מבוטחים ותנאים לביטוח (סעיף 75 לחוק)

1. הדין
סעיף 75 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"75. מבוטחים (תיקון התשס"ז (מס' 11))
(א) אלה המבוטחים לפי פרק זה:
(1) עובד, למעט שוטר כמשמעותו בחוק המשטרה, סוהר כמשמעותו בחוק שירות בתי הסוהר ועובד שירותי הביטחון כמשמעותו בסעיף 63א לחוק שירות המדינה;
(2) עובד עצמאי, למעט מי שנמנה עם סוג אנשים שהוצאו מכלל עובדים עצמאיים, לעניין סעיף זה, בתקנות ולאחר התייעצות עם ועדת העבודה והרווחה;
(3) אדם המצוי בהכשרה מקצועית או בשיקום מקצועי, במקום או אצל אדם שאושר לכך בתקנות ולעניין זה יראו משתקם כהגדרתו בחוק זכויות לאנשים עם מוגבלות המועסקים כמשתקמים (הוראת שעה), התשס"ז-2007, כמצוי בשיקום מקצועי;
(4) אדם הנבחן לפי סעיף 22 לחוק החניכות, התשי"ג-1953, או לפי הפרק השלישי לחוק שירות התעסוקה, והוא בשעת הבחינה בלבד;
(5) מי שמתאמן לפי חוק שירות עבודה בשעת חירום, התשכ"ז-1967;
(6) אסיר או עציר העובד בעבודה שאינה מן השירותים שנקבעו בתקנות כשירותים רגילים של בית-סוהר או של מקום מעצר;
(7) חוסה במעון או במעון נעול על-פי חוק הנוער, העובד בעבודה שאינה מן השירותים שנקבעו כשירותים רגילים של מעון או מעון נעול כאמור;
(8) מי ששכרו נקבע על-פי חוק.
(ב) לגבי מבוטח לפי פסקאות (3) עד (7) של סעיף-קטן (א) יראו כמעבידו את מי שהשר קבע, ולגבי מבוטח לפי פסקה (8) יראו כמעבידו את החייב בתשלום שכרו."

2. כללי
גמלת הנכות מעבודה, הינה גמלה ארוכת טווח מחליפת הכנסה, שתכליתה לאפשר לנפגע לחיות באורח שוטף באותה רמת הכנסה בה חי קודם לפגיעה בעבודה. יחד-עם-זאת, יש בגמלה זו מאפיינים של הבטחת קיום, המוטבעים בכל תגמול שמחליף הכנסה, שכן אותה הכנסה באה להבטיח את קיום המבוטח.

החוק מבחין בין מי שזכאי להיות מבוטח בביטוח נפגעי עבודה לבין עצם תשלום הגמלה למבוטח בנפגעי עבודה. פרק ה' לחוק מסדיר את תחום נכות מעבודה, וקובע מי הם המבוטחים על-פי פרק זה, ומה הן זכויותיהם.

3. "אסיר" - זכותו לקבל את קצבת הנכות בעת מאסרו (סעיף 75(6)) - כללי הפרשנות שיש להחיל בבואנו לפרש הוראת חוק
ב- עב"ל 10183-01-11 {דלאל גאנם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(2), 345 (2012)} כללי הפרשנות שיש להחיל בבואנו לפרש הוראת חוק נדונו זה מכבר בפסיקת בית-המשפט ובספרות המשפטית ונקבע כי מקום בו לשון הטקסט אינה מאפשרת מתחם אפשרויות לשוני, לא מתעוררת שאלה פרשנית המחייבת בחינה בהתאם להליך הפרשנות המוכר בשיטתנו המשפטית וממילא אין הפרשן נדרש לבחינת כלל התכלית - כלל הפרשנות השני.

ויותר מכך - במצב דברים בו לשונו של הטקסט ברורה וחד-משמעית, לא ייתן הפרשן לטקסט משמעות שאין הוא יכול לשאת, באופן שישמור על עקרון שלטון החוק, על המבנה החוקתי והשיטתי ועל אמון הציבור בשפיטה.

מסעו של הפרשן מתחיל במילותיו של החוק, וגבולותיו של הפרשן - גבולות לשונו של הטקסט. בלשון נטועה נקודת האחיזה הראשונית, וממנה והלאה יפליג הפרשן לאור לשון הטקסט, כשהוא מונחה בתכלית החוק ומטרתו.

במלאכה זו יש להקפיד שלא יינתן ללשון הכתוב מובן פרשני המבקע את קרום התכלית העוטף את דבר החקיקה.

סעיף 325 לחוק קובע הוראה כללית לפיה לא תשולם שום גמלה מכוח החוק לאסיר השוהה במאסר למשך שלושה חודשים ומעלה.

לשונו של סעיף 325 לחוק ברורה ונהירה, ואין מקום לייחס לאמור בו פרשנות אחרת מזו הנלמדת מלשונו. הפרשנות הלשונית עולה בקנה אחד עם פרשנות תכליתית של הסעיף.

סעיף 75 לחוק הביטוח מגדיר אסיר כמי שמבוטח בביטוח נפגעי עבודה, יחד-עם-זאת, אין בהוראה זו בכדי לסתור את האמור בסעיף 325 לחוק, סעיף זה מהווה הסדר כולל המתייחס לזכאות של אסיר לכל גמלה מכוח החוק.

הוראות סעיף 325 לחוק יחולו רק על מבוטח שתקופת מאסרו עולה על שלושה חודשים, את הוראות שני הסעיפים יש לראות כמקשה אחת תוך שהם משלימים זה את זה.
האמור בסעיף 96 לחוק משלים את הוראות סעיף 325, ומוסיף תניה לפיה דמי פגיעה ישללו מכל אדם במאסר או במעצר, גם אם משכם של אלו קצר משלושה חודשים. שהרי דמי הפגיעה מכסים אך ורק 91 ימים מאז יום הפגיעה ומעבר לכך מכסה גמלת הנכות.

