botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

גמלאות - ניכוי הכנסות מקצבה (סעיף 202 לחוק)

1. הדין
סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"202. ניכוי הכנסות מקצבה (תיקונים: התשס"ג (מס' 5), התשס"ח (מס' 9))
(א) בסעיף זה, "הקצבה הקובעת" - סכום השווה לקצבה חודשית מלאה, ואם שולמה לנכה קצבה חודשית נוספת, סכום השווה לקצבה חודשית מלאה בצירוף הקצבה החודשית הנוספת.
(ב) נכה שהיתה לו הכנסה:
(1) (נמחקה);
(2) היתה לו הכנסה מעבודה או ממשלח-יד ינוכה מקצבת הנכות המשתלמת בעדו לפי סעיף 200(א) הסכום המתקבל מסך המכפלות של חלקי הכנסתו של המבוטח, הנקובים לגביו בטור א' של לוח ח'1, בשיעורים הנקובים לצדם בטור ב'; נקבעה לנכה דרגת אי-כושר בשיעור נמוך מ- 100%, תשולם קצבתו בסכום הנמוך מבין אלה:
(א) הסכום המתקבל מניכוי של סך המכפלות של חלקי הכנסתו של המבוטח, הנקובים לגביו בטור א' של לוח ח'1, בשיעורים הנקובים לצדם בטור ב', מקצבה חודשית מלאה, בצירוף תוספת התלויים החלה לגביו;
(ב) הסכום המחושב בעדו לפי סעיף 201(א) ו- (ב), ולגבי מי שהכנסתו מעבודה או ממשלח-יד אינה עולה על 21% מהשכר הממוצע - הסכום המחושב בעדו לפי סעיף 201(א) בלבד;
(3) היתה לו הכנסה חודשית שלא מעבודה או ממשלח-יד, תנוכה הכנסה זו מההפרש שבין הקצבה המשולמת לו ובין הקצבה הקובעת."

2. כללי
הוראות סעיף 202(א) לחוק הביטוח הלאומי הן חד-משמעיות {עב"ל 211/97 זאב לאור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(4), 128 (2001)}.

ועדת לרון הוקמה כדי לבחון את שילובם של אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה. תיקון לרון בא להסיר או למתן חסמים הקיימים כיום בחוק הביטוח הלאומי בהקשר זה, באופן שיעודד השתלבותם בשוק העבודה של אנשים עם מוגבלויות {ע"א 7625/11 אסולין אבירם נ' עמית בן ישי ואח', תק-על 2012(1), 6833 (2012)}.

לאור המלצות ועדת לרון, תוקן חוק הביטוח הלאומי בתיקון מס' 109 החל מיום 01.08.09. כאמור, מטרתו של תיקון לרון היא לעודד יציאת נכים לעבודה, כך שהסכום הכולל שיתקבל מעבודה ומקצבה, יהיה תמיד גבוה יותר מסכום הקצבה בלבד {ראה סעיף 202(ב) לחוק הביטוח הלאומי}.

בנוסף, הורחבה הזכות לשיקום מקצועי {סעיף 203 לחוק הביטוח הלאומי} ונקבעה קצבת עידוד במקום קצבת הנכות, למי שהכנסתו מעבודה עולה על הסכום שנקבע בחוק {סעיף 222ג לחוק הביטוח הלאומי}.

תכליתו של סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי, היא שנכה, אשר קצבת הנכות שלו עולה על גובה קצבה חודשית מלאה, ויש לו הכנסה חודשית שלא מעסק, משלח-יד או עבודה, ינוכה סכום זה מהקצבה אותה הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי, באם התמלאו יתר תנאי הסעיף.
תכליתו של סעיף הנ"ל היא שמבוטח לא יקבל כפל הכנסה {עב"ל (ארצי) 124/98 המוסד לביטוח לאומי נ' חסן, פד"ע לה 98 (2000)}.

ב- עב"ל 211/97 {זאב לאור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(4), 128 (2001)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בו נדחתה תביעת המערער להכיר בזכאותו לתוספת תלויים בגין אשתו בקצבת הנכות.

