ייעוד הגמלה - פושט רגל (סעיף 311 לחוק)

סעיף 311 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"311. פושט רגל
זכותו של אדם לגמלה לא תוקנה לכונס הרשמי או לנאמן בהליכים לפי פקודת פשיטת הרגל."

סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי זכותו של חייב לגמלה, המגיעה לו מהביטוח הלאומי, לא תוקנה לנאמן או לכונס הרשמי בהליכים לפי פקודת פשיטת הרגל.

ב- פש"ר (מרכז) 25303-03-11 {עינת רוזנצויג נ' א י מ, תק-מח 2014(3), 4718 (2014) (להלן: "עניין עינת"} נקבע כי סעיף 311 לחוק קובע כלל לפיו גמלה לא תוקנה לכנ"ר או לנאמן בפשיטת רגל, סעיף 303(א) לחוק קובע כללים נוספים המגנים על גמלתו של המבוטח.

הוראות פקודת פשיטת הרגל, (נוסח חדש) התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל" או "פקודת הפשט"ר"), כפשוטן מורות על העברת גמלה שאינה קצבה לידי הנאמן כאשר לבית-המשפט מוקנה שיקול-הדעת האם להעביר את מלוא הכספים לידי הנאמן או להשאיר חלקם בידי החייב נוכח מצבו הכלכלי.

נשאלת, איפוא, השאלה: אלו הוראות גוברות - האם הוראות חוק הביטוח הלאומי המבהירות כי גמלה אינה מוקנית לנאמן או הוראות פקודת הפשט"ר המורות לכאורה על העברת גמלה שאינה קצבה לידי הנאמן?
לפי פסיקת בית-המשפט נקבעו שתי הוראות ביחס לעדיפות ההוראות, מחד הראשון, נקבע כי הוראות חוק הביטוח לאומי גוברות, וכי הבטחת עתידו של החייב ושאר זכויותיו הסוציאליות תיעשה בגדרם של דיני פשיטת הרגל, אשר לא הוציאו במפורש גמלה שאינה למטרת קצבה מכלל הנכסים המוקנים לנאמן, בכפוף לאמור בסעיף 85 וסעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל. לו עסקנו בהוראות הפקודה בלבד, היה מקום להקנות את פיצויי הפיטורים לנאמן, כפי שהיו מוקנים לו פיצויי פיטורים שלא שולמו באמצעות המוסד לביטוח לאומי.

חזקה על המחוקק כי היה מודע להוראות הפקודה, אך ביקש ליתן לעובדים הנתונים בהליכי פשיטת רגל, ואשר מעסיקיהם פושטי רגל או נתונים בהליכי פירוק, הגנה מיוחדת, משחוקק את סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, והוציא את כלל הגמלאות אל מחוץ לנכסים המוקנים לנאמן.

אמנם, הוראות הפקודה הן לכאורה בבחינת "LEX SPECIALIS" לגבי פושטי רגל, ועל-פי הפרשנות הלשונית הדווקנית אין כל מניעה להקנות פיצויי פיטורים ששולמו לחייב באמצעות גמלה של המוסד לביטוח לאומי.

אולם חוק המוסד לביטוח לאומי ראה להתייחס למצב זה באופן מיוחד, וקבע מפורשות כי זכותו של אדם לגמלה לא תוקנה לנאמן ולכנ"ר בהליכים לפי הפקודה.

נראה כי הוראות סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, אשר לא הבחין בין גמלה לגמלה, גוברות על הוראות הפקודה, אשר מצאה לנכון בסעיף 111 לחוק להכפיף את הוראותיה להוראות סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי, ואף הפנתה להוראות אחרות בעקיפין {אם כי לא מפורשות להוראות סעיף 311 לחוק}.

מאידך השניה, נקבע כי מעת שהגיעו הכספים לידי החייב פוסק חוק הביטוח הלאומי מלחול וניצבות לפנינו אך ורק הוראות פקודת פשיטת הרגל, אשר אינן מגינות על כספי פיצויי פיטורי שניתנו באופן חד-פעמי.
דומה כי הפתרון הראוי הינו דרך ביניים. מחד, המוסד לביטוח לאומי רואה עצמו אנוס לנהוג לפי סעיף 311 לחוק, ולהעביר את הכספים לחייב.

