botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

תגמולים למשרתים במילואים (סעיפים 286-270 לחוק)

1. הדין
סעיף 270 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"270. הגדרות (תיקונים: התשנ"ט, התשנ"ט (מס' 2), התשס"ב (מס' 4), התשס"ג (מס' 6), (מס' 7), התשס"ד (מס' 4), התשס"ח (מס' 7))
בפרק זה:
"מילואים" - שירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות המילואים, התשס"ח-2008;
"שירות חצי-יומי" - שירות מילואים שתחילתו לאחר השעה 16:00 ושמשכו, לרבות זמני הנסיעה אל מקום השירות וממנו, אינו עולה על שש שעות באותו היום, בהתייצבות אחת, בהתאם לכללים ולהוראות שייקבעו בפקודות הצבא, כהגדרתן בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955;
"שכר מינימום" - (נמחקה);
"שירות חד-יומי" - (נמחקה);
"התגמול המרבי" - סכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק בשלושים;
"התגמול המזערי" - 68% מהסכום הבסיסי, לחודש, מחולק בשלושים;
"הכנסה" - ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח, לרבות הסכום שממנו היו מגיעים דמי ביטוח אילולא השיעור המרבי הקבוע לתשלום דמי ביטוח."



תקנות הביטוח הלאומי (תגמולים למשרתים במילואים), התשל"ח-1977 קובעות כדלקמן:

"תקנות 11-1 לתקנות הביטוח הלאומי (תגמולים למשרתים במילואים), התשל"ח-1977 קובעות כדלקמן:

בתוקף סמכותי לפי סעיפים 127עב(א), 127עג, 127עד(ג), 127עז, 129 ו-242 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), אני מתקין תקנות אלה:

1. תקופת ההפסקה בעיסוק
תקופת ההפסקה בעיסוק לעניין סעיף 127עב(א) לחוק היא שישים יום.

2. הוראות משלימות בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל
בחישוב שכר העבודה הרגיל של עובד יובאו בחשבון:
(1) דמי פגיעה לפי סימן ד' לפרק ג' לחוק;
(2) תמורת חופשה לפי חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951;
(3) דמי מחלה;
(4) תגמול לפי סעיף 127סט לחוק;
(5) דמי אבטלה לפי פרק ו'1 לחוק.

3. (בוטלה)

4. חישוב תגמול למי שהיה עובד וגם עובד עצמאי (תיקון התשמ"ו (מס' 2))
(א) בתקנה זו:
"תקופה קובעת": שלושת החודשים שהכנסתם משמשת בסיס לחישוב התגמול;
"הכנסה מעבודה" - ההכנסה של עובד מעבודה בתקופה הקובעת;
"הכנסה ממשלח-יד" - ההכנסה של עובד עצמאי בתקופה הקובעת.
(ב) היה אדם בתקופה הקובעת או בחלק ממנה גם עובד וגם עובד עצמאי, או שבחלק מהתקופה הקובעת היה עובד ובחלק עובד עצמאי, יחושב התגמול המגיע לו על בסיס הכנסתו מעבודה בצירוף הכנסתו ממשלח-יד, מחולק בתשעים.

5. תקופת רבע השנה (תיקון התשמ"ו)
רבע השנה לעניין סעיף 127עא לחוק הוא רבע השנה שקדם ל- 1 לחודש שבו החל שירות המילואים.

6. תשלום התגמול על-ידי המוסד
התגמול ישולם לעובד במישרין על-ידי המוסד במקרים אלה:
(1) המעביד הוא פסול-דין, פושט רגל או שניתן נגדו צו קבלת נכסים;
(2) המעביד נפטר, וכשהמעביד הוא תאגיד - אם התחילו לגביו הליכי פירוק או אם חדל להתקיים;
(3) המפעל שבו עבד הזכאי הפסיק לפעול;
(4) בכל מקרה אחר - כשקיימות נסיבות המצדיקות, להנחת דעתו של המוסד, כי התגמול ישולם במישרין על ידיו.

7. הפסקה בין שירות לשירות
התקופה לעניין סעיף 127עז לחוק היא שישים יום.