מטעם זה הוראות החוק משתלבות היטב זו בצד זו, ואינן מהוות סתירה הדורשת פרשנות: סעיף 75(6) מבהיר כי גם אסיר, תהא תקופת מאסרו אשר תהא, יהיה מבוטח על-פי החוק - דהיינו זכאי להיות מוכר כנפגע עבודה.

סעיף 96 לחוק מבהיר כי דמי פגיעה לא ישולמו למי שהינו אסיר או עציר, ללא קשר לתקופת המאסר.

סעיף 325 לחוק קובע את ההוראה הכללית לפיה כאשר אסיר נפגע בעבודתו, והוכר כנפגע עבודה, זכותו לגמלה בפועל תלויה בתקופת מאסרו, וככל שזו עולה על שלושה חודשים, הזכאות נשללת, עד לתום תקופת המאסר. לאחר תום תקופת המאסר, תשולם קצבת הנכות מעבודה כלמבוטח רגיל.

מכאן יוצא כי הפגיעה בעבודה במהלך מאסר אינה מזכה בדמי פגיעה ובגמלת נכות מעבודה כל עוד המבוטח שוהה בכלא.

עיון בהוראות החוק הביאנו למסקנה כי גזרה שווה ניתן ללמוד דווקא מהוראות סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי, המתנה אפשרות לקבלת כפל גמלאות בגין פרק זמן אחד. אסיר, אשר דמי הקיום שלו ממומנים על-ידי המדינה, ועותר לתשלום גמלה עבור תקופת שהותו בכלא, משול למצב בו קיים תשלום של כפל גמלאות בגין אותו פרק זמן. העובדה שאסיר הוא בגדר מבוטח לעניין פגיעה בעבודה מבטיחה כי עם סיום מאסרו - רוצה לומר, עם תום מימון דמי קיומו - יהיה זכאי ככל נפגע עבודה אחר, בהתאם לתנאים הקבועים בחוק לקבלת קצבה מחליפת הכנסה.

פרשנות זו תואמת הן את לשון החוק, והן את תכליתו לפיה גמלאות הבאות להבטיח קיום מינימום לזכאים אינם משתלמות לאדם שקיומו על חשבון הציבור.

סימוכין לכך נמצא בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף. מקורו של סעיף 325 לחוק, בסעיף 67(א) לחוק הביטוח הלאומי התשי"ד-1953, אשר הפך לסעיף 147 בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח-1968. גלגוליו של סעיף 325 לחוק הנוכחי, מראשית דרכו מלמדים כי המחוקק התכוון לשלול את זכאותו של אסיר לגמלה בתקופת המאסר באופן מפורש ומודע.

בנוסחו הקודם קבע סעיף 147 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח- 1968 כך:

"הנמצא במאסר על-פי פסק-דין של בית-משפט שדן אותו למאסר של שלושה חודשים או יותר, לא תשולם לו כל קצבה בעד הזמן שהוא במאסר, אולם המוסד ישלם את הקצבה כולה או מקצתה, לתלויים באסיר."

בתיקון מס' 41 לחוק הביטוח הלאומי התשמ"א-1981 נמחקה הסיפא המתחילה במילים "אולם המוסד", וכן הוחלפה המילה "קצבה" המילה "גמלה".

סעיף 1 לחוק מגדיר "גמלה" ככל טובת הנאה המוענקת מכוח החוק. בחירתו של המחוקק לשנות את המונח קצבה לגמלה, מלמדת על כוונתו לשלול באופן גורף מאסיר כל זכות להטבה מכל סוג שהוא. כך גם בדברי ההסבר לתיקון החוק: מוצע להחיל הוראה זו לא רק לגבי קצבה אלא לגבי כל גמלה שמגיעה לאסיר.

ככלל, דמי פגיעה כמו גם גמלת נכות מעבודה הם גמלאות מחליפות הכנסה למי שעקב פגיעתו אינו מסוגל לעבוד ולכן איבד את מקור פרנסתו שנועד להבטיח את קיומו. כאשר מדובר באסיר לא ניתן להתעלם מכך שדמי הקיום שלו ממומנים ומסופקים על-ידי המדינה, ואין הצדקה לאפשר תשלום עודף מידי אורגן אחר של המדינה לשם סיפוק אותה תכלית.

באותו אופן נלמד עיקרון זה מסעיף 156(3) לחוק, המתייחס לפרקי הזמן שאין משלמים בעדם דמי תאונה ובהם נכללת תקופה בה המבוטח נמצא במאסר.

אשר לסוגיית דמי הקיום של אסיר, בחינת הוראות החוק מעלה כי זכויות המבוטחים תלויות במכלול תנאי חייהם. כך, קובע החוק כי מי שמשלם את חובו לחברה בריצוי מאסר, לא יקבל גמלה בהתאם לחוק כל עוד הוא שוהה בכלא. זהו האיזון שעושה החוק בין הבטחת קיום בסיסי של אסיר מול הפגיעה בזכויות של ביטחון סוציאלי. איזון זה לוקח בחשבון כי הזכות לקבלת גמלה עומדת לאסיר עם שחרורו מהכלא כאשר ישוב ויהנה מאגד הזכויות המלא בהתאם לחוק.

הלכה מושרשת היא עימנו, כי זכויות היסוד של האדם "שורדות" גם בין חומות בית-הסוהר וניתנות לאסיר {וגם לעציר} אף בתוך תא כלאו. יוצאות מכלל זה הן אך זכותו של האסיר לחופש התנועה, ששלילתה מן האסיר נובעת מכליאתו, וכן מגבלות המוטלות על יכולתו לממש חלק מזכויותיו האחרות; מהן מגבלות המתחייבות משלילת חירותו האישית, ומהן מגבלות שיסודן בהוראת חוק מפורשות.

