ייעוד הגמלה - מניעת העברת זכות לגמלה (סעיף 303 לחוק)

סעיף 303 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"303. מניעת העברת זכות לגמלה (תיקונים: התשס"ד (מס' 2), התשע"ב)
(א) זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק-דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך.
(ב) הוראת סעיף-קטן (א) תחול גם על גמלת כסף ששולמה באמצעות בנק או החברה, כהגדרתה בחוק הדואר, התשמ"ו-1986, בנותנה שירותים לפי סעיף 88א לאותו חוק (בסעיף זה: "חברת הדואר"), במשך שלושים ימים מיום ששולמה; ואולם רשאי הבנק או חברת הדואר, לפי העניין, לנכות מהגמלה כל סכום שנתנו לזכאי לגמלה על חשבון הגמלה.
(ג) זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה."

בסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעה ההוראה היסודית, לפיה "זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בדרך כלשהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה..." זכות זו אף אינה עוברת בירושה {עב"ל 1270/02 דוד מישניוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(3), 294 (2003)}.

בחוק הביטוח הלאומי נקבעה מערכת החובות והזכויות של מבוטחים, שאיריהם והתלויים בהם, תוך ציון מפורש של הזכאים הבלעדיים לגמלה על-פי החוק.

במסגרת זו נקבע גם העיקרון שבסעיף 303(ג) לחוק, כי זכות לגמלת כסף לפי חוק הביטוח הלאומי "אינה עוברת בירושה". הטעם לכך הוא כי המחוקק ראה להועיד סכומים מסויימים, המשתלמים במסגרת הביטחון הסוציאלי, ל"שאירים" ולא ליורשים, היינו לאלה שבחיי המבוטח היו תלויים בו ולא לאלה שעל-אף היותם יורשיו לפי חוק הירושה, כגון קרובים עשירים בארץ או בחוץ לארץ - בחיי המבוטח לא היו תלויים בו {דב"ע לז/2-0 גרוסמן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח 353, 358}.

דברים מדברים בעד עצמם, והם מעידים על-כך שהתכלית החקיקתית של סעיף זה היתה דווקא לסייע לאלה שהיו תלויים בנפטר ולא ליורשיו.

הזכות לגמלה אינה עוברת בירושה, וזאת כדי להגשים את תכלית תשלום הגמלה כאמור לעיל, ואת התכלית הסוציאלית בהענקתה לאחר מות הזכאי רק לשאיריו, ובמקרים מיוחדים גם למי שסיפק מצרכים חיוניים לזכאי {סעיף 309 לחוק; עב"ל 442/99 עזבון המנוחה אנטה פרחי ז"ל נ' המוסד לביטוח, תק-אר 2002(2), 671 (2002)}.

בהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 10), התשל"ב-1972 הוצע כי חוב של קצבאות מסויימות שלא נגבה, ישולם לשאירים ולתלויים של הזכאי.

כמו-כן הוצע לתקן את סעיף 135 לחוק {כנוסחו המשולב משנת התשכ"ח, הוא סעיף 303 לנוסח המשולב משנת התשנ"ה} ולקבוע בו כי זכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה. דברי ההסבר לתיקון זה היו כדלקמן:

"הכלל הוא שגמלה מיועדת לסיפוק הצרכים האישיים השוטפים של הזכאי והתלויים בו. בשים-לב לצרכים המיוחדים הקשורים בפטירתו של הזכאי באו ההצעות (סעיף 26ד ו- 82א החדשים) לתשלום חוב הקצבה לשאירים ולתלויים, עלול להיווצר מצב שזכויותיהם של השאירים והתלויים יתנגשו בזכויות היורשים האחרים. מכאן ההצעה להבטיח את זכויותיהם של השאירים והתלויים."
הצעת התיקון התקבלה, ובהתאם לכך נקבע בסעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי {בדומה לנוסח סעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957} נקבע כדלקמן:

"303. מניעת העברת זכות לגמלה (תיקון התשס"ד (מס' 2))
... (ג) זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה."

בצד הוראה זו נקבעו בחוק הביטוח הלאומי שלוש הוראות משלימות, אשר יש להן חשיבות.