8. (בוטלה)

9. ביטולים
בטלים:
(1) תקנות שירות מילואים (תגמולים), התשכ"ז-1967;
(2) תקנות שירות מילואים (תגמולים) (עובדים עצמאיים), התשט"ו- 1954;
(3) תקנות שירות מילואים (תגמולים) (כללים בדבר קביעת תשלום הפרשים למשרד הביטחון), התשל"ד-1973;
(4) צו שירות מילואים (תגמולים) (שיעורי התשלום לקרן השוואה), התש"ל-1970;
(5) צו שירות מילואים (תגמולים) (שיעורים מופחתים של תשלומים לקרן השוואה), התשל"ה-1975;
(6) צו שירות מילואים (תגמולים) (אישור מרכזים להכשרה מקצועית), התשל"ג-1973.

10. תחילה
תחילתן של תקנות אלה ביום י"ט בתשרי התשל"ח (1 באוקטובר 1977).

11. השם
לתקנות אלה ייקרא "תקנות הביטוח הלאומי (תגמולים למשרתים במילואים), התשל"ח-1977.

ב' בחשון התשל"ח (14 באוקטובר 1977)
מנחם בגין."

2. התגמולים למשרתים במילואים
עד ליום 30.09.77 שולמו התגמולים למשרתים במילואים על-פי חוק שירות מילואים (תגמולים) (נוסח משולב), התשי"ט-1959.

החל מיום 01.10.77 נכנס לתוקף פרק ו'4 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968 אשר קבע את שיטת תשלום התגמולים למשרתים במילואים כענף ביטוח שבמסגרתו שולמו דמי ביטוח לאומי בענף ביטוח זה {ראה: חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 30), התשל"ז-1977}. התגמול במסגרת ענף ביטוח שירות מילואים היה בגדר גמלה גבייתית.

שיטת תשלום התגמולים למשרתים במילואים שונתה החל מיום 01.01.95, כאשר מימון התגמולים נעשה שלא במסגרת ביטוח, אלא מאוצר המדינה במסגרת תקציב הביטחון {ראה: סעיף 2 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1995 וסעיף 127(פא)1 לנוסח המשולב של חוק הביטוח הלאומי משנת תשכ"ח}.

עם שינוי שיטת מימון התגמולים למשרתים במילואים לא שונו שיטות תשלום התגמולים ושיעור התגמולים. שיעורי התגמולים נקבעו בסעיף 127ע לנוסח המשולב של חוק הביטוח הלאומי משנת תשכ"ח {סעיף 272 לנוסח המשולב של החוק משנת תשנ"ה}. על-פי סעיף זה נקבע כי "עובד" ו"עובד עצמאי" יקבלו את התגמול בעד שירות במילואים על בסיס הכנסתם ברבע השנה שקדם לחודש בו החלו לשרת במילואים, אך לא פחות ממינימום ולא יותר ממקסימום שנקבע. במלים אחרות, התגמול למי שנמצא במעגל העבודה הוא בגדר גמלה מחליפת הכנסה, והבסיס לחישוב התגמול שיעור הכנסתו של המשרת במילואים, ברבע השנה שלפני שירותו במילואים {דב"ע נב/0-264 מנחם קורנויץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כה 507 - המערער בהליך האמור היה בגדר "עובד עצמאי"}.

לעומת-זאת, מי שלפני שירותם במילואים היו בגדר "לא עובד ולא עובד עצמאי", התגמול לגביהם איננו בגדר גמלה מחליפת הכנסה, והחוק קבע לכולם שיעור תגמול אחיד, והוא "מינימום התגמול" {או "התגמול המזערי" במינוח החדש בנוסח המשולב של החוק משנת תשנ"ה}.

"מינימום התגמול" הוא "45% מהשכר הממוצע כפי שהיה ב- 1 בינואר, בצירוף פיצוי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, מחולק בשלושים" {סעיף 127סז לחוק הביטוח הלאומי; סעיף 270 לחוק הביטוח הלאומי משנת תשנ"ה}. התגמול למשרת במילואים, אשר הוא "לא עובד ולא עובד עצמאי", אינו מושתת אפוא, על "הכנסתו", גם אם היתה לו הכנסה בשיעור אשר אינו קובע את מעמדו כ"עובד עצמאי" {דב"ע נו/ 0-311 ד"ר אהוד פינקלשטיין נ' המוסד לביטוח, תק-אר 97(3), 436 (1997)}.

