botox
הספריה המשפטית
המדריך המקיף לחוק הביטוח הלאומי

הפרקים שבספר:

ביטוח זקנה - תקופת אכשרה (סעיף 246 לחוק)

1. הדין
סעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"246. תקופת אכשרה (תיקונים: התשנ"ו, התשס"ב (מס' 6), התשס"ד):
(א) תקופת האכשרה המזכה לקצבת זקנה היא אחת מאלה:
(1) 60 חודשים, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, שבהם היה אדם מבוטח תוך עשר השנים האחרונות שקדמו לגיל המזכה אותו בקצבת הזקנה;
(2) 144 חודשים שבהם היה אדם מבוטח, בין שתקופה זו רצופה ובין שאינה רצופה;
(3) לא פחות מ- 60 חודשים, אף אם אינם רצופים, שבהם היה אדם עובד מבוטח או עובדת מבוטחת, ובלבד שמספר חודשים אלה אינו פחות ממספר החודשים שבהם התקיימו ההוראות שלהלן:
(א) הוא לא היה מבוטח מחמת שחדל להיות תושב ישראל;
(ב) הוא לא היה עובד מבוטח או עובדת מבוטחת.
(ב) אישה מבוטחת לא תזדקק לתקופת אכשרה לפי סעיף-קטן (א) אם נתקיים אחד מאלה:
(1) היא גרושה, אלמנה או עגונה;
(2) היא לא נשואה, ונעשתה תושבת ישראל מכוח כניסתה לישראל, ובאותו זמן כבר הגיעה לגיל הקבוע לגביה, בהתאם לחודש לידתה, בחלק ה' בלוח א'1;
(3) בן זוגה אינו מבוטח;
(4) שולמה לה קצבת נכות לפי פרק ט' בעד החודש שקדם בתכוף ליום שבו הגיעה לגיל הפרישה.
(ג) שינה שר האוצר את חלק ב' בתוספת לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, לפי הוראות פרק ד' בחוק האמור, ישנה השר, בצו, את חלק ה' בלוח א'1 בהתאמה לשינוי בחלק ב' האמור."

2. כללי
אדם המצוי בהכשרה מקצועית יהיה מבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי תוך כדי עיסוקו בהכשרה מעשית ועקב עיסוקו בהכשרה מעשית, להוציא לימוד עיוני. ואולם אם עסק המבוטח במשך שנת לימודים פלונית בהכשרה מעשית לפחות 75% מכל זמן ההכשרה המקצועית באותה שנת לימודים, יהיה מבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי אף בלימודיו העיוניים ובכל זמן שהותו במקום שבו ניתנת ההכשרה המקצועית בקשר לאותה הכשרה, ויחולו עליו גם הוראות סעיף 14(א)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971 בשינויים המחוייבים לפי העניין.

לעניין תקנה זו, רואים כהכשרה מעשית גם שיעורי מקצוע הניתנים לפי חוק החניכות, התשי"ג-1953, או לפי חוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953. הוראה מקבילה אינה מצויה ביחס לקצבת זקנה {ב"ל (ת"א) 25520-01-14 ריטה דאימן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 24016 (2015)}.

3. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - תקופת אכשרה מזכה לצורך קבלת קצבת זקנה מגיל הפרישה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 25520-01-14 {ריטה דאימן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 24016 (2015)} נדונה תביעה להכיר בתקופות שונות בהן שהתה התובעת במסגרות שונות לצורך הכשרה מקצועית והשתלמויות, כתקופות מזכות לעניין קצבת זקנה, לפי סעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי, ולחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הקצבה מיום שהגיעה לגיל פרישה, בחודש יולי 2013.

התובעת ילידת שנת 1951, עלתה לישראל בשנת 1991 מברית המועצות. התובעת נשואה. לאחר עלייתה של התובעת ארצה, היא עבדה במספר מקומות עבודה וצברה 122 חודשי עבודה שהוכרו כתקופת אכשרה לעניין קצבת זקנה.

כמו-כן, עברה התובעת מספר הכשרות מקצועיות והשתלמויות, על-מנת לסייע לה בהשתלבות בשוק העבודה בישראל. תקופות ההכשרה נמשכו במצטבר 27 חודשים.

התובעת פנתה לנתבע בתביעה לקצבת זקנה, ותביעתה נדחתה מהנימוק שהיא לא צברה תקופת אכשרה כעובדת מבוטחת.

התובעת טענה כי היא הוטעתה על-ידי עובדי הנתבע שמסרו לה מידע שגוי ביחס לזכאותה. בית-הדין קבע, כי על המוסד מוטלת החובה לפעול על-פי הוראות החוק ואף מקום בו המוסד הטעה מבוטח - דבר שלא קרה במקרה דנן - אין הוא רשאי להעניק לו זכויות מבלי שהן מעוגנות בחוק.

כמו-כן, נקבע, כי על הנתבע לא מוטלת חובה ליידע את התובעת בדבר תשלום דמי הביטוח, בפרט כאשר אין המדובר בדמי ביטוח שהתובעת מחוייבת לשלם. גם לו היתה חובה כזו והופרה, אין המבוטח פטור מתשלום דמי הביטוח על-פי דין.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בכל המסמכים המפרטים את התקופות בהן נמסר דיווח אודות התובעת, שהנפיק הנתבע, נרשמו תקופות ההכשרה כתקופות נפרדות, בהן התובעת לא הוגדרה כעובדת שכירה. המסמכים כללו הסתייגויות, המבהירות כי ככל שהתובעת לא היתה במעמד של עובדת שכירה, ולא שולמו עבורה דמי ביטוח, התקופות לא יוכרו.
בסיכומי התובעת הועלתה הטענה החלופית, לפיה היא זכאית להענקת קצבת הזקנה מטעמי צדק, בהתאם לסעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי. בית-הדין קבע, כי התובעת לא הגישה תביעה בנדון לנתבע ולפיכך משולל בית-הדין סמכות לדון בעניין, לגביו לא ניתנה כל החלטה אצל הנתבע, לחיוב או לשלילה. לאור כל האמור, נקבע כי התובעת לא הוכיחה שהיא צברה תקופת אכשרה מזכה לצורך קבלת קצבת זקנה מגיל הפרישה.

4. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - לא התקיימו בהתקשרות שבין החברה לתובעת מאפיינים בסיסיים של יחסי עובד ומעביד - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 46576-03-14 {אילנה משיח נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 22364 (2015)} הנתבע דחה תביעה לתשלום קצבת זקנה, מהטעם שהתובעת לא השלימה תקופת אכשרה, שכן אינה ענתה על הגדרת "עובד", במהלך השנים 1996 עד 2013. בשנים אלה עבדה התובעת, לטענתה, בחברת "משיח עולם היין בע"מ", חברה בבעלות בעלה.

התובעת היא ילידת 1950. בעלה של התובעת, הוא בעלי החברה, אשר נוסדה על-ידי אביו ולימים עברה לבעלותו. החברה עסקה ביבוא ומסחר סיטונאי של משקאות, לרבות משקאות חריפים. בעלה של התובעת שימש כמנכ"ל החברה וגם שלושת ילדיהם הועסקו בה.

לטענתה של התובעת, היא הועסקה בחברה משנת 1992 לערך ועד ליום 01.05.13 בתפקידים פקידותיים, כאחראית על המשרד. משנת 1997 לערך הונפקו עבור התובעת תלושי שכר.

התובעת לא החתימה כרטיסי נוכחות ולא שולם לה מעולם שכר בפועל מאת החברה. החברה העבירה עבור התובעת הפרשות לנתבע במהלך השנים, כעובדת.
התובעת פנתה לנתבע ביום 20.03.13 בתביעה לקצבת זקנה. התביעה נדחתה לאחר שהנתבע לא הכיר בטענתה של התובעת לתקופת עבודתה בחברה כעובדת שכירה.

בית-הדין קבע, כי מעדותה של התובעת לפני בית-הדין, כמו גם מן העדות שמסרה לפני חוקר הנתבע, עלה מפורשות כי התובעת ראתה את תפקידה ומעמדה בחברה כבת משפחה המסייעת למשפחתה. כך, בין-היתר, אישרה בחקירתה הנגדית, שהגיעה לחברה כדי לעזור לבעלה.

גם בעלה של התובעת, הסביר בחקירתו הנגדית שהתובעת "תרמה" את שכרה לעסק ותלוש השכר שניתן לה היה למעשה פיקטיבי, שכן התובעת לא קיבלה שכר בפועל. בעלה של התובעת, הסביר עוד כי השכר לא שולם כיוון שהתובעת היא אשתו.

באשר לעניין השכר, קבע בית-הדין, כי העובדה שלתובעת לא שולם שכר היא שיקול מרכזי בקביעת מעמדה של התובעת.

התובעת לא ויתרה באופן זמני על שכרה, אלא מעולם לא קיבלה שכר בפועל. לא נטען בפני בית-הדין ולא הוכח כי העילה לאי-תשלום השכר היתה נעוצה בקושי כלכלי זה או אחר של החברה, אלא בהסכמה משותפת של בני המשפחה.

כמו-כן קבע בית-הדין, כי מעיון בתלושי השכר של התובעת אשר צורפו לכתב התביעה עלה, כי לא הופרשו עבור התובעת הפרשות לפנסיה ולא נוהל מעקב אחר ימי חופשה ומחלה. יצויין, כי לתובעת הונפקו תלושי שכר רק משנת 1997 בעוד שלטענתה, החלה לעבוד בחברה קודם לכן. לעניין זה יוער, כי קיימת סתירה בגרסאות התובעת בנוגע למועד תחילת עבודתה הנטענת בחברה. בכתב התביעה נטען שהתובעת החלה לעבוד בחברה משנת 1996 ואילו בתצהירה ובחקירתה הנגדית מסרה שהחלה לעבוד בשנת 1992.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בניגוד למקובל ולמצופה מעובדים מן המניין, התובעת לא עבדה בשעות קבועות ולא היה מעקב אחר שעות עבודתה.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, לא התקיימו בהתקשרות שבין החברה לתובעת מאפיינים בסיסיים של יחסי עובד ומעביד, ולא ניתן לראותה כעובדת. ניכר כי התובעת הגיעה לחברה מרצונה, וסייעה במקום ללא תמורה כספית, כחלק מן ההתגייסות המשפחתית להצלחת החברה, שנתפסת כחברה כמשפחתית. זאת, ללא דפוס קבוע ומחייב, ולמעשה לא היתה נתונה למרותו של מעסיק כלשהו.

ממכלול הראיות עלה כי התובעת, כבת משפחה, נרתמה לצורך הצלחת החברה ושגשוגה. לאחר שעסקיה של החברה עלו על דרך המלך וחמה של התובעת נפטר, החליטה התובעת לסיים את תפקידה. תרומה זו אין בה כדי להפוך את התובעת לעובדת, לעניין זכויותיה מן הנתבע.

5. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - התובעת לא השלימה את תקופת האכשרה הנדרשת - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 13334-07-14 {סימון ברדוגו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 9248 (2015)} התובעת הגישה תביעה לתשלום קצבת זקנה ותביעתה נדחתה על-פי הוראות סעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי, מאחר שלא צברה תקופת אכשרה.

התובעת טענה כי חסרים לה 19 חודשים בלבד כדי להשלים את תקופת האכשרה הנדרשת, וכי לא עבדה בשל נסיבות שאינן תלויות בה, ובהן מחלת ילד ומחלתה שלה. במהלך הדיון המוקדם שהתקיים בבית-הדין ביקשה התובעת כי תשולם לה קצבת הזקנה במסגרת הענקה מטעמי צדק, ובנוסף ביקשה לנהוג בה לפנים משורת הדין.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא חלקה על-כך שלא השלימה תקופת אכשרה בת 144 חודשים וכי צברה 125 חודשי עבודה בלבד. מכאן שהתובעת לא עמדה בתנאים הנדרשים לקבלת קצבת זקנה בגיל המותנה. לתובעת היו חסרים 19 חודשים - תקופה לא קצרה כלל. החוק גם אינו מאפשר התחשבות בנסיבות מיוחדות שבגינן לא עבדה התובעת. לפיכך, נדחתה התביעה לתשלום קצבת זקנה.