בעוד המערער טען בבית-הדין האיזורי לזכאות לתוספת תלויים בגין אשתו בקצבת הנכות טען המשיב כי המערער אינו זכאי לתוספת זו, מיום 01.05.94, מועד בו אושרה לתובע רנטה סוציאלית מאת המוסד לביטוח הסוציאלי בגרמניה. הנימוק לכך הינו כי רנטה זו הינה בגדר הכנסה של המערער על-פי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה ועל-כן יש לנכותה מיתרת הקצבה והכל לפי הוראות סעיף 202(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין הארצי לא מצא מקום להתערב בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי שהתבסס על ניתוח החומר שהיה בפניו תוך ניתוח השאלות המשפטיות שהונחו בפניו לאור הוראות החוק והפסיקה. הערעור נדחה.

3. הכנסה מנכסים - דחיית תביעה
ב- ב"ל (יר') 11987/09 {יוסף סלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 2740 (2014)} עסקינן בהחלטת הנתבע מחודש פברואר 2008, להפסיק את תשלום תוספת התלויים שנוספה לקצבת הנכות של התובע, מן הטעם שלתובע הכנסה מנכסים כמשמעותה בסעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי.

בעקבות "מכתב הלשנה" שהתקבל בנתבע לגבי התובע וחקירה שערך בעקבותיו, בחודש 12/07, החליט הנתבע כי לתובע הכנסה מנכסים אותם יש להביא בחשבון לצורך חישוב קצבת הנכות. אשר-על-כן, חדל לשלם לתובע את תוספת התלויים החל מחודש 02/08. בהתאם, פחתה הקצבה לכדי 1,991 ש"ח. במועד הגשת כתב ההגנה עמדה קצבת היחיד על 2,348 ש"ח.
גדר המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה האם יש בידי התובע נכסים מהם הוא מפיק הכנסה חודשית ובאיזה שיעור. כפועל יוצא מכך האם כדין נהג הנתבע כאשר שלל מהתובע את קצבת התלויים במלואה. לשון אחרת, האם הכנסת התובע החודשית מנכסים עלתה בתקופה הרלבנטית, שהיא מחודש 02/08 ועד למועד הגשת התביעה בחודש 12/09, על 2,587 ש"ח לחודש שהוא הסכום שניכה הנתבע מקצבת התובע.

בית-הדין ציין בפסק-דינו כי לא מדובר בהכנסה חודשית לפי סעיף 2(1) או (2) לפקודת מס הכנסה, שכן סעיפים-קטנים אלו דנים בהכנסה מעסק, משלח-יד או עבודה ומוסכם בין הצדדים כי במקרה זה אין מדובר בהכנסה מעסק, משלח-יד או עבודה.

הנכסים שלגביהם נטושה מחלוקת בין הצדדים ושבהם התמקד הדיון הם אלה: שלוש יחידות למסחר הממוקמות מעל דירתו של התובע. אחת המשמשת למאפיה ושני מבנים נוספים; שטח חקלאי בגודל 4 דונם ושתי יחידות דיור.

בית-הדין קבע כי אין בידו לקבל את טענת המוסד בסיכומיו ולפיה הנטל להוכיח את הזכאות לתוספת תלויים מוטל על כתפי התובע. הנכון הוא שזכאות זו לא היתה שנויה במחלוקת עד אשר החליט הנתבע לבטלה. אשר-על-כן, הנטל להוכיח כי הפחתת הגמלה נעשתה כדין מוטל דווקא על כתפיו. עם-זאת, ברור הוא שלתובע יתרון ראייתי ברור. בידו מצוי כל המידע לגבי נכסיו והכנסותיו ובידו להמציא מסמכים רלבנטיים וגם עדויות רלבנטיות. התובע ביכר שוב ושוב שלא לעשות כן, לא לשתף פעולה באופן מלא, לא להמציא ראיות רלבנטיות ולספק גרסאות "נוחות" בהתאם להתקדמות ההליך והמידע שהצליח הנתבע לברר בעצמו. הדברים פועלים לחובתו. נזכיר כי עקרון תום-הלב אינו נעצר בנתבע אלא חל גם על המבוטח ואף חובתו שבדין למסור למוסד כל מידע רלבנטי.

עוד נקבע כי התובע הפיק בתקופה הרלבנטית הכנסה חודשית מהמאפיה בגובה 1,500 ש"ח. זאת הן מדמי השכירות והן מקבלת דברי מאפה. בנוסף הוא קיבל תשלום עבור קרקע שהעביר לאחיו יעקב בגובה של עד 1,000 ש"ח בחודש. כן הפיק הכנסה משטחי המסחר שמעל דירתו בדרך של תשלום הארנונה עליהם על-ידי צד ג'. השיעור המדוייק של אלה לא הוברר.

ניתן בנקל להיווכח כי הכנסתו החודשית של התובע בתקופה הרלבנטית לתביעה עלתה על תוספת התלויים שעמדה דאז על 2,587 ש"ח. אשר-על-כן, החלטת הנתבע בדין יסודה. בית-הדין שוכנע כי התובע ביכר שלא לסתור את טענות הנתבע ולנהוג בחוסר תום-לב בכל הנוגע ליתרונו הראייתי הברור ובתוך כך לא להביא ראיות רלבנטיות המצויות בידו או יכולות להימצא בידו. התביעה נדחתה.

4. גמלת שמירת הריון ודמי לידה אינן בבחינת הכנסה נוספת
תכלית תשלום גמלה לשמירת הריון הינה לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה, בין אם המדובר בחלופה הראשונה שבהגדרת שמירת הריון, כלומר הפסקת העבודה בגין מצב המסכן את האישה או את העובר, ובין אם המדובר בחלופה השניה - הפסקת העבודה מאחר ומקום העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים את האישה בגין היותה בהריון, או את העובר.

באשר לשיעור הגמלה, התכלית הינה שהשתכרות האישה הזקוקה לשמירת הריון, לא תיפגע, בכפוף לכך ששיעור הגמלה לא יעלה על המקסימום הקבוע והמוגדר בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי כ"סכום הבסיסי" {עב"ל 88/10 נוהא חכים נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.02.11)}.

המחוקק לא בדק ולא הגביל את גובה השתכרות האישה בהריון, לא בדק מהם מקורות הכנסותיה האחרים מנכסים, מדיבידנדים, וכדומה, שהרי מטרתה של גמלה זו הינה להוות תחליף להכנסה שנפגעה ולא לבחון האם לאישה בהריון ישנם מקורות קיומיים אחרים, כמו הבדיקה הנעשית לצורך קבלת גמלת הבטחת הכנסה.

אישה הזכאית לגמלה לשמירת הריון בהתאם להוראות החוק ותקנותיו, אשר לה הכנסות ממקורות שונים מעבר להכנסתה מעבודה, תהא זכאית לתשלום גמלה לשמירת הריון, בהתאם לאובדן הכנסתה בפועל ועד למקסימום שהינו הסכום הבסיסי מחולק ב- 30.

המחוקק לא קבע כי גובה הכנסותיה של מבוטחת הזכאית לגמלה לשמירת הריון, מכל מקור שהוא, לא יעלה על הסכום הבסיסי, אלא רק קבע ששיעור הגמלה המשולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי כגמלה לשמירת הריון, לא יעלה על הסכום הבסיסי.

תכלית החקיקה שמצאה ביטויה בסעיף 202(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי היא לעודד נכים לצאת ולעבוד ולשלבם במערכות החיים. לשם כך יצר המחוקק תמריץ, על-ידי הפחתה חלקית בלבד של ההכנסות מעבודה או ממשלח-יד מן הקצבה.

משכך, גם על-פי הרציונאל שביסוד התיקון לחוק - יש לראות בגמלת שמירת ההריון ודמי הלידה ששולמו לתובעת בגדר הכנסה שמקורה בעבודה.

ב- ב"ל (ת"א) 17370-06-11 {נחמה דבורה פישר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 14803 (2013)} נדונה השאלה האם גמלת שמירת ההריון ודמי הלידה ששולמו לתובעת הינם בגדר "הכנסה מעבודה או ממשלח-יד" או שמא "הכנסה חודשית שלא מעבודה או ממשלח-יד", על-פי ההגדרה שבסעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי.

לטענת הנתבע, קצבת הנכות ביחד עם גמלת שמירת ההריון {ולאחר-מכן דמי הלידה} ששולמו לתובעת עלתה על קצבת הנכות הקובעת ועל-כן נוכתה לתובעת גמלת שמירת הריון עד לגובה קצבת הנכות הקובעת, בהתאם לסעיף 202(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי. לתובעת נוצר חוב, שקוזז במלואו מגמלת הנכות הכללית ששולמה לתובעת.
לטענת הנתבע, גמלת שמירת הריון וכן דמי לידה, כשמם, הינם גמלה ואינם נחשבים הכנסה מעבודה או משלח-יד, שכן אין מדובר בעבודה בפועל ועל-כן כדין נוכתה הגמלה מקצבת הנכות הכללית.

התובעת טענה כי גמלת שמירת הריון ודמי לידה הינם גמלה מחליפת שכר ועל-כן יש לראותם כשכר מעבודה ואין לנכותם מקצבת הנכות.

בית-הדין קבע כי בשונה מקצבאות המשולמות למבוטחים שאינם עובדים בפועל ואינם בסטטוס של "עובד", דוגמת דמי אבטלה, הרי שתכליתה של גמלת שמירת הריון היא להוות תחליף להכנסת המבוטחת, מקום בו נבצר ממנה לעבוד בפועל בשל אחת מהחלופות המצויינות בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי, בהיותה עדיין בגדר "עובד".

בסיכומו-של-דבר קבע בית-הדין כי יש לראות בגמלת שמירת ההריון ובדמי הלידה ששולמו לתובעת בגדר "הכנסה מעבודה" ועל-כן, יש להחיל עליה את סעיף 202(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי. משכך, לא היה מקום לנכות את גמלת שמירת ההריון ואת דמי הלידה עד לגובה קצבת הנכות הקובעת של התובעת.

5. "דמי ברכה" - כומר - הינם טובת הנאה
ב- ב"ל (נצ') 49943-09-11 {גבריאל נדאף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 488 (2013)} נדון מעמדם של כספים שקיבל התובע מהפטריארכיה הירושלמית היוונית ושכונו "דמי ברכה", סכומים לגביהם לא הונפקו תלושי שכר, ושהתובע המשיך לקבל - בסך 500 יורו לחודש, בתקופה שלאחר התאונה, בה לא נתן שירותי דת, מאחר שהיה באי-כושר לתפקד ככומר.

ביום 11.02.01 נפצע התובע באופן קשה בתאונת דרכים {שאינה תאונת עבודה} והיה בתקופת אי-כושר. במהלך תקופת אי-הכושר התובע קיבל מהפטריארכיה הירושלמית היוונית 500 יורו לחודש בגין "דמי ברכה".
לגרסת התובע, יש לראות באותם "דמי ברכה" הכנסה מהעבודה, ולכן, היה על הנתבע לחשב את שווי הקצבה לפי האמור בסעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי. ברם, הנתבע ראה בסכומים אלה "הכנסה שלא מהעבודה" ולכן קיזז אותם מהקצבה הקובעת, כולל תוספת תלויים. התובע טען כי חישוב הקצבה שערך הנתבע אינו כדין.

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע כי גם המקרה של התובע אינו מקרה של "עובד" מסורתי - הוא כומר השייך לכנסיה האורתודוקסית היוונית. עת הוא "עבד" ככומר בכנסייה בנצרת, קיבל תשלום על-כך {שכר עבודה} ממועצת העדה האורתודוקסית נצרת. במקביל, הוא קיבל, כל התקופה מאז שהוא מונה ככומר, אותם "דמי ברכה" לגביהם נדרשת ההכרעה, לא מטעם אותו גוף, אלא מהפטריארכיה הירושלמית היוונית. מדובר אומנם בגופים כנסייתיים שונים, אך ששייכים לאותה כנסיה אורתודוקסית בה משרת התובע ולצורך ההתקשרות עם התובע יש לראותם כאותה אישיות משפטית.

"עבודת" הכומר הינה מתן שירותי הדת, והגוף הכנסייתי הוא לצורך העניין "מעסיקו" - על-אף המאפיינים המיוחדים של אותה העסקה. הכנסיה אחראית לתשלום שכר וזכויות סוציאליות אחרות לכומר.

דמי הברכה שולמו לתובע גם כאשר הוא לא עבד, לא רק בתקופה שבה היה באי-כושר, גם כאשר הוא נסע לחו"ל לצורך לימודים, ומטרתם לשמש דמי קיום. לכן, אין ספק שהם לא בגדר "שכר עבודה", אלא תשלום בתחום של זכויות סוציאליות. בתקופה שבה מדובר ניתן להשוות אותם ל"דמי מחלה" שהמעביד משלם לעובד שלא מסוגל לעבוד, בתקופה בה הוא באי-כושר.

אין כל מניעה לראות בסכומים אלה "טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו" - כהגדרת פקודת מס הכנסה ובהתאם לכך הכנסה מעבודת התובע.

לא מן המיותר לציין כי היעדר דיווח בתלושי שכר או בדרך אחרת לרשויות המס אינה משנה את מהות התשלום, כאשר הדיווח הוא באחריות המעביד.

לפיכך, דמי ברכה ששלומו לתובע הם בגדר הכנסה מהעבודה ועל הנתבע להפעיל לגביהם סעיף 202(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי. כלומר, על הנתבע לערוך חישוב מחדש של קצבת הנכות של התובע, תוך התייחסות לסכומים של "דמי ברכה" כהכנסה מהעבודה.

6. "דמי שכירות" - הכנסה נוספת
ב- ב"ל (חי') 2258/99 {בודובסקי מיכל נ' ביטוח לאומי - סניף חיפה, תק-עב 2002(3), 2669 (2002)} נדונה השאלה האם לצורך חישוב גמלת הנכות הכללית המשולמת לתובעת יש לכלול בחישוב הכנסתה של התובעת מדמי שכירות את ההוצאות המוכרות לניכוי לצרכי מס.

התובעת דיווחה לנתבע על הכנסות משכר דירה בסכום של 2,250 ש"ח לחודש.

לטענת התובעת - בבואו לחשב את הכנסתה - כמצוות סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי, על הנתבע לקחת בחשבון גם את ההוצאות שהוצאו על ידיה ולא רק את הכנסותיה משכר הדירה, ולחשב כהכנסתה - רק את ההפרש שביניהם.

הנתבע, מסרב להפחית את ההוצאות שיש לתובעת בייצור ההכנסה משכר הדירה ולטענתו - אין להפחית מחישוב ההכנסה את ההוצאות המוכרות.

בית-הדין דחה את התביעה וקבע כי אכן - שעה שבגביית מס עסקינן - "ההכנסה החייבת" - היא זו ממנה יש לשלם את המס, והוא הדין לגבי גביית דמי הביטוח, כמצוות סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי. במקרה זה יש לנכות את ההוצאה מההכנסה - ולקבל בתוצאה את "ההכנסה החייבת".

שונים הדברים, שעה שבגמלה נכות מדובר. המחוקק קבע, ואין זה יד המקרה, כי "ההכנסה" ולא ההכנסה החייבת - היא זו שתשמש בסיס להפחתה.

מכאן, שהצדק עם הנתבע המסרב לבסס את חישוב קצבתה של התובעת על "ההכנסה החייבת", היינו ההכנסה בניכוי ההוצאות שהוצאו להפחתה, אלא מבסס הוא את חישובו על "ההכנסה".