3. מטרת התגמול בעד שירות מילואים
התגמול בעד שירות מילואים הוא במהותו גמלה מחליפת הכנסה, ככל שמדובר בעובד שכיר או בעובד עצמאי המשרתים במילואים גמלה זו באה במקום השכר של עובד שכיר אשר לא שולם עקב השירות במילואים ובמקום ההכנסה ממשלח-יד או העיסוק של עובד עצמאי אשר לא נתקבלה עקב השירות במילואים {עב"ל 126/97 המוסד נ' עמיר שלום, תק-אר 99(1), 384 (1999)}.

"ההכנסה" של העובד העצמאי אותה בא התגמול להחליף היא ההכנסה ממנה מגיעים דמי ביטוח, וזו ההכנסה לאחר שנוכו ממנה הוצאות העובד העצמאי כקבוע בהוראת סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי {ב"ל (יר') 11322/03 עורך-דין דיסקין שמעון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(3), 3815 (2004)}.

4. תגמולים למשרתים במילואים - המערער לא היה שכיר או עצמאי - בסיס שיעור התגמול נקבע על-ידי המחוקק - הערעור נדחה
ב- דב"ע נו/ 0-311 {ד"ר אהוד פינקלשטיין נ' המוסד לביטוח, תק-אר 97(3), 436 (1997)} הטענות העיקריות של המערער, היו כדלקמן:

הטענה הראשונה, לפני בית-הדין האיזורי לא היו ראיות שעל פיהן יכול היה להגיע למסקנה שהמערער הוא מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי.

הטענה השניה, את המונח "הובאה בחשבון" שבתקנה 3(א) לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב הפרשי דמי ביטוח וגימלאות בשל שומה סופית), התשמ"ו-1986, אין לפרש כחישוב יחסי להכנסתו של המשרת במילואים.

הטענה השלישית, פסק-דינו של בית-הדין האיזורי יצר מצב לא צודק שבו המוסד לביטוח לאומי יכול לגבות דמי ביטוח לאומי באופן רטרואקטיבי, בעוד המערער אינו זכאי לתיקון רטרואקטיבי של תגמולי המילואים שקיבל.

הטענה הרביעית, ניתן לכלול בזמני העיסוק ב"משלח-יד" גם פעילות הנלוית למשלח-היד.

הטענות העיקריות של בא-כוח המוסד לביטוח לאומי, היו כלדקמן:

הטענה הראשונה, המערער סווג כמי שאינו עובד ואינו "עובד עצמאי" על-פי הגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995.

הטענה השניה, תגמול המילואים של המערער חושב שלא על-פי "הכנסתו" אלא על-פי "מינימום התגמול". זכותו של המערער לחישוב רטרואקטיבי של תגמול המילואים.

בית-הדין קבע, כי בהודעתו של המערער מיום 12.06.94 הוא ציין כי הוא היה ונשאר גמלאי, הוא איננו שכיר, איננו עצמאי ואין לו כל עסק.

כמו-כן, מספר שעות העבודה השבועיות שציין המערער, היה פחות מ- 12 שעות, שהוא אחד המרכיבים של הגדרת "עובד עצמאי" שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995. במצב זה, בדין התייחס המוסד לביטוח לאומי אל המערער כאל מי שהוא "לא עובד ולא עובד עצמאי".

ועוד הוסיף בית-הדין, כי בסיס שיעור התגמול למי שהוא לא עובד ולא עובד עצמאי, אינו מושתת על הכנסתו, אלא הוא בשיעור אחיד אשר נקבע על-ידי המחוקק {בשיעור "מינימום התגמול"}. מכאן, שלא טעה בית-הדין האיזורי בקבעו שלתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב הפרשי דמי ביטוח וגימלאי בשל שומה סופית), התשמ"ו-1986, אין נפקות לגבי המערער.