ההוראה האחת נקבעה בסעיף 191(א) לחוק, בו נאמר כי על-אף הוראות סעיף 303(ג) לחוק, אם נפטר עובד לפני ששולמה הגמלה המגיעה לו בענף ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד, "תשולם הגמלה בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק הגנת השכר ולשאירים כמשמעותם בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, הכל לפי העניין."

ההוראה השניה נקבעה בסעיף 308 לחוק, לגבי חוב שגובש, ובו נאמר כי "הזכאי לגמלה בכסף, שנפטר בלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על-אף הוראות סעיף 303(ג)" {דב"ע מה/0-86 ציפקיס נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 167 ,165}.

ההוראה השלישית נקבעה בסעיף 309 לחוק הביטוח הלאומי, בו נאמר כדלקמן:

"309. זכאי לקצבה לפי פרקים ה', ט' או י"א, שנפטר בלי שגבה את מלוא הקצבה המגיעה לו ובלי שהשאיר אחריו שאירים או תלויים, ישולם למי שיוכיח, להנחת דעתו של המוסד, שסיפק לזכאי בשנה האחרונה לפני הפטירה מצרכים או שירותים שהיו חיוניים לו ולא שולם בעדם, סכום שלא יעלה על סכום הקצבה בעד שישה החודשים האחרונים לפני הפטירה."

יודגש כי בחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, בו נקבע גם-כן כי הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה, לא נקבעו הוראות משלימות, בדומה להוראות המשלימות שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי.

בדיני הביטחון הסוציאלי בישראל העדיף המחוקק את טובתם ורווחתם של שאירים או תלויים בעובד או במבוטח, על יורשים שלהם. מטעם זה נקבעה אי-תחולה של דיני הירושה הכלליים, באופן מוחלט או באופן מסוייג, בנושאים שונים שהוסדרו בדיני הביטחון הסוציאלי.

כך, לדוגמה, נקבע בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 כי אם נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו, וכי פיצויים אלה לא יראו אותם כחלק מהעזבון {דב"ע נב/9-74 דניאל שחר נ' חברת מעדני דן בע"מ ואח', פד"ע כד 216 ,213}.

באשר לעובד שנפטר לפני ששכר העבודה המגיע לו שולם, נקבע בסעיף 7 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 כי "על-אף האמור בדיני הירושה" ישולם השכר למי שהעובד הורה לעניין זה, ואם לא הורה - לבן זוגו או ליורשו.

הוראות דומות נקבעו גם בסעיף 52 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל-1970.

על-פי שיטה זו נקבע בסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 כי סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם, בין השאר, על-פי חברות בקופת תגמולים, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון {ע"א 3807/90 מירי פישר נ' "תמר", קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', פ"ד מז(5), 104, 109 (1963)}.

בחוק הביטוח הלאומי נקבעה מערכת החובות והזכויות של מבוטחים, שאיריהם והתלויים בהם, תוך ציון מפורש של הזכאים הבלעדיים לגמלה על-פי החוק.

במסגרת זו נקבע גם העיקרון שבסעיף 303(ג) לחוק, כי זכות לגמלת כסף לפי חוק הביטוח הלאומי "אינה עוברת בירושה". הטעם לכך הוא כי המחוקק ראה להועיד סכומים מסויימים, המשתלמים במסגרת הביטחון הסוציאלי, ל'שאירים ולא ליורשים, היינו לאלה שבחיי המבוטח היו תלויים בו ולא לאלה שעל-אף היותם יורשיו לפי חוק הירושה, כגון קרובים עשירים בארץ או בחוץ לארץ - בחיי המבוטח לא היו תלויים בו.

בהקשר לסעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי, צויין גם ב- בג"צ 291/86 {שמעון בן-יעקב נ' המוסד לביטוח הלאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.02.87)} נקבע כי כי ייעודה של הגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי הוא "לשמש בראש ובראשונה לצורכי מחייתו של הזכאי... סעיף-קטן 303(ג), הקובע שהזכות אינה עוברת בירושה, אף הוא מצביע לכיוון של אותו ייעוד, הואיל והגמלה נועדה לספק את צורכי מחייתו של האיש ולא את צורכיהם של יורשיו".