כאמור, כליאתו של אדם בבית-סוהר - פוגעת בראש ובראשונה בזכות החוקתית לחירות אישית. זכות זו קבועה בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בו נאמר בזו הלשון:

"5. אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת."

מהוראת סעיף 5 לחוק יסוד עולה כי מאסרו של אדם פוגע בזכותו החוקתית לחירות אישית. הרשעת אדם בפלילים ובעקבות כך גזר דין של מאסר המוטל עליו, מביאים לצמצום ההגנה על זכות החירות האישית והיא נשללת ממנו לפרק הזמן שנקבע בגזר הדין.

שלילה זו מוצדקת בהתאם להוראות פסקת ההגבלה, שלילת החירות האישית, כמו גם זכויות אחרות במסגרת הליך פלילי, מגשימה אינטרס ציבורי הבא בגדר אחת מתכליות ההליך הפלילי כגון הרתעה, גמול או שיקום.

4. עובד
שאלת היותו של הנפגע מבוטח בביטוח נפגעי עבודה בגדרו של סעיף 75 לחוק, היא שאלה פרלימינרית, הקודמת לבחינת התקיימותם של היסודות הנדרשים במסגרת סעיף 79 לחוק. לשון אחר: רק בבוא הנפגע בגדרי סעיף 75 לחוק, כאחד המבוטחים בענף נפגעי עבודה, יוכל לבוא בשערי מבחן ה"תוך כדי ועקב עבודתו" שבסעיף 79 לחוק.

לפי פסיקת בית-המשפט, מעמדו של אדם כ"עובד" הוא דבר הקרוב לסטאטוס, ואינו נקבע רק על-פי ההגדרה שניתנה לכך על-ידי הצדדים אלא על-פי נסיבות העניין כהווייתן.

ב- ב"ל (נצ') 20255-09-13 {לויס נסייר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 22844 (2015)} נדונה השאלה האם התובע הוכיח קיומם של יחסי עובד-מעביד.

בית-המשפט קבע כי ההכרעה בשאלה אם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד נעשית על-פי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים במצטבר את התמונה הכוללת והשלמה.

המבחן שנקבע בפסיקת בית-המשפט בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד הינו המבחן המעורב, הכולל מספר מבחני-משנה, שהמרכזי בהם הוא מבחן ההשתלבות.

למבחן ההשתלבות שני פנים: הפן החיובי - במסגרתו נבחן אם מבצע העבודה השתלב בעסקו של נותן העבודה, והאם הוא מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, או שמא הוא מהווה גורם חיצוני. הפן השלילי - האם מבצע העבודה השתלב גם בעסקים אחרים.

ב- ב"ל (ת"א) 55689-07-13 {אורי רוזאלס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 15994 (2015)} נדונה השאלה האם היה התובע "עובד" כמשמעו בסעיף 75(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי בעת שאירעה לו פגיעה בכתפיו, והאם יש קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין הפגיעה.

בית-המשפט קבע כי הראיה המרכזית להוכחת טענתו של התובע כי הפגיעה אירעה לו בעת שעבד כמאבטח במרתון תל אביב מצויה ברישומים מזמן אמת, עם קבלתו לחדר מיון בבית חולים איכילוב בסמוך לאחר האירוע.

כידוע בית-הדין מייחס משקל משמעותי; למידע שמוסר נפגע בעת קבלתו בחדר מיון, ובפרט מקום שיש בנסיבות הדיווח סממנים שמעידים על אותנטיות.

עוד נפסק כי, בנסיבות המיוחדות של המקרה, המסמכים האותנטיים משני חדרי המיון, בהם נרשם כי התובע נפגע בעת שעבד כמאבטח במרתון תל-אביב מעבירים את הנטל לנתבע להוכיח כי הרישום לפיו התובע נפגע בעת עבודתו כמאבטח במרתון תל-אביב איננו נכון או איננו משקף את המציאות.

ב- ב"ל (נצ') 5667-05-12 {בלאל מוסא חמד נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.15)} קבע בית-המשפט כי לפי סעיף 75(א)(1) לחוק הביטוח שעניינו מבוטחים ותנאים לביטוח נפגעי עבודה נאמר כי שאלת היותו של הנפגע מבוטח בביטוח נפגעי עבודה בגדרו של סעיף 75 לחוק, היא שאלה פרלימינרית, הקודמת לבחינת התקיימותם של היסודות הנדרשים במסגרת סעיף 79 לחוק. לשון אחר: רק בבוא הנפגע בגדרי סעיף 75 לחוק, כאחד המבוטחים בענף נפגעי עבודה, יוכל לבוא בשערי מבחן ה"תוך כדי ועקב עבודתו" שבסעיף 79 לחוק.

הלכה פסוקה היא, כי מעמדו של אדם כ"עובד" הוא דבר הקרוב לסטאטוס, ואינו נקבע רק על-פי ההגדרה שניתנה לכך על-ידי הצדדים אלא על-פי נסיבות העניין כהווייתן.

למותר לציין, כי יחסי עובד-מעביד יכולים להתקיים במשך יום אחד בלבד וקיומם אינו מותנה במשך זמן כלשהו, כל עוד מתקיימים המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה, אשר יש וייושמו בשינויים המחוייבים לצורך הכרה בזכאות כזו או אחרת על-פי חוק הביטוח.

ב- ב"ל (חי') 7429-11-13 {מהדי עניסי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.02.15)} הדיון נסב אודות השאלה האם יש לראות בתובע כמי שהיה "עובד" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי בעת שנפגע באירוע תאונתי.

התובע טען כי התאונה התרחשה בעת שעבד כפועל בעסק של אחיו, הנתבע דחה את התובע מאחר שהתובע אינו מבוטח כעובד שכיר לפי החוק ומכאן התביעה להכיר בתובע כעובד שכיר.

בית-המשפט קבע כי סעיף 1 לחוק מגדיר "עובד" לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד.