לפיכך נקבע, כי אין מקום להתערבות בית-הדין בהחלטת המוסד לביטוח לאומי על פיה אין מקום לעידכון התגמולים בעד שירות במילואים של המערער, עם קביעת חישוב הפרשי דמי הביטוח הלאומי שהוא חייב בהם על-פי שומות מס ההכנסה לשנת 1987 עד 1992. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

5. תגמולים למשרתים במילואים - גמלה לפי חוק הנכים אינה נחשבת כהכנסה ואינה באה בחשבון לעניין קביעת הכנסה לצורך תגמול - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 2994/04 {רחמים כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(4), 4266 (2005)} התובע היה עצמאי, עורך-דין במקצועו, שהגיש תביעה למוסד לתגמולי מילואים בגין שירות מילואים ששירת מיום 24.06.99 עד ליום 29.08.99 . במהלך שירות המילואים, נפצע התובע ביום 03.07.99 ואגף השיקום במשרד הביטחון קבע לו תקופת אי-כושר לעבודה עד 31.03.00 ושילם לו בגין כך באוגוסט 2000, תגמולים לפי חוק הנכים.

תביעתו של התובע לתשלום תגמולי מילואים התקבלה בתחילה כך ששולם לו סך של - 21,733 ש"ח על-סמך מקדמות שהתובע שילם בשנת המס 1999.

עם קבלת שומת המס של שנת 1999, ביצע הנתבע חישוב מחודש של תגמולי המילואים. הכנסות התובע לכל שנת 99 עמדו על 26,642 ש"ח ואילו הכנסתו החודשית הממוצע עמדה על 2220 ש"ח. בעקבות כך תגמולי המילואים שהגיעו לתובע הצטמצמו ל- 8,610 ש"ח והתובע נותר חייב 13,123 ש"ח.
התובע טען, כי הוא זכאי להפרשי תגמולי מילואים לפי החישוב הבא: לא תילקח בחשבון תקופת אי-הכושר, וההכנסה שקיבל עד תחילת המילואים תחולק בחודשי העבודה בפועל, כך שהמקדמות על בסיסן שילם התובע עד ליום 30.06.99 תחשבנה כשומה סופית.

לחילופין עתר התובע שלבסיס ההכנסה יילקחו בחשבון גם הפרשי השכר שקיבל ממשרד הביטחון בגין אי-הכושר משנת 1999.

המחלוקת בין הצדדים היתה, מהי ההכנסה שממנה יש לחשב את תגמולי המילואים, האם הבסיס הוא השומה השנתית של המבוטח או השומה שעל בסיסה שילם המבוטח מקדמות עד ליום צאתו למילואים והאם בחישוב ההכנסה יש לקחת בחשבון תגמולים שקיבל התובע בגין אובדן הכנסותיו בשל התאונה במהלך שירות המילואים.

בית-הדין קבע, כי היסוד לחישוב דמי ביטוח לעובד עצמאי הוא חישוב שנתי, קרי הכנסת המבוטח העצמאי במהלך 12 חודשים בשנת מס פלונית מבלי להתחשב במספר החודשים שעבד בפועל באותה שנת מס.

בפסק-דינו של בית-הדין הארצי עב"ל 438/99 עמרם יאיר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(2), 5881 (2003) נקבע בין השאר כי:

"...דמי הביטוח לעובד עצמאי משולמים על בסיס הכנסתו שנתית, כך שהגדרת "הכנסה" שבסעיף 270 לחוק, כהכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח מתייחס בהכרח להכנסתו השנתית ממשלח-ידו של העובד העצמאי, ועל פיה לכן צריך לחשב הכנסתו ברבע השנה שקדם ל- 1 בחודש בו החל שירות המילואים שלו יש בנפסק גם הגיון רב, משום שהוא מנטרל תנודות מקריות בשיעור ההכנסה בפועל של העובד העצמאי ברבע השנה שקדם ל- 1 בחודש בו החל שירות מילואיו. בכך מיושם טוב יותר עקרון החוק בדבר תשלום תגמול המילואים. לשמירת רמת חייו האמיתית של העובד העצמאי בתקופת מילואיו."

לפיכך, קבע בית-הדין, כי הנתבע צודק בטענתו, לפיה יש לחשב את שיעור תגמולי המילואים על-פי רבע ההכנסה השנתית של התובע כעצמאי.

באשר לטענת התובע, כי יש ליישם את אותם עקרונות המקובלים בחישוב גמלאות לנפגעי עבודה אשר זכאים לקצבת נכות כללית וקצבת תלויים כפי שהם מופיעים בתקנות 11 ו- 12 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד-1984 שעניינן בין השאר כאמור בתקנה 11 - "גמלה חוסמת" {מטרת תקנות אלו היא למנוע מצב בו מבוטח יתקן את הכנסותיו אחרי קרות התאונה על-מנת לזכות בגמלאות בשעור גבוה יותר. כך מחושבת ההכנסה לפיה חוייב הנתבע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית}.