באשר להענקה מטעמי צדק, קבע בית-הדין, כי התובעת הונחתה לפנות לנתבע ולהגיש בקשה להענקה מטעמי צדק. הנתבע העלה 3 נימוקים שונים לדחיית התביעה להענקה מטעמי צדק. בדיון המוקדם טענה באת-כוח הנתבע כי אין כלל הענקה מטעמי צדק לגבי קצבת זקנה.

לאחר-מכן טען הנתבע כי תביעת התובעת לקצבת זקנה נדחתה לא בשל אי- תשלום דמי ביטוח אלא בשל אי-צבירת תקופת אכשרה, ובשל כך היא אינה זכאית להענקה מטעמי צדק.

הנתבע הודיע כי הוא רשאי לתת הענקה מטעמי צדק רק על-פי כללים ומבחנים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ומשלא נקבעו כללים לגבי מי שלא צברה תקופת אכשרה, אין הוא רשאי ליתן קצבת זקנה במסגרת הענקה מטעמי צדק.

בית-הדין ציין, כי סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי הנתבע רשאי לפי שיקול-דעתו, ליתן הענקות מטעמי צדק כאשר תביעת המבוטח אינה מזכה אותו בקצבה המבוקשת מן הטעמים המנויים בסעיף. אחד הטעמים לכך, המפורט בסעיף 387(4) לחוק הביטוח הלאומי הינו: "אי-השלמת תקופת אכשרה לפי סעיפים 246 או 253".

אך למרות-זאת, לא ניתן להיעתר לבקשת התובעת. זאת, משום שעד היום לא הותקנו תקנות למתן הענקה מטעמי צדק המתייחסות לסעיף 387(4). על-כן לא ניתן להעניק קצבת זקנה במסגרת הענקה מטעמי צדק למי שלא השלים תקופת אכשרה בשל מחלה.

6. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - התובעת לא צברה תקופת אכשרה נדרשת {לא כשכירה ולא כעצמאית} - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 24807-05-13 {בת שבע מרזון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 1793 (2015)} נדונה הסוגיה האם התיישנה תביעת התובעת והאם זכאית התובעת לקצבת זקנה {האם צברה תקופת אכשרה כמבוטחת}.

הנתבע דחה את תביעת התובעת לקבלת קצבת זקנה בנימוק כי התובעת צברה 91 חודשים כעובדת מבוטחת מתוך 144 חודשים הנדרשים בסעיף 246(א) לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת ילידת 01.04.47, נשואה ואם לשלושה ילדים בוגרים. החל מיום 01.04.65 ועד ליום 31.12.96 עבדה התובעת כעובדת שכירה אצל מעסיקים שונים, תקופה העולה כדי 91 חודשים.

החל מדצמבר 1996 עבדה התובעת כעצמאית בעסק שהקימה בדירת מגוריה. התובעת דיווחה על עבודתה כעובדת עצמאית בדו"ח שומה משותף לה ולבעלה אשר הוגש מדי שנה למס הכנסה. התובעת נרשמה ברשויות המס כעוסק זעיר.

במכתב הנתבע מיום 30.08.99 התבקשה התובעת להודיע בכתב אודות הכנסותיה ומקורן ונדרשה לציין את היקף שעות עבודתה השבועיות. בתאריך 23.09.99 הגישה התובעת דוח רב שנתי בדבר הכנסותיה והיקף עבודתה בשנים 1998-1995. הממוצע לשנים אלו היה נמוך מאחר והתובעת עבדה רק 6 שעות בשבוע.

בית-הדין קבע, כי דין התביעה להידחות על-הסף - מחמת התיישנות {פניית התובעת ללשכה לסיוע משפטי והגשת התביעה לבית-הדין נעשתה כשנה וחודשיים לאחר קבלת הודעת הנתבע בדבר דחיית התביעה אך לפי תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969, יש להגיש תובענה נגד המוסד לביטוח לאומי לבית-הדין לעבודה תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע}.

מעבר לדרוש בית-הדין נתן את דעתו לטענות התובעת ביחס לעילת התביעה, ונקבע, כי אין מחלוקת שהתובעת צברה תקופת אכשרה של 91 חודשים בגין היותה מבוטחת כעובדת שכירה. המחלוקת בין הצדדים היא ביחס לתקופה בה טענה התובעת כי עסקה במשלח-ידה כפדיקורסטית ושילמה דמי ביטוח כעובדת עצמאית.

מהמסמכים אשר צורפו לתיק לא עלה כי התובעת נרשמה בזמן אמת אצל הנתבע כעובדת עצמאית. כמו-כן, לא עלה כי התובעת דיווחה על-כך לנתבע בזמן אמת. התובעת צירפה דין וחשבון לשנת 1999 בו הצהירה כי עבדה שש שעות שבועיות כלומר, עובדת שאינה עונה להגדרה, וכך סווגה על-ידי הנתבע. אין מדובר במקרה בו הנתבע בחר לסווג את התובעת לפי בחירתו אלא קיים דיווח פוזיטיבי של התובעת המעיד כי עבדה שש שעות בשבוע.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי נוכח האמור לעיל, התובעת לא הוכיחה כי יש לראותה כעובדת עצמאית, הן נוכח היעדר דיווח בזמן אמת והן נוכח העובדה כי לא הוכח מספר השעות הנטען.

7. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - זכאות לקצבת נכות כללית, במהלך התקופה שבין גיל המוגדר כגיל פרישה לבין הגיל המזכה בקצבת זקנה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 49962-01-14 {אלן כסאברי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 24933 (2014)} הנתבע דחה את תביעתה של התובעת לקבלת קצבת נכות כללית, מאחר ואינה מבוטחת בביטוח נכות בשל הגיעה לגיל פרישה וזאת בהסתמך על סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.
בית-הדין קבע, כי המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת זכאותה של התובעת לקצבת נכות כללית, במהלך התקופה שבין גיל המוגדר לגביה כגיל פרישה לבין הגיל המזכה אותה בקצבת זקנה.