"בן משפחה" - אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות, נפסק כבר בפסיקת ענף הביטוח לאומי כי קירבה משפחתית - ולו קירבה בין הורים וילדים - אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד-מעביד.

המניע לבחירת העובד, בין אם הוא מניע עיקרי או משני, אינו קובע לעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד, מהות היחסים שנוצרו היא הקובעת לעניין זה.

עם-זאת, כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה הם קרובי משפחה, בית-הדין בוחן בקפידת יתר את טיבם של היחסים שנוצרו: האם בפניו מערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית, או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות.

נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית, ולובשים אופי של יחסי עובד-מעביד, מוטל על בן המשפחה הטוען לקיומם.

אין מניעה שאדם יעבוד כעובד בעסק של קרוב משפחתו. אולם כל אימת שאדם טוען שעבד אצל קרובו, יש לבחון ובקפידה רבה, האם התקיימו הלכה למעשה בין הצדדים יחסי עובד-מעביד או שמדובר בעזרה משפחתית הניתנת על-ידי אדם לקרובו.

בבדיקת טיב הקשר בין הצדדים אם הם יחסים וולנטריים התנדבותיים, או יחסי עובד-מעביד, נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר, התמורה בעד העבודה, שכן יחסי עובד-מעביד מחייבים מטיבם קבלת תמורה עבור ביצוע העבודה.

ב- ב"ל (ת"א) 35378-07-11 {סמיר ג'רארעה חמד נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.13)} בית-המשפט קבע כי מהוראת החקיקה עולה כי ככל שהתובע היה עובד, מבוטח הוא על-פי סעיף 75(א)(1) לחוק.

כמו-כן, הכלל הוא שעובד הוא מבוטח וזכאי לגמלאות לפי פרק ה' לחוק, בין אם מעבידו קיים את חובת תשלום דמי הביטוח בגינו {לפי סעיף 342(ב) לחוק} ובין שהפר חובה זו באופן שהוא יהיה זכאי לגמלאות לפי פרק ה' לחוק גם אם מעבידו הפר את חובת הדיווח ותשלום דמי ביטוח בגינו.

מכאן, ככל שיקבע כי התובע היה "עובד", דין תביעתו להתקבל, עם-זאת, תובע גמלאות הטוען כי היה "עובד" חייב להוכיח זאת בכך שיוכיח מי היו מעבידיו ומהי התקופה בה עבד אצל כל אחד מהם.

בבואנו לבחון קיום יחסי עובד - מעביד, עלינו לשקלל את כל הנתונים שהינם חלק מן המבחן המעורב ובמסגרת איזון זה יכול ויינתן משקל שונה לכל אחד מהנתונים הרלוונטיים.

עוד ראוי לציין כי מטרת קביעתם של יחסי עובד ומעביד היא מטרה סוציאלית קרי, החלת הגנת חוקי העבודה או הגנת חוק הביטוח הלאומי, על מי שדיני העבודה או דיני הביטוח הלאומי מבקשים לפרוש את רשת ההגנה הסוציאלית שאותן מערכות דינים מכילות ובעיקר - מי שתלוי תלות כלכלית במעסיקו.

5. מסך ההתאגדות
ב- ב"ל (חי') 2557-08-11 {חוסיין עיסאם נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.14)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות בהן בעלי שליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים מחוסר תום-לב ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן.

יש לראות בחומרה רבה התנהלות זו של מעסיקים אשר אינם מדווחים על העובדים שלהם לרשויות המס לרבות למוסד לביטוח לאומי ורק לאחר שהעובד עובר תאונת עבודה מעלה המעסיק כל מיני טענות מופרכות. לא די בכך שאותו עובד נפגע בתאונת עבודה עת שלא היה מדווח למוסד לביטוח לאומי, אלא שלאחר-מכן נאלץ אותו עובד להתמודד מול המוסד ביטוח לאומי, בשל טענות סרק של מעסיקו ולהוכיח מי באמת העסיק אותו ומשך כמה זמן.

6. נפגעי עבודה
ב- ב"ל (ב"ש) 49289-05-10 {איילה מי עמי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.14)} קבע בית-המשפט כי ההוראות הנוגעות לענף ביטוח נפגעי עבודה מוסדרות במסגרת סעיפים 85-75 לחוק הביטוח לאומי.

החוק מגדיר מיהם המבוטחים בענף נפגעי העבודה, סעיפים 75 ו- 79 לחוק מגדירים מהי תאונת עבודה כדלקמן:

"75. מבוטחים
(א) אלה המבוטחים לפי פרק זה:
(1) עובד, למעט שוטר כמשמעותו בחוק המשטרה, סוהר כמשמעותו בחוק שירות בתי הסוהר ועובד שירותי הביטחון כמשמעותו בסעיף 63א לחוק שירות המדינה;...

79. הגדרות
בחוק זה, במבוטח:
"פגיעה בעבודה" - תאונת עבודה או מחלת מקצוע;
"תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו..."

היינו, על-מנת שאדם יוכר כנפגע בענף נפגעי עבודה, עליו להיות עובד אשר נפגע בתאונת עבודה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו.

היותו של אדם "עובד" הוא עניין של מעמד. מעמד זה אינו נקבע על-פי התיאור שניתן לו על-ידי הצדדים או אחד מהם אלא נקבע מבחינה משפטית על-פי נסיבות המקרה כהווייתן.

המבחן הנוהג בבתי-הדין לעבודה לקביעת קיומם של יחסי עובד ומעביד הוא "מבחן מעורב" תוך שימת דגש חזק על מבחן ההשתלבות שלו שני פנים.

הפן החיובי, תנאי להשתלבות במפעל הוא שקיים "מפעל" יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל-כן אינו גורם חיצוני. היינו, שהאדם מועבד כחלק מן העסק, ועבודתו נעשית כחלק אינטגרלי של העסק ואינה רק נלווית לו.