מאידך גיסא, ודאי שחוק הביטוח הלאומי אינו מכוון, ואף אינו יכול, לפגוע בשיקול-דעתו של בית-המשפט בכל הנוגע למערכת היחסים הפנימית שבין בית-המשפט, החייב והנאמן, במסגרתה מוסמך בית-המשפט ליתן לצדדים כל צו המוכר בדין בכלל, ובדיני פשיטת הרגל בפרט; זאת, בין-היתר, אף בכדי לאכוף על החייב את דיני פשיטת הרגל, כולל ובעיקר העברה של כל הנכסים והכספים אשר אינם דרושים לו לשם קיום, או שאין עליהם מגבלה אחרת פרי דיני פשיטת הרגל.

זאת ועוד; מרגע בו מילא המוסד לביטוח לאומי את חובתו והעביר את הכספים לחייב, הרי שממילא הוא "יוצא מהתמונה", ואין הוא עוד צד או בעל מעמד בכל הנוגע למהלכם של הכספים מכאן ואילך.

ממילא, הופך אף חוק הביטוח הלאומי לבלתי-רלוונטי הלכה למעשה, באשר כעת אין עסקינן עוד אלא בחייב שקיבל כספים {בגין עילות שאינן מוגנות על-פי דיני פשיטת הרגל} הניצב אל מול הנאמן ובית-המשפט.

בעניין עינת הנ"ל, נקבע כי על הביטוח לאומי להעביר את הכספים לחייב, וזאת תוך שהוא מדווח לנאמן ולכונס הנכסים מבעוד מועד על ההעברה, וזאת לא יאוחר מ- 24 שעות טרם ביצועה בפועל.

במקביל, על החייב להעביר לנאמן לאלתר את כל הכספים שיקבל מן המוסד לביטוח לאומי, וזאת לא יאוחר מ- 24 שעות לאחר קבלתם.

כמו-כן, ובלא לגרוע ניתן בזאת צו לאיסור כל דיספוזיציה או שימוש מכל סוג ומין באותם כספים, מרגע בו יועברו מן המוסד לביטוח לאומי אל החייב. זאת, מלבד העברתם לאלתר על-ידי החייב לקופת הנאמן. לא יעשה כן החייב, הרי שתהא בכך לכאורה הפרת החלטה שיפוטית, ועילה להפעלת הסנקציות הקבועות בדין, לרבות אפשרות לשקול שימוש בסעיפים המתאימים שבחלקה הפלילי של פקודת פשיטת הרגל.

פתרון זה, דומה כי הוא מאזן באורח הראוי ביותר בין הצורך לכיבוד הוראתו הפורמלית של סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, מחד גיסא, לבין מניעת יצירתן של פרצות בפקודת פשיטת הרגל מאידך גיסא.

בנוסף, מבין הדעות המובאות - זו המכפיפה את הוראות פקודה פשיטת רגל תחת הוראות חוק המוסד לביטוח לאומי, והשניה המכפיפה את הוראות חוק המוסד לביטוח לאומי להוראות החוק הספציפי בעניינו של פושט הרגל, היינו הוראות פקודת פשיטת הרגל, מצדד בית-המשפט בדעה השניה.

הוראות פקודת פשיטת הרגל הינן הוראות ספציפיות בעניינו של פושט הרגל לפיכך הן מכפיפות תחתן את הוראות חוק המוסד לביטוח לאומי.

ודוק, אין בדבר לפגוע בעניינו של פושט הרגל שכן הוראות פקודת פשיטת הרגל כוללות בתוכן אף הוראות שיש בהן להקהות את עוקצה של ההוראה המורה על העברת גמלה לידי הנאמן, דוגמת הוראת סעיף 85(1) המקנה שיקול-דעת לבית-המשפט להורות על העברת חלק מהכספים המצויים בקופת גמל בהתחשב במצבו הכלכלי של החייב, או הוראת סעיף 111 לפקודה המאפשרת לבית-המשפט לקצוב לחייב סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו.