בנקודה זו קבע בית-הדין, שעמדת הנתבע מתקבלת, כי התכלית של תשלום גמלה לנפגע בעבודה היא לשמור על הכנסות הנפגע בעבודה, ולתת לו פיצוי במשך התקופה בה הפגיעה משפיעה על יכולתו לעבוד. תקופה זו יכולה להימשך שנים רבות. מכאן החשיבות של בחינת ההכנסות עד לפגיעה. תגמולי המילואים באים לפצות בגין אובדן הכנסה בתקופה קצרה וקצובה, שלאחריה חוזר המבוטח לעבודתו ולכן ההיגיון מחייב לקיחת שנת עבודה מלאה כבסיס לחישוב. מה עוד, שבמקרה זה לא קיים חשש לתיקון שומה לאחר סיום המילואים והחזרה לעבודה.

כמו-כן, תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984, מדברת על חישוב מחדש של גמלה או מקדמה על-פי בקשת מבוטח, אלא שהתובע כלל לא ביקש לחשב מחדש את מקדמותיו.

לפיכך, דחה בית-הדין את טענות התובע בנוגע לחישוב בסיס ההכנסה.

באשר לטענת התובע, כי יש לתחשב בתגמולים שהתקבלו מאגף השיקום במשרד הביטחון במסגרת חישוב הכנסת התובע {התובע טען, כי בהתאם לחוק הנכים, עובד שהינו עצמאי זכאי לפיצוי בגין הפסד הכנסה לאחר שמתקבלת שומה בשנה בה נפגע, אז מושוות הכנסותיו לשנה הקודמת והפרש ביניהם משולם לו}, קבע בית-הדין, כי לתובע שולמו ב- באוגוסט 2000 בהתאם לחוק הנכים הפרשי הכנסה בגין התקופה שבין 30.08.99 ועד 31.03.00. מאחר והתשלום הגיע בשנת המס 2000 הוא לא נכלל בשומת 99 וכך נוצרה שומת מס נוספת נמוכה שעליה התבסס הנתבע ללא שכלל בה את הפרשי ההכנסה.

הנתבע טען, כי אין לקחת בחשבון את הפרשי ההכנסה מאחר ואלו שולמו בשל הפציעה ולא בשל עצם השירות. תגמול שירות המילואים נועד להיות המשך תשלום השכר בתקופה בה המשרת אינו יכול לעבוד בשל שירותו, ולכן הבסיס לחישוב התגמול הוא שיעור ההכנסה של התובע בפועל.

בית-הדין, קבע, כי ההכנסה שהתובע ביקש לקחת בחשבון במסגרת ההכנסה השנתית היא הפרשי הכנסה בהתאם לחוק הנכים. אלא שסעיף 350(א)(4) לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 קובע, כי לעניין תשלום דמי ביטוח לא יראו כהכנסה תגמולים לפי חוק הנכים, בעוד שהגדרת הכנסה בסעיף 270 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 היא הכנסה שמגיעים ממנה דמי ביטוח. מאחר ומדובר בתשלום שאין לשלם עליו דמי ביטוח, הרי שגמלה לפי חוק הנכים אינה נחשבת כהכנסה ואינה באה בחשבון לעניין קביעת הכנסה לצורך תגמול {לכך הסכים התובע, בסיכומיו}.

על-כן, קבע בית-הדין, לא ניתן לקחת בחשבון במסגרת הכנסת התובע בשנת 1999 את התגמולים לפי חוק הנכים. לכן התביעה נדחתה.

6. תגמולים למשרתים במילואים - זכאותם של רופאים בשירות המדינה, היוצאים לשירות מילואים, להמשך הפרשות דמי גמולים לקופות גמל - התביעה התקבלה
ב- ס"ק (ת"א) 44/03 {ההסתדרות הרפואית בישראל ואח' נ' מדינת ישראל, תק-עב 2005(3), 2873 (2005)} נדונה סוגיית זכאותם של רופאים בשירות המדינה, היוצאים לשירות מילואים, להמשך הפרשות דמי גמולים לקופות גמל "אסיף" ולקופ"ג לקצבה ב"שילוח".