הפן השלילי, שהאדם שבו מדובר אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני.

כמו-כן מתייחס בית-הדין למבחני עזר נוספים כגון: שאלת קיומו של קשר אישי בין הצדדים, מבחן הפיקוח, הכוח לשכור ולפטר עובד, מקום העבודה, מי מספק את כלי העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי.

7. צד שלישי
קבע בית-המשפט כי מי שמבקש להפריך את ההנחה האומרת כי יש להכיר בנהנה הישיר מהעסקתו של העובד, כמעבידו של אותו עובד, יש להוכיח כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית {במפורש או מכללא} למתן עבודה בתמורה, בין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה.

הנחת המוצא בפסיקת בית-המשפט היא כי בתבנית העסקה בה מעורב צד שלישי יהיו העובד והמשתמש בעבודתו, הצדדים האמתיים משני עברי חוזי העבודה ועל המבקש להפריך הנחה זו להוכיח טענתו.

8. תאונת עבודה
ב- ב"ל (ב"ש) 25849-07-11 {יעקב חג'אג נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.12)} קבע בית-המשפט כי הוראות סעיף 80(א) לחוק הביטוח מרחיבות את הגדרת תאונה כ"תאונת עבודה" אף אם אירעה שלא במסגרת העבודה אלא בדרך אליה או ממנה, ככלל, סטיה מהדרך הרגילה תמנע את האפשרות להכיר בתאונה שאירעה בדרך כ"תאונה עבודה" אף כי הוראות סעיף 81 לאותו חוק קובעות כי תתכנה סטיות מהדרך המקובלת אשר לא תמנענה את ההכרה בתאונה שאירעה במהלכן, כבתאונת עבודה.

בתנאי העיר של היום, ברור שיותר מדרך אחת מביאה ממקום אחד למשנהו, ולא הדרך הקצרה ביותר היא מן ההכרח הנוחה ביותר, ועל-כן המקובלת. אין כל צורך בראיות לכך שבכל עיר גדולה יגיעו הנוהגים בכלי רכב לעבודתם בדרכים שונות, אף אם נקודת המוצא היא אותה נקודה.

יש ואחד יעדיף דרך "מרומזרת", יש ואחר יעדיף סמטאות שאין בהן תנועה רבה, אף אם היא ארוכה יותר, יש ואחד יעדיף את דרך המלך, ויש ואחר יעדיף דרך חד-סטרית.

"הדרך המקובלת" בהקשר הדברים היא כל דרך המקובלת על העובד שבו מדובר. אם יוכח שפלוני נוסע יום-יום לעבודתו בדרך מסויימת הרי היא הדרך המקובלת. כמובן שבטרם ישתכנע בית-דין כי הדרך שבה מדובר היא "הדרך המקובלת" על אותו עובד, יתן בית-הדין את דעתו לשאלת הסבירות.

המבחן המרכזי הוא, ככלות הכל, אם נסע העובד לעבודתו, או שעשה לעצמו. המבחן לצורך קביעת הדרך המקובלת הנו מבחן סובייקטיבי, וכי חשיבות עליונה תינתן לשאלה האם באמת היה העובד בדרכו לעבודה או שמא, עשה לעצמו.

9. הוראות שונות בקשר לחלות ביטוח נפגעי עבודה והתפתחות הפסיקה בעניין
הכלל הוא כי בעל שליטה או דירקטור בחברה, אינו נחשב לעובד של אותה חברה, אלא הוא משמש כאורגן שלה, ופעולתו עבור החברה אינה נעשית במסגרת של יחסי עובד-מעביד.

לכלל זה יש יוצאים-מן-הכלל, וזאת כאשר מוכח כי היו שני מישורי יחסים מקבילים בין הדירקטור לבין החברה, מישור אחד של יחסי דירקטור-חברה ומישור שני - של יחסי עובד-מעביד.

הנטל להוכיח את קיום שני המישורים המקבילים - מוטל על הטוען לקיומם. כדי להרים את הנטל, יש להראות כי בנוסף למעמדו הרגיל של הדירקטור בחברה, נוצר בינו לבין החברה גם חוזה עבודה.

אמנם, אין צורך בחוזה עבודה פורמאלי דווקא, וניתן להסתפק בחוזה עבודה שבא לידי ביטוי בהחלטה של החברה שנרשמה בפרוטוקול או בתקנונה או אף בדרך של התנהגות - אך בכל מקרה יש להראות כי יחסים אלה, של עובד-מעביד, הינם בני הפרדה מהיחסים שיש בין אותו דירקטור לחברה, בתוקף מעמדו כדירקטור.

אסמכתאות לכלל הנ"ל, ניתן למצוא, בין השאר, בפסקי-הדין הבאים:

ב- דב"ע 401-02/97 {המוסד לביטוח לאומי נ' ביברט ממרן, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.08.98)} שבו נדון עניינם של בני זוג שהיו רשומים כבעלי מניות של חברה. בית-הדין הארצי לעבודה קבע כי הם זכאים לדמי אבטלה, אך זאת - רק לאחר שהשתכנע כי רישומם של בני הזוג כבעלי מניות, היה למראית עין בלבד, בעוד "הרוח החיה" שעמדה מאחורי פעילותה של החברה היתה של בנם של בעלי המניות ולא שלהם עצמם, כך שמבחינה מהותית ראו את בעלי המניות כמי שעבדו בעסק של בנם.
ב- עב"ל (ארצי) 20182/97 {המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופף, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.04.99)} שבו נדון ערעורו של הנתבע על חיובו לשלם דמי אבטלה למי שהיה דירקטור ובעל השליטה בחברה. בפסק-הדין האמור דחה בית-הדין הארצי לעבודה את ערעורו של הנתבע, וקבע כי בנסיבותיו של אותו מקרה, הוכיח המשיב כי היה "עובד" של החברה שבשליטתו, לצורך ביטוח אבטלה.

