.07, המועד בו הגיעה התובעת לגיל זקנה המזכה בקצבת זקנה, שהינו גיל 61 שנה פלוס ארבעה חודשים.

הנתבע אישר את תביעת התובעת לתשלום קצבת זקנה בצירוף תוספת ותק של 30% מהקצבה כעובדת מבוטחת במשך 25 שנה בלבד וכי התובעת זכאית מכוח סעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי, לתוספת ותק של 2% מהקצבה לכל שנת ביטוח מלאה מעל 10 שנות הביטוח הראשונות.

סך הכל הגדלת הקצבה עבור תוספת הותק הגיעה לשיעור של 30% בלבד וזאת לפי תקופת אכשרה של 25 שנות ביטוח כעובדת מבוטחת.

לא היתה מחלוקת, כי במוסד לביטוח לאומי אין רישום לתקופת עבודתה של התובעת החל משנת 1964 ועד 1978.

בית-הדין קבע, כי על-פי עדותו של מר בן ציון וינשטוק, התובעת עבדה איתו כמזכירתו ויד ימינו בחברת הביטוח ציון בתקופה שמינואר 1973 ועד אפריל 1978, כאשר לאחר-מכן, עבר לעבוד בחברת הביטוח מנורה והציע לתובעת לבוא לעבוד איתו במקום עבודתו החדש והיא הסכימה לכך. על-פי הרישומים של המוסד לביטוח לאומי התובעת אכן עבדה החל מחודש מאי 1978 עד חודש פברואר 1982 כשכירה במנורה אחזקות בע"מ.

על-כן קבע בית-הדין, כי התובעת עבדה בחברת הביטוח ציון מינואר 1973 ועד סוף אפריל 1978 ויש לחשב גם את התקופה הנ"ל לצורך חישוב תקופות עבודתה של התובעת לצורך חישוב הזכאות של התובעת לקצבת זקנה.

כמו-כן העיר בית-הדין, כי לא מקובל עליו שתיקים המתייחסים לתקופות עבודה מדווחות של מבוטחים, גם אם הם היו ברשימות ידניות, לא נשמרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי והושמדו בנימוק שהמוסד לביטוח לאומי לא חייב לשמור תיקים שאינם פעילים מעבר לשבע שנים. מדובר בזכויות סוציאליות שיש להם משמעות והשפעה ממשית על המבוטח לאורך כל שנות חייו.

הזכויות לקצבת זקנה נוצרות רק בסיום תקופת עבודה אחרי עשרות שנים ולכן ברגע שהמוסד לביטוח לאומי לא שמר על הרישומים של התיקים הידניים הוא למעשה פגע באפשרות של העובד לבדוק את דיווח המעסיקים לגבי תקופות ההעסקה שלו והאם כל תקופות ההעסקה דווחו כיאות או לאו.

לאור האמור לעיל קבע בית-הדין, כי על הנתבע לחשב גם את תקופות העבודה הנוספות של התובעת בחברת הביטוח ציון וזאת מפברואר 1965 עד סוף ינואר 1971 ומינואר 1973 ועד סוף אפריל 1978 לצורך חישוב זכאות התובעת לקצבת זקנה ולהוסיף ל- 30% את תקופות העבודה הנוספות הללו כתוספת ותק בגין הגדלת תקופת האכשרה של התובעת כעובדת מבוטחת.
ועוד הוסיף בית-הדין, כי על הנתבע לשלם לתובעת את הפרשי קצבת הזקנה, כאמור לעיל, וזאת החל מהמועד שבו החלה התובעת לקבל קצבת זקנה מהנתבע.

7. ביטוח זקנה - תוספת ותק - תשלום תוספת ותק לקצבת זקנה בגין תקופת עבודה בין השנים 1968 ל- 1973 - התובע שהה בארץ כתייר ולא כתושב - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 34048-11-10 {דר ריימונד קוין רנפורד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 5482 (2012)} נדונה תביעה לתשלום תוספת ותק לקצבת זקנה בגין תקופת עבודה בין השנים 1968 ל- 1973.

בתחילת שנת 2007 גילה התובע באקראי כי הנתבע לא חישב את תקופת עבודתו בישראל מ- 1961 עד 1973 ביחס לקביעת שיעור קצבת הזקנה לה הוא זכאי.