בעניין זה הגישו המבקשים בקשת צו לדיון בסכסוך קיבוצי, בו עתרו "לפסק-דין הצהרתי הקובע כי על-פי הוראות חוק הביטוח הלאומי, המשיבה חייבת להמשיך ולהפריש עבור הרופאים עובדי המדינה את הסכומים הקבועים בהסכמים הקיבוציים לקופ"ג "אסיף" ולקופ"ג לקצבה ב"שילוח", גם בעת שירות במילואים".

ביום 29.11.76 נחתם בין הצדדים זכרון דברים, העוסק בשכר נוסף לרופאים בשירות המדינה. בסעיף 42 להסכם נקבע: "מתחולת הסכם זה תגדלנה ההפרשות לקרן תגמולים המצטברת על העבודה הנוספת בשיעורים של %½7 מצד המעסיקים ו- %½7 מצד הרופאים".

בית-הדין קבע, כי בפועל, הצדדים הפרישו את הסכומים הנ"ל לשתי קרנות. האחת, קופת הגמל אסיף והשניה, קופת הגמל לקצבה בחברת הביטוח שילוח. כפי שעלה מהבקשה ומהמסמכים שצורפו לה, ההפרשות חולקו בין שתי הקופות {בגין 5% מן השכר המהווה בסיס לחישוב ההפרשות ועד לתקרת הפטור על-פי תקנות מס הכנסה מעבירים המעסיק והרופא דמי גמולים לקופת הגמל "אסיף". בגין 2.5% מיתרת השכר מועברות הפרשות המעסיק והרופא לקופת גמל לקצבה ב"שילוח"}.

המבקשים טענו, כי בחודש אפריל 2002 או בסמוך, לאחר מבצע "חומת מגן" התברר למבקשים כי בעת צאתו של רופא לשרת במילואים, הוא נהנה מהמשך ביטוח פנסיוני בקרן פנסיה ומהמשך תשלומים לקרן השתלמות, אך אינו נהנה מהמשך תשלום דמי גמולים לקופת הגמל "אסיף" ולקופת הגמל לקצבה בשילוח.

עוד טענו המבקשים, כי העובדה שתקופת שרות מילואים לא מצויינת בתלוש כעבודה נוספת, אין בה כדי להצדיק אי-תשלום תגמולי מילואים בגין רכיבים אלה.

כמו-כן, נטען כי תכלית חוק הביטוח הלאומי לעניין תשלומים ליוצאים למילואים, היא לפצותם על אובדן ההכנסה שנגרמה בימי השירות במילואים על-ידי תשלום גמול שהוא פונקציה של ההכנסה וסירובה של המדינה לפעול כאמור, ללא מתן נימוק כלשהו הוא פעולה בניגוד לחובתה של המדינה על-פי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, וכן מהווה פעולה בחוסר תום-לב ובניגוד לחובת ההגינות המחייבת אותה כצד ליחסים קיבוציים.

בית-הדין קבע, כי קביעה שלפיה החוק מחייב מעביד להפריש עבור עובדו המשרת במילואים, לפנסיה, גם עבור עבודה נוספת, מהווה פרשנות נכונה ותכליתית של הוראת סעיף 283 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 {ייקרא להלן: "חוק הביטוח הלאומי"}, היורדת לכוונתו האמיתית והמקורית של המחוקק, אף אם לא עמדה לנגד עיניו שעה שחוקק הסעיף.

כמו-כן נקבע, כי יש לקבל את טענת המבקשים, כי בהיעדר הנחיה מפורשת בסעיף 283 לחוק הביטוח הלאומי, יש לפנות לסעיף 273 לחוק הביטוח הלאומי הקובע את שיעור התגמול שמשלם המוסד לביטוח לאומי לעובד, לפי השכר הממוצע ברבע השנה שקדמה לשרות במילואים, מחולק ב- 90.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי סעיף 283 לחוק הביטוח הלאומי מחייב הפרשת כספים על-ידי המעביד, לקרנות בשילוח ולקופת הגמל "אסיף", בגין עבודה נוספת, גם בתקופת שירותו של הרופא במילואים.
לפיכך, בית-הדין נעתר לבקשה וקבע, כי על המדינה להמשיך ולהפריש כספים לקרנות בשילוח ולקופת הגמל "אסיף", בגין רופאים הנמצאים בשירות מילואים, גם בתקופת היותם בשירות מילואים. כמו-כן בית-הדין הבהיר כי קביעה זו מתייחסת לסקטור הרופאים בלבד {עניינם של סקטורים אחרים לא הובא בפני בית-הדין ולכן לא דנו בהם}.