נודעת חשיבות רבה לעובדה האם ומתי נתגבשה זכותו של מבוטח לקבלת גמלה שנתבעה מהמוסד. בשאלה זו נאמר ב- דב"ע נב/0-36 {עזבון המנוח מרקו וינטרוב ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 171, 175} כדלקמן:

"התשובה לשאלה אם נתגבשה זכותו של המנוח לקבלת המענק לפני שנפטר, תיחתך על-פי הוראות חוק הביטוח הלאומי ויסודותיו. בקשר לכך נציין כי סעיף 135(ג) לחוק קובע ש'זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה'. הדגש יושם על המילה "זכות", בעוד שכאשר הזכות לגמלת כסף, קיימת, אך הגמלה לא נגבתה, משולם חוב הגמלה לשאירים."

ב- דב"ע נו/ 0-173 {המוסד לביטוח לאומי נ' עזבון המנוחה לאה, תק-אר 96(3), 66 (1996)} העובדה שהמוסד לביטוח לאומי אישר את תביעתה של האלמנה לתשלום מענק פטירה, אינה מכלילה כבר את התשלום בנכסיה של האלמנה.

כל עוד לא זוכה חשבון הבנק של האלמנה בתשלום האמור, טרם שולם המענק, והתשלום הוא עדיין בגדר "זכות" לגמלת כסף מהמוסד לביטוח לאומי. בתור שכזו אין זכות זו עוברת בירושה למערערים.

ב- בר"ע 13234-02-12 {המוסד לביטוח לאומי נ' שרה בנג'י ז"ל, תק-אר 2012(2), 639 (2012)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-הדין האיזורי בבאר-שבע, בה נדחתה בקשתו של המבקש להורות על סילוק התובענה שהגיש בא-כוח המשיבה על-הסף.

בית-הדין לא מצא הצדקה להתערב בנימוקיו של בית-הדין האיזורי בהחלטה, לפיהם אין מדובר בתביעה לזכות לגמלת ניידות, אלא עסקינן בחוב שנוצר למנוחה עקב שלילת גמלתה, אשר קוזז מהגמלאות השוטפות אותן קיבלה.

ב- עב"ל 271/08 {חיים ארי ברוכים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2009(2), 379 (2009)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בנצרת בו נפסק, כי המוסד לביטוח לאומי קיזז כדין את חובו של המערער למוסד על-פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 מדמי האבטלה להם זכאי היה המערער למעט הסכום הקבוע לקצבת יחיד על-פי חוק הבטחת הכנסה.

בעיקרו-של-דבר, קצבת נכות כללית מלאה ליחיד, שיעורה במעט יותר מגמלת הבטחת הכנסה מובטחת ליחיד, וגם זאת רק אם נתעלם מהטבות הלוואי למשל בתשלומי ארנונה הניתנות עקב קבלת גמלת הבטחת הכנסה, ואם נתעלם מתשלומה לעיתים של אותה גמלה בשיעור מוגדל הזהה לקצבת יחיד מלאה בנכות כללית.

אחר כניסת חוק הבטחת הכנסה לתוקפו אין המוסד מקזז לחייבים על-פי חוק המזונות מעבר לקצבת יחיד מלאה.

נמצא, שבמצב דברים זה נוהג המוסד למעשה על-פי קיזוז חוב לפי חוק המזונות מקצבת נכות כללית. במילים אחרות, העיקרון של הבטחת גמלת קיום מינימלי אחר קיזוז חוב מזונות, נשמר אחר כניסת הבטחת הכנסה לתוקף.

נקבע כי המוסד יכול לעקל, בעיקרו-של-דבר, כמעט את מלוא הסכום לו זכאי החייב מהמוסד; זאת על-פי סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי ולאור הוראת סעיף 14(ב) לחוק המזונות, לפיה - המוסד נכנס לנעלי הזוכה ו"פסק-הדין למזונות יבוצע בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, כאילו ניתן לזכות המוסד".

ב- ע"ע 1300/04 {עזבון המנוח שרלס וקנין ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-אר 2005(3), 310 (2005)} נקבע כי בתחום דיני הביטחון הסוציאלי העדיף המחוקק את השאירים או התלויים במבוטח על פני היורשים. עיקרון זה מוצא ביטויו בסעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי לפיו "זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה" ובסעיף 308 הקובע כי: "הזכאי לגמלה בכסף, שנפטר בלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על-אף הוראות סעיף 303(ג)".