פניותיו בנדון לנתבע נענו רק בחודש ספטמבר 2009, כאשר הנתבע החליט להכיר בתובע כעובד שכיר לתקופה מיום 01.01.61 עד ליום 31.12.67 וזאת לעניין תשלום תוספת הותק בגין שנות העבודה הללו לקצבת הזקנה. הנתבע שילם את התוספת רק שנה רטרואקטיבית ממועד הגשת התביעה לנתבע וזאת "לפנים משורת הדין".

באשר לתקופת העבודה בין השנים 1973-1968, הנתבע דחה את התביעה בנימוק, כי התובע שהה בארץ כתייר ולא כתושב ולכן תקופת עבודתו כעובד שכיר אינה מזכה אותו בתוספת ותק וזאת בהתאם לסעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי.

בבית-הדין העידו התובע, הגב' לויטה תדמור וכן מר אפרים שילה. כן הוגש לבית-הדין אישור מרואה החשבון, מר זיו האפט, אשר אישר כי התובע עבד במשרדיו בין השנים 1966 עד 1971 כרואה חשבון וזאת על-פי אישור בכתב מיום 25.06.2007. כן העידה כעדת הגנה בבית-הדין הגב' ברוריה גרינברג, סגנית מנהלת תחום בכיר בחיפה במוסד לביטוח לאומי.
בית-הדין קבע, כי עדויות כל עדי התביעה היו אמינות וניכר בעדים כי דוברי אמת הם. על-כן קבע בית-הדין, כי אכן התובע התגורר בארץ ועבד כעובד שכיר בין השנים 1968 עד 1973 וכי שולמו עבורו כל דמי ביטוח כחוק בגין תקופת עבודתו בחברת לויטה בע"מ בירושלים, אשר החלה כבר בשנת 1967.

הגב' ברוריה גרינברג העידה בבית-הדין, כי הדרג המקצועי במשרד הראשי של הנתבע בירושלים החליט לפנים משורת הדין לאשר לתובע את תקופת העבודה בין השנים 1961 עד 1967 בהיותו תושב ארעי. על-פי עדותה בבית-הדין האישור הנ"ל ניתן בטעות, היות והעובדת האחראית, ששמה עדנה, לא הבחינה בטעות כי לתובע לא היה אישור ממשרד הפנים לשהות בארץ כעובד ארעי החל משנת 1965 ואילך.

בית-הדין קבע, כי אין ספק בדבר, כי אכן התובע עבד בישראל באופן רצוף משנת 1961 עד 1973, כאשר עד שנת 1965 שהה התובע בישראל על-פי אשרת שהייה במעמד של תושב ארעי, כאשר משנת 1965 עד תחילת שנת 1973 שהה התובע בארץ במעמד של תייר.

יחד-עם-זאת התובע שילם את דמי הביטוח שלו כמו כל עובד שכיר בארץ מבלי לעשות את האבחנה של עובד זר או תייר השוהה בישראל. אם התובע היה טורח ומסדיר את מעמדו עוד בשנות השישים הוא היה מוכר כתושב ישראל עוד משנת 1965 ואילך.

בנסיבות המקרה, היות והתובע הוגדר על-ידי משרד הפנים כ"תייר" החל משנת 1965 עד 1973 והתובע לא טרח ולא הסדיר את מעמדו בארץ כתושב, קבע בית-הדין, כי אין אפשרות מבחינה חוקית להכיר בתובע כתושב בגין השנים הללו, למרות שהנתבע הכיר בזכאות התובע לתוספת ותק בין השנים 1961 עד 1967, למרות שהתובע היה רק עד שנת 1965 במעמד של תושב ארעי.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי התובע היה בגדר "תייר" ולא תושב ישראל בין השנים 1967 עד 1973, למרות עבודתו הקבועה בארץ, ולכן התובע לא זכאי לתוספת ותק בגין שנות עבודתו הללו בישראל.

8. ביטוח זקנה - תוספת ותק - הגבלת אישור הגדלת תוספת הוותק בקצבת הזקנה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 10718/08 {יעקובי שולי למרה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(4), 1346 (2009)} נדונה תביעת התובעת להפרשי קצבת זקנה.

התובעת היא ילידת 1944. התובעת עבדה בחברת "אידיאל" מחודש דצמבר 1975 עד חודש אפריל 1981. בחודש אפריל 1981 עבדה התובעת מספר ימים במפעל "ירולין" ומיד החלה לעבוד בחברת "טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ", מחודש אפריל 1981 עד 31.05.2005.