ב- בש"א (חי') 9685/06 {עורך-דין נחום פישהנדלר, הנאמן לנכסי החייבים נ' צור חיים החייבים, תק-מח 2007(4), 5984 (2007)} נשאלה השאלה האם סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי חל גם על גמלה המשתלמת לפי פרק ח' לחוק זה, אם לאו, היא שאלה פרשנית, משפטית בעיקרה וכללית במהותה.

חשיבותה משתרעת אל מעבר לדיון. עסקינן בהכרעה בין האינטרסים שונים של החייבים ושל נושיהם, שהרי מה שנשאר ברשות החייב נגרע מהנושה.

לעניין זה מלמדים אותנו כללי הפרשנות כי יש להיזקק ללשון החוק, לכוונת המחוקק ולתכלית החוק.

בבואנו לפרש דבר חקיקה, עלינו ליתן את הדעת לתכליתו הסובייקטיבית, שהיא התכלית הספציפית אותה שאף המחוקק להגשים דרכו {אהרון ברק פרשנות תכליתית במשפט (התשס"ג)}.

לשונו של החוק היא מקור מרכזי, אך לא יחיד, להבנת תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה.

בבחינתה של לשון החוק, יש לבחון את הסעיף הנתון לפרשנות לאור הוראותיו של דבר החקיקה כולו, דבר חקיקה יש לפרש גם לאור התכלית האובייקטיבית שלו.

התכלית האובייקטיבית של החוק היא האינטרסים, המטרות, הערכים, היעדים, המדיניות, והפונקציות אשר החוק נועד להגשים בחברה דמוקרטית. תכלית זו - כפי ששמה מעיד עליה - נקבעת על-פי אמות-מידה אובייקטיביות, כלומר מחוץ לרצון הסובייקטיבי של המחוקק.

אכן, התכלית האובייקטיבית של החוק משקפת ערכים ועקרונות אשר חוק נועד להגשים בחברה דמוקרטית {עע"ם 4848/04 שולמית בכור ואח' נ' מרדכי (מוטי) ששון נ' ראש עיריית חולון, פורסם באתר האינרטנט נבו (20.09.07)}.

מצד אחד, לשונו הברורה של סעיף 311 לחוק המוסד לביטוח לאומי, וההגדרה הרחבה של המונח "גמלה" בחוק זה, מתיישבות עם טענת המוסד לביטוח לאומי והחייב כי כספי הגמלה מוגנים מפני הקנייתם לידי הנאמן והכנ"ר בהליך פשיטת רגל.
מצד שני, עמדת הנאמן והכנ"ר מתיישבת בעיקרה עם הכללים הקבועים בפקודת פשיטת הרגל, הנוגעים לנכסי החייב ולהכנסותיו, ואשר תכליתם להקנות לחייב ולבני משפחתו מרכיב מהכנסותיו לצרכי מחיה וקיום מינימאליים ועם-זאת להעניק הגנה גם לאינטרס של הנושים בהליך זה.

מצד שלישי, הפקודה עצמה מסייגת תחולתה מפני הוראות חוק המוסד לביטוח לאומי.

פקודת פשיטת הרגל, שהיא בבחינת חוק מיוחד לענייני פשיטות רגל, קובעת הוראות שונות, סוציאליות במהותן, אשר תכליתן להגן על נכסים מסויימים של החייב על-מנת להבטיח את קיומו.

ככלל, עם הכרזתו של חייב פושט רגל יהיו נכסיו "ניתנים לחלוקה בין נושיו ויוקנו לנאמן" {סעיף 42 לפקודה} אך הפקודה מצמצמת חלקית את היקף הנכסים העשויים להתחלק ביו הנושים, וקובעת הוראות מיוחדות לגבי נכסים שאינם בני חלוקה, כדי להבטיח את מחייתו של החייב וצרכיו המינימאליים.

כך לגבי הגנת בית מגורים, כספים בקופות גמל ובתוכנית חיסכון, והוראות לגבי סכומים הדרושים לחייב למחייתו {סעיפים 85, 86, 86א, 111 לפקודה}.