העיקרון הגלום בסעיף 303(ג) לחוק לא אומץ מפורשות בחוק לפיצוי נפגעי הגזזת, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק הגזזת"). עם זאת, אין המדובר במקרה זה בהסדר שלילי, שכן כוונת המחוקק היתה לפצות את נפגעי הטיפול במחלת הגזזת ואת שאיריהם, אך לא את יורשיהם.

בסעיף 19 לחוק הגזזת אומצו סעיפים מספר מחוק הביטוח הלאומי. בין הסעיפים "המאומצים" ניתן למצוא את סעיפים 302 ו- 304 לחוק הביטוח לאומי. בנוסף, אומץ בסעיף 19 לחוק הגזזת את סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי הקובע, כאמור, כי מבוטח שנפטר מבלי שגבה את מלוא הגמלה לה הוא זכאי, יבואו שאיריו בנעליו. בהקשר זה יש לציין, כי בסעיף 18(ב) לחוק הגזזת נקבע כי: "תשלום המשולם לפי חוק זה אינו ניתן להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות לפי פסק-דין של בית-דין מוסמך". לשון סעיף זה זהה לחלוטין ללשון סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי. ואולם, סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי זכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה לא אומץ בחוק הגזזת.

המסקנה המתבקשת מן הסעיפים שצוטטו לעיל היא כי כל עוד קיימים שאירים יועברו זכויות להן היה זכאי המנוח מכוח חוק הגזזת לידיהם {בכפוף למגבלות המפורטות בסעיף 308 לחוק הביטוח}.

נשאלת השאלה, מהו הדין במקרה בו לא הותיר הנפטר שאירים אחריו. בעניין זה שותק חוק הגזזת. שתיקה זו אינה שתיקה בעלמא, והיא במידה רבה "שתיקה מדברת", שאם-לא-כן קשה להבין את השמטת סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי הקובע כאמור כי זכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה.

יצויין, כי שתק למעשה המחוקק פעמיים. פעם אחת כשלא אימץ את סעיף 303(ג), למרות שאימץ כסדר הופעתם את הסעיף הקודם לו {302} ואת זה שלאחריו {304} ופעם נוספת, כשאימץ בסעיף 18(ב) לחוק הגזזת את סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי כלשונו, מבלי שאימץ את סעיף 303(ג).

אומנם, סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי שאומץ בחוק הגזזת מכניס בדלת האחורית את סעיף 303(ג) לחוק זה, אך כאמור לא אומץ סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי בחוק הגזזת במפורש.

השאלה הנשאלת היא, איפוא, האם שתיקת המחוקק היא פרי השמטה מקרית או שמא השמטה זו היא מכוונת ובאה ללמד שבהיעדר שאירים יבואו היורשים על-פי דין או על-פי צוואה במקומם.
לפי פסיקת בית-המשפט, משתיקת המחוקק, כשלעצמה, לא ניתן להסיק כוונה ליצירת הסדר שלילי. שתיקתו תוכל להתפרש כהסדר שלילי רק אם הגשמת התכלית החקיקתית מחייבת פירוש זה {על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו, פ"ד מז(3), 397, 404 (1993); רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4), 289, 453 (1998)}.

חוק הגזזת מגדיר בסעיף 2 מיהם שאירים בזו הלשון: " "שאירים" - כל אחד מאלה: (1) ילדו של נפגע לרבות ילד חורג וילד מאומץ, שמתקיים בו אחד התנאים האמורים בפסקאות (1), (2) או (3) להגדרת ילד שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי; (2) מי שהיה בן זוגו של נפגע בשעה שנפטר ולא נישא לאחר פטירת הנפגע".

מכאן ואילך החוק עצמו עוסק בצד זכויות הנפגע בזכויות השאירים בלבד. מלבד הזכאי אין למישהו אחר כל זכות שמקורה בחוק זה זולת השאירים, יחוד הזכויות המוקנות מכוח חוק הגזזת לשאירים בלבד מלמדת שמטרתו של חוק הגזזת היא להעניק זכויות לשאירים בלבד ולא לזולתם.