אולם, גם במקרה זה, הכיר בית-הדין הארצי לעבודה בכך שכאשר מדובר בדירקטור של חברה הרי שיש להוכיח מישור נפרד של יחסים בין המבוטח לבין החברה.

כלומר, נותרה על כנה הדרישה שיהיה מישור של יחסי עובד-מעביד, בנפרד ממישור היחסים של דירקטור וחברה.

בנוסף, התייחס בית-הדין הארצי לקשיים המיוחדים המתעוררים כאשר מדובר בבעל השליטה היחיד בחברה. בנוסף, קבע בית-הדין הארצי לעבודה מבחני עזר לקביעה האם בעל שליטה בחברת יחיד הוא "עובד" לצורך ביטוח אבטלה, כשהמבחן הראשון מביניהם, הוא שוב - מבחן ההפרדה בין פעילותו של המבוטח כ"עובד" לבין פעילותו כ"דירקטור".

פסק-דין יוצא דופן בעניין זה, של בית-הדין הארצי לעבודה, הוא עב"ל (ארצי) 102/99 {נועם יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.12.00)} פסק-דין זה יוצא דופן הן בשל העובדה שהוא עוסק בתחום של נפגעי עבודה, והן בשל כך ששם קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי הוכח קיומם של יחסי עובד-מעביד בין בעל שליטה בחברה לבין החברה שבשליטתו, אף שהיה ערוב נכסים בינו לבין אותה חברה ואף שגובה שכרו הושפע מהכנסות החברה.

ב- עב"ל 20359/97 {המוסד לביטוח לאומי נ' ד"ר סגמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.01)} בו דן בית-הדין הארצי לעבודה בעניינו של מבוטח שהחזיק ב- 99 אחוז ממניות של חברה שבה הוא שימש כמנכ"ל, כדירקטור וכמנהל הפיתוח {בנוסף להיותו בעלים של מרבית המניות}.

בהמשך, ירד חלקו של המבוטח בהחזקת המניות ואף נחתם הסכם העסקה בכתב בינו לבין החברה. החברה הפסיקה את פעילותה בשל קשיים כלכליים.

בית-הדין הארצי לעבודה קבע כי מדובר ב"עובד", וזאת, בהסתמך - בין השאר - על-כך שהיה ניתן להפריד בין חובותיו של המבוטח כ"עובד" לבין תפקידיו האחרים {בהסכם העבודה נקבע מספר שעות מינימלי של עבודה}, בהסתמך על-כך שהמבוטח ביצע עבודות שאלמלא ביצען - היה על החברה להעסיק עובד אחר שיעשה זאת, ולמרות שהיו תנודות בשכרו {תנודות שניתן להן הסבר שהניח את דעת בית-הדין}.

ב- ע"ע 391/08 {קטלין גוטמן נ' ג'י.קי.אר. בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.09)} בו דן בית-הדין הארצי לעבודה במקרה של טענת מערערת שהיתה רשומה כעובדת בחברה, אך חברה זו היתה למעשה עסק משפחתי של המערערת ושל בת הזוג שלה.

בית-הדין הארצי לעבודה אישר שם את קביעותיו של בית-הדין האיזורי לעבודה על-כך שהניהול האמיתי של החברה היה שונה ממה שהיה רשום אצל רשם החברות, ושוב - הזכיר את הצורך בהוכחת מערכת יחסי עבודה בנפרד ממערכת היחסים של הניהול.

פסק-דין נוסף בסוגיה זו, הוא ב- עב"ל 54412-07-10 {אורן דרור נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.07.12)} והפעם - אכן - בקשר לשאלת ביטוחו של אדם בביטוח נפגעי עבודה.

בפסק-דין זה, נדון עניינו של אדם שהיה בעל שליטה בחברה, שנפגע בתאונה שלגביה הוא טען כי היא תאונת עבודה. בזמן התאונה, מניותיו של אותו אדם בחברה כבר לא היו רשומות על שמו אלא על שם אשתו. למרות זאת, דחה בית-הדין הארצי לעבודה את ערעורו, וקבע כי אין לראותו כ"עובד" לצורך ביטוח נפגעי עבודה.

בית-המשפט קבע כי בחינת קיומה של החזקה לפיה אדם הינו עובד חברה כאשר הוא מבצע עבודה תמורת שכר, מוגדר על-ידי החברה כעובד שלה ושולמו עבורו דמי ביטוח כעובד, מעלה כי למערער לא שולם שכר כעובד החברה, הוא לא הוגדר כעובד החברה, ולא שולמו עבורו דמי ביטוח כעובד. לא זו אף זו, לפני בית-הדין האיזורי לא הובאה תשתית ראייתית שיש בה ממש כדי להראות מה היו תנאי העסקתו של המערער בחברה, והאם ניתן להפריד בין פעילותו כבעל מניות לבין תפקידו כעובד.

כלומר, גם היום עדיין שרירה וקיימת ההלכה הפסוקה שנפסקה לפני שנים רבות על הצורך להבחין בין שני מישורי היחסים; המישור של היחסים בין בעל שליטה לבין החברה שבשליטתו, לעומת המישור של יחסי העבודה.

וגם היום יש משקל לשאלה אם החברה הנשלטת שילמה לנתבע דמי ביטוח בעד העסקתו של בעל השליטה כאילו היה עובד.

10. עצמאי
ב- ב"ל (חי') 2416-06-11 {יצחק חג'אג' נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.07.12)} בית-הדין האזרחי לעבודה קיבל את תביעתו של התובע כנגד המוסד לביטוח לאומי וקבע כי ביום האירוע הנטען, היה התובע, בגדר מבוטח כ"עצמאי".