התובעת היא עקרת בית נשואה, ילידת 01.04.48. התובעת לא קיבלה בעבר קצבת נכות כללית לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי. ביום 04.06.12 הגישה התובעת תביעה לקבלת קצבת זקנה, אשר נדחתה על-ידי הנתבע בהחלטתו מיום 08.06.12, מהנימוק שלא צברה תקופת אכשרה כעובדת מבוטחת בהתאם לסעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי.

ביום 25.11.13 הגישה התובעת תביעה לקצבת נכות כללית - לאחר הגיעה לגיל פרישה - אשר נדחתה על-ידי הנתבע. גיל הפרישה של התובעת בהתאם לתאריך לידתה הוא 62 שנים. גיל הזכאות של התובעת לקצבת זקנה הוא 68 שנים ו - 8 חודשים.

בית-הדין קבע, כי התובעת נמנית על עקרות הבית שאינן זכאיות לקבלת קצבת נכות ואף לא לקצבת זקנה כיוון שהיא נמצאת בטווח הגילאים שבין 62 שנים לבין 68 ו- 8 חודשים. לכן, בשים-לב להוראות הדין, נקבע כי לא טעה הנתבע עת החליט לדחות את תביעתה של התובעת לקצבת נכות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי עד לחודש ינואר 1996 עקרת בית כלל לא היתה זכאית לקצבת זקנה, אלא בעלה היה זכאי לתוספת עבורה במסגרת קצבת הזקנה לה הוא זכאי ובמסגרת קצבת הזקנה המשולמת לבעלה של התובעת משולמת לו גם כן תוספת בעבור בת הזוג {התובעת} וזאת, עד שהיא תהיה זכאית לקצבת זקנה מכוח עצמה.




8. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - התובעת לא צברה תקופת אכשרה בהתאם לנדרש בחוק - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 56011-07-14 {אהובה צאן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 5939 (2014)} נדונה תביעה לקצבת זקנה.

התובעת, ילידת 1952, הגישה תביעה לתשלום קצבת זקנה לנתבע. בתאריך 05.02.14 נדחתה התביעה בנימוק, כי התובעת לא רכשה תקופת אכשרה כנדרש על-פי חוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי סך הכל צברה התובעת 112 חודשים ו- 18 ימים של חודשי עבודה. על-פי סעיף 246(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי, מחובת התובעת היה לצבור 144 חודשי אכשרה לצורך זכאותה לקצבת זקנה בגין תקופות עבודתה.

היות והתובעת צברה רק 112 חודשי עבודה ו- 18 ימים - על-כן התובעת לא רכשה את תקופת האכשרה הנדרשת על-פי סעיף 246(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי. לפיכך, התביעה נדחתה.

9. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - קצבת שאירים - המנוחה לא דיווחה על תקופת העבודה הנטענת בעסק ולא היתה רשומה בתקופה זו כ"עובדת עצמאית
ב- ב"ל (ת"א) 37120-10-12 {דוד עזריאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 16312 (2014)} התובע הגיש תביעה לקצבת שאירים בשל פטירת אשתו ביום 24.01.10. התביעה נדחתה על-ידי הנתבע לפי סעיף 253 לחוק הביטוח הלאומי מאחר שהמנוחה לא צברה תקופת אכשרה כעובדת מבוטחת.

התובע טען בתביעתו שבנוסף לתקופות העבודה שנרשמו ודווחו, עבדה המנוחה בשנים 1991-1980 בעסק משפחתי - מכולת, אשר בבעלות משותפת של המנוחה והתובע. התובע היה "בן הזוג הרשום" אצל הנתבע כעצמאי בשנים האמורות. המנוחה ביצעה באורח קבע ומדי יום את כל העבודות הכרוכות בארגון ובניהול העסק ובשירות לקוחות העסק. על-אף-זאת, תקופת העבודה של המנוחה בעסק המשפחתי המשותף של בני הזוג לא הובאה בחשבון לעניין תקופת האכשרה לקצבת שאירים.

כמו-כן, בא-כוח התובעת הסתמך על תקנה 24(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) התשל"א-1971 {ייקרא להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"} ותקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת הכנסה בביטוח זקנה ושאירים), התשל"ז-1976. היות והתובע והמנוחה בני זוג בעלי עסק משותף ועוסקים שלא כעובדים בעסק המשותף להם, הרי שלמנוחה ממילא מיוחסת תמורת שכר בשיעור של 33% מההכנסה מהעסק. הכנסה זו לא היתה חייבת ברישום אצל הנתבע ויש בה כדי להכיר במעמדה של המנוחה כעוסקת עצמאית בעלת הכנסות מעסק.

בנסיבות אלה טען התובע שעל הנתבע להביא בחשבון את תקופת עבודתה של המנוחה בעסק המשפחתי לצורך השלמת תקופת האכשרה לעניין קצבת שאירים לתובע.

בית-הדין קבע, כי המנוחה אכן עבדה בפועל בעסק, באופן סדיר, עד לשעות הצהריים, רוב ימי השבוע. רכשה ומכרה סחורה, ושירתה לקוחות. מאידך גיסא, היא דיווחה על עצמה בטפסים שהוגשו לנתבע כ"עקרת בית" ולא נעשה דיווח על היותה "עובדת" לנתבע.

עוד הוסיף בית-הדין, כי תקופת האכשרה הנדרשת לזכאות לקצבת שאירים נקבעה בסעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי, כאשר החלופה הרלוונטית למנוחה היא של 144 חודשים {בכל תקופה}. המנוחה אכן עבדה בתקופה שבמחלוקת, שהיא ארוכה מזו הנדרשת באותו סעיף כתקופת אכשרה.

אלא שבכך לא די. כדי לרכוש תקופת אכשרה המזכה בגמלה, לא די להיות "מבוטח", היינו, במקרה של המנוחה, "עובדת עצמאית", אלא דרוש שתתמלא גם חובת הרישום לגבי מבוטח שחלות עליו הוראות בדבר רישום.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי כפי שטענה באת-כוח הנתבע בסיכומיה, תקנות בדבר תשלום דמי ביטוח אינן רלוונטיות לענייננו אלא קובעות דרך חלוקת הכנסה מעסק משותף של בני זוג, אך אין בהן כדי לגבור על הוראות החוק הקובעת חובת רישום, הן נוכח מעמדן הנורמטיבי {לעומת החוק} והן נוכח תכליתן.

