botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

דמי פגיעה - הזכות לדמי פגיעה ותחומיה (סעיף 92 לחוק)

1. הדין
סעיף 92 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"92. הזכות ותחומיה (תיקון התשס"ב (מס' 2))
(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.
(ב) לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה-עשר שבועות."

2. כללי
סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו לאי-מסוגלות לבצע עבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד לביטוח לאומי, דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאיננו מסוגל לעבוד כאמור, ובתנאי שלא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.

יחד-עם-זאת, סעיף 92(ב) לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה-עשר שבועות.

פרק הזמן של שלושה-עשר שבועות הוא פרק זמן קלנדרי. לפיכך, אחרי שחלפו שלושה-עשר שבועות מיום הפגיעה, אף אם המבוטח לא מיצה את כל דמי הפגיעה, אין הוא זכאי עוד לדמי פגיעה.

אם נגרם לו אי-כושר לעבודה בגין התאונה, עליו לפעול לקבלת קצבת נכות {דב"ע מט/0-26 המוסד לביטוח לאומי נ' הלל אהרון, פד"ע כ 354}.

ב- ב"ל (ת"א) 7521/07 {מאיר אוחיון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 564 (2008)} קבע בית-הדין כי דין התביעה להידחות שכן התובע לא השכיל לשכנע את בית-הדין בקיומו של רציונאל המצדיק מתן פרשנות שונה להוראות החוק, רציונאל שלפיו יש לראות את התקופה המגבילה את תשלום דמי הפגיעה - כתקופה קלנדרית המתחילה ביום הפגיעה.

ב- ב"ל (נצ') 2003/03 {בוחניק משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 11038 (2006)} קבע בית-הדין: די בעצם העובדה שהמבוטח אינו מסוגל לעבודתו, או לעבודה מתאימה אחרת במפעל ולמעשה אינו עובד, הוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. רק בהתקיים שלושת אלה, וכל עוד מתקיימים אלה, קיימת זכות לדמי פגיעה.

לא נדרש כי הנפגע יקבל טיפול רפואי על-מנת להכיר בתקופת אי-כושר כמזכה בדמי פגיעה. כך, מספיק אם באותה תקופה הנפגע לא עבד ונזקק להחלמה.

ב- ב"ל (חי') 1501/03 {סאלח חליל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(1), 9620 (2005)} קבע בית-הדין כי "סעיף 92(א) לחוק קובע זכאות לדמי פגיעה עבור תקופת אי-כושר, אם הנפגע לא עסק למעשה "בכל עבודה", כך שדי בעבודה חלקית שהוא עשה, אחרי הורדת הגבס כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבלת דמי פגיעה".

ב- ב"ל (חי') 746/01 {עמית גור נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף חיפה, תק-עב 2002(3), 1 (2002)} קבע בית-הדין כי לשון סעיף 92(א) לחוק הביטוח ברורה לכאורה, ואינה משתמעת, על פני הדברים, לשני פנים. אולם, יש לבחון האם לשון הסעיף מתייחסת למובן הרחב של המונח "כל עבודה", או שהיא מוגבלת לכל עבודה, ככל שהדבר נוגע לאותו מעביד אשר בגין העבודה אצלו הוא מבוטח, ומהי התכלית העומדת ביסודה של הוראה זו.

ההנחה כי הסעיף מתייחס ל- "כל עבודה" אצל המעביד הספציפי, מתחזקת לאור העובדה שהסעיף מדבר על "עבודה מתאימה אחרת". אין לצפות, כי עובד, כגון התובע, אשר נגרם לו אי-כושר לתקופה של 17 ימים בלבד, ישקיע זמן ומשאבים אחרים בחיפוש עבודה מתאימה אחרת, לתקופה קצרה כל-כך.

אין לצפות כי עובד אשר לו מקום עבודה קבוע, ונבצר ממנו זמנית למצוא עבודה בתחומי המפעל, יזנח מקום עבודתו ויפנה לחפש מקום עבודה אחר על-מנת שיהיה זכאי לדמי פגיעה.

סעיף 92 - עוסק בעבודה מתאימה אחרת אצל אותו מעביד, יש לבדוק את מידת ההשפעה של הפגיעה על העבודה אצל כל אחד ואחד ממעסיקיו, תוך בחינת אופי העבודה, והכישורים הנדרשים-לביצועה, ומשנשלל כושרו לבצע את העבודה אצל חלק ממעסיקיו, זכאי התובע לדמי פגיעה עבור אותם מקומות עבודה.

מטרת ההוראה האוסרת על נפגע בעבודה לעבוד - היא לאפשר לו להתאושש מהפגיעה במהירות ובדרך הטובה ביותר.

ב- ב"ל (נצ') 1391/99 {מועלם נאג'י שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 478 (2000)} קבע בית-הדין: "בענייננו, אין ספק שהתובע אינו זכאי לדמי פגיעה מלאים שכן על-פי הוראת סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 התנאי לזכאות להם הינו שהמבוטח אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת וזאת אם לא עסק למעשה בכל עבודה. זאת, מאחר ואין חולק שהתובע היה מסוגל, ובפועל עסק בעבודתו, ולו באופן חלקי".
ב- ב"ל (ת"א) 828/98 {שלום רובין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(2), 7089 (2000)} קבע בית-הדין כי המחוקק ראה לזכות הנפגע בדמי פגיעה לתקופה זמנית בה נדרש הנפגע לטיפול, להחלמה, ולא לזכותו בתקופה בה בפועל עבד.