יחוד זה של זכויות כספיות לשאירים מקום בו הן מיוחדות, בדרך-כלל, בחוק הירושה ליורשים אופייני לתחיקה הסוציאלית. הטעם להענקת זכויות מכוח תחיקה סוציאלית לשאירים הוסבר על-ידי פסיקת בית-הדין כי בדיני הביטחון הסוציאלי בישראל העדיף המחוקק את טובתם ורווחתם של שאירים או תלויים בעובד או במבוטח, על פני יורשים שלהם. מטעם זה נקבעה אי-תחולה של דיני הירושה הכלליים, באופן מוחלט או באופן מסוייג, בנושאים שונים שהוסדרו בדיני הביטחון הסוציאלי.

בחוק הביטוח הלאומי נקבעה מערכת החובות והזכויות של מבוטחים, שאיריהם והתלויים בהם, תוך ציון מפורש של הזכאים הבלעדיים לגמלה על-פי החוק.

במסגרת זו נקבע גם העיקרון שבסעיף 303(ג) לחוק, כי זכות לגמלת כסף לפי חוק הביטוח הלאומי "אינה עוברת בירושה".

הטעם לכך הוא כי המחוקק ראה להועיד סכומים מסויימים, המשתלמים במסגרת הביטחון הסוציאלי, ל"שאירים" ולא ליורשים, היינו לאלה שבחיי המבוטח היו תלויים בו ולא לאלה שעל-אף היותם יורשיו לפי חוק הירושה, כגון קרובים עשירים בארץ או בחוץ לארץ - בחיי המבוטח לא היו תלויים בו {דב"ע לז/2-0 שרה גרוסמן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח', 353, 358; דב"ע נו/246-0 יורשי המנוחה בדיעה יוסף ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא, 289, 292-291}.

המסקנה המתבקשת היא כי חוק הגזזת הוא חוק סוציאלי ביסודו ובמטרתו. כל מטרתו היא לפצות זכאים בגין פגיעות שנפגעו בעקבות טיפולים בהקרנה שעברו לשם מניעת מחלת הגזזת.

לשם פיצוי זה בחר המחוקק לאמץ מנגנון הדומה למנגנונים המופיעים בחוק הביטוח הלאומי, ומאידך לא מצא לנכון להשית אדני החוק על עקרונות נזיקיים כגון הוכחת קשר סיבתי והוכחת נזק. בהקשר זה יש לציין, כי אחד המאפיינים את שיטת קביעת דרגת הנכות על-פי חוק הגזזת, בניגוד לעיקרון המקובל בדיני הנזיקין, הוא "כלל אי-הסופיות" של דרגת הנכות {סעיף 5 לחוק הגזזת}.

נתונים אלו מובילים אותנו, כאמור, למסקנה כי חוק הגזזת הוא חוק שתכליתו סוציאלית וכי מן הראוי כי עקרונות שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי, לרבות העיקרון בדבר אי-העברת זכות לגמלה בירושה יחולו אף בחוק זה.

משאלו הם פני הדברים, הדעת נותנת כי אי-אימוצו של סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי הוא פרי השמטה מקרית וכי גם בתביעות על-פי חוק הגזזת, בדומה לתביעות אחרות לפי חוק הביטוח הלאומי חל העיקרון, לפיו הזכות לגמלה על-פי חוק זה אינה עוברת בירושה, אלא לשאירים. יש לציין כי פסיקה אחרת עשויה היתה להביא לתוצאה כי זכויות מכוח חוק הגזזת יועברו ליורשים על-פי צוואה שציווה עליהם המנוח כגון אוניברסיטאות או גופים אחרים ולכך ודאי לא התכוון המחוקק.

ב- עב"ל 442/99 {עזבון המנוחה אנטה פרחי ז"ל נ' המוסד לביטוח, תק-אר 2002(2), 671 (2002)} נקבע כי קצבת זקנה באה לספק את צרכי מחייתו השוטפים של הזכאי בבחינת "אל תשליכני לעת זקנה" {תהילים, ע"א, 9}.

מבחינה זו קצבת הזקנה היא זכות קניינית אישית של הזכאי שמעצם טבעה ומהותה אינה מיועדת ליורשים {(בג"צ 291/86 שמעון בן יעקב, עו"ד נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', פ"ד מא(1), 449, 462 (1987); דב"ע נו/173-0 המוסד לביטוח לאומי נ' עזבון המנוחה לאה נאור ז"ל, פד"ע ל 129, 137}.

