botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

מועד להגשת תביעה (סעיף 157 לחוק)

סעיף 157 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"157. מועד להגשת התביעה
על-אף הוראות סעיף 296 תוגש תביעה לגמלה לפי פרק זה למוסד תוך 90 ימים מיום התאונה; ואולם המוסד יהיה רשאי, לפי שיקול-דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה."

סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי פותח במילים הבאות: "על-אף הוראת סעיף 296, תוגש תביעה לגמלה לפי פרק זה למוסד תוך 90 ימים מיום התאונה".

סעיף 296(א) לחוק בנוסחו דהיום קובע ש"כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה".

יוצא איפוא, שסעיף 157 לחוק מקצר את המועד להגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי משנים-עשר חודש לתשעים יום, כאשר מדובר בזכאות הנובעת מענף ביטוח נפגעי תאונות {פרק ו' לחוק}.

סעיף 157 לחוק נבדל מסעיף 296 לחוק בדבר נוסף: בעוד שסעיף 296 בנוסחו דהיום אינו מזכיר את שיקול-הדעת של המוסד ליתן את הגמלה, אם נתבעה לאחר 12 חודשים, סעיף 157 קובע, כי קיים שיקול-דעת למוסד ליתן את הגמלה אם נתבעה גם אחרי 90 ימים מיום התאונה, בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח את הגשת התביעה במועד {עב"ל 1112/01 נוגידאת ראתב נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-אר 2003(2), 421 (2003)}.

יש לציין, כי סעיף 296 לחוק בטרם חקיקתו של חוק הביטוח הלאומי (תיקון 19, התשנ"ח-1998) נתן שיקול-דעת רחב למוסד ליתן את הגמלה גם לאחר תום 12 החודשים מיום שנוצרה עילת התביעה, כאשר בנוסח לפני התיקון, נכתב בעניין זה כי "רשאי המוסד ליתן גמלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור".

שיקול-דעת זה נתפרש בפסיקתו של בית-המשפט כמחייב את המוסד להמשיך בדיון לגופו, כדי לברר את שאלת הזכאות, גם אם לא היתה סיבה סבירה לשיהוי בהגשת התביעה, ובלבד שלמוסד לא היה יסוד להגיע למסקנה שאף לכאורה לא קיימת עילת תביעה.

במקרה כזה תישקל שאלת סבירות הפעלת הסמכות או אי-הפעלתה, בין השאר, בהתאם ליכולת לבחון עובדות לאחר זמן מחד ולחומרת הפגיעה ומשמעות שלילתה בשל חלוף הזמן מאידך {דב"ע לא/73-6 המוסד לביטוח לאומי נ' ישעיהו פרגר פד"ע ג' 105 ,106 (להלן: "הלכת פרגר")}.

כיום לא ניתן לילך לאור הלכת פרגר, משום שנוסח סעיף 296 לאחר התיקון אינו מקנה שיקול-דעת למוסד, כפי שהיה לפני התיקון, ולמעשה מקנה הוראת סעיף 296 המתוקנת זכות הארכה אוטומטית להגשת התביעה, המוגבלת ל- 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים להגשת התביעה.

אין באמור בדברים אלה, כדי לגרוע מהסמכות להארכת מועד להגשת תביעה מעבר לתקופה המצויינת בסעיף 296 לחוק במקרים בהם נפסק מירוץ ההתיישנות על-פי הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

ב- ע"ע 17/03 {מריו ויינגרט נ' מבטחים, תק-אר 2005(2), 447 (2005)} נקבע כי המועד להגשת תביעה למוסד לפי הפרק שעניינו "ביטוח נפגעי תאונות" צריכה להיעשות תוך 90 ימים מיום התאונה, כאמור בסעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי. תקופה זו קצרה מן התקופה הקבועה בתקנות הביטוח הלאומי בכל הנוגע להגשת תביעות לתשלום גמלה למוסד.

תקנה 6(ג) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982 קובעת, כי במקרים בהם יכולה לקום זכאות לגמלת הבטחת הכנסה במועד הקודם למועד הגשת התביעה, לא תשולם גמלה רטרואקטיבית לתקופה העולה על ששת החודשים שקדמו להגשת התביעה.

ב- ב"ל (ת"א) 1725-05-12 ‏{שי ביבי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.08.13)} עסק בית-המשפט בערעור של תובע שהוגש לאור החלטת הנתבע מיום 27.03.12 אשר דחה את תביעתו לתשלום דמי תאונה לפי סעיף 157 לחוק הביטוח שכן לטענת הנתבע התביעה לא הוגשה בתוך 90 יום מיום התאונה.

מסקנת בית-המשפט היא כי הטפסים נמסרו לתובע עוד בסוף חודש ספטמבר על-מנת שידאג להחתים את רופאו ומעסיקו אך הוא עשה-כן רק בחודש דצמבר, לאחר חלוף המועד של 90 הימים כקבוע בחוק.