בעניין זה אין רלוונטיות לשאלה במה עבד, ונשללת הזכאות אם עסק למעשה בכל עבודה, בכך מגשים המחוקק את מטרת הפרק והיא לאפשר לנפגע - כפי שקבע לו הרופא המטפל - להחלים.

שובו לעבודה, גם אם לא לעבודה פיזית, קרי: לעבודת "מוסכניק" - עדיין "עבודה" תיחשב.

ב- ע"ב (ת"א) 1242/97 {מאמון עיסא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(2), 765 (2000)} קבע בית-הדין:

"5. לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי אני קובעת כי התובע זכאי לדמי הפגיעה שקיבל, למעט תמורת דמי פגיעה בגין 18 יום בהם עבד, וזאת מן הטעמים דלהלן:

א. טענת התובע, לפיה שב לעבוד וניסה לעבוד - אך מצבו הרפואי מנע זאת ממנו, טענה זו לא נסתרה והיא שבה ומופיעה הן בהודעה לחוקר הנתבע, והן בתצהיר ובעדות התובע.

ב. הנתבע לא הוכיח כי התובע עבד ימי עבודה נוספים על אלה בהם הודה.

ג. מתלושי השכר שצורפו עולה כי התובע עבד 7 ימים ביולי 1996 ו-8 ימים באוגוסט 1996.

לו רצה התובע להסתיר את עצם עבודתו ולשקר בעניין זה - היה מבקש מהמעביד שלא להנפיק לו תלושים כלל.

מאידך, משהונפקו תלושים ובהם צויין כי התובע עבד - מה טעם היה למעביד או לתובע לציין בתלושים מספר ימי עבודה שקרי ומופחת?"

ב- ע"ב (ת"א) 587/98 {סוסן אלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99(3), 5972 (1999)} קבע בית-הדין כי סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "המוסד ישלם למבוטח דמי פגיעה עבור תקופת אי-הכושר 'אם לא עסק למעשה בכל עבודה'. ומכאן כי מבוטח שעבד בתקופה בה היה לו אישור רפואי בדבר אי-כושר לעבודה, אף אם עבד בעבודה השונה מעבודתו הרגילה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה" {דב"ע מה/0-117 מישל אליאס נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 169; דב"ע מט/0-62 מרדכי קרויטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 374; דב"ע מח/0-42 מיכאל ורטנסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 471}.

ב- תב"ע (ב"ש) נו/116-0 {בסקין אלכסנדר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(1), 464 (1998)} קבע בית-הדין כי הזכות ל- "דמי פגיעה" עקב תאונת עבודה נקבעה בסעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי, הוכחת אי-המסוגלות לעבודה נעשית גם על-פי אישור רפואי, כאמור בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954.

יודגש כי גם בסעיף 92(א) לחוק וגם בתקנה 11 הנ"ל מדובר בקשר של "גרימה" ו- "תוצאה" בין הפגיעה בעבודה לבין אי-המסוגלות לעבודה.

3. נטל ההוכחה - סעיף 92 לחוק
ב- תב"ע (ב"ש) נז/446-0 {ביזמוט אלברט נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 813 (1998); ב"ל (ב"ש) 870/97 עמירה רפאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 866 (1998ׂ)} קבע בית-הדין כי הנטל להוכיח את הזכאות לדמי פגיעה מוטל על התובע, ונטל זה כולל, בראש ובראשונה, את הצורך להוכיח, שהתובע לא עסק, למעשה, בכל עבודה בתקופות אי-הכושר.

המחוקק נקט בלשון "בכל עבודה" ולא בעבודתו הרגילה דווקא. סוגיה זו נדונה כבר בבית-הדין פעמים רבות, כך למשל, נפסק, כי בעל מוסך, שעבד עד אותה עת בעבודה פיסית כמכונאי ולאחר הפגיעה, עסק במתן הוראות לפועל ובגביית כספים בלבד, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה, מאחר ואין לומר, כי לא עסק למעשה בכל עבודה.

ב- עב"ל 111-09 {עיריית אשדוד ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2010(4), 245 (2010)} נקבע כי סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע את זכאות העובד לדמי פגיעה בתקופת אי-מסוגלותו לעבוד בשל פגיעה בעבודה.

על-פי סעיף 97 לחוק דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של עובד.

סעיף 98 לחוק מגדיר את שכר העבודה הרגיל של עובד המחושב על-פי הכנסת מבוטח ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה.

ב- ב"ל (חי') 59727-06-14 {גאזי סואעד נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.05.15)} נקבע כי לא ניתן על-פי החוק לאשר תקופת אי-כושר לעבוד מעבר ל- 91, וזאת על סעיף 92(ב) לחוק הביטוח הלאומי, רק ועדה רפואית יכולה לאשר דרגת נכות מהעבודה ולקבוע, כי תשולם לתובע קצבת נכות מהעבודה לאחר ה- 09.12.13.

ב- ב"ל (חי') 3477-05-14 {וובינקין ויאצ'סלב נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.04.15)} נקבע כי יש לתת לסעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע את הזכאות לדמי פגיעה, את אותה משמעות משפטית המגשימה את התכלית של תשלום דמי פגיעה. לפיכך, לתובע יש זכאות עקרונית לדמי פגיעה, בגין הכרה במחלתו במחלת מקצוע/מיקרוטראומה.
ב- ב"ל (חי') 4890-01-13 {לאוניד שטבינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.09.14)} נקבע כי סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר את הזכאות לדמי פגיעה "מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה" כלומר, רק בהתקיים כל התנאים המצטברים, תתגבש הזכאות לדמי פגיעה.