7. תגמולים למשרתים במילואים - חישוב שונה לתגמולי מילואים שקיבל עורך-דין עצמאי - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 11322/03 {עורך-דין דיסקין שמעון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(3), 3815 (2004)} התובע, עורך-דין במקצועו שעבד כעצמאי, הגיש תביעה למוסד לתגמולי מילואים, בגין שירות מילואים ששירת מיום 19.03.03 ועד ליום 13.04.03. תביעתו התקבלה ושולם לו סך של 8,452 ש"ח ברוטו. התובע טען, כי הכנסתו היתה גבוהה מן ההכנסה שלפיה חושבו תגמולי המילואים, והוא תבע הפרשים מן המוסד.

הסוגיה הראשונה, היא מהי ההכנסה שלפיה יש לחשב את תגמולי המילואים והאם הבסיס הוא השומה השנתית של המבוטח. הסוגיה השניה, היא האם בחישוב ההכנסה יש לקחת בחשבון הוצאות קבועות אותן מוציא המבוטח גם בתקופת שירותו במילואים.

באשר לסוגיה הראשונה, קבע בית-הדין, כי היסוד לחישוב דמי ביטוח לעובד עצמאי הינו חישוב שנתי, קרי הכנסת המבוטח העצמאי במהלך 12 חודשים בשנת מס פלונית מבלי להתחשב במספר החודשים שעבד בפועל באותה שנת מס. לכן קבע בית-הדין, צדק הנתבע בטענתו כשהוא ביקש לחשב את שיעור תגמולי המילואים שהתובע זכאי להם על-פי רבע הכנסה שנתית של התובע כעצמאי.

כמו-כן, ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח מתייחסת להכנסה השנתית, ועל פיה, לכן יש לחשב את הכנסתו של העובד העצמאי ברבע השנה שקדמה ל- 1 בחודש שבו החל בשירות המילואים שלו. לכן, קבע בית-הדין, כי לא טעה פקיד התביעות באופן חישוב תגמולי המילואים בהתייחס להכנסתו השנתית של התובע.

באשר לסוגיה השניה, קבע בית-הדין, כי לטענת התובע, את הכנסתו הממוצעת יש לחשב מבלי להביא בחשבון הוצאות קבועות שהוא ממשיך להוציא גם בתקופת המילואים, ובראש ובראשונה דמי שכירות, ארנונה, דמי חבר בלשכת עורכי-הדין וביטוח אחריות מקצועית.

התובע הסכים כי יש להביא בחשבון הוצאות שמעצם טבען מופסקות עם יציאתו למילואים {הוצאות משרד שונות, וכיו"ב}. כל זאת לאור הפרשנות התכליתית שיש לתת להוראות החוק בדבר תגמולי המילואים, שלפיה, תגמול המילואים הינו במהותו, גמלת מחליפת הכנסה. וכן, אין בהכרח קשר ישיר בכל המקרים בין דמי הביטוח לבין הגמלה שלה יהיה זכאי המבוטח.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לטענת הנתבע, התובע ניסה להשית את הוצאותיו הקבועות על הנתבע שלא כדין, ובנסיבות אלו אין מקום לבדיקת ההוצאות שהיו לתובע במהלך עבודתו, הואיל והתהליך של חישוב ההכנסה נעשה במסגרת מס הכנסה, והנתבע מסתמך על השומות בלבד כמתחייב מלשון הוראת החוק.

בית-הדין קבע, כי לעניין תשלום תגמולי מילואים, יש קשר וזיקה, בין שיעור הגמלה לבין ההכנסה והם ברורים ומובנים לפי הוראות החוק. הפירוש שביקש התובע ליתן להוראת החוק אינו עולה בקנה אחד עם הוראתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ואין לקבלו. לפיכך טענת התובע לעניין הכללת "הוצאותיו" בתגמולי המילואים שהוא מקבל, נדחתה.