משהמנוחה לא דיווחה על תקופת העבודה הנטענת בעסק {בין השנים 1980 - 1991} ולא היתה רשומה בתקופה זו כ"עובדת עצמאית" {אלא דווח על היותה עקרת בית}, קבע בית-הדין, כי אין להתחשב בתקופה זו כ"תקופת אכשרה" לצורך זכאות התובע לקצבת שאירים.

10. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - התביעה לקצבת זקנה נדחתה בשל קיומו של חוב דמי ביטוח
ב- ב"ל (חי') 46695-06-13 {עדו שורצבוים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 14238 (2014)} התובע, יליד 1944, הגיש לנתבע ביום 24.10.10 תביעה לקצבת זקנה כולל תביעה להשלמת הכנסה. תביעה זו היתה תביעה מוקדמת, הואיל וגיל הפרישה לגבי התובע הוא חודש ספטמבר 2011, ולפיכך נדחתה תביעתו ביום 26.10.10.

ביום 12.07.12 הגיש התובע תביעה נוספת לקצבת זקנה. תביעת התובע נדחתה לפי סעיף 366(א) לחוק הביטוח הלאומי, בשל קיומו של חוב דמי ביטוח עבור תקופה של למעלה מ- 36 חודשים.

כמו-כן, במכתב הנתבע לתובע צויין, כי החוב הוא בסך 20,795 ש"ח וכי כדי ליצור זכאות לגמלה, עליו להסדיר את החוב בהקדם. המועד שבו יוסדר החוב יקבע את מועד הזכאות לגמלה.
משלא הוסדר החוב, והתובע לא קיבל קצבת זקנה, פנה התובע בתביעה לבית-הדין.

בית-הדין קבע, כי לכל הפחות, מחודש ינואר 2008 ואילך התובע אינו עובד ולא שילם דמי ביטוח, וכי אין חולק למעשה, כי בתקופה שמחודש ינואר 08 ואילך כלל לא שילם התובע דמי ביטוח, לא כשכיר ולא כמי שאינו שכיר ואינו עצמאי, ומדובר בתקופה העולה על 36 חודשים, לפיכך, בהתאם להוראות סעיף 366 לחוק הביטוח הלאומי, נדחתה תביעת התובע לקבלת קצבת זקנה.

11. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - קצבת זקנה - יחסי עובד-מעסיק בין אמא לבנה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 26281-10-12 {כאמלה סלמאן אלשיך נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 5457 (2014)} נדונה זכאותה של התובעת לקצבת זקנה בגיל פרישה מכוח סעיפים 245(א)(2)(א) ו- 246(א) לחוק הביטוח הלאומי.

לא היתה מחלוקת, כי בתקופה שבין פברואר 2008 עד מרץ 2012, דיווח הבן של התובעת לנתבע כי התובעת היא עובדת שלו. בתקופה זו שולמו לנתבע דמי ביטוח עבור התובעת כעובדת. הנתבע טען כי אין לראות בתובעת כמי שהתקיימו בינה לבין יוסף יחסי עובד-מעביד בתקופה האמורה, אלא כי מדובר היה בעזרה משפחתית.

בית-הדין קבע, כי התובעת השתלבה בעסקו של בנה. לא היה חולק כי לבנה של התובעת יש עסק בתחום הגז הביתי, במסגרתו הוא מספק גז לבתים ולעסקים. בנה של התובעת הסביר בעדותו כי את העסק רכש בשנת 2007 מבן משפחה, אז היה מצבו של העסק לא טוב ולא היו לו הרבה לקוחות.

בהמשך התפתח העסק ובשלב מסויים פתח בנה של התובעת, היכן שמתנהל העסק - חנות לאביזרי גז. בתצהירו ציין בנה של התובעת, כי עבודתו חייבה אותו להיעדר מרבית הזמן ממשרדי העסק ועל-כן הוא היה זקוק לנוכחות של עובדים בעסק במקומו.

הוא הסביר כי לאחר שרכש את העסק בשנת 2007 ולאחר שהעסק התחיל לגדול, לא יכול היה עוד לטפל בעצמו בעבודה המשרדית ולכן זקוק היה לפקידה. הוא החליט כי מכיוון שמדובר בעסק משפחתי, יעסיק את אמו בתפקיד זה. כמו-כן ציין בנה של התובעת, כי יש צורך בנוכחות כל הזמן של אדם כלשהו בעסק וכן הוסיף כי במידה ואמו לא תמשיך לעבוד עמו, יעסיק אחות נוספת או את רעייתו, היינו - ידאג לכך כי העבודה תעשה על-ידי בן משפחה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מדובר איפוא בתובעת שעברה מלמד עליה כי ביקשה להתפרנס מעבודתה והדבר מחזק את גרסתה כי עבדה אצל בנה כעובדת שכירה. כמו-כן נקבע, כי התובעת קיבלה שכר בתמורה לעבודתה, וכי שכרה זה היה ריאלי, כך ששיקף ביצוע עבודה בפועל בשיעור של כחצי משרה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי התובעת ביצעה עבודה עבור בנה, בעסק שלו. עבודה זו בוצעה בהיקף של כמחצית משרה, כנגד שכר ששולם לתובעת במזומן. מדובר היה בעבודה אמיתית, לא בפיקציה, שכנגדה שולם שכר ריאלי ולא סמלי. בגין עבודה זו דיווח המעסיק, באופן שוטף לנתבע על עבודת התובעת ושילם בגינה דמי ביטוח. התובעת היא שהתפטרה מעבודתה, בהתנהגות. כל אלה מצביעים שהתובעת היתה עובדת שכירה של בנה. לאור קביעה זו, קבע בית-הדין, כי הנתבע יבחן את תביעתה של התובעת לקצבת זקנה בגיל פרישה בשים-לב ליתר תנאי החוק.

12. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - הוכחת תקופת אכשרה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 33145-01-12 {פסיה לוזון נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב (4), 2035 (2013)} התובעת ילידת 06.11.49, הגישה למוסד לביטוח לאומי בתאריך 10.11.11, תביעה לקצבת זקנה, וזאת בסמוך להגיעה לגיל הפרישה.
בתאריך 15.11.11 הודיע הנתבע לתובעת על דחיית תביעתה בנימוק, שהיא לא צברה תקופת אכשרה המזכה אותה בקצבת זקנה.

במכתב הדחיה צויינה תקופת האכשרה הנדרשת, וכן צויין כי באפשרות התובעת להגיש תביעה חדשה, כאשר תשלים תקופת אכשרה כעובדת, או בהגיעה לגיל הזכאות לקצבת זקנה, אשר לגביה הוא גיל 67. הנתבע אף ציין במכתב הדחיה, מהן התקופות הרשומות אצלו, בהן היתה מבוטחת התובעת כעובדת. תקופות אלה הגיעו לכדי 131 חודשים.

לכתב התביעה צירפה התובעת מכתב המסביר את טענותיה ולגרסתה, עבדה 149 חודשי עבודה, ולא רק 131 חודשים. התובעת טענה, כי בתקופות שצויינו במכתב הדחיה, חסרות שתי תקופות עבודה. התובעת טענה, כי לא קיבלה תלושי שכר, ועל-כן אין בידה ראיות במסמכים להוכחת תקופות אלה, אולם יש באפשרותה להביא עדים.

הנתבע אישר, לאחר בחינת הנתונים המצויים בידו בהתאם לטפסים שונים, לרבות ממס הכנסה, כי הוא מוכן לראות בתובעת כעובדת בהתיחס לשתי תקופות נוספות כך שחסר לתובעת חודש אחד בלבד, על-מנת לצבור תקופת אכשרה של 144 חודשים, שהיא התקופה הנדרשת בהתאם לחוק.

בסופו-של-דבר, השלימה התובעת לאחר ישיבת ההוכחות, עוד חודש עבודה בחודש פברואר 2013, ותביעתה לקצבת זקנה החל מחודש מרץ 2013.

הנתבע בהודעתו מ- 24.03.13, ציין, כי לא ניתן לאשר לתובעת תשלום קצבת זקנה לתקופה שקדמה לחודש מרץ 2013, שכן רק בחודש פברואר 2013 היא צברה תקופת אכשרה כנדרש.

בית-הדין קבע, כי המחלוקת בין הצדדים, היא האם עוד לפני חודש פברואר 2013, צברה התובעת תקופת אכשרה כנדרש של 144 חודשים. לא הוכח לבית-הדין, כי היתה אפשרות לנתבע לדעת, שהתובעת עבדה וצברה תקופת אכשרה בתקופה שקדמה לחודש פברואר 2013 .

לכן, נקבע, כי במועד בו נשלח לתובעת מכתב הדחיה, חסר לתובעת חודש אחד להשלמת תקופת האכשרה המזכה בקצבת זקנה, חודש שהתובעת השלימה בפברואר 2013, ועל-כן היא זכאית לגמלה, רק מחודש מרץ 2013.

13. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - התובעת לא צברה מספיק חודשי אכשרה כדי שתהיה זכאית לקצבת זקנה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 27446-01-10 {תמרה וקסלר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 635 (2013)} היו לתובעת 83 חודשי עבודה מדווחים כחוק על-ידי מעסיקיה.

בתאריך 28.02.13 הגישה התובעת תביעה לקצבת זקנה לנתבע תביעתה נדחתה על-ידי הנתבע, בהסתמך על סעיף 246(א) לחוק הביטוח הלאומי, היות והתובעת לא צברה 144 חודשי עבודה המהווים את תקופת האכשרה הקבועה בחוק הביטוח הלאומי.

בית-הדין קבע, כי על הנתבע להוסיף מספר חודשים שבהם הוכח כי התובעת עבדה. נקבע, כי סך הכל יש לתובעת 94 חודשי עבודה, שיש לחשבם לצורך תקופת האכשרה, אשר אינם מספיקים לצורך צבירת חודשי אכשרה לקצבת זקנה על-פי סעיף 246(א) לחוק הביטוח הלאומי, המחייב 144 חודשי עבודה לצורך הזכאות לקצבת זקנה.




14. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - ידועה בציבור - פטור מתקופת אכשרה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 7997-06-12 {מרים אלנבארי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 15304 (2013)} התובעת הגישה תביעה לתשלום קצבת זקנה והשלמת הכנסה אשר נדחתה מאחר ונקבע כי היא ידועה בציבור ובשל כך אינה זכאית לפטור מתקופת אכשרה אותה לא צברה.

בית-הדין קבע, כי העולה מסעיף 246(ב) לחוק הביטוח הלאומי, הוא שאישה מבוטחת לא תהא זקוקה לתקופת אכשרה באם היא גרושה. כלומר, במקרה שלפנינו, התובעת תהא זכאית לקצבת זקנה בגיל המותנה ללא צורך בתקופת אכשרה באם תראה שהינה גרושה.

התובעת טענה בתצהירה כי מאז שבעלה התחתן עם אישה אחרת, הם החלו לחיות בנפרד. כל אחד שילם את הוצאותיו ואין להם קשר זה עם זה. התובעת התגרשה ביום 30.11.10.

הנתבע טען כי לא חל כל שינוי בנסיבות חייה של התובעת מאז התחתנה: היא גרה באותו מקום, בעלה טען כי הוא משלם את חשבונות החשמל והמים של התובעת, ואקט הגירושין נעשה לצורך קבלת קצבת זקנה מהנתבע.

בית-הדין קבע, כי הקשר בין הגירושין להגשת התביעה לתשלום קצבת הזקנה מתחזק לנוכח דברי התובעת בחקירתה בפני חוקר המוסד, שם הודתה התובעת בתחילת החקירה, כי התגרשה כדי לקבל קצבת זקנה.

לסיכום הוסיף בית-הדין, כי הסתירות בכל הקשור להשתתפות בהוצאות החשמל והמים, אינם משנים את התמונה הכוללת מקום בו עילת הגרושין לא נועדה להפריד בין בני הזוג אלא ליצור לתובעת זכאות לקצבת זקנה.
בחינת כלל הנסיבות מראה, כי התובעת לא שינתה את אורח חייה כפי שהיה עת התחתנה, ובהמשך כאשר הגרוש שלה עבר לגור במחסן סמוך, לפני גירושיה. בעלה לשעבר של התובעת הפסיק את השתתפותו בפרנסת התובעת, לאחר שהבין כי התובעת תקבל קצבת זקנה. אך בפועל לא חל כל שינוי במערכת היחסים שהיתה לפני הגירושין. התובעת היתה ונותרה חלק מהתא המשפחתי הכולל את בעלה-גרושה, אשתו הנוספת וילדיהם.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי בדין בחן הנתבע את מעמדה של התובעת כידועה בציבור, ובהתאם לכך נדחתה התביעה לקבלת קצבת זקנה בהיעדר תקופת אכשרה.

15. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - קצבת זקנה - התובעת הוכיחה כי היא גרושה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ב"ש) 1323-04-12 {תמאם אבו עראר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 14157 (2013) נדונה תביעה לתשלום קצבת זקנה.

הנתבע דחה את שתי התביעות מאחר ולטענתו התובעת מוכרת כידועה בציבור של מר פכרי אבו עראר מאז 1987.

התובעת טענה בתצהירה, כי היא בת 67, גרושה. התובעת טענה, כי היא התגרשה מבעלה לפני כ- 25 שנה והיא מתגוררת ביישוב ערערה. עוד טענה התובעת, כי היא אינה חיה או מנהלת משק בית משותף עם מר אבו עראר. הוא אינו תומך בה ואין ביניהם כל דבר משותף מלבד ילדיהם. הוא נשוי מזה תקופה והוא מנהל משק בית משותף עם אישה אחרת שממנה נולדו לו גם ילדים.

הנתבע טען, כי התביעה נדחתה מאחר ובגרסת התובעת לגבי מועד הפירוד שלה מבעלה קיימות סתירות. על-פי תדפיס רישום יציאות של התובעת לחוץ-לארץ עלה כי התובעת יצאה ארבעה פעמים לחוץ-לארץ עם מר אבו עראר במהלך 12 השנים האחרונות שקדמו ל- 30.04.09. התובעת מתגוררת במגרש סמוך למגרש של בעלה ונשותיו, כלומר, מדובר במגורים במקבץ אחד. התובעת לא הוכיחה שינוי באורח חייה וזאת מאז שנבדקה בעבר.

בית-הדין קבע, כי התובעת הוכיחה, שהיא חיה בנפרד מבעלה והעובדה כי היא גרושה לא נסתרה. התובעת טענה בתצהירה, כי היא אינה מתגוררת עם מר אבו עראר, היא אינה מנהלת משק בית משותף איתו והוא אינו תומך בה כלכלית ומהודעתו של מר אבו עראר, עלה, כי קיימת תמיכה לגרסת התובעת ועל-כן אין כל סיבה מדוע לא לראות בתובעת כמי שהיא - גרושתו של מר אבו עראר, חיה בנפרד ממנו ללא שהוא תומך בה ומבלי שהם מקיימים משק בית משותף.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי הטענה שהתובעת גרה במקבץ מגורים אחד עם הגרוש שלה, כלומר, במגרשים סמוכים אחד לשני אין בה כדי להראות שהתובעת נחשבת עדיין ידועה בציבור של מר אבו עראר. התנאי הנדרש להכיר בתובעת כידועה בציבור כולל מגורים משותפים וקיום משק בית משותף.

וגם אם בית-הדין היה רואה במגורים בתוך כביכול מתחם אחד, כמגורים משותפים עדיין לא מתקיים התנאי של ניהול משק בית משותף כעולה מעדותו של מר אבו עראר לפיה הוא אינו תומך בתובעת. מכל המקובץ עלה, כי התובעת השכילה להוכיח כי היא גרושתו של מר אבו עראר ועל-כן היא זכאית לקצבת זקנה.






16. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - קצבת זקנה - אין בעדים כדי לסייע לתובעת שכן נדרש מסמך שמכוחו ניתן להסיק כי שולמו עבור התובעת דמי ביטוח - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 17297-11-12 {יוכבד בנימין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 2868 (2013)} התובעת הגישה תביעה לתשלום קצבת זקנה.

התובעת הינה ילידת 1950 ונכון למועד הגשת התביעה ביום 09.10.12, צברה תקופת אכשרה בת 143 חודשים מתוך 144 החודשים הנדרשים לפי סעיף 246 (א)(2) לחוק הביטוח הלאומי.

התובעת טענה, כי משנת 1968 ועד ל- 1983 עבדה במפעל "סיבי דימונה". מתוך השנים הללו, לא מופיע אצל הנתבע רישום ביחס ל- 1983-1980. התובעת טענה, כי המפעל נסגר ב- 1983 ועל-כן לא ניתן לקבל אישור או מסמך על תקופת העבודה שלה שם. התובעת הביאה לדיון שני עדים אשר יכולים לאשר כי התובעת עבדה 12 שנים במפעל, אך לא עבדו איתה שם.

בית-הדין קבע, כי אין בעדים כדי לסייע לתובעת שכן נדרש מסמך שמכוחו ניתן להסיק כי שולמו עבור התובעת דמי ביטוח. משלא הוגש מסמך כזה, אין בכך כדי לקבל את התביעה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מאחר ומדובר בחודש אחד, התובעת יכולה לעבוד חודש אחד בלבד ולאחר-מכן להגיש את תביעתה מחדש שאז קרוב לוודאי תתקבל.

17. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - קצבת זקנה - הנכות הרפואית אשר נקבעה לתובעת, היתה נמוכה מהסף הנדרש לצורך קבלת קצבת נכות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 29485-10-12 {צביה מועלם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 10211 (2013)} נדחתה תביעה לקצבת זקנה מהטעם שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה.

התובעת לא כפרה בעובדה, כי לא צברה תקופת אכשרה כנדרש, אך הוסיפה, כי לא היתה יכולה להמשיך לעבוד וזאת מאחר ויש לה נכות רפואית בסך 46% אשר נקבעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. כמו-כן בעלה חלה בסרטן במשך 4 שנים, עד שנפטר. במשך אותה תקופה היא טיפלה בו באופן צמוד.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת שלא שולמה לתובעת קצבת נכות לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי. לטענת התובעת הנכות הרפואית אשר נקבעה לה, ואשר הינה נמוכה מהסף הנדרש לצורך קבלת קצבת נכות, אינה משקפת את הנכות האמיתית. אלא שככל שזו טענת התובעת, הרי היה עליה לפעול במסגרת הנכות הכללית ודהיינו היה עליה, בהתקיים תנאי הזכאות, להגיש בקשה להחמרת מצב.

עם-זאת הוסיף בית-הדין בדחותו את התביעה, כי התובעת תהיה זכאית לקצבת זקנה כעקרת בית עם הגיעה לגיל הזכאות כעולה מכתב ההגנה.




18. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - קצבת זקנה - התובעת לא צברה תקופת אכשרה - יחסי עובד-מעסיק - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 26113-06-10 {ח'וריה סעאידה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(3), 15597 (2011) התובעת פנתה לנתבע בתביעה לתשלום קצבת זקנה.

הנתבע דחה את תביעתה של התובעת בטענה שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה, כנדרש לפי סעיף 246(א) לחוק הביטוח הלאומי.

בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע לא הביא בחשבון את התקופה שמיום 01.04.04 ועד ליום 31.05.05 שבמהלכה עבדה במרפאה של בנה, ד"ר לואי סעאידה, וכי אילו היה מחשב תקופה זו, היה מוצא כי נצברה "תקופת אכשרה" מספקת.

הנתבע הכחיש את גרסת התובעת אך עם-זאת, הנתבע לא שלל את האפשרות שמעת לעת התובעת עזרה לבנה במרפאה, אך לטענתו - כשעשתה זאת, הדבר היה כחלק מעזרה משפחתית, ולא במעמד של "עובדת" המקבלת שכר.

בית-הדין קבע, כי בהתאם לראיות שהיו בפניו לא היה ניתן לראות לראות את התובעת כמי שהוכיחה את גרסתה. עלה כי תקופת האכשרה המובאת בחשבון בתוך 10 השנים שלפני גיל הפרישה, היא 51 חודשים {תקופה קצרה מהדרישה ל- 60 חודשים}, וכי תקופת האכשרה הכוללת היא בת 64 חודשים {תקופה קצרה מהדרישה ל- 144 חודשים}.

על-כן, קבע בית-הדין, כי התובעת לא צברה "תקופת אכשרה" על-פי סעיף 246(א) לחוק הביטוח הלאומי, ולפיכך, אין היא זכאית לקצבת זקנה החל מהגיעהּ לגיל הפרישה, אלא הזכאות אמורה להתחיל רק עם הגיעהּ לגיל 67.
ועוד הוסיף בית-הדין, כי כלל לא היה צורך לברר את המחלוקת בדבר קיום יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין בנה, שכן גם אם היה נקבע שהתובעת אכן היתה "עובדת" של בנה, היה בכך כדי להוסיף לה 14 חודשי אכשרה אך זאת - בתקופה שלאחר המועד שבו התובעת הגיעה לגיל הפרישה שלה (60), כך שגם תקופה זו לא היתה מועילה לתובעת.

19. ביטוח זקנה - תקופת אכשרה - קצבת זקנה - לתובעת לא היתה תקופת אכשרה המזכה בקצבת זקנה בגיל הפרישה כנדרש בחוק - קצבת זקנה מטעמי צדק {מחלה ממארת} - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 28364-12-10 {רמונדה בן חמו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(3), 4247 (2011)} התובעת, הגישה לנתבע תביעה לתשלום קצבת זקנה, אשר נדחתה, מן הטעם שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה מספקת כעובדת מבוטחת על-פי סעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי.

בכתב תביעתה, ציינה התובעת כי היא חולת סרטן מזה שנים, עברה טיפולי כימותרפיה, ניתוח לכריתת השד וטיפולים נוספים, ונוכח מצבה הרפואי נבצר ממנה להשלים תקופות עבודה נוספות.

התובעת טענה בכתב תביעתה ובמעמד הדיון כי היא סובלת ממחלה ממארת המחייבת אותה בין-היתר לשהות בבידוד. לפיכך, קבע בית-הדין, כי חרף העובדה שהתביעה הוגשה לבית-הדין לאחר המועד הקבוע בתקנות, יש לשקול נסיבות שאינן תלויות במבוטח ואשר גרמו לו לאחר בהגשת התביעה.

זאת כפי שעולה אף מההנחיות הפנימיות של הנתבע, אשר מטרתן למזער את העלאת טענת ההתיישנות ולהפעיל שיקול-דעת מונחה באשר לתביעה אשר הוגשה באיחור. בנסיבות דנן, בית-הדין מצא לנכון לבחון אף את התביעה לגופה.

בית-הדין קבע, כי בהיעדר תקופת אכשרה מספקת, אין להיעתר לבקשת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום קצבת זקנה כבר מגיל פרישה. הנתבע וכך גם בית-הדין, אינו מוסמך לאשר תשלום גמלה, בניגוד להוראות החוק.

באשר לטענת התובעת לזכאותה לקצבת זקנה נוכח מחלתה, מטעמי צדק. הסביר בית-הדין, כי אומנם בסעיף 387(4) לחוק הביטוח הלאומי קבע המחוקק את האפשרות להעניק קצבת זקנה מטעמי צדק, בין-היתר למי שלא צבר תקופת אכשרה לפי סעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי, אך משלא הותקנו תקנות למתן הענקה מטעמי צדק מחמת היעדר תקופת אכשרה, לא יכול הנתבע לשקול בהקשר הנדון שיקולי צדק ביחס למי שלא השלים תקופת אכשרה, מכל סיבה, לרבות מסיבות של מחלה קשה.