סעיף 85 לפקודה, אשר כותרתו: "נכסים בני חלוקה", קובע מהם הנכסים שיוקנו לכנ"ר או לנאמן:

הוראת סעיף 85(1א) לפקודה מחייבת אישורו של בית-המשפט לפדיון קופות גמל של חייב, ומקום שזכויות החייב הן בקופת גמל למטרת קצבה, לא יורה בית-המשפט על העברתן לנאמן, כל עוד לא הגיע המועד לתשלום הקצבה.

סעיף 85(1ב) מחייבת אישורו של הכנ"ר לפדיון כספים המגיעים לחייב על-פי תוכנית חיסכון שטרם הגיע מועד פדיונה. תכליתם של סעיפים אלה, שהינם סוציאליים במהותם, הינה להותיר לחייב אמצעי מחייה לצורך קיומו בכבוד.

סעיף 86 לפקודה שכותרתו היא "נכסים שאינם בני חלוקה", מוציא מתחולת הנכסים המוקנים לכנ"ר והעומדים לחלוקה בין הנושים, נכסים שנועדו לשמש את חייב לצרכי מינימום למחייתו ולאפשר קיומו בכבוד, כגון צרכי אוכל כדי מחיית החייב ובני משפחתו הגרים עמו, חפצי לבוש, מיטות, כלי אוכל, תשמישי קדושה, ועוד נכסים כמפורט בסעיף.

ב- בש"א (ב"ש) 4148/07 {חזן מירב נ' המוסד לביטוח הלאומי, פורסם באתר האינטנרט נבו (23.07.07)} נדחתה בקשת המוסד לביטוח לאומי לקזז חוב של חייבת כלפיו מקצבת ילדים ודמי אבטלה ששולמו לה.

נקבע כי הוראת סעיף 311 לחוק הביטוח לאומי, יחד עם הוראת סעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל, אכן קובעת כי הגמלה הינה מסוג הנכסים שאינם עומדים לחלוקה לנושים וזאת מכוח מטרה סוציאלית שלא לפגוע באמצעי מחיה מינימאליים אותם מעמיד המוסד לביטוח לאומי לאדם אשר הוכרז כפושט רגל.

בעניין נוסף נקבע כי כספי גמלת נכות שהחייב זכאי לה אינם מוקנים לכנ"ר, נוכח הוראת סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי {בש"א 2728/06 עזריה ואח' נ' הכנ"ר, פורסם באתר האינטנרט נבו (13.02.07)}.

עיקרו-של-דבר, סעיף 311 נכלל בפרק י"ד לחוק הביטוח, אשר כותרתו: "גמלאות - הוראות כלליות", וכשמו-כן-הוא, מסדיר את נושא ההוראות הכלליות לגבי כל הגמלאות, וניתן לראותו כפורש מטריה המגנה על כל הזכאים לגמלה.

הוראת סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי היא, לכאורה, ברורה ומפורשת. סעיף זה, כמו גם סעיף 303 לחוק, אינו מוציא מתחולתו גמלאות מסוג זה או אחר, והימצאותו בפרק הדן בהוראות הכלליות מלמדת כי המחוקק התכוון להחילו על כל הגמלאות המוענקות מכוח חוק הביטוח הלאומי.

הכותרת של סימן ב' לפרק י"ד הנקראת "ייעוד הגמלה", מדברת בעד עצמה במסגרת סימן ב' לפרק זה נכללת גם הוראת סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי המונעת כאמור העברת הזכות לגמלה.

סעיף 311 לחוק נועד להגן על פושט רגל, מתוך מטרה להבטיח את קיומו המינימאלי בכבוד {על זכותו של אדם לקיום מינימאלי}.

מהוראות הפקודה ניתן ללמוד כי הבטחת עתידו של החייב ושאר זכויותיו הסוציאליות תעשה בגדרם של דיני פשיטת הרגל, אשר לא הוציאו במפורש גמלה שאינה למטרת קצבה מכלל הנכסים המוקנים לנאמן, בכפוף לאמור בסעיף 85 וסעיף 86 לפקודה. לו עסקנו בהוראות הפקודה בלבד, היה מקום להקנות את פיצויי הפיטורים לנאמן, כפי שהיו מוקנים לו פיצויי פיטורים שלא שולמו באמצעות המוסד לביטוח לאומי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ייעוד הגמלה - פושט רגל (סעיף 311 לחוק)