הקצבה אינה מאבדת מצורתה כקצבה ואינה הופכת לחוב כספי כל עוד לא זוכה חשבון הבנק בקצבה {דב"ע נו/246-0 יורשי המנוחה בדיעה יוסף ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא, 289, 292}.

בדיני הביטחון הסוציאלי בישראל העדיף המחוקק את טובתם ורווחתם של שאירים או תלויים בעובד או במבוטח, על פני יורשים שלהם. מטעם זה נקבעה אי-תחולה של דיני הירושה הכלליים, באופן מוחלט או באופן מסוייג, בנושאים שונים שהוסדרו בדיני הביטחון הסוציאלי.

במסגרת זו נקבע גם העיקרון שבסעיף 303(ג) לחוק, כי זכות לגמלת כסף לפי חוק הביטוח הלאומי "אינה עוברת בירושה". הטעם לכך הוא כי המחוקק ראה להועיד סכומים מסויימים, המשתלמים במסגרת הביטחון הסוציאלי, ל"שאירים" ולא ליורשים, היינו לאלה שבחיי המבוטח היו תלויים בו ולא לאלה שעל-אף היותם יורשיו לפי חוק הירושה, כגון קרובים עשירים בארץ או בחוץ לארץ - בחיי המבוטח לא היו תלויים בו {דב"ע לז/2-0 גרוסמן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח 353, 358}.

הדברים מדברים בעד עצמם, והם מעידים על-כך שהתכלית החקיקתית של סעיף זה היתה דווקא לסייע לאלה שהיו תלויים בנפטר ולא ליורשיו.

הזכות לגמלה אינה עוברת בירושה, וזאת כדי להגשים את תכלית תשלום הגמלה, ואת התכלית הסוציאלית בהענקתה לאחר מות הזכאי רק לשאיריו, ובמקרים מיוחדים גם למי שסיפק מצרכים חיוניים לזכאי {סעיף 309 לחוק}.

במקרה בו אין שאירים, הלך המחוקק על-פי התכלית החקיקתית, לפיה אין הגמלה עוברת בירושה. יוצא מן הכלל הוא המקרה בו יזכה בקצבה מוגבלת, מי שסיפק מצרכים או שירותים חיוניים לנפטר בנסיבות המצוינות בסעיף 309 לחוק.

ב- ב"ל (חי') 4532-01-13 {מסעדה קאסם קאסם דמג' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2013(2), 9340 (2013)} קבע בית-הדין כי מטרת סעיף 191 לחוק הביטוח הלאומי הינה להחריג את הגמלה לה זכאי מבוטח שנפטר לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, מהוראת סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי הקובעת כי גמלה אינה ניתנת להעברה בירושה, ולקבוע כי במקרה שנפטר מבוטח הזכאי לגמלה לפי פרק ח', היא תשולם במידה ומדובר בחוב של שכר עבודה על-פי הוראת סעיף 7 לחוק הגנת השכר, ובמידה ומדובר בחוב של פיצויי פיטורים לפי הוראת סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.

ב- ב"ל (ת"א) 39157-03-11 {יוסף בירס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 1716 (2012)} קבע בית-הדין כי ממילא אין מעמד כלשהו לתובע בגין גמלאות להן זכאי היה אביו, וזאת נוכח הוראת סעיף 303(ג) לחוק הביטוח הלאומי הקובעת מפורשות כי "זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה".

ב- ב"ל (נצ') 29388-05-11 {סועאד שיבלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 12827 (2012)} קבע בית-הדין כי יש להבדיל בין מטרתו של סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי לבין מטרתם של סעיפים 304 ו- 305 לחוק הביטוח הלאומי.

מטרתו של סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי היא לקבוע את הכלל בדבר מניעת העברת הזכות לקבלת גמלה. הסעיף מתייחס באופן שווה לדרכי העברה שונות; "העברה", "ערבות" ו"עיקול", וקובע ככלל שהעברות מעין אלה - אסורות.

ההוראה האמורה בסיפא לסעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי, המתחילה במילים: "אלא לשם תשלום מזונות...", אמנם קובעת סייג לאיסור על העברת הזכות לגמלה, אך אין היא הוראה שיוצרת חובה עצמאית להעברת הגמלה, כל אימת שיש פסק-דין למזונות שניתן על-ידי ערכאה מוסמכת.