התובע לא הציג כל ראיה על מניעות שלו להגשת הטפסים כפי שמאפשר סעיף 157 לחוק לשם הפעלת שיקול-הדעת של הנתבע להארכת המועד ב- 90 יום נוספים.

מטרת החוק למונח "סיבה שמנעה" היא אשפוז או ריתוק לבית של התובע אשר מונעים ממנו אובייקטיבית הגשת התביעה.

לא-זו-אף-זו, לו היתה מוגשת התביעה מידית ביום חזרתה מחופשת הלידה, והיו מוגשים אישורים רפואיים על מניעות הגשתה בחודש אוקטובר ניתן היה לבחון שוב את החלטת הנתבע, ברם, חלוף 90 הימים הנוספים היו 01.02.12 והתביעה הוגשה רק ב- 22.03.12.

לאור כל האמור, התובע איחר בהגשת התביעה ללא סיבה מוצדקת ולפיכך דין התביעה להידחות בהתאם להוראות סעיף 157 לחוק.

ב- ב"ל (חי') 183-07-12 ‏{ארז דרורי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.04.13)} נקבע כי תכלית הוראת סעיף 157 לחוק, הינה לאפשר לנתבע לבדוק את פרטי התביעה "בסמוך ככל האפשר לאירוע התאונה".

"הוראת החוק בדבר הגשת תביעה תוך 90 ימים מיום התאונה נקבעה בהתחשב בטיבו של הביטוח {ביטוח תאונות שאינו כרוך בנכות} ובצורך לאפשר למוסד לבדוק ולאמת את אירוע התאונה ואבדן הכושר של הנפגע בהקדם."
{דברי ההסבר להצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 34) התשל"ט-1979}

בהתחשב בכך נקבעה גם ההוראה החריגה המאפשרת קבלת התביעה באיחור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת תביעה במועד.

על רקע מטרת החוק, יש לפרש את המונח "סיבה שמנעה" כסיבה שגרמה לכך שנמנע מן המבוטח לפעול להגשת התביעה, כגון - אם היה מאושפז או מרותק לביתו. המניעה בה מדבר החוק היא אובייקטיבית ואינה יכולה להיות קשורה באי-ידיעת החוק, או בכל סיבה אחרת שבשליטת המבוטח.

אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק.

הצורך במניעות אובייקטיבית כלשהי להגשת התביעה במועד, חזרה פסיקת בית-המשפט בפסיקתה המאוחרת, תוך ששבה וקבעה כי בכך שהמבוטח נמצא בביתו, במיטת חוליו, ואינו מתפקד כבימי השגרה, אין בהכרח די כדי למנוע ממנו מלהגיש תביעתו במועד.

על המבוטח להוכיח קיומה של סיבה שאינה בשליטתו, שבגינה נמנע ממנו להגיש את התביעה למוסד בעצמו, או לחלופין: לשלוח את טופס התביעה באמצעות הדואר, או להגישה למוסד באמצעות קרוב משפחה {עב"ל 1221/04 אחמד עומר נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.06); ב"ל (חי) 40967-11-11 וסילי גרבצ'ק נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.12)}.

ב- ב"ל (ת"א) 13904-09-12 ‏{יוסף בובליל נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.13)} נקבע כי הכלל הוא שאי-ידיעת החוק אינה מהווה טעם להארכת המועד להגשת התביעה.

סעיף 157 לחוק הביטוח מקנה למוסד אפשרות לקבל תביעה באיחור רק אם האיחור נבע מסיבה אובייקטיבית אשר מנעה מהתובע את הגשת התביעה במועד.

התובע לא טען לסיבה אשר מנעה ממנו את הגשת התביעה במועד. לא די בכך כי התובע היה במיטת חוליו או כי חש ברע כדי להוות סיבה אובייקטיבית למניעת הגשת התביעה במועד, במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר באיחור של מעל שנתיים.

ב- ב"ל (ב"ש) 14868-08-11 ‏{רות אדרי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.02.12)} נקבע כי פסיקת בית-המשפט הינה כי רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל תביעה שהוגשה לאחר חלוף 90 ימים מיום התאונה, רק אם היתה קיימת סיבה אובייקטיבית אשר מנעה מהמבוטח הגשת תביעה במועד, עוד נקבע כי אי-ידיעת החוק איננה מהווה טעם להארכת מועד להגשת תביעה.

אשר-על-כן, אין מקום לקבלת טענת התובעת ולפיה אין מקום לדחות את תביעתה לתשלום דמי תאונה על הסף, בשל הגשת התביעה לאחר חלוף המועד שנקבע בחוק מהנימוק כי לא היתה מודעת לזכויותיה במסגרת חוק הביטוח, ובכלל זה לזכות לקבלת דמי תאונה ולחובה להגשת התביעה לדמי תאונה, בתוך 90 יום מיום התאונה.

ב- ב"ל (ת"א) 1250-08 ‏{מוראדי אקדס נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.05.11)} נקבע כי הנתבע אינו יכול לשלם גמלה רטרואקטיבית מעל לשנה מיום הגשת התביעה ועל-כך אין מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת.

הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק.