דמי קבורה - דמי קבורה בארץ (סעיף 266 לחוק)

1. הדין
סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"266. דמי קבורה בארץ (תיקון התשס"ג (מס' 6))
הובא לקבורה בישראל אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחוץ לארץ, ישלם המוסד לחברה קדישא, לרשות מקומית, למוסד ציבורי אחר או לכל אדם המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים, שטיפלו בקבורת המת, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע השר בהתייעצות עם השר לענייני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה. הסכומים שנקבעו כאמור יעודכנו מדי שנה משנת 2006 ואילך, ב- 1 בינואר של כל שנה, לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני אותו יום לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של השנה הקודמת.".

תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), התשל"ו-1976, קובעות כדלקמן:

"בתוקף סמכותי לפי סעיפים 266 ו- 400 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), בהתייעצות עם השר לענייני דתות ובאישור ועדת העבודה של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:

1. הגדרות
בתקנות אלה:
"חברה" - חברה קדישא, מועצה דתית, רשות מקומית, ועד מקומי בישוב שיתופי כמשמעותו בסעיף 91 לצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות), התשי"ח-1958, מוסד ציבור אחר, מי שעוסק בקבורת נפטרים על-פי רשיון מאת שר הדתות בהתאם לתקנות חברות לענייני קבורה של יהודים, התשכ"ז-1966, וכן אדם אחר המורשה כדין לעסוק בקבורת נפטרים;
"אגרת שירותים" - אגרת שירותים המוטלת על מקימי מצבה לפי סעיף 13 של חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א-1971, והתקנות שהותקנו לפיו.

2. תשלום דמי הקבורה על-פי הסכם
דמי קבורה בסכומים הנקובים בתקנות אלה ישולמו על-ידי המוסד לחברה המטפלת בקבורת המת ושאינה תובעת ואינה מקבלת בקשר לקבורה ולהקמת המצבה, בין במישרין ובין בעקיפין, אגרת שירותים או כל תשלום אחר בנוסף לתשלום לפי תקנות אלה; תנאי ההתקשרות בין המוסד לבין החברה לרבות הכללים בדבר מתן שירותי הקבורה ודרכי תשלום דמי הקבורה ייקבעו ביניהם בהסכם לאחר תחילתן של תקנות אלה (להלן: "ההסכם").

3. היתר לגביית אגרת שירותים ותשלום אחר (תיקון התש"ס)
(א) על-אף האמור בתקנה 2 תהיה חברה רשאית לגבות בקשר לקבורה ולהקמת המצבה אגרת שירותים או תשלום אחר בנוסף לדמי הקבורה לפי תקנות אלה במקרים אלו בלבד:
(1) קבורה באחד מבתי העלמין הסגורים כפי שפורטו בנספח להסכם;
(2) קבורה בבית עלמין בשטחים מוגדרים שהוסכם עליהם בין המוסד לבין החברה ושסומנו במפה שצורפה להסכם, ובלבד שהשטחים המוגדרים כאמור לא יעלו על 15% ממקומות הקבורה הפנויים ביום חתימת ההסכם בבית עלמין קיים, ועל 10% בבית עלמין חדש; לעניין פסקה זו:
"בית עלמין קיים" - בית עלמין שבו נקברים נפטרים בידי חברה שהגיעה להסכם עם המוסד עד יום י"ב בניסן התשל"ז (31 במרס 1977), למעט בית עלמין שנפתח לאחר תחילתן של תקנות אלה;
"בית עלמין חדש" - בית עלמין שבו נקברים נפטרים בידי חברה שהגיעה להסכם עם המוסד אחרי יום י"ב בניסן התשל"ז (31 במרס 1977), שטחי קבורה חדשים שיתווספו לבית עלמין קיים, וכן בתי עלמין שייפתחו לאחר תחילתן של תקנות אלה;
(3) קבורה באחוזת קבר שנרכשה בחיי הנפטר.
(ב) הובא לקבורה מי שסעיף 266 לחוק לא חל לגביו, תהיה החברה רשאית לגבות אגרת שירותים או כל תשלום אחר.

4. היתר לגביית תשלום נוסף בשל הוצאות
(א) על-אף האמור בתקנה 2 תהיה חברה רשאית, בנוסף לדמי הקבורה לפי תקנות אלה, לגבות בקשר לקבורה תשלום אחר, למעט אגרת שירותים, במקרים אלה בלבד:
(1) כשנגרמו לחברה הוצאות מיוחדות עקב העברת הנפטר ממקום הנמצא באיזור שהוא מחוץ לתחום טיפולה של החברה והבאתו לקבורה בבית העלמין שבתחום טיפולה של החברה - הכל כפי שנקבע בהסכם;
(2) כשקיימת סטיה או הפסקה בדרך ממקום צאת הלוויה לבית העלמין, לפי דרישה מפורשת של המשפחה או של ידיד קרוב של הנפטר, לשם הספד המת או למתן כבוד אחרון לנפטר בדרך אחרת;
(3) כשהחברה סיפקה לפי דרישה כאמור בפסקה (2) תכריכים שאינם מסוג התכריכים המקובלים באותה חברה.
(ב) גובה התשלום הנוסף לפי תקנה זו ייקבע בהתאם לכללים שהוסכמו עליהם בהסכם.
5. שיעור דמי הקבורה (תיקון התשמ"ח)
דמי הקבורה שישולמו לחברה יהיו בשיעורים שצוינו בלוח א' לתוספת, בהתאם לסיווג החברה וגיל הנפטר; חל שינוי בסיווג החברה, ישולמו דמי הקבורה לפי הסיווג החדש לגבי נפטרים שהובאו לקבורה ב- 1 בינואר שלאחר מועד השינוי או לאחריו.

6. תוספת חציבה
(א) נערכה קבורה בבית עלמין הנמצא בשטח סלעי והוכח להנחת דעת המוסד כי היו לחברה הוצאות נוספות הקשורות בחציבת הקבר, ישלם לה המוסד תוספת חציבה כאמור בלוח ב' לתוספת בנוסף לסכומים המשולמים לפי תקנה 5.
(ב) שיעור תשלום תוספת החציבה ייקבע בידי המוסד לפי הקבוצות הנקובות.

6א. תוספת קבורת לילה (תיקון התש"ס)
נערכה קבורה לאחר השעה 18:00 ולפני 06:00 בבוקר ישלם המוסד לחברה שעסקה באותה קבורה, נוסף על דמי הקבורה כאמור בתקנה 5, תוספת בעד קבורת לילה בשיעור הקבוע בלוח ג'.

7. הצמדה למדד
הסכומים הנקובים בלוחות א' ו- ב' לתוספת ישונו לתקופה שבין ז' בתשרי התשל"ז (1 באוקטובר 1976) לבין י"ב בניסן התשל"ז (31 במרס 1977) לפי שיעור השינוי שחל במדד המחירים לצרכן שיתפרסם על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: "המדד") לגבי חודש ספטמבר 1976, לעומת המדד לגבי חודש מרס 1976; הגדלת הסכומים מכוח תקנה זו תעמוד בתקפה עד יום י"ב בניסן התשל"ז (31 במרס 1977).

8. שינוי הסכומים (תיקונים: התשמ"ב, התשמ"ח, התש"ס, התשס"ז)
(א) הסכומים הנקובים בלוחות א', ב' ו- ג' לתוספת ישתנו ב- 1 בינואר בכל שנה לפי שיעור התנודות של הסכום הבסיסי מ- 1 באפריל הקודם.
(ב) (בוטלה).

9. דמי קבורה בשיעור מופחת (תיקונים: התשל"ח, התשמ"ח, התש"ס, התשס"א, התשס"ט, התשע"ג (מס' 2))
(א) על-אף האמור בתקנות 5 ו- 6, אם הנפטרים שהובאו לקבורה בידי החברה תמורת תשלום נוסף לפי תקנה 3 (למעט נפטרים כאמור שהובאו לקבורה רוויה וקבורה זוגית תמורת תשלום כאמור) עלה על 35% מכלל הנפטרים שהובאו לקבורה בידיה בתקופה קובעת, יגיעו לחברה בעד התקופה האמורה דמי קבורה בשיעור מופחת בעד כל נפטר שהובא לקבורה בתשלום שמעל ל- 35% כאמור להלן:
(1) בעד 5% שמעל ל- 35% מכלל המובאים לקבורה בידיה - מחצית מהסכומים הנקובים בפרט (1) ללוח א' ו- ב' ומהסכום הנקוב בלוח ג', כפי שהוא בתום התקופה הקובעת, לפי העניין ובהתאם לסיווג;
(2) בעד 10% הנוספים שמעל ל- 40% - 30% מהסכום הנקוב בפרט 1 ללוח א' ו- ב', כפי שהוא בתום התקופה הקובעת, לפי העניין ובהתאם לסיווג;
(3) בעד הנפטרים שמעל ל- 50% - לא ישלם המוסד תשלום כלשהו.
לעניין תקנה זו, "קבורה רוויה" ו"קבורה זוגית" - כהגדרתן בסעיף 14 א(ה) ו- (ו) לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א-1971.
(ב) לעניין תקנת-משנה (א) רואים:
(1) כל ארבעה נפטרים שנפטרו בטרם מלאו להם חודש ימים - כנפטר אחד;
(2) כל שני נפטרים שנפטרו לאחר שמלאו להם חודש ימים אך טרם מלאו להם 10 שנים - כנפטר אחד.
(ג) לגבי נפטרים שלא חל לגביהם תשלום מופחת כאמור בתקנת-משנה (א)(1)(2) ו- (3) יחולו הוראות תקנות 5 עד 8.
(ד) בתקנה זו, "התקופה הקובעת" - לראשונה התקופה שמיום תחילת תקפו של ההסכם ועד ה- 31 בדצמבר שלאחריו, ולאחר-מכן - כל שנת מס, אלא אם נקבעה בהסכם תקופה אחרת.

10. תשלום בטעות או תשלום יתר (תיקונים: התש"ס, התשס"א)
שולמו לחברה תשלומים לפי תקנות אלה בטעות - או שלא כדין או שולמו תשלומי יתר (להלן: "החוב"), יהיה המוסד רשאי לקזז את החוב מכל סכום שמגיע או שיגיע ממנו לחברה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לתנאי ההשקעה של כספי המוסד באוצר המדינה לפי סעיף 34 לחוק, כפי שיהיו אי-פעם בתאריך הקיזוז.

11. חובת עריכת חשבונות
חברה תנהל מערכת חשבונאות ודיווח לרבות מאזן הכנסות והוצאות בהתאם לכללים והנחיות כפי שהורה המוסד, וכן תדווח לפי דרישת המוסד ותאפשר לו לעיין בספריה ובמסמכיה לרבות במערכת החשבונאות שלה, בכל הנוגע לקבורת נפטרים.

12. רשימת נפטרים (תיקון התש"ס)
חברה תגיש למוסד במועדים שעליהם יוסכם עמו רשימות של נפטרים המנויים בסעיפים 266 ו- 267 לחוק תוך ציון הפרטים שדרש המוסד, בין בדרך-כלל ובין במיוחד.

13. דיווח שנתי
בתום כל תקופה קובעת תגיש החברה למוסד דיווח על מספר הנפטרים שהביאה לקבורה, בתי העלמין שבהם נקברו, סוג בית העלמין, סוג החלקה ופרטים נוספים אחרים, הכל כפי שידרוש המוסד; בתקנה זו, "תקופה קובעת" - כמשמעותה בתקנה 9(ד).

14. הפרת הסכם
(א) הופר תנאי מתנאי ההסכם על-ידי החברה, רשאי המוסד לעכב כספים המגיעים לחברה, וכן רשאי הוא לא לשלם דמי קבורה בקשר לנפטר שלגבי הבאתו לקבורה הופר תנאי מההסכם.
(ב) המוסד רשאי לבטל את ההסכם בינו לבין חברה אם לדעתו הפרה החברה את ההסכם הפרה יסודית; ביטל המוסד הסכם יודיע על-כך למשרד הדתות.

15. דמי קבורה לנקבר בחוץ-לארץ (תיקון התש"ס)
(א) הובא לקבורה בחוץ לארץ אדם כאמור בסעיף 267 לחוק, ישלם המוסד את הוצאות הקבורה למי שנשא בהן והנמצא בישראל ובסכום שאינו עולה על דמי הקבורה בשיעור המקסימלי המשולמים לפי תקנה 5.
(ב) התשלום כאמור בתקנת-משנה (א) ייעשה על יסוד אישור על הוצאות הקבורה מאת חברה של המקום בחוץ לארץ שבו הובא האדם לקבורה או מאת מי שעסק בקבורה.

16. ביטול
תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), התשט"ו-1955 (להלן: "התקנות הקודמות") - בטלות.

17. שמירת דינים
אין תקנות אלה באות לגרוע מהחובות המוטלות על חברה בהתאם לתקנות חברות לענייני קבורה של יהודים, התשכ"ז-1966, או לכל דין אחר.

18. הוראות מעבר
כל עוד לא הגיעה חברה להסכם עם המוסד בהתאם לתקנות אלה בתקופה מיום תחילתן ועד יום י"ב בניסן התשל"ז (31 במרס 1977) ימשיכו לחול לגביה הוראות התקנות הקודמות כאילו לא בוטלו, ובתום התקופה האמורה לא יגיע לחברה כל תשלום מאת המוסד כל עוד לא הגיעה להסכם עמו.

19. תחילה
תחילתן של תקנות אלה ביום ז' בתשרי התשל"ז (1 באוקטובר 1976).

20. השם
לתקנות אלה ייקרא "תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), התשל"ו-1976."

התוספות לתקנה 15 הושמטו במהדורה זו

2. כללי
לכל אדם זכות להיקבר בכבוד. זכות יסוד זו חוסה תחת כנפיה של הזכות לכבוד האדם, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו {ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72, 91 (2002)}. זכות זו נגזרת מן התפיסה, כי הזכויות מוקנות לו לאדם לא בחייו בלבד, כי אם גם לאחר הליכתו אל בית עולמו." "כבוד האדם" אינו עניין לימי חייו של האדם בלבד, אלא גם לאחר שהלך לעולמו" {(ע"א 506/88 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 87, 102 (1993)}.

"כבוד האדם... זהו גם כבודו של אדם לאחר מותו, וזהו גם כבודם של יקיריו, השומרים את זכרו בליבם" {ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2), 464, 523 (1992)}. "כבוד האדם" הינו גם כבוד המת, לאמור - "רצונו המפורש או המשוער של הנפטר, וכבוד החיים, היינו רצון משפחת הנפטר, אוהביו ואהוביו, המבקשים לכבד את זכר הנפטר; כל אלה, כל עוד הדבר אינו נוגד את טובת הכלל או פוגע ברגשות או אינטרסים לגיטימיים של הזולת" {ע"א 1482/92 הגר נ' הגר, פ"ד מז(2), 793 (1993)}, לפיכך, "עלינו להגן על כבודו של המת ועל שמו הטוב" {בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817 (1999)}.

לנוכח חשיבותה של הזכות להיקבר בכבוד, נושאת המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, ב"דמי הקבורה". חוק הביטוח הלאומי, מורה, בסעיף 266, כי המוסד לביטוח לאומי יישא בתשלום דמי קבורה בישראל, וזאת בסכומים ובתנאים שיקבע שר העבודה והרווחה בהתייעצות עם השר לענייני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה.

סעיף 268 לחוק הביטוח הלאומי מוסיף וקובע, כי גוף המורשה לעסוק בקבורה {ובענייננו: "המועצה הדתית"}, לא יגבה תשלום בנוסף לדמי הקבורה המתקבלים מן המוסד לביטוח לאומי, זולת אם הותר התשלום לפי התנאים והמבחנים שנקבעו לפי סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי.

הכלל הוא, אם-כן, כי המועצה הדתית אינה רשאית לגבות תשלום ממשפחתו של אדם שנפטר, עבור קבורתו, ודמי הקבורה משולמים לה על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

אולם מהו הדין, מקום שאדם מעונין כי תישמר לו חלקת קבר לצד בן זוגו שנלקח לבית עולמו? בבחינת סוגייה זו, עלינו לשוות לנגד עיננו את דבריו של השופט מ' חשין, אשר הצביע על-כך ש"קברו של אדם - הקבר והמצבה שעליו - הם גם רשות היחיד וגם רשות הרבים" {ע"א 6024/97 שביט נ' חברה קדישא גחש "א ראשון לציון, פ"ד נג(3), 600, 627 (1999)}. הפן הפרטי, האישי, של אחוזת הקבר, הוא המצדיק הכרה באינטרס של אדם להיקבר לצד בן זוגו שנפטר. יש לשאוף לכבד את רצונו ואת רגשותיו של אדם, המבקש להיקבר לצד יקירו, ואת רצונם של בני המשפחה, הבאים לפקוד את קבריהם של בני זוג, בכך שהקברים יהיו סמוכים זה לזה.

אלא שבית העלמין הוא, כאמור, גם רשות הרבים. ככלל ניתן לומר, כי ככל שרצונם של הנפטר ושל משפחתו בא בגדר דל"ת האמות של חלקת הקבר, וככל שההשפעה על יתר חלקי בית העלמין ועל הבאים בשעריו, פחותה - תתרחב ההכרה בחירותו של הפרט לנהל את דרכו - בחייו ובמותו - על-פי השקפתו, רצונו ורגשותיו.

כך ככלל, ובענייננו - רצונו של אדם לנוח את מנוחת העולמים בסמוך לבן משפחתו היקר לו, ראוי, כאמור, ליחס מתחשב ורגיש. אך בד-בבד, יש לזכור, כי לרצונו זה של אדם השלכות על רשות הרבים, וכי קיימים שיקולים ואינטרסים, העשויים להצדיק הצבת גדרים למימוש רצון זה. כאלו הם, למשל, השיקולים בדבר תכנון בית העלמין, סדרי הקבורה, מצוקת מקום, הוצאות הכרוכות בשמירת חלקת הקבר ואחזקתה, וכיוצא באלה.

באספקלריה זו יש להשקיף על תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), התשל"ו -1976 {ייקרא להלן: "תקנות דמי הקבורה"}, שהותקנו מכוח סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי {ולצדו סעיף 268 לחוק הביטוח הלאומי}, המסמיך כאמור את שר העבודה והרווחה לקבוע תשלומים בנוסף לדמי הקבורה המשתלמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי. על-פי האמור בתקנה 3(א)(3) לתקנות דמי הקבורה, רשאית מועצה דתית לגבות - בנוסף לדמי הקבורה המשתלמים על-ידי המוסד לביטוח לאומי - תשלום עבור "קבורה באחוזת קבר שנרכשה בחיי הנפטר".

בתקנות אלא הוכרה, איפוא, האפשרות של אדם לרכוש, תמורת תשלום, חלקה בה ייקבר בבוא יומו. משטר דומה - של הכרה בזכות לרכוש חלקת קבר בחיים תמורת תשלום - נקבע בסעיף 14א לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א-1971 {ייקרא להלן: "חוק שירותי הדת"}, שנחקק בשנת 1995 ומורה, בין השאר, כי "תושב ישראל המבקש לרכוש חלקת קבר בחייו, ישלם סכום קבוע על-פי כללים שיקבע השר לענייני דתות...", וכי בקביעת הכללים "יובאו בחשבון כל עלויות החברה קדישא, לרבות העלויות לרכישה ולפיתוח הקרקע, במקרים שבהם נושאת החברה קדישא בעלויות אלו, עלויות הטיפול בלוויה ובשירותים, הנלווים לכך, ועלויות אחזקת בתי העלמין לאורך שנים".

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי "לאחרונה היו פרסומים שונים אודות מחירים הנגבים עבור חלקות קבר הנרכשות בחיים. על-פי המצב החוקי כיום, הכנסות של חברות הקדישא ממכירת אחוזות קבר בחיים צריכות לכסות את כלל עלויות החברה קדישא, לרבות רכישה, פיתוח ותחזוקה של בתי עלמין. המוסד לביטוח לאומי מכסה את העלות של יום הקבורה... לגבי מי שרכש חלקות קבר בחיים, מכסה המוסד לביטוח לאומי רק חלק מהוצאות אלו, ובמקרים מסויימים אינו מכסה אותם כלל.

מוצע כי במסגרת קביעת תעריפים לחלקות קבר שיירכשו בחיים, תינתן מחשבה כוללת לעלויות של החברות קדישא, לרבות התחייבויות שנוצרו בעבר, שכן במקביל להסדרת עלות המקומות, יש להקפיד שיהיה בתשלום כדי לכסות את כל העלויות, על-מנת שלא יווצר מצב שבו בשלב מסויים לא תוכלנה החברות קדישא לעמוד בהתחייבויות שנטלו על עצמן" {הצעות חוק 2358, תשנ"ה, 275-276}.

חוק שירותי הדת קובע, איפוא, כי התשלום עבור חלקת הקבר, שנרכשה במהלך חייו של הנפטר, ייעשה ב"סכום קבוע על-פי כללים שיקבע השר...". ואכן, כללים גובשו והוגשו לאישור ועדת הפנים של הכנסת, אלא שבפועל זו לא אישרה אותם. רק בשנת 2001 תוקן סעיף 14א, ונקבעו תעריפים מקסימליים לרכישת חלקת קבר בחיים.

אשר לשמירת חלקת קבר עבור בן משפחה של אדם שנפטר, מוסיף החוק המתוקן וקובע שניים אלה: ראשית, נקבע כי מקום שנפטר אדם והותיר אחריו בני משפחה, לא תקבור החברה קדישא נפטרים אחרים בשתי חלקות צמודות, במשך 90 ימים מיום קבורת הנפטר; שנית, נקבעו סדרי הפניה של בני משפחה בבקשה לרכוש חלקת קבר בצמוד לנפטר, וסדרי הדיון בבקשות כאלה. כן נקבעה הוראה בדבר "זכות קדימה", מקום בו מספר בני המשפחה הפונים בבקשות לרכישת חלקות קבר בצמוד לנפטר, עולה על מספר החלקות שניתן להקצות לצורך כך.

מן המקובץ עולה, כי כיום מוסדר הנושא של רכישת חלקות קבר על-ידי בני משפחה של נפטר, בחקיקה ראשית מפורשת. העיקרון המנחה הוא, כי אדם זכאי לפנות בבקשה לרכוש לעצמו חלקת קבר בחיים, וכי הדבר כרוך בתשלום על-פי תעריף מסויים {ע"א 9486/00 וירג ליביה נ' המועצה הדתית כרמיאל ו- 4 אח', תק-על 2002(4), 595 (2002)}.

3. תשלום "דמי קבורה" - המנוחה לא היתה תושבת ישראל - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 7488/05 {מסעוד בוטון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(1), 3066 (2009)} נדונה תביעה לתשלום "דמי קבורה", אשר נדחתה על-ידי הנתבע, מאחר והמנוחה, לא היתה במעמד של תושבת הארץ, בהתאם לסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי.

המנוחה, ילידת ישראל, גדלה ונישאה בישראל. בשנת 1963 עזבה את ישראל ביחד עם בעלה. לאחר פטירתה הוטסה גופתה על-מנת להיקבר בארץ. התובע פנה לנתבע, על-מנת שישא בדמי הקבורה ונענה בסירוב. לאור סירוב זה, מימן התובע מכיסו את הוצאות הקבורה בסך 25,000 ש"ח, וזאת על-מנת שלא להלין את גופת המנוחה.

בית-הדין קבע, כי התשתית העובדתית מצביעה על-כך שמרכז חייהם של התובע ואשתו המנוחה היה בחוץ-לארץ, ולא בישראל. התובע אישר בעדותו שהוא ואשתו המנוחה התגוררו החל משנת 1963 בחוץ-לארץ. כמו-כן התובע הודה שאין לו דירה בארץ וגם לא כל רכוש אחר וכי ילדיו ונינו התגוררו בסמוך אליו בחוץ-לארץ. עוד אישר התובע שהוא ואשתו המנוחה הגיעו לביקורים בארץ, לא יותר מאשר אחת לחצי שנה לתקופות קצרות ומשתנות.

משכך, קבע בית-הדין, כי היות והמנוחה לא היתה תושבת ישראל, אין בידי בית-הדין הסמכות להורות לנתבע לשלם לתובע דמי קבורה וזאת חרף תרומתו הנטענת של התובע למדינה.

באשר לטענת התובע כי על הנתבע לשלם "דמי קבורה" מכוח הוראות האמנה. קבע בית-הדין, כי "דמי קבורה" אינם נכללים במסגרת הביטוח. לפיכך {לפי קביעה של בית-הדין הארצי} הוראות האמנה לא מאפשרות לנתבע לשלם דמי קבורה עבור קבורת מנוח שאינו תושב ישראל.

4. תשלום דמי קבורה - שריפת הגופה במקום קבורה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 7726/05 {פירונוב רגינה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(1), 10862 (2008)} הנתבע דחה תביעה לתשלום דמי קבורה של אביה של התובעת על-פי סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי, משגופת אביה לא נקברה.

ביום 27.08.06 הגיש בא-כוח התובעת, כתב תביעה מפורט בו נטען כי המנוח, שהיה אזרח ותושב ישראל, בן הדת הלותרנית, נפטר בישראל. על-פי דתו ואמונתו נשרפה גופתו בישראל ואפרו נקבר קבורת עפר בלטביה.

שריפת גופתו נעשתה בישראל על-ידי חברת עלי שלכת בע"מ המורשית לכך. התובעת שילמה את מלוא הוצאות הקבורה בעבור שריפת הגופה והקבורה לחברה ואלה דמי הקבורה שהיא עותרת להם.

עוד טענה התובעת, כי טעה הנתבע בפרשנותו את המונח "קבורה" שבסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי. כמו-כן, משהמנוח לא היה יהודי, זכאי הוא לקבורה על-פי דתו ואמונתו, קרי: לשריפת גופתו, וזוהי "קבורה".

ועוד הוסיפה התובעת, כי פרשנות הנתבע בנסיבות מפלה, לא שוויונית ולא סבירה והיא בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תכלית החוק איננה להוציא "שריפה" מהגדרת "קבורה".
בית-הדין קבע, כי מלשון החוק והתקנות לא ניתן לקבל את גרסת התובעת, שהרי כוונת הדברים העולה מהלשון בה השתמש המחוקק {ומחוקק-המשנה} היא נטילת הגופה, טמינתה באדמה, בבית עלמין, בשטח שיועד לכך, לאחר שנחצב הקבר {ותוספת, כשחציבת הקבר היתה בשטח סלעי}.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי מקובלת עליו האבחנה שערך הנתבע בסיכומיו, לפיה החוק והתקנות עוסקים בקבורת אדם ולא בקבורת אפרו של אדם.

5. משהתובעת מתגוררת עם החייב, אין היא זכאית לתשלום מזונות על-פי החוק - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 12435/03 {זמאמירי סארה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(4), 4141 (2004)} נדונה תביעה כנגד החלטת הנתבע שדחה את תביעתה של התובעת לתשלום מזונות. על-פי החלטת המוסד, משהתובעת מתגוררת עם החייב, אין היא זכאית לתשלום מזונות על-פי החוק.

בהחלטתו נסמך המוסד על התיקון לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972, שנכנס לתוקפו ביום 01.01.03, הקובע כך: "זוכה" - מי שפסק-דין למזונות ניתן לזכותו ואינו מתגורר עם החייב".

לזכותה של התובעת ניתן פסק-דין למזונות בבית-הדין השרעי ביום 27.06.02. התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי למזונות ביום 21.07.02.

ביום 11.09.03 נתן המוסד החלטתו, לפיה נדחית תביעת התובעת למזונות עקב מגורים משותפים עם החייב באותה דירה. במהלך הדיון בפני בית-הדין הוסכם כי התובעת זכאית למזונות מחודש יוני 2002 ועד לחודש דצמבר 2002.

אין חולק איפוא, כי התקופה הרלוונטית לבחינת זכאותה של התובעת הנה מ- ינואר-ספטמבר 2003. כמו-כן אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת והחייב על-פי פסק-הדין למזונות מתגוררים בתקופה הרלוונטית בדירה אחת.

בית-הדין קבע, כי את קביעת החוק בדבר מגורים יחדיו יש לפרש כלשונה, וללא זיקה לבירור שאלת קיום משק בית משותף בין בני הזוג. הזכאות למזונות מותנית איפוא בכך שאין הזוכה מתגורר יחד עם החייב תחת קורת גג אחת.

6. דמי קבורה - המנוח לא היה תושב ישראל - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 10261/03 {קומבר גלילה נ' בטוח לאומי-סניף ירושלים, תק-עב 2004(3), 3371 (2004)} ביקשה התובעת לקבוע , כי בעלה {המנוח} היה תושב מדינת ישראל בעת ולפני פטירתו ולפיכך זכאית התובעת לתשלום קצבת שארים ודמי קבורה.

התובעת נושאת תעודת זהות ישראלית של תושב קבע בישראל. התובעת היא אלמנתו של קונבר יוסף, אבי חמשת ילדיה, אשר נפטר ונקבע בירושלים ביום 28.05.99.

לתובעת ובעלה המנוח היה נכס באבו דיס שמחוץ לתחום ישראל. כיום התובעת הנה בעלת הנכס. בנכס שבאבו דיס יש שתי דירות, בדירה אחת יש שני חדרים וחדר ישיבה ובדירה השניה יש שני חדרים, סלון ושירותים. טרם לפטירת בעל התובעת היו בני הזוג יחד בעלי אכסניה במזרח ירושלים. כיום התובעת הנה בעלת האכסניה ובנה סאיד קונבר מנהל את המקום.

ביום 07.10.99 הגישה התובעת תביעה לתשלום קצבת שארים ודמי קבורה מהנתבע בגין פטירת בעלה בטענה כי המנוח היה תושב ישראל בעת פטירתו. ביום 30.04.01 הגישה התובעת תביעה לתשלום קצבת זקנה מהנתבע בטענה כי היא תושבת ישראל.

תביעתה לקצבת שארים ודמי קבורה נדחתה על-ידי הנתבע בטענה כי בעלה המנוח לא היה בתקופה הרלוונטית לפני פטירתו תושב ישראל ותביעתה לקצבת זקנה נדחתה גם כן על-ידי הנתבע בטענה, כי התובעת אינה תושבת ישראל. שתי התביעות נדחו בין אם בידיעתה ובין אם לאו.

בית-הדין קבע, כי בעלה המנוח של התובעת, כמו גם התובעת, לא היו תושבי ישראל שנתיים בטרם פטירתו ועל-כן אין זכאית התובעת לקצבת שארים על-פי הקבוע בסעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי.

באשר לדמי הקבורה, קבע בית-הדין, כי הנתבע הצליח להרים את הנטל אף שהחובה לא חלה עליו, והוכיח כי המנוח לא היה תושב ישראל ולפיכך התובעת אינה זכאית לדמי קבורה.

7. דמי קבורה למי שקבר את מתו, על-ידי גוף שכלל אינו מורשה לקבור מתים בישראל - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 1526/02 {אוקון אברהם נ' בטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2004(1), 2167 (2004)} נדונה תביעה לדמי קבורה שנדחתה מאחר והחברה שעסקה בקבורה אינה מורשית לקבור ואינה חתומה עם המוסד לביטוח לאומי על הסכם לתשלום דמי קבורה.

התובע ורעייתו אזרחי ותושבי ישראל, רכשו בשנת 1974 לערך חלקת קבר בבית העלמין "ארץ החיים". ביום 04.12.01 נפטרה אישתו ונקברה על-ידי "ארץ החיים" בחלקה שנרכשה. התובע שילם, עבור הקבורה והלוויה 1600 דולר כאמור בתביעתו.

התובע פנה למוסד לביטוח לאומי ודרש לקבל דמי קבורה אך אז נאמר לו שהוא אינו זכאי מאחר ו"לארץ החיים" אין הסכם עם המוסד לביטוח לאומי בקשר לקבורת נפטרים. יתר-על-כן "לארץ החיים" היתר לקבורת נפטרים יהודים תושבי חוץ-לארץ בלבד.
בית-הדין קבע, כי במקרה דנן כפי שעלה מתעודת עובד הציבור, חברת "ארץ החיים" אינה חתומה על הסכם עם הנתבע. יתר-על-כן לחברת "ארץ החיים" אין אישור לטפל בקבורה של נפטרים בישראל אישור הנדרש על-פי דין. לא הוברר מדוע אין היתר לקבירת מתים שמתו בישראל לחברת "ארץ החיים". הנתבע אינו רשאי איפוא בהתאם לתקנות לחתום על הסכם עם מי שאין לו היתר לקבירת מתים שמתו בישראל.

עוד הוסיף בית-הדין, כי חברת "ארץ החיים" אף גובה, כפי שעולה מכתב התביעה של התובע, סכומי כסף ממשפחת המת, העולים על אלה שמותר על-ידי מי שהורשה לקבור מתים בישראל לאור סעיף 268 לחוק הביטוח הלאומי.

לאור כל זאת עולה, כי תכלית החקיקה, אותה מבקשים לקדם באמצעות תמריץ כלכלי, נועדה להבטיח מכלול עניינים ולא רק שחרור משפחת המת מהוצאות הקבורה.

לסיכום קבע בית-הדין, כי אין זה נכון לזכות בדמי קבורה את מי שקבר את מתו, על-ידי גוף שכלל אינו מורשה לקבור מתים בישראל, ואינו חתום על הסכם עם המוסד לביטוח לאומי. מתן דמי קבורה במקרה מעין זה, עלול לפתוח פתח לגופים רבים ונוספים, שעשויים לראות בנושא הקבורה עסק ריווחי שהתשלום בצידו מובטח, באמצעות הנתבע, וליתן שירותי קבורה תוך שהם גובים כסף גם ממשפחת הנפטר ומבלי שניתן להם אישור לעסוק בקבורה. התביעה נדחתה.

8. המנוחה, לא היתה במעמד של תושבת הארץ - דמי קבורה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 1927/03 {המועצה הדתית אופקים - על-ידי מר משה פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2004(1), 958 (2004)} נדונה תביעה לתשלום דמי קבורה, אשר נדחתה על-ידי הנתבע, מאחר והמנוחה, לא היתה במעמד של תושבת הארץ, בהתאם לסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי.

המנוחה יצאה בשנת 1992 את הארץ לארצות-הברית על-מנת להתגורר אצל בנה. הדבר נעשה על-מנת שהתובעת תוכל לקבל טיפול רפואי וסיעוד, אשר הוצאותיהם בארץ היו גבוהות. כמו-כן, בנה של המנוחה ובני משפחתו היו נכונים לטפל במנוחה ואף להפוך אחד מחדרי הבית לבית-חולים.

כשנה לפני פטירתה של המנוחה, חזרה המנוחה לארץ, עברה ניתוח ובמהלכו נקטעה רגלה. הרגל הקטועה נקברה בבית העלמין באופקים. לאחר הניתוח חזרה המנוחה לארצות-הברית שם שהתה עד לפטירתה. לאחר פטירתה של המנוחה, הוטסה גופתה לארץ ונקברה באותה חלקה בה נקברה הרגל הקטועה.

בית-הדין קבע, כי המנוחה בחרה מרצונה לשהות עם בנה בחוץ-לארץ. לא הוכח בפני בית-הדין, כי ניטל מהמנוחה רצונה כאשר עברה להתגורר בארצות-הברית ועל-כן כשבחרה להעביר את מרכז חייה לחוץ-לארץ, נותקה הזיקה שהיתה לה לארץ והיא חדלה להיות תושבת הארץ.

כמו-כן, אין חולק, כי המנוחה קיבלה קצבת זקנה וקצבת שאירים, אולם אין בכך כדי להפוך אותה לתושבת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי גם עצם קבירת רגלה הקטועה של המנוחה בארץ, שנעשה באופן וולנטרי על-ידי התובעת, אין בו כדי להפוך את המנוחה לתושבת, הגם שמבחינה הומנית ברור, כי טוב עשתה התובעת, כאשר דאגה לקבור את המנוחה באותה חלקה בה נקברה הרגל. אך בכך אין כדי ליצור חובה לנתבע לשלם לתובעת דמי קבורה, זאת כל עוד המנוחה אינה תושבת.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דמי קבורה - דמי קבורה בארץ (סעיף 266 לחוק)