לתובעת נשלח טופס תביעה לקצבת זקנה בו בסעיף 12, בחלק המפרט "תקופות עיסוק או ביטוח לפי נתוני הביטוח הלאומי" צויינו שתי תקופות עבודה: תקופה בת 29 חודשים משנת 1975 עד 1978 ותקופה נוספת בת 294 חודשים משנת 1979 עד 2003.

ביום 22.05.05 הגישה התובעת תביעה לקצבת זקנה על גבי טופס המיועד לכך. הטופס כלל בסעיף 12 את הפרטים לגבי "תקופות עיסוק או ביטוח לפי נתוני הביטוח הלאומי" כפי שהם הודפסו בטופס שהגיע אליה, ואילו בחלק השני של סעיף 12 לטופס בו אמור המבוטח לציין "פרטים על תקופות עיסוק או עבודה נוספות שאינן מפורטות בנתוני המוסד לביטוח לאומי", לא ציינה התובעת דבר.

ברובריקה של טופס התביעה המיועד ל"אישור מעביד אחרון" אישרה חברת "טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ" כי התובעת עבדה אצלה ברציפות מיום 09.04.81 עד 31.05.05.

בחודש מאי 2006 אישר הנתבע את תביעת התובעת לקצבת זקנה עם תוספת ותק לפי סעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי, עבור 18 שנים.

ביום 06.09.07 הגישה התובעת לנתבע מכתב מיום 30.08.07 שקיבלה מ"מבטחים", ממנו עלה, כי התובעת היתה רשומה כמבוטחת ב"מבטחים" בגין עבודה אצל המעבידים ובתקופות כמפורט להלן: דצמבר 1975 עד אפריל 1981 אצל "אידיאל", אפריל 1981 אצל "ירולין" ו- אפריל 1981 עד יוני 2005 אצל "טבע".

מאישורה של "מבטחים" מיום 30.08.07 עלה כי התובעת עבדה {ושולמו בעדה דמי ביטוח לאומי} בתקופה נוספת בין 1978 ל- 1979, אשר לא נלקחה בחשבון על-ידי הנתבע בחישוב תוספת הותק בקצבת הזקנה של התובעת, על-פי החלטתו המקורית בתביעת התובעת לקצבת זקנה.

ביום 26.12.07 הודיע הנתבע לתובעת כי תביעתה לתשלום ותק נוסף בקצבת הזקנה מאושרת החל מיום 01.09.06 בלבד, על-פי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

המחלוקת בתיק היא האם כדין הגביל הנתבע את אישור הגדלת תוספת הוותק בקצבת הזקנה של התובעת לתקופה של שנה לפני מועד הגשת אישורה של "מבטחים" מיום 30.08.07 לנתבע.

בית-הדין קבע, כי אין לקבל את טענת התובעת כי אישור תביעתה לקצבת זקנה עם תוספת וותק עבור 18 שנים מקורו בטעות של הנתבע. שכן, מן העובדות עלה, כי הטעות היתה של התובעת בכך שלא תיקנה בכתב התביעה את הנתונים שהופיעו בטופס שנשלח אליה, ולא הוסיפה עליהם, באופן שהיה מביא בפני הנתבע את מלוא העובדות הנוגעות לתקופות העסקתה.

כמו-כן, אין בסיס לטענת התובעת, כי העובדות העולות מאישורה של "מבטחים" מיום 30.08.07, קרי: קיומו של רצף תעסוקתי משנת 1975 עד שנת 2005, היו ידועות לנתבע או היו צריכות להיות ידועות לו אף בטרם הגישה לו התובעת את האישור ביום 06.09.07.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי הגשת אישורה של מבטחים על-ידי התובעת לנתבע ביום 06.09.07 היתה פנייה שחייבה את הנתבע לדון ולהחליט בדבר שיעור תוספות הוותק שתתווסף לקצבת הזקנה של התובעת. לפיכך, יש לסווגה כ"תביעה". היא אף מהווה פנייה לקבלת הפרשי קצבה רטרואקטיביים. לפיכך יש להחיל עליה את הוראת סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי.

הפניה האמורה היא "תביעה לתוספת גמלה" כמשמעותה בתקנה 9 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998 הכפופה להוראות השיהוי בחוק. בהתאם לכך, התביעה נדחתה.