כלומר, גם כשניתן פסק-דין למזונות על-ידי ערכאה מוסמכת לכך, הדבר מביא לכך שלשם מימושו של פסק-הדין, לא יחול האיסור בדבר העברה שנקבע בסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי, אך אין בפסק-דין כזה כדי ליצור חובה כלשהי המוטלת על הנתבע {שאינו צד לדיון באותו פסק-דין}, לדאוג לקיומו של פסק-הדין בדרך של העברת הגמלה לשם מימושו של פסק-הדין.

מי שאמור לדאוג למימושו של פסק-הדין למזונות, הם הצדדים לתובענה - החייב והזכאי על-פי פסק-הדין. במסגרת נסיונות של זכאי לממש פסק-דין למזונות שניתן על-ידי ערכאה מוסמכת, יוכל אותו זכאי לבקש גם העברה של גמלה או הטלת עיקול על גמלה, וזאת, בהתאם לסיפא של סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי, אך משהוא אינו עושה כך - אין בעצם העובדה שניתן פסק-דין למזונות, כדי לחייב את הנתבע לדאוג למימושו של פסק-הדין בעצמו, באמצעות העברת גמלה.

לשם העברת הגמלה - יש לפנות אל הנתבע בבקשה לפעול בהתאם לסעיפים 304 או 305 לחוק הביטוח הלאומי, אשר מטרתם היא בדיוק זו {העברת גמלה} ואשר לגביהם אמור פקיד תביעות של הנתבע להפעיל את שיקול-דעתו.

בשל כך, בית-הדין סבר כי אף שהתובעת המציאה לנתבע את פסק-הדין שניתן כנגד נימר, לא היה הנתבע מחוייב לקיים את פסק-הדין, אשר ניתן בהליך שהנתבע לא היה צד לו.
אילו היתה התובעת מבקשת להתמנות כמקבלת גמלה {על-פי סעיף 304 לחוק הביטוח הלאומי} או אילו היתה התובעת מבקשת לקבל את חלקה בתוספת התלויים {על-פי סעיף 305 לחוק הביטוח הלאומי}, היה הנתבע אמור לבחון את בקשתה, על-פי כל השיקולים הרלוונטיים, ובהם - השיקול של תוכן פסק-הדין שניתן בבית-המשפט לענייני משפחה.

ואולם, התובעת לא פנתה בפניות מעין אלה, אלא רק מבקשת כעת להחיל על הנתבע את הוראות פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה.

על-כן, בית-הדין סבר כי פסק-הדין אינו מחייב את הנתבע, ואין זה נכון לראות את הנתבע כמי שהיה מחוייב לפעול על פיו.

התוצאה מהאמור לעיל היא שיש לדחות את התביעה לחייב את הנתבע לפעול על-פי הוראת פסק-הדין של בית-המשפט לענייני משפחה שניתן בהליך שהנתבע לא היה צד לו.

ב- ב"ל (ב"ש) 42541-11-10 {שרה בנג'י ז"ל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 2160 (2012)} קבע בית-הדין כי התובענה אינה מתייחסת לזכאות של התובעת המנוחה לקבלת דמי גמלה, אלא לתשלום חוב שגבה הנתבע מהתובעת. לאור הנ"ל, הרי שאין מדובר בתביעה לקבלת גמלה, ולפיכך אין תחולה של סעיפים 303 ו- 308 לחוק הביטוח הלאומי כפי שטען הנתבע.

ב- ב"ל (חי') 19647-05-10 {עמוס רינת יה בן יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי - חיפה, תק-עב 2011(2), 18422 (2011)} בית-הדין דחה את התביעה וקבע כי במקרה דנן במועד פטירת התובע לא התגבש חוב גמלה שכן זכאות התובע המנוח לגמלה לא הוכרה על-ידי הנתבע ולא היתה קיימת במועד פטירת המנוח. בנו של המנוח לא יכול על-כן לבוא בנעלי אביו התובע לעניין הזכאות לגמלה.

נוסף על-כך, בנו של התובע גם אינו בגדר שאר למנוח שכן אינו עונה על הגדרת "ילד" שבפרק י"א לחוק הביטוח הלאומי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ייעוד הגמלה - מניעת העברת זכות לגמלה (סעיף 303 לחוק)