נפסק, שכשם שנפגע אינו יכול ליהנות ממעמד שקבע לעצמו - ומעמדו נבחן ביום קיומו של אירוע מזכה לגמלאות - לא ייתכן שהנתבע יסווג נפגע כעצמאי, בטרם יום אירוע, ויסתתר לאחר-מכן מאחורי טענה של היעדר רישום כדי לשלול ממנו בחינת זכאות לגמלה.

לצורך גיבוש הזכות יש צורך ברישום בפועל של נפגע כ"עצמאי", אולם, בצידו של אדן זה קיים אדן שני, הפרשני - היינו לאיזה תכלית דרוש הרישום.

כדי ליצור ודאות ויציבות ביחס לתמונת המצב של הזכאים לדמי פגיעה במקרה של תאונה, ולאפשר לרשות הציבורית לכלכל את תקציבה ומהלכיה בהתאם לרישום ברור של הזכאים.

הרישום חשוב הוא ומשרת את אחת התכליות המרכזיות הקובעות את הצורך ברישום כ"עצמאי".

אולם אין הרישום חזות הכל, וכאשר ממכלול הנסיבות ניתן לקבוע, כי המוסד הנתבע, קבע מעמדו של אדם כ"עצמאי" עת חישב לו דמי ביטוח, הודיעו על קיום חוב בדמי ביטוח כ"עצמאי" ואף שלח לו פנקס תשלומים לתשלום דמי ביטוח - תעמוד התכלית היסודית של ענף נפגעי העבודה - שהיא ליצור מצב בו רוב האוכלסייה מבוטח, לבל תישמט מתחת נפגע כזה רשת הביטחון הסוציאלי שביסוד ביטוח נפגע עבודה.

לכן במקרים אלה, שיבחנו כל אחד לגופו, ניתן להכיר במעמדו, גם אם ימולא החסר שברישום, עת מסקנה סבירה שהנתבע כמו הנפגע "הסביר" היו מודעים לכך שהתובע, למעשה נתפס על-ידי הנתבע כ"עצמאי".

ב- ב"ל (חי') 31171-08-11{מיכאל פישביין נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.05.12)} קבע בית-המשפט כי על-פי סעיף 75(א)(1) לחוק הביטוח לאומי "מבוטח" לעניין הפרק "ביטוח נפגעי עבודה" הוא "עובד" או "עובד עצמאי".

קביעה לגבי המבוטח, כעובד, עובד עצמאי, או מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, צריכה להיעשות על-פי המצב העובדתי לאשורו, לאור תכליתו של החוק אשר הנה, ליצור מצב בו רוב האוכלוסיה נחשבת למבוטחת.

קרבה משפחתית כשלעצמה אינה שוללת קיומם של יחסי עובד ומעביד; יחד-עם-זאת, שעה שבני-משפחה טוענים לקיומם של יחסי עובד ומעביד, יבחן בית-הדין את מערכת היחסים ביניהם בקפידה רבה, על-מנת להיווכח באם מדובר במערכת יחסים התנדבותית המגלמת בתוכה עזרה משפחתית או שמא המדובר במערכת יחסים חוזית המסדירה חובות וזכויות.

במסגרת בחינתו זו, יתן בית-הדין משקל לפרמטרים שונים כגון מסגרת שעות העבודה, תשלום שכר עבודה ריאלי ועוד, כאשר נטל הוכחת קיומם של יחסי העבודה בין בני-המשפחה רובץ על הטוען לקיומם.

ב- ב"ל (ב"ש) 43741-08-11 {אלי רוימי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.03.12)} קבע בית-המשפט כי בסעיף 77(א) לחוק נקבעה חובת רישום לצורך זכאות לקבלת גמלה בגין פגיעה בעבודה "לעובד עצמאי", כי כלל הביטוח במסגרת חוק הביטוח, אינו מחייב פעולת רישום או הגשת בקשה.

בדרך-כלל, הביטוח הוא תוצאה ממעמדו של אדם. כגון: היותו תושב ישראל, היותו עובד, היותו בן משפחה של מבוטח וכיוצא בכך. חובת הרישום של עובד עצמאי, כתנאי מוקדם לקבלת גמלה של נפגעי עבודה היא חובה חריגה.

"עובד עצמאי" הוגדר בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, בין מרכיבי הגדרה זו כלול המרכיב של עיסוק במשלח-יד שלא כעובד לפחות 20 שעות בשבוע בממוצע והכנסה חודשית ממוצעת בשיעור מסויים. פירוש הדבר הוא כי לא כל מי שעוסק במשלח-ידו, שלא כעובד, נחשב כ"עובד עצמאי".

כשם שמוטלות חובות שונות על המוסד כלפי המבוטח על-פי החוק כך גם חייב מבוטח לכבד חובה המוטלת עליו כלפי המוסד ולאור זאת היה על התובע להוכיח כי במועד התאונה היה רשום במוסד כעצמאי ובהתאם לתקנות 9-2 לתקנות הביטוח הלאומי (רישום), התשכ"ג-1963 {להלן: "תקנות הביטוח הלאומי (רישום)"} כאמור בסעיף 77(א) לחוק.

מי שהיה רשום בפועל במוסד כ"עובד עצמאי" ומקבל דרישה לתשלום מקדמות כעצמאי אף כי לא הגיש בקשה לרישום, רואים אותו כמי שרשום במוסד כעובד עצמאי, כל זאת אם יתמלאו התנאים שבהגדרת "עובד עצמאי" שבסעיף 1 לחוק, זאת אומרת שהכנסתו ומספר שעות עבודתו כעצמאי עומדים בתנאים שנקבעו בחוק וכוחו.

11. עובד זר
ב- ב"ל (חי') 14762-01-09 {בוואן ראג' קאנאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.12)} קבע בית-המשפט כי עובד זר השוהה כדין בארץ ונפצע בעבודה זכאי לדמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה, אם נקבעה לו דרגת נכות קבועה כתוצאה מהפציעה, בין אם נשאר בארץ כשוהה חוקי ובין אם חזר למולדתו, שאז על הנתבע לשלוח לו לשם את הגמלה. בגין תקופה בה שהה שלא כדין בארץ הוא אינו זכאי לגמלה.

12. אירוע חריג
ב- ב"ל 30292-11-10 {רפאל אטדגי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.10.11)} קבע בית-המשפט כי יש להכיר באירוע בו לקה התובע בליבו בעת הכנת תצהיר במסגרת הליך משפטי שניהל נגד מעבידתו לשעבר, כאירוע חריג; עם-זאת, אין לראות בתובע כעובד במועד האירוע משיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו 3 שנים לפני קרות האירוע. לפיכך, אין להכיר באירוע כבתאונת עבודה.

13. זהות המעביד
ב- ב"ל (חי') 1182-05 {עבד אל והאב יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.09)} קבע בית-המשפט כי לצורך קביעת זהותו של המעביד, בחן בית-הדין הארצי את עובדות המקרה, קבע מבחנים ואפיונים לקביעת זהותו של המעביד, ואמר את הדברים הבאים.
סוגיית זיהוי המעביד מבין מעבידים נטענים עשויה להיות בעייתית בנסיבות העסקה בלתי-שגרתיות, שבהן מעורב צד שלישי בנוסף לעובד ולמשתמש בעבודתו.

כך, יהא סבוך לעיתים זיהוי המעביד, כל אימת שנחזית העסקה באמצעות "קבלני-משנה"; או על-ידי הצבת עובדי גוף אחד לביצוע עבודה עבור גוף אחר, או השאלתם, או במקרים העשויים להתפרש כתיווך להספקת כוח עבודה, ושעה שמועסקת קבוצת עובדים כיחידה אחת לביצוע עבודה מסויימת.

התפיסה הרווחת באותן ארצות מדגישה את הקשר בין העובד למקום עבודתו, וגורסת כי יש ליתן משקל יתר למתרחש באתר העבודה שכן שם, באתר העבודה, נקשר חוזה מכללא, בין העובד למשתמש בעבודתו, הגם שגורם שלישי מעורב ביחסיהם.

גם המחוקק הישראלי נתן דעתו להסדר שיבטיח את זכויות העובדים, בהקשרים מסויימים, ולצורך חוקים אחדים קבע, על דרך פיקציה, כי כל אחד מיחידי חבורת עובדים שנשכרה כיחידה אחת לביצוע עבודה, ייחשב לעובדו של המשתמש בעבודה, גם אם לא נקשר חוזה עבודה בינו לבינם.

אף ראה המחוקק להרחיב את תחולת החובות המוטלות על המעבידים להבטחות זכויות עובדיהם על-פי חוק הביטוח, והחילן גם על המשתמשים בעבודתם של סוגי עובדים, הגם שאינם עובדיהם השכירים {סעיף 4א וצו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), התשל"ב-1972).

בהסדרי העסקה שמעורב בהם צד שלישי, בנוסף לעובד ולמשתמש בעבודתו - תכריע תמיד השאלה - בין מי למי מתוך שלושת הגורמים הרלבנטיים {העובד, המשתמש בעבודה והצד השלישי} נוצרו במפורש או מכללא {מכוח התנהגות} יחסים משפטיים שעניינם מתן עבודה בתמורה.

בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון, להוכיח את טענתו, הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית {במפורש או מכללא} למתן עבודה בתמורה: בין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה.

עוד על הטוען להראות כי ההתקשרות המשפטית בין המשתמש בעבודה לבין הצד השלישי לא נועדה לעקוף או להתחמק מחובות המעביד, על-פי חוק, על-פי הסכם קיבוצי או על-פי צו הרחבה, וכי אינה מנוגדת לתקנות הציבור או נגועה בחוסר תום-לב או בפגם אחר הפוסל אותה ומאיין את תוקפה{סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973}.

14. "עובד עצמאי"
ב- עב"ל 1381/00 {רמדאן עאטף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(2), 199 (2002)} נדון ערעור על פסק-דין של בית-הדין האיזורי לעבודה בנצרת בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בהכנסותיו משכר דירה כבסיס לתשלום דמי פגיעה ומענק נכות.

בדחותו את הערעור קובע בית-הדין הארצי כי לפי סעיף 75(א)(2) לחוק, המבוטח בביטוח נפגעי עבודה הוא "עובד עצמאי". לעניין זה, קובע סעיף 345(א) לחוק כי הכנסתו של "עובד עצמאי" היא הכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו- (8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה.

מקום בו מבקש מבוטח לשנות את רישומו כ "עובד עצמאי", רישום הנעשה על יסוד הצהרתו שלו, עליו הנטל להוכיח את טענותיו. יתירה מזאת, סעיף 77(א) לחוק קובע כי "לגבי עובד עצמאי, תנאי לגמלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם."

ההגדרה החדשה {של "עובד עצמאי" בתיקון מס' 11 לחוק הביטוח לאומי משנת התשכ"ה-1965} נועדה, איפוא, לספק מבחנים אובייקטיביים {גובה ההכנסה והיקף העיסוק} במקום המבחן הקודם, שבמרכזו עמדה עבודה עצמית בעסק בעל היקף מוגבל ומצומצם.

מדובר עתה בהיקף העיסוק לפי אמת-מידה של זמן {שתים-עשרה שעות, וכו'} לגבי כלל פעולותיו של המפרנס העצמאי.

יש חשיבות רבה להצהרות המבוטח עליהם ביסס המוסד את סיווגו, בעיקר, כאשר המבוטח נהנה מהסיווג אותו הוא מבקש לשנות במשך שנים, ונזכר לבקש לשנותו רק בעקבות אירוע, שבעקבותיו הסתבר לו, שהסיווג ממנו נהנה במשך שנים, היה לו לרועץ, בעת שהוא מבקש לממש את זכותו לגמלה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מבוטחים ותנאים לביטוח (סעיף